מעשה בשרי אוצר שרצו יותר, הרבה יותר. והאם יתכן שקצת רעש דווקא מועיל לדמוקרטיה?

הנשיא אביגדור ליברמן לא יחליף שרי אוצר כמו גרביים. הוא מבטיח. אבל מי בעצם אמר שמשטר נשיאותי מניב יותר יַציבוּת מיניסטריאלית? ראו-נא את שרי האוצר של שלוש דמוקרטיות אנגלו-סאקסיות משגשגות. תשע, עשר, אפילו שתים-עשרה שנה אינן מוגזמות בשביל שרי אוֹצָרָן. האמת היא כמובן שהם מחַכּים בקוצר רוח לַכִּסא שבראש השולחן, וּבסוף הם גם מאבדים את העשתונות

חבר הכנסת אביגדור ליברמן שיתף בשבוע שעבר את קוראי Ynet בַּחזונו החוקתי. הוא הציע משטר נשיאותי, מפני שהמשטר הפרלמנטרי בישראל הניב חוסר יציבות. ליברמן עמד וּמָנָה את השרים שנכנסו ויצאו בדלתות הפרלמנטריות המסתובבות.

“באחת-עשרה השנה האחרונות”, הוא כתב, “התחלפו שבעה שרי בטחון, שמונה שרי משפטים, תשעה שרי אוצר וַעשרה שרי חוץ” (למרבה הנוחיות ליברמן התחיל את הספירה ברצח יצחק רבין, מאורע שִגרתי בחייה של כל דמוקרטיה לא-נשׂיאוּתית).

זה כמובן נכון, אם כי אפשר להזכיר שחמישה שרי אוצר כיהנו בארה”ב הנשׂיאוּתית בשמונה השנים האחרונות, ועדיין נשארה טיפה של רוח חיים בכלכלת אמריקה. ברפובליקה החמישית של צרפת, אשר קמה על ברכי החזון הנשיאותי, התחלפו באחת-עשרה השנה האחרונות תשעה שרי אוצר, ממש כמו בישראל; וכן שבעה שרי פנים, ששה שרי חוץ, ששה שרי משפטים וששה שרי חינוך.

בתחילת השבוע הלך לעולמו המלך הישיש של טונגה, קבוצת איים זעירה בדרום האוקיאנוס השקט. הוא היה בן שמונים-וּשמונה במותו, וסיפק מידה לא מבוטלת של יַציבוּת – ארבעים-ואחת שנה בתור מלך, ולפני זה שבע-עשרה שנה בתור ראש הממשלה. מן ההספד להוד מלכותו ב’ניו יורק טיימס’ מתברר, כי טופאאהאוטופו טופוא הרביעי נהג למנות את שרי ממשלתו לכל ימי חייהם. זה הבטיח עוד יותר יציבות.

האמת היא כמובן שמשטרים נשיאותיים אינם מבטיחים שום דבר. בארגנטינה הנשיאותית התחלפו בשבוע אחד, בדצמבר 2001, שלושה נשיאים. בדמוקרטיה הנשיאותית של הפיליפינים מתגלים בשבוע אחד שלושה נסיונות הפיכה. בבוליביה ובאקוואדור, כשלאנשים נמאס מן הנשיא הם חוסמים את הכבישים הראשיים, עד שהוא מתפטר (לא בדיוק, אבל כמעט).

למען האמת, במשטרים נשיאותיים יש תחלופה גדולה עוד יותר של שרים, מפני שנשיאים נוטים להיות אוטוקרטיים, או קפריזיים, או שהם משתעממים בחברת שָׂרֵיהֶם הישנים.

דווקא משטרים פרלמנטריים, לפחות היציבים שבהם, מאפשרים למיניסטרים לכַהן לאורך זמן. אחת הסיבות היא ששׂרים במשטר פרלמנטרי הם שותפים של ראש הממשלה, בשעה שבמשטר נשיאותי הם פקידים, אמנם בכירים אבל רק פקידים. בארה”ב, הידועים והחזקים שבהם מטעימים פעם אחר פעם שהם “משרתים על פי העונג של הנשיא”. במרוצת ההיסטוריה נשיאים ביקשו לא פעם מחברי הקבינט שלהם להפקיד בידיהם מכתבי התפטרות חתומים ולא-מתוארכים. כאשר “העונג” הסתיים, הנשיאים שלפו את המכתבים מן המגֵרָה.

“היום שבו בלייר האשים את שר האוצר שלו בסחיטה”, ב’גארדיין’ של לונדון, שבעה בספטמבר 2006

 

בראון וקוסטלו והמלך ליר

מה לכם שרי אוצר מאריכי ימים יותר מֵאֵלֶה של אוסטרליה, של בריטניה ושל קנדה. אמנם לממשלות אוסטרליה יש תקופת הכהונה הקצובה הקצרה ביותר בעולם – רק שלוש שנים לכל פרלמנט – אבל שׂר האוצר הנוכחי, פיטר קוסטלו (Costello), מכהן זו השנה ה-12. ושר האוצר של בריטניה, גורדון בראון, מכהן זו השנה העשירית. לקנדה היו ב-12 השנה האחרונות ארבעה שרי אוצר. הראשון בהם, פול מרטין, כיהן תשע שנים רצופות.

אכן, אנשים מאושרים הם שרי האוצר של הדמוקרטיות הפרלמנטריות האנגלו-סקסיות. חוץ מזה ששלושת השרים הנזכרים למעלה רצו מלכתחילה הרבה יותר. הם רצו להיות ראשי ממשלה, והם לא רצו לחכות לַנֶצַח. הם היו פופולריים בזכות עצמם, וישבו במשרדי האוצר בימים של פריחה כלכלית.

לרוע מזלם של קוסטלו, בראון ומרטין, ראשי הממשלות שלהם היו – שניים הם עדיין – אנשים בעלי תיאבון פוליטי עצום. הם נֶהנו מן השלטון, הם חזרו וניצחו בבחירות, לא עלתה על דעתם שום סיבה לפרוש, והם הוציאו לשרי האוצר שלהם את הנשמה. בימים האלה ממש אנחנו רואים את הדראמה השייקספירית של שקיעת טוני בלייר (העתונות הבריטית מַשוָה אותה עם ‘המלך ליר’). שר האוצר גורדון בראון ממתין לַירושה זה חמש שנים. היתה לו עִסקה דיסקרטית עם בלייר עוד ב-1994, כשהמפלגה היתה באופוזיציה: בלייר יכהן רק קדנציה וחצי, זאת אומרת שבע שנים.

בבוא אמצע הקדנציה, בלייר לא רמז אפילו על פרישה. ב-2005 הוא הוביל את מפלגתו לנצחון שלישי רצוף. אבל הוא נאלץ להבטיח שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו. הוא יפרוש בזמן המתאים, כדי לאפשר לבראון להתבסס לקראת הבחירות הבאות. מֵאז, השאלה היתה מה בדיוק הוא “הזמן המתאים”.

בראון, שבלייר תיאר פעם כ”שר האוצר הטוב ביותר שהיה לבריטניה מאז ומעולם”, הצליח להתאַפּק, לפחות בפומבי. הדיסקרטיוּת הגיעה אל קִצָה הרעשני בשבוע שעבר, בשורה של הדלפות סנסציוניות. תחילה הודלף לוח-זמנים לפרישתו הממשמשת וּבאה של בלייר – מאי של השנה הבאה. אחר כך דלפו פְּרָטֶיהָ העסיסיים של פגישה פרטית סוערת בין בלייר לבראון. שר האוצר הרים את קולו, וראש הממשלה חבט באגרופו על השולחן, או משהו כזה. גורדון דחק בטוני להזדרז. טוני אמר לגורדון שֶיחַכֶּה בסבלנות, ושיתנהג כמו שצריך.

הסכסוך האישי הזה – שכמעט כולו מיוסד על אמביציה, על קנאה ועל כבוד – יצא לרשות הרבים, וכיער את מפלגת העבודה הבריטית. ראש הממשלה אמנם התנצל לפני האומה, ושר האוצר הצטדק (“אנחנו חברים, תמיד נהיה חברים”) – אבל האומה אומרת זה חודשים אחדים, באמצעות סקרי דעת הקהל, שראש הממשלה ומפלגתו נמאסו עליה.

 

 

עתוני אוסטרליה מתארים את מלחמת שר האוצר בראש הממשלה. האייג’ של מלבורן (למעלה), אחד-עשר ביולי 2006,  מצטט את שר האוצר פיטר קוסטלו, “ראש הממשלה הפר את הבטחתו”; דיילי טלגרף של סידני (למטה), שנים-עשר ביולי,  מתאר את תגובת ראש הממשלה הווארד, “חזור אל מושבך, פיטר”. פיטר חזר, והווארד נשאר

 

 

 קצת פלורליזם עוד לא הזיק לאיש

רפליקה כמעט מדויקת של ההתקוטטות הזו היתה באוסטרליה. שם, בחודש יולי, שר האוצר קוסטלו אפילו כינס מסיבת עתונאים, והציג פתק בן 12 שנה שהוכיח לכאורה, כי ג’ון הווארד הבטיח לכהן רק “קדנציה אחת וחצי”, שבאוסטרליה שווה לארבע שנים וחצי.

הווארד לא הניד עפעף. הוא אפילו נזף בקוסטלו על “יהירותו”. הוא אמנם הרשה לו להישאר בממשלה, אבל הוא – רק הוא — ינהיג את מפלגתו גם בבחירות הבאות. ואולי גם באלה שאחריהן.

בקנדה, העימות בין ראש הממשלה קְרֶטְיאן לשר האוצר מרטין התפתח למלחמת אזרחים בתוך מפלגתם, המפלגה הליברלית. ב-2002, השנה התשיעית לשותפותם המצליחה, קרטייאן פיטר את מרטין. זה האחרון פתח מלחמת גרילה, דחק את קרטייאן מן המנהיגוּת כעבור שנתיים וּפחות, ונעשה ראש הממשלה. זה היה קצת מאוחר. המפלגה הליברלית דעכה והלכה בסקרי דעת הקהל, עד שנוצחה בבחירות של חודש ינואר השנה. מרטין התפטר מהנהגתה כבר במוצאי יום תבוסתו.

 

הליברלים נענשים”, מודיע עתון במונטריאול, זאת אומרת מוֹנְרֶיאַל, 24 בינואר 2006. בצילום נִראֶה פול מרטין המוּבָס. כל כך הרבה שנים הוא לחם כדי להגיע אל הפִּסגה, וכל כך מעט זמן ניתן לו להתעַנֵג עליה

 

האומנם זה יהיה גם גורלו של גורדון בראון בבריטניה? האומנם האיש רב היכולת הזה יגיע אל הכהונה המיוחלת כל כך מוּתש וחָבוּל, עד שהוא רק יחַמם קצת את הכסא בשביל המפלגה השמרנית המתאוששת?

כל זה לא היה קורה במשטר נשיאותי, יגיד אל נכון חבר הכנסת ליברמן. אולי הוא אפילו צודק, אבל הנה חומר למחשבה: שלוש הדמוקרטיות הפרלמנטריות הפגומות שבהן התחוללו המלחמות המיניסטריאליות האלה הן שלוש מן הארצות המשגשגות ביותר עלי אדמות. האם קצת רעש וקצת אי-יציבות הם מפתח לשיגשוג? אולי, לפחות במובן זה שֶחֲבָרוֹת דמוקרטיות תמיד יוצאות נִשׂכָּרוֹת מפלורליזם. כדברי זאב ז’בוטינסקי, “שקט הוא רפש”.

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיַעַמדוּ בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרובוטיהם של יוצרי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, בלי שים לב לדעות שיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עוול לאנשים טובים ורציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבות סבירות בהחלט — אבל נסיוני מראה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

6 Responses to “מעשה בשרי אוצר שרצו יותר, הרבה יותר. והאם יתכן שקצת רעש דווקא מועיל לדמוקרטיה?”

  1. עמנואל ילין הגיב:

    כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שהבאת מתבססות על שיטה אזורית, בה הממשלה מורכבת מנציגים של מפלגה, בלי צורך בקואליציה.

    אבל אצלנו שיטה איזורית היא לא דבר מעשי. אנחנו מדינה קטנה פיזית, ובלי שום מסורת של בחירות אזוריות. ויותר מזה – החלוקה האזורית הרבה פחות משמעותית אצלנו מאשר חלוקות אחרות – לאומיות, עדתיות ודתיות. כך שאין בסיס מהותי אמיתי למעבר לשיטה אזורית.

  2. יואב קרני הגיב:

    מסכים בהחלט עם הערתך. אף על פי כן אני חושב שהיציבות המיניסטריאלית (היחסית) בדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות קשורה בתרבות פוליטית ובקבלה כמעט-ספורטיבית של היררכיה. סמכותו של ראש הממשלה גדולה הרבה יותר, כמעט נשיאותית. הסמכות אינה רק תוצאה של סמכויות המוגדרות בחוקה (אם יש חוקה. בבריטניה אין), אלא של הרגלים, של דרך ארץ, של קבלת כללי המִשׂחק.

    אגב, אינך צודק בכל מאת האחוזים: באוסטרליה יש ממשלת קואליציה של שתי מפלגות ימין. הן אמנם שותפות נצחיות, אבל ישויות נפרדות, והקואליציה ביניהן מצריכה עידור והַשקָיָה.

    אני אינני מתפעל מן השיטה האזורית, שלפחות במקרה הבריטי זייפה פעם אחר פעם את התוצאות לטובת המפלגה הגדולה ביותר.

  3. צח אומן הגיב:

    ייתכן ושינוי שיטת המשטר לדגם הדומה יותר לזה הנשיאותי יביא ליציבות רבה יותר בכל הקשור לחילופי שרים וכד’, אך ייתכן, וסביר להניח שחוסר היציבות הזה הוא רק סמפטום למצב חברתי/פוליטי. אם אמנם כך, אפילו אם שינוי שיטת הבחירות יוריד מהמתח במערכת- מתחת לפני השטח עדיין ירחשו הקולות- וייתכן שיציבות יתר דווקא תביא להתפרצות לחצים בכיוונים פחות סימפטיים מאשר הפלת ממשלה.

  4. איתן אהרוני הגיב:

    מאמר מצוין, תודה

    עובדתי ומחכים. תודה.
    הבעיה בישראל אינה משך הכהונה של השרים, אלא א. יכולתם ורמתם האישית ב. המחויבויות שהם סוחבים אתם. שני אלה נגזרים במידה רבה ( אבל לא רק ) מהמבנה של השיטה המפלגתית בארץ, שמפעיל סינון שלילי ( בדרך-כלל, ובמיוחד כשהמפלגה בשלטון ) על האנשים הנכנסים בשערי המפלגה ומבקשים לעבור את הדרך עד לצמרתה. לכן מה שצריך, לטעמי, זה לא משטר נשיאותי מלא, אלא : א. קריטריונים מינימליים למינויי שרים ב. איסור פעילות פוליטית במשך שנתיים שקדמו למינוי שר ג. הצעות יצירתיות לתיקון חולאי מרכזי המפלגות, למשל – ההצעה הזו באפלטון : http://www.aplaton.co.il/story_61

    ענין אחר – מאמר מצוין על הקיסר מנואל השני, יישר כוח.

  5. נמרוד ברנע הגיב:

    שחסרה לעיתונאים ישראלים בדרך-כלל, שכל עולמם מתבסס על ישראל ומה שהם חושבים שמתקיים בארה”ב.

    הסיבה האמיתית לחוסר היציבות בממשל בישראל היא חוסר המסורת הדמוקרטית של הציבור הישראלי, ואת זה שום שיטת ממשל לא תשנה.

  6. אלון להב הגיב:

    לעניות דעתי יציבות השלטון אינה חשובה כמו רמת המוסריות ההוגנות והשקיפות שהוא מקרין,שלטון שנוהג באזרחיו בהגינות שקיפות עינייניות ובמוסריות יחזיק מעמד לאורך כל הזמן החוקי שהחוק מאפשר מכוח האינרציה של היותו הוגן שקוף וענייני ועל זה ליברמן לא אמר מילה ומדוע? מכיוון שאיכות השלטון לא באמת חשובה לו ולרוב הפוליטקאים אם לא לכולם

Leave a Reply for יואב קרני