החדשות האחרונות מארץ המראות ההפוכות: הקשר נגד הדו-קיום

זה חודשים שהמערכת הפוליטית בארה”ב וּכלי התקשורת מתווכחים מה ראוי לקרוא למלחמה בעיראק. האם היא “מלחמת אזרחים”, או עדיין לא. האם קציר יומי של מאה גופות כפותות-ידיים, תלושות אוזניים, לפעמים כרותות ראש הוא קריטריון הולם בשביל מלחמת אזרחים, או שצריך קצת יותר. פשרה אחת היא “מלחמת אזרחים על אש קטנה” (low intensity).

הנה שאלה: האם בישראל התחילה הקיץ התקוממות של חמישית האוכלוסיה נגד ארבע החמישיות הנותרות? האם אזרחיה הערביים של ישראל חדלו להַכּיר במוסדותיה, לִכפּוֹר בַּלגיטימיות של קיומה, וּממילא לפרוק את עוֹל חוּקֶיהָ?

גם אם אין יורים ברחובות, זו מרידה. מרידה על אש קטנה.

מרידה אינה מוכרחה להיות צבאית. האלבנים של קוסובו עמדו במצב של התקוממות מלאה כמעט עשׂר שנים לפני שהרימו נשק. הם פָּרשוּ מן המדינה היוגוסלבית מֶנטאלית ולֶגאלית אם גם לא פיזית. הם חָדלוּ לצַיֵת לחוּקיה, חדלו להשתתף במוסדותיה, אירגנו מדינה פַּרַלֶלית עם ממשלה ועם מערכת רוָחָה וחינוּך משלה.

סוריה אינה צריכה להישאר אויבת לאורך ימים — אדרבא, שלום עם סוריה על יסוד גבולות 1967 מעולם לא היה צורך דחוף יותר — אבל את מדיניות החוץ של ישראל תנַהל רק ממשלתה הנבחרת

קוסובו חדלה זה כבר להיות חֵלק מיוגוסלביה, או מִמַה שֶנִשאר ממנה. עוד מעט היא תהיה עצמאית: מדינה אלבנית שניה בבלקנים, הגובלת במדינה האלבנית הראשונה, אבל אינה מתכוונת להתאחד אִתָּה. מה פתאום שתי מדינות אלבניות? כמה אלבנים יש בכלל? התשובה היא, שאם תשאלו את השליש האלבני של אוכלוסיית מקדוניה תגַלוּ שֶחֵלק ניכָּר מהם רוצים אפילו מדינה אלבנית שלישית.

וּמַה? הַאֵין שתי מדינות אַרמֶנִיוֹת, הרפובליקה של ארמניה והרפובליקה של נגורנו-קַרַבַּך (שבעצמאותה אמנם איש אינו מַכּיר, אבל היא שָם, בהחלט שָם)? הַאֵין שתי מדינות יווניות, יוון והרפובליקה של קפריסין (הטורקים בחוץ)?

מדינה פלסטינית שניה, בגליל ובמשולש, אינה צריכה להיחשב עוד לַהֲזָיָה. כמובן, אין לי כל מוּשׂג אם המחתרת הערבית בכנסת אמנם מְתַכננת מדינה כזאת, אבל לא כל סוף בהיסטוריה הוא במחשבה תחילה. יש דינמיקות, יש תהליכים היוצאים מכלל שליטה.

הכרזתו האחרונה של חבר הכנסת לשעבר מיעארי – שאני אגב תמכתי בו בבחירות של 1984, מפני שחשבתי את ‘הרשימה המתקדמת’ שלו ושל מתי פלד למָנוֹף פוטנציאלי של דו-קיום יהודי-ערבי – היא ביטוי כלל-לא-קוריוזי של המרד הערבי. מה סמלית היא העובדה שעתה זה לא-כל-כך-צייננו את יום השנה השבעים ל’מרד הערבי הגדול’, שההיסטוריוגרפיה הציונית קראה לו במשך שנים ‘המאורעות’ (שום דבר לא-נכון באיפיון הזה. אמנם היו מאורעות. תמיד יש מאורעות. לפי דעתי בשניות האחרונות ממש אירע איזה מאורע).

ציות לחוקים אינו אופציונלי. החוק אינו שולחן במסיבת קוקטייל… אין שלטון חוק סלקטיבי. שלטון חוק סלקטיבי הוא שלטון האֵין-חוק.

כמה מן המגיבים על רשימה קודמת שלי בעניין הזה הזכירו לי שֶאֶזרחֶיהָ הערביים של ישראל סובלים קיפּוּח ואפליה, ואיך אפשר להתלונן עליהם שֶהֵם פורקים עול של לויאליות ושל השתתפות.

ובכן, ציות לחוקים אינו אופציונלי. החוק אינו שולחן במסיבת קוקטייל, דג מעושן פה, דג מעושן שם, פֶּלַח תפּוּז, זית ירוק. החוק הוא המָנָה כּוּלה. אזרחים אינם חותרים תחת המדינה שֶהֵם אזרחיה מבלי להיענש. שלטון החוק מחייב את הענשתם. אין שלטון חוק סלקטיבי. שלטון חוק סלקטיבי הוא שלטון האֵין-חוק.

זה עניין הצריך להיות מובן בייחוד לליברלים שבינינו, האנשים המתפַּלצים (בצדק) לנוכח ההתקפה נגד “כנופיית שלטון החוק” ולנוכח ההתנכלויות לבית המשפט העליון.

התקפה על שלטון החוק, יהיה מקורה אשר יהיה, היא התקפה על הלגיטימיות של כל חֶברָה דמוקרטית. ליברלים הרוחשים אהדה למפירי שלטון החוק אינם ליברלים. אולי הם רדיקלים, או ליברטריאנים, או אנרכיסטים, או מהפכנים, או ציניקנים — אבל הם אינם ליברלים.

להכין את הטיוטה לחוק יסוד: הדו-קיום. חוק היסוד הזה יבטיח את זכויותיו של המיעוט, במפורש, בנדיבוּת – ויגדיר את חובותיו

אשר למנהיגי המחתרת הפרלמנטרית, הם מוסיפים לזרוע את זַרעֵי הרוח, והם יִקצרוּ את הסוּפה.

מִסתַבֵּר והולך שהם רוצים לִקצור את הסופה.

הנה הצעה: ליברלים צריכים להכין את הטיוטה לחוק יסוד: הדו-קיום. חוק היסוד הזה יבטיח את זכויותיו של המיעוט, במפורש, בנדיבות – ויגדיר את חובותיו. לויאליות אזרחית לא תהיה עוד אופציונלית. ורק המחוקק יקבע מיהו אויב. לא מפני שסוריה צריכה להישאר אויבת לאורך ימים — אדרבא, שלום עם סוריה על יסוד גבולות 1967 מעולם לא היה צורך דחוף יותר — אבל את מדיניות החוץ של ישראל תנַהל רק ממשלתה הנבחרת.

וכאשר נראה מדיניות חוץ פרללית נֵדַע שנִקשַר קשר נגד הדו-קיום.

ויום אחד אולי לא יהיה חֵטְא כָּבֵד מזה.

 

רשימות קודמות

Ø     כן, כן, גיס חמישי

Ø      האבחנה: בלקניטיס (היתכן שהפלסטינים התקנאו באלבנים של קוסובו כאשר החליטו על אינתיפאדה?)

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

25 Responses to “החדשות האחרונות מארץ המראות ההפוכות: הקשר נגד הדו-קיום”

  1. איריס הגיב:

    מאמר המערכת של הארץ היום טוען בדיוק ההיפך, מבלי לקרוא למרד או לפירוק שלטון החוק. אתה זכאי להביע את עמדותיך כמובן, הפובליציסטיות, אך ההשענות על החוק, כמו בפוסט הקודם, ניראית לי מעט מוטה ופופוליסטית, אם תסלח לי על הביטוי. חוקים המגבילים את חופש הפעולה של נבחרים, לרבות חופש תנועה, הם פרובלמטיים מאד לפי כל שיטות המשפט הקיימות, בגלל קיומם של עקרונות-על של השיטה הדמוקרטית.
    נבחר הוא נבחר, וסלקטיוויות או יצירת מדרג נבחרים לפי מוצא אתני הוא מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. גם פה אתה משתמש חופשי במונחים משפטיים, בלא כל ביסוס, כמו “המרדה” וכיוצא באלה, שאני מסופקת מאד אם יאומצו על ידי משפטנים כלשהם.

    ברורה חרדתך הציבורית, אך החוק אינו המענה כאן, להיפך, החלת החוק תפגע בחוק עצמו. הגדרה של ארץ אויב לצורך חוק העונשין אינה מהווה מדיניות חוץ או קביעתה אלה הגדרות טכניות ועדיף לו נותרו כאלה, כיאה וכראוי לעולם המשפט המצטיין באיפוק וסולידיות.

    שאלת “ארץ אויב” עלתה אם אינני טועה במשפט מנבר למשל, בקשר לסחר עם איראן שנעשה במסגרת היתר או מחוצה לו. שאלות כאלה עלו במסגרות משפטיות שונות, ומתברר שממשלת ישראל ממלכדת את האזרחים בתחום הזה (ולא רק בתחום המיסוי למשל) בהגדרות דינמיות המשתנות לפי נעליה של המפלגה השלטת הנוכחית (ימיהן קצרות בדרך כלל, בדרכן של ממשלות בישראל) או לפי אורך הנעל של פקיד בטחוני כזה או אחר וחישוביו האישיים בקשר לחברים או יריבים.

    מצבה של ישראל במרחב הוא ייחודי, ואינו דומה לאמריקה ורוסיה, ישראל מקיימת קשרים ומגעים עם כל “האויבות” שלה, בתחומים שונים במקביל, ולכן שוב, ניראה שאתה משתמש בצורה לא נכונה בדימויים או מונחים משפטיים. ההשראה שלך מארצות הברית היא בעירבון מוגבל, גם פוליטית אבל גם תרבותית. שם נוהגת תרבות משפטית וחוקתית שונה מאד משלנו.

  2. עודד נעמן הגיב:

    יואב, הזעזוע שלך מערעור שלטון החוק בישראל מעורר תמיהה.
    אני מסכים לגמרי שיש להזדעזע מערעור שלטון החוק ושיש לעמוד על הקשר ההדוק שבין הלגיטימיות של שלטון החוק לבין הלגיטימיות של חברה דמוקרטית.
    העניין הוא שישנם מרחבים רבים בישראל שבהם שלטון החוק נתפס כהמלצה בלבד. ברבים מהמקרים דווקא אלו התופסים את עצמם כאב-טיפוס של פטריוטיות ישראלית הם אלו שבזים לשלטון החוק.
    כוונתי למח”ט הממוצע בשטחים.
    דוגמא קונקרטית תהיה כביש חוצה שומרון, אשר הוכרע בבג”צ כי יש לאפשר לפלסטינים לעשות בו שימוש על מנת להגיע לשטחים החקלאיים שלהם, אך בגזרה “נהוג” “להבהיר” להם כי אל להם לעלות על הכביש. החיילים המתחלפים במשימות השוטפות מכירים עניין זה כפקודה כמו כל פקודה אחרת. המח”ט רואה בקביעת בג”צ המלצה בענייני נימוסין ומפני שענייני ביטחון גוברים על ענייני נימוסין מכריע נגדה. וברור מאליו שהוא רשאי לעשות כן, שכן הוא המושל בגזרה.
    חוסר היכולת להתמודד עם ערעור על שלטון החוק הוא תופעה ישנה שהתגובה להצהרות חברי הכנסת שביקרו בסוריה משמשת רק דוגמא נוספת לה.
    הדמוקרטיה שלנו במצב גרוע בהרבה מזה שנראה שאתה מתאר לעצמך.

  3. אור ברקת הגיב:

    אינני תומך בבשארה ובחברי מפלגתו, על פי הכרותי השטחית עם מפלגתם ומצעה, יש לנו דעות שונות מאוד.

    אבל בין מעשיהם למרד של חמישית מהאוכלוסייה בישראל, יש תהום ולא צרה דווקא.
    לדעתי, ביקורת חסרת פרופורציות כזו רק תורמת להבאת מצב כזה לבלתי נמנע, לכן יש להזהר בה. י

  4. יואב קרני הגיב:

    כמה שאני אוהב את המלים האלה, “יש להיזהר בה”. בייחוד את ה”יש”. טוב, אני מבטיח, אני אֶזָהֵר “בה”.

    אני מתקשה להבין את הערת עודד נעמן. האם היעדר האכיפה של החוק במקומות אחרים מצדיק את אי-אכיפתו על חברי כנסת שנשבעו אמונים למדינה ולחוקיה?

    איריס, אני עדיין מוחה את הרוק מעל לחיי. פופוליסטי, קָרָאת לי. אוי. כל דבר אחר, רק לא זה (: אני קצת משועשע מן התלונה על הנְטַאי. אני מביע כאן דעות, שהכול מוזמנים להתווכח איתן. הערותיי הפופוליסטיות אינן מוּטוֹת יותר מהערותיך הלא-פופוליסטיות (וּבִלבַד שהייתי מבין מדוע. אינני זוכר שביקרת את ה”אליטיזם” שלי בגלל כתיבתי העקיבה נגד המלחמה.)

    אינני מכיר פרלמנטים, הפוטרים את חבריהם מכל ציות לחוק. כשאֶתפַּנֶה אולי אֲנַסֶה לכתוב רשימה עם דוגמאות לעונשים מחמירים שהטילו פרלמנטים דמוקרטיים במרוצת השנים על חבריהם. המהוללים שבהם שמרו לעצמם את הזכות לגרש חברים שהֵפֵרוּ את החוק, או המיטו קלון.

    המזרח התיכון אינו פטור מנורמות של שלטון החוק, או של לויאליות אזרחית. מסורת רבת ימים במזרח התיכון היא שמיעוטים, ילידיים או לא-ילידיים, מפגינים לויאליות מלאה כלפי המדינה שבגבולותיה הם חיים. דרוזים וצ’רקסים, למשל, משָרתים בגבורה בצבאותיהן של מדינות אויבות, מפני שהם אזרחיהן הנאמנים. אין להם אופציה אחרת. כיוצא בזה מוסלמים בהודו.

    אני יָרֵא שערביי ישראל מסַגלים לעצמם יותר ויותר –לפחות עד כמה שחברי הכנסת שלהם מייצגים את חֲתַך הדעות — את אופיים של מיעוטים חתרניים באירופה בין שתי מלחמות העולם. הואיל ורוּמוּ, הואיל וּמצאו את עצמם במדינות לא-להם, הואיל וסבלו אפליה, הם פטרו את עצמם מחובות של לויאליות. כתבתי בייחוד על פולין שבין שתי מלחמות העולם. אפשר להוסיף גם את צ’כוסלובקיה, אולי גם את רומניה.

    אני חושב שלמדינת ישראל יש לא רק הזכות להתקיים במַתכּוּנתָהּ הנוכחית, אלא יש לה גם הזכות לגונן על המַתכּוֹנֶת הזו. אין לה הזכות לצאת למלחמות אגרסיביות וחסרות שחר, אבל יש לה הזכות לאכוף את חוקיה ולסַכּל את התפתחותה של התבַּדלוּת פוליטית וחברתית.

    רעיונות של התבדלות כזאת מנסרים בחלל זה זמן מה. מעשיהם של חברי הכנסת הערביים נותנים להם תוקף.

    אגב, אם נחזור אל נזיפתו הדידקטית של אור ברקת למעלה, אני חושב שלדברי הכיבושין של ליברלים יהיה אולי ערך מיוחד במניעת התרחבותה של התהום בין יהודים לערבים. התפרצויותיהם של איתם וליברמן ובני-דמותם נתפסות כפי שנתפסת כל פרובוקציה רטורית של מתנגדי הדו-קיום האלה.

    מה מאוד אני מקווה שמספר גדל של ערבים בישראל יעצרו לצורך מחשבה, וישקלו את תוצאות החודשיים האחרונים. אני חושב שהזהרותיהם של ליברלים עשויות להועיל להם. אני חושב שעדיין יתכן בישראל מכנה משותף בין ליברלים יהודים וערבים.

    כיום אין שום חבר כנסת ערבי הראוי לאיפיון הזה (ומעט מדיי חברי כנסת יהודים). אולי מעז ייצא מתוק. אולי המרירות והקיטוב, אולי ההסתה וההמרדה, יניבו הרהור שני והתארגנות חדשה.

  5. אורן בלס הגיב:

    מדינת ישראל לא עומדת בסטנדרטים ליברלים מינימאליים בהתנהגותה כלפי אזרחיה הערבים, שלא לדבר על בני עמם בשטחים. די אם נתבונן באופן שבו המדינה השתלטה על הקרקע שהיתה שייכת ברובה המכריע לערבים וכעת מדירה אותם מהאפשרות לרוכשה או להשתמש בה. מה לליברליזם המקדש זכויות קניין שוות ולזה?! לפיכך הדרישה לציית לחוק היא דרישה לנתינות ולא לאזרחות, המגיעה בתוקף הכוח ולא יכולה להתבסס על אמות מידה ליברליות. המנהיגות הערבית אכן קוראת תגר בכוונה על אופיה של המדינה. ישנם חוקים שמותר להפר בשם עקרונות הצדק כפי שלימדו קינג וגנדהי הנערצים על ליברלים. הנסיעה לדמשק דומה יותר להתרסתם של האתלטים השחורים שהניפו אגרוף שחור באולימפיאדה מאשר ל”חתרנות”. בעצם הנסיעה לא היה סיכון למדינה אלא התרסה נגד מדיניותה. לדעתי, מי שעתיד היחסים עם הערבים בישראל יקר לו, ייטיב אם יחשוב על מתכונת לקיום משותף הוגן מאשר אם ישתמש בכחו על מנת לדבא מחוות התרסה הפגנתיות.

  6. יואב קרני הגיב:

    אשר להשוואה עם המהטמה גאנדי ועם מרטין לותר קינג: מי במִשוָאָה הזו הוא המהטמה ומי הוא ד”ר קינג? האם מליץ היושר של המשטרה החשאית הסורית הוא בן דמותו של גאנדי? האם בעל חלום חיסולה של מדינת ישראל הוא בן דמותו של ד”ר קינג? רק האֵם תֶרֶזַה עוד היתה חסרה כאן.

    מֵאיזה אויר פְּסָגוֹת קלוטה ההשוואה הזו? אילו קדושים מעונים הם אלה המתפארים בהערצתם לרודנים אלימים? אילו אנשי שלום מסוּגָפים הם אלה המריעים ל-4,000 הקטיושות?

    האם הלשון שאנחנו מדברים הוזלה במידה כזאת, שאפשר להגיד בה הכול, רק כדי לזכות בכמה נקודות של יחסי ציבור?

  7. אורן בלס הגיב:

    השאלה היא איזה מרכיבים בסדר הפוליטי הישראלי המנהיגות הערבית מנסה לערער ובשם מה מתנגדים לכך. זה לא קוהרנטי לדרוש הכפפה של לאומיות אחת לאחרת בשם הליברליות.
    אם אתה חושב שבתור יהודי מותר לך לדרוש מה שאתה קורא לו “נאמנות” למה לסחוב לכאן דמוקראטיה וליברליות?
    אם אתה סבור שאתה ליברל, למה אתה דורש קבלה דומיננטיות של לאום אחד על השני?
    אין לי כוונה לתקוף אישית. אני מדבר על ארגומנטציה.
    לדעתי העמדה של בישארה (וברכה) מקבילה במידה רבה לעמדה של רוב המרכז שמאל מתון הישראלי – שיח ליברלי שלא מתיישב עם שאיפות לדומיננטיות לאומית.
    אני סבור שבישראל חיים שני לאומים, ושהעובדה שלידת ישראל וקיומה כרוכה בעוול לערבים רלבנטית לדיון בסדר הפוליטי שלה. ושההסדר הפוליטי הנוכחי ראוי למחוות מתריסות.
    לדעתי הדיון ב”טיפול” בחברי הכנסת הערבים בכלים לגאליסטים אינו משרת את הדיון האמיתי – כיצד ראוי לנהל מציאות דו לאומית.
    את הדיון הזה יש לנהל עם המנהיגות הערבית.
    אני מעלה את הסוגיות הללו מתוך כבוד לבמה שמאפשרת דיון שקול – מכיון שהסוגיות הללו מטיבן נוטות להגיע לדיון פחות שקול.

  8. אורן בלס הגיב:

    ולגבי ההשוואה – היא לא כוונה להעמיד את בשארה ומיעארי על הפסגות של גנדהי וקינג.
    אין לי אשליות לגביהם או צורך לרומנטיזציה.
    היא התכוונה להתייחס לליגאליזם בהקשר של אי שוויון ממוסד.
    הבה ונבחר את רמת המחויבות לאי אלימות
    ושוויון ונקשוט את שתי התנועות הלאומיות בו זמנית.

  9. גל הגיב:

    האם תוכל להבהיר את המקום שבו לטעמך לאומיות אתנית וליברליות נפגשים?

  10. עודד נעמן הגיב:

    היעדר אכיפה של החוק במקומות רבים אינו מצדיק היעדר אכיפה במקום נוסף, אלא רק הופך מחדל נוסף לזניח, ומעמידו בהקשר אחר.
    במדינה שבה היעדר אכיפה של החוק הוא נורמה יש לציין מדוע היעדר אכיפה בנוגע ללויאליות של מיעוטים מהווה חריגה ראויה לציון מהנורמה הקלוקלת.
    למעשה – חברי הכנסת הערבים הולכים בתלם.
    רק שהתלם מכפיף את החוק לשיקולים לאומיים/לאומניים ולכן ההליכה בתלם של המיעוט הערבי שונה במראה – הם מכפיפים את החוק לשיקולים לאומיים/לאומניים של לאום אחר – אך זהה בתוכנה.
    נדמה לי שאתה ממקם את ההזדעקות שלך במקום הלא נכון.
    אני חושב שזה מעורר חששות כבדים יותר מאשר אלו שאתה מעלה.

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    חוק הוא לא אמת מידה אבסולוטית לשום דבר. כהיסטוריון, לא צריכה להיות לך בעיה להעלות אינספור דוגמאות לחוקים שלא מתיישבים עם ערכי המוסר של ליברלים.

    אם יש חוק לא טוב, צריך להתנגד לו.

    אל תהיה צודק, תהיה חכם. במקום לתמוך באכיפה אוטומאטית של החוק, בוא נשאל מה יועיל לנו יותר עכשיו: לשים את בשארה בבית הסוהר, או לבדוק איך אפשר למנוע את הדרדרות המצב.

    לדעתי, אתה גם טועה בהערכתך את מימדי התמיכה לה זוכה הגישה הלאומנית-בדלנית בקרב אזרחי ישראל הפלסטינים. אני מנחש שרובם, על אף עוולות הקיפוח תחת שלטון ישראל, לא מעונינים להתנתק ממנה כל כך מהר.

    אותם חברי הכנסת לא יוצאים נגד שלטון החוק כולו או כנגד הלגיטימיות של כל חֶברָה דמוקרטית, אלא יוצאים נגד חוק ספציפי שהם תופסים כלא צודק ולא מוסרי. וזה בכלל לא משנה כרגע עם מי הם נפגשים וכמה הוא דמוקרטי.

    יוזמות חוץ פרלמנטריות הן לא בהכרח אסון לדמוקרטיה, לפעמים הן מצילות את המדינה. אם השלטון נגוע בקבעון מחשבתי, יוזמות חוץ פרלמנטריות יביאו רעיונות וקשרים חיוניים שאחרת לא היו קורים.

    אולי זה לא כזה פשע לדבר עם סוריה?
    אתה בעצמך אומר ששלום עם סוריה מעולם לא היה צורך דחוף יותר – אבל מה נעשה אם ראש הממשלה מתנהג כמו שמיר וטומן את ראשו בחול? נחכה שיבוא המשיח?

  12. שכחתי למלא את שמי.

  13. מיקי דינר הגיב:

    הבעיה היא לא עצם הנסיעה לסוריה.
    מעניין אותי במה דנו שם.
    האם בשאלה איך לעשות שלום או באיך לסיים את חייה של המדינה הלא ליברלית הזו?

    האם בדרכים לעזור לאחמדיאן
    או באיך לשכנע את העם בישראל שהחזרת הגולן תפתור את הבעיות שלנו.
    ושאלה להיסטוריון שבך יואב:
    האם לא היו מאורעות בזמן המרד הגדול?
    כמה יהודים נרצחו?

    שנה טובה

  14. הד בר-ניסן הגיב:

    גם אני מרגיש שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה נפתח פתרונות שנרקמו ב48 וננסה לרקום מחדש משהו יותר יציב.
    אם היינו היום מסתכלים על המפה ומנסים לשרטט גבול שיפריד בין מדינת הלאום היהודית לזו הפלשתינית, אני בספק אם המשולש היה בצד שלנו.
    שרטוט מפה נדיב והוגן שינסה לחלק את השטח כך שמשני הצדדים תישאר אוכלוסיה הומוגנית ככל האפשר.
    ואולי זה משהו שהליברליזם צריך להציע. למרות שההצעה רשומה על שמו של איש מפחיד כמו אביגדור.
    איזה אלמנטים בה יוכלו להפוך אותה למשהו נטול קונטציות? יותר קביל.
    (משאל עם בחלקי הארץ שמיועדים להעברה – כשהאופצייה המוצגת היא מדינת הלאום היהודית
    זכות מעבר כמובן לאזור אחר במדינה)

    יש בטח אחוזי סף שעד אליהם מעוט מסוגל לחיות במדינה מבלי לדרוש זכויות לאומיות.
    אולי 20% זה פשוט יותר מדי.

  15. מאיר דויטש הגיב:

    ואני דווקא שמח לקרוא את מה שכתב יואב, שעוזר לי לחשוב אחרת מדי פעם, גם אם לא תמיד אני מסכים איתו. דריכה עקבית וגסה על הלגיטימציה של שלטון החוק והרוב הפכה למעשה יומיומי של חלק מחברי הכנסת הערבים וגם על כך, בנוסף להפרות חוק אחרות, יש להתריע. אני מצפה לראות הבעת דעות אמיצות של חברי הכנסת האלה על מצב זכויות האדם ביעדי התיור שלהם, בנוסף להבעת הדעות שלהם על מדינת ישראל.

  16. שלומי שטרית הגיב:

    יואב, הצעתך אינה ברורה לי. מדוע צריך חוק מיוחד שיגדיר את חובת הציות לחוק?
    אגב, במצב הקיים אשמים מוסדות המדינה לא פחות מאשר ה”מורדים”. המצב כיום בקרב אוכלוסיות שונות במדינה (הערבית והחרדית, למשל, אבל לא רק) הוא שלא מוקנות להן זכויות מסוימות – אבל גם לא נדרש מהן קיום חובות חוקיות. סע על כביש באר-שבע דימונה ותבין (אבל לא בלילה, שכן אתה עלול לאבד את רכבך בשוד מזוין).
    יש לי תחושה כי הבעיה נובעת, בראש ובראשונה, מחוסר רצונן של ממשלות ישראל בשנים האחרונות (לפחות מאז 1992) להתמודד עם מצב בעייתי שכל נסיון לפתרו יגרום למהומות. וכך נדחה הטיפול בחברה פורעת חוק, התנועה האסלאמית מתחזקת, השירות בצבא הולך ונעשה נדיר – והמהומות שתפרוצנה בבוא היום (והן תפרוצנה) תהינה אלימות בהרבה מאלה שהיו פורצות לו טופלה הבעיה בזמן.

  17. יפתח כהן הגיב:

    לדעתי שלומי שטרית צודק בדבריו. הבעיה היא שהוא צודק יותר ממה שהוא חושב: ממשלות ישראל נמנעות להתמודד לא רק עם המצב הבעייתי של המיעוט הערבי, אלא עם המצב הבעייתי של שלטון החוק בכלל.
    לעניות דעתי, העבירה על החוק הפכה מעשה נורמטיבי זה מכבר, ואם כך, מה לנו כי נלין על חברי הכנסת הערביים? רק מפני שמעשיהם מהווים בגידה ממש? לזכותם יאמר שהם אינם מנסים להסוות את מעשיהם ומניעיהם ומודים בהזדמניות רבות כי נאמנותם נתונה לא למדינת ישראל, אלא למדינות אחרות, שבמקרה הם גם מדינות אויב.
    שורש הבעיה הוא בכך שישראל עדיין לא החליטה אם היא מדינה ריבונית או ישות אחרת.

  18. יואל בן-יוסף הגיב:

    עד כמה שאני זוכר סך המנדטים שזכו להם המפלגות הערביות עומד על 10, מתוך 120 המנדטים האפשריים. האין שמונה אחוזים ושליש הם אחוז נמוך מאוד למי שאמורים לייצג אוכלוסיה של עשרים אחוז מאזרחי מדינת ישראל?
    מישהו יודע על מחקר בנושא שניסה לתת הסבר מדוע מעט ערבים בוחרים? האם גם שם הדעה שחברי הכנסת “שלהם” לא מייצגים אותם או שזהו יאוש מן הדמוקרטיה, אינם בעלי “תרבות דמוקרטית” או הסבר אחר לחלוטין?

    יש בפסקה לעיל הרבה סימני שאלה, כי אינני יודע את התשובות לשאלות ששם, ונראה לי שהבנה של תשובות כאלו תעזור, ולו במעט, לפתרון המשבר. היום למשל פורסם מאמר של דרור בן ימיני במוסף של “מעריב” על כך שמי שהרג הכי הרבה מוסלמים וערבים מאז הקמת מדינת ישראל הם הערבים והמוסלמים. זאת לעומת ישראל שהרגה עשרות אלפים מבני דת האיסלם (המספר גבוה מאוד, אך נמוך מעשרות מיליונים), אך רובם המוחלט היה במלחמות שנכפו על ישראל שבהן רצו להשמידה, דבר שמדינת ישראל לא ניסתה ולא רצתה לגבי המדינות שתקפו אותה.

    מוזר לי יחסם של חלק מחברי הכנסת הערביים שביקרו בסוריה בביקורתם על שלטון החוק בישראל. הרי אם חבר פרלמנט סורי היה מבקר בישראל ומשמיע פסיק ממה שהם אמרו (לטובת ישראל כמובן), בחוזרו לסוריה היו מחכים לו שניים: אחד עם עמוד ואחד עם חבל.

    דוגמא נוספת היא מה היה קורה אם כתב עיתון ישראלי או נורבגי היה חושף שחיתות שלטונית, ומפרסם זאת בעמוד הראשי. התוצאה המיידית היא כנראה גידול תפוצת אותו עיתון. בסוריה, איראן ואפילו מצרים כלל לא היה הכתב מגיע לפרסום כתבה שכזו, שהרי כלי התקשורת בידי השלטון. לו היה מצליח במשימתו, יהיה בודק האם לא מולכדה מכוניתו או שמא איום עליו ועל משפחתו מחכה בתיבת הדואר.

    נראה כי מי שמצבם הורע עקב הפרשה הזו בסופו של דבר לא היו חברי הכנסת הערבים, שהרי כל פרסום הינו וגו’. לדעתי הצנועה, מי שנפגעו מן הפרשה הם אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, שנחשדים כעת על ידי יותר אנשים כבעלי נאמנות כפולה. וכאן אני חוזר לשאלות בפיסקתי הראשונה, מדוע בוחרים בהם? בדקתי זאת שטחית, וראיתי כי את המנדטים מקבלות המפלגות הערביות מן היישובים הערביים. האם הישיבה בארץ ישראל ליד יהודים מפתחת בערבי ארץ ישראל סימפטום דומה “לשנאת היהודי לעצמו”?
    האמת, בבחירות האחרונות לכנסת לו היו מראים לי כל מפלגה שרצה בנפרד, הייתי פוסל אותה מיידית. כלומר אבסלוטית אין מפלגה שהייתי רוצה לבחור בה, והבחירה הייתה הרע במיעוטו. לעומת איזה “כוכב נולד” כשאני רואה שאין למי להצביע, אני מחפש היטב מי יכול להיות הכי פחות גרוע. אני עושה זאת, כי אני רואה שיש מפלגות כגון ש”ס, שכלל אינני תומך בה ואני יודע שהיא תקבל את מספר הבוחרים הקבוע שלה, ולכן חובה עלי לבחור רק כדי להפחית את המספר היחסי של בוחרי ש”ס.
    ועוד הערה על דמוקרטיות מתגוננות: עד כמה שידוע לי “כך” נפסלה בצדק מלרוץ לכנסת, עקב מצעה הגזעני. טענה שחוזרת ונשמעת היא שהפלסטינים בחרו באופן דמוקרטי בתנועת “החמאס”, אזי ישראל צריכה להתייחס אליה ולהכיר בה. החמאס הינה תנועה שהמצע שלה לא מבקש לשים סוכריית מנטה על השידה שליד המיטה או לשבת יחד עם מדינת ישראל ולעשן את “מקטרת השלום.” רק עוד הערה על הבדלים בין דמוקרטיות לפסבדו-דמוקרטיות. השם הרשמי של סוריה הוא “הדמוקרטיה של סוריה”, וכל שבע שנים נערכות שם בחירות דמוקרטיות- עם מפלגה אחת שניתן לבחור בה… זה מה שאני מוצא נהדר במדינתו- יש קשת פוליטית החל מבל”ד ועד ישראל ביתנו- ולכולם מותר להביע דעתם, כל עוד הדבר נעשה באופן חוקי.

    אני רואה שאינני עומד במילתי, ויש לי עוד כמה דברים לכתוב: יואב, סתם כל הכבוד וישר כח על הטקסטים היוצאים תחת עטך או מקלדתך. לפעמים מסכימים ולפעמים פחות, אך תמיד נהנים ממישהו שמביא את דעותיו מבלי לצעוק ולצרוח “אני צודק!” יחד עם נימוקים שפועלים תחת בסיס של חשיבה הגיונית, דבר שחסר לכמה וכמה אנשים. תמיד אעדיף שיחה ודיון תרבותי עם אדם שמתנגד לדעותי על פני דו שיח שבו אני מדבר והצד השני מהנהן ורק מסכים. אני לדוגמא התחבטתי על עקרון האנונימיות ברשת, שבו אני עדין תומך נלהב- אך חתמתי בשם, רק כדי למסור תגובה באתרך. (:
    שנה טובה!

  19. נתן רועי הגיב:

    בג”צ ירדור ודבריו של הנשיא היהודי (אמריקני במוצאו) השופט המנוח שמעון אגרנט מהדהדים במוחי בעת שמועלת ההצעה לחוק יסוד חדש שיגן על המיעוט. שהרי שם, בבג”צ ניתוו הגבולות שלדעתי הינם עדיין רלבנטיים אף שבעת נתינת הפסק דין האווירה היתה טמאה לגמרי כי היא דנה בפסילת רשימה על פי תקנות ההגנה לשעת חרום המנדטוריות. וכב’ השופט אגרנט קבע אז כיהנשיא אגרנט:
    רוב המועמדים ברשימה שייכים לקבוצת אל-ארד אשר מטרותיה הוגדרו כמטרות השוללות “שלילה גמורה ומוחלטת את קיום מ”י בכלל, וקיום המדינה בגבולותיה בפרט”. אין זה משנה ששאר המועמדים לא היו ידועים כאנשי תנועה זאת, שכן, ההנחה היא שבדקו תחילה עם מי הלכו. לכן- הדיון הוא ברשימת המועמדים, שמטרתה להביא לחיסול מ”י.
    מ”י אינה רק מדינה ריבונית-עצמאית השוחרת חופש ומאופיינת ע”י משטר של שלטון העם, אלא גם מדינה יהודית בא”י. נצחיותה של מ”י מהווה עובדת יסוד קונסטיטוציונית שאל לרשות כלשהי של המדינה להתכחש אליה בבואה להפעיל מסמכויותיה.
    הכנסת היא מוסד המורכב מהנציגים שנבחרו ע”י כלל האזרחים ואשר מתפקידו לשקוד על הבטחת קיום מ”י ושלמותה. לרשימת מועמדים, הכופרים בעקרון הנ”ל, אין זכות להשתתף בבחירות לבית הנבחרים.אגב, לא עולה מכאן שאגרנט פוסל את זכותם להיבחר לכנסת בתור יהודים או להיכלל ברשימה אחרת. אך ההצבעה בכנסת היא בעד רשימות ואם מטרת הרשימה אינה סתם ” לשנות את המשטר הקונסטיטוציוני הפנימי של מ”י “אלא ” לחתור תחת עצם קיומה “, קבוצת אנשים זו לא תוכל להיות בעלת הזכות להיבחר.
    ממה נפשך: אם תפסול יצאת אוטוריטרי ואם התרת חתמת את דינך הקיומי ומי רוצה לנתק את החמצן ממכונת ההנשמה שלו ?רק מי שאפסו הסיכויים שלו לחיות. זוהי דילמה אמיתית וקשה בהבל פה להתיר מבלי להציב גבולות מסויימים לרוב בדיוק כמו למיעוט.

  20. רמי בן-חיים הגיב:

    מצד אחד אתה מקדש את הציות לחוקי המדינה בלי שום קשר לתכנם, ומאידך מתעקש שזהו עקרון ליברלי.

    אינני יודע, יכול להיות שאתה באמת נטוע יותר מדי בתרבות האמריקאית ומבטא איזשהו הלך רוח המכנה עצמו ליברלי במפלגה הדמוקרטית האמריקאית, ויחד עם זאת מקדש את הממסד. ההערכה הזו מתחזקת בי לאור תמיכתך הבלתי מתפשרת ביצוא אלים של ה-‘חירות’ האמריקאית ברחבי העולם.

    בקיצור, המציאות הרבה יותר מורכבת מהניתוח הפשטני מדי לדעתי שלך: מוסר, חוק ומשפט במדינת ישראל הם 3 דברים שונים ונפרדים שבד”כ סותרים אחד את השני במדינת ישראל.

    לא ברורה לי כלל ההבחנה שלך לפיה מדינת יכולה להיות לא ליברלית אבל על האזרחים לציית לחוקיה בשם הליברליות. אני חושב שבשארה הוא דוגמא מצויינת לכך, טקטיקה החתירה שלו נגד מדינת ישראל היא הצגת פרופגרמה פוליטית ליברלית למהדרין לכאורה ושימוש בה לקעקועה כל מוסדותיו וחלקיו הציוניים של הממסד הישראלי.

    ודאי שגישה כזו תבאי אנשים כמוך במבוכה – כיצד ניתן להשתיק קול ליברלי בלבד בשם הציונות, מבלי לוותר על הגדרתכם העצמית כליברלים בראש ובראשונה?

    ואכן, כמו שכתב כאן אחד המגיבים האחרונים, נראה שהעשירונים העליונים בישראל הם במידה רבה עשירונים פוסט-ציונים שאם הם מחוייבים לאידאולוגיה כלשהי מלבד האגאוזים האישי שלהם, זה אולי באמת לאיזשהו ליברליזם-הומניזם, ובשארה בגישתו מכה בהם מתחת לחגורה, באפקטיביות של ממש, ואני צופה ששיטתו אכן תישא פרי.

  21. יואב, כמי שעוקב אחריך בדריכות, אני מאוד נהנה מכתיבתך, ופעמים רבות מוצע עצמי בויכוח נוקב עם עצמי, בעקבות רשימותיך. אולם יש שאלה שאשמח לקבל לה התייחסות, והיא נוגעת לנושא שאינך מרבה לכתוב בו, והשאלה האם ביד מכוונת או ביד המקרה: יחסי מרכז פריפריה בישראל, שאומנם לא “מבריקים” כמו יחסי המדינה לערביי ישראל, או למדינות השכנות, הוא נושא הקרוב לליבי (ואפשר לראות זאת בבלוג המצורף). האם נזכה לשמוע מספר הערות גם בתחום הזה, שמשפיע על חייהם של רבים, אך נדחק הרבה מעבר לשוליים?

  22. שי פישר הגיב:

    יואב, המאמרים שלך מעניינים מאוד, אך הניקוד של מקצת המילים פוגע בשטף הקריאה, ומאט אותה. כדאי לצמצם את הניקוד למינימום.

  23. אלון להב הגיב:

    יואב צריך אומץ להגיד את האמת אפילו שהאמת הכי חשובה מכל מה שכתבת היא שתמכת ברשימתו של מיערי ב 1984 מעשה שבמבט לאחור נראה כל כך מגוחך ואפילו הייתי מעיז לומר שהיה מגוחך ב 1984 ואולי מקביל לבחירה ברשימתו של כהנא את כהנא פסלו בגלל שהיה גזען ואת מיערי לא פסלו למרות שהיה ועדיין כפי שאתה מוכיח כאן חתרן לא קטן שתיהם בסופו של דבר היו מביאים לסופה של מדינת ישראל כמו שאנו מכירים

  24. עומר לביב הגיב:

    יגאל לביב, מקוראיך הקבועים, מתייחס באריכות ובחוסר הסכמה לטור הנ”ל שלך באתר “על צד שמאל.

    רצ”ב קישור
    http://www.livecity.co.il/23941/%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%9D_%D7%9E%D7%A2%D7%9C_%D7%9C%D7%9B%D7%9C_%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C_%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%91_

Leave a Reply for יפתח כהן