איך סֶיר אלפרד תיקן את העולם אף על פי שבעצם לא כל כך סבל בני אדם

 

וגם הם לא כל כך סבלו אותו, את היהודי קְטַן הקומה, המגוּחך למראה. הם כתבו עליו את הנֶקרוֹלוֹגים האיוּמים ביותר. אבל הם כתבו. נקרולוגים. ארוּכּים. אלפרד שֶרמַן, קומוניסט לשעבר, סופר ‘הארץ’ לשעבר, “הגוּרוּ של מרגרט תאצ’ר”, אביר האימפריה הבריטית, מת בגיל 86. המוֹטוֹ שלו היה, “להעלות על הדעת מה שלא יעלה על הדעת, להטיל בסָפֵק את מה שאינו מוּטל בספק”. איזה חיים, ואיזה מוות

 

סיר אלפרד שרמן לא נראה בדיוק כאחד מאַבּירי השולחן הֶעָגול, אבל בזִקנָתוֹ המוּפלגת הֵסיר את המשקפיים הענקיים, הדוּ-מוקדִיִים, וגידל זקנקן. צריך להודות שהוא נראה הרבה יותר טוב

 

 

 

בגיל 67, מארק טוויין הניח שֶמלאוּ יָמָיו. לפני 104 שנה, זו היתה הנחה לא-בלתי-סבירה. האיש שהמציא את השנינוּת הֵריץ איפוא מכתב אל עורך השְבועון ‘הַרפֶּרְז וויקלי’, והִבּיע מִשאָלָה חסוּדה: היואילו כל העתונים והמגזינים לשלוח אֵליו את נוסח ההֶספֵּד שֶהֵם אל-נכון כבר כתבו בשבילו? הוא רוצה לערוך את הנֶקרולוגים, “לא את עוּבדוֹתיהם, אלא את גִזרי-הדין שלהם”, לא חלילה לצורכי רֶוַח, אלא רק כדי שהוא יוּכַל להִשתַמש בהם לשיפּוּר מעמדו בעולם הבא, “אשר בו יש אחדים שאינם נוטים לי חיבּה”.

נזכרתי בקוריוז הזה למִקרָא ההספדים הארוּכּים להפתיע, שעתוני לונדון פִּרסמו בתחילת החודש על אלפרד שרמן. סיר אלפרד שרמן. סיר אלפרד מת בגיל שמארק טוויין לא היה חולם עליו, שמונים-ושש. קשה לדעת מה חושבים עליו בעולם הבא, אבל ההספדים הבהירו חד-משמעית מה חושבים עליו בעולם הזה: דברים איומים ונוראים.

אנגלים בדרך כלל נוטים לכלל הלטיני העתיק, “על המתים אל תשמיע אלא דברי קילוסים” (De mortuis nil nisi bonum), שחכמי היהודים הסכימו אִתוֹ בנפש חפֵצה (“אחרי מות קדושים אֱמוֹר”). אף על פי כן, ה’טיימס’ של לונדון, למשל, פתח את הספדו במלים הבאות:

אלפרד שרמן היה אדם בלתי אפשרי. הוא היה צר-עין, רע-לב, שומר טינה, נוטף קנאה ורַב תרעומת. אף מלה טובה אחת לא יצאה מפיו בשֶבח האינטלקט של מישהו אחר, והוא הפריז בהערכת האינטֶלֶקט של עצמו.

אינני בטוח שנתקלתי אי פעם בהספד כזה. אגב, ההספד ב’טיימס’ לא היה כל כך שלילי. “אלפרד שרמן היה דבר טוב – אף כי ניסה בכל כוחו לא להיות”.

חיפשתי הספד לאלפרד שרמן גם בעתון ישראלי, זאת אומרת בעתון הישראלי היחיד שהיה חייב לפרסם הספד, ‘הארץ’. לא מצאתי. מה חבל. לפני ארבעים שנה, אלפרד שרמן היה ידוע היטב לקוראי ‘הארץ’. הוא היה חותם בכינוי “אלף שם, סופר ‘הארץ’ בלונדון”. הוא היה מעורר קוראים זועמים לכתוב למערכת ‘הארץ’. התוֹבָנוֹת שלו על הפוליטיקה הבריטית היו ימניות להפליא, יותר ימניות מן הרוב הגדול של קוראי ‘הארץ’ (שלא היה אז כלל עתון שׂמאלי, ובוודאי לא היה נון-קונפורמי).

אם אינני טועה, אלפרד שרמן הוא הכתב היחיד של ‘הארץ’ שזכה בתואר אַבּירוּת מן המלכה. זה כשלעצמו היה מצדיק נקרולוג. אבל האמת היא שהיהודי קטן-הקומה והמעצבן הזה היה ראוי לתשומת לב מִסיבּוֹת לא-רומנטיות בהחלט: הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה של זמננו במידה לא צפויה. הוא היה אידיאולוג במלחמה המרתקת והמפחידה ביותר: מלחמת הרעיונות.

שמן על גלגלי המהפכה

ברור למדי מדוע היא מרתקת. אבל מפחידה? היא מפחידה מפני שהיא כרוכה בָּאבסטרקטי. יותר מדיי אנשים חכמים ב-250 השנה האחרונות השתעשעו ברעיונות מופשטים של תיקון עולם. הם התאהבו בַּצדק וּבָאמת, אבל נטוּ לשכוח, או להשכיח, את המחיר האֱנושי. עשרות מיליונים הוקרבו על מזבח התיקון. “שמן על גלגלי המהפכה” לא היה מליצה פואטית, הוא נעשה נוסחת פעולה של תנועות משיחיות, מרוֹבֶּספּיֶר עד לנין, ממרקס עד היטלר.

כך או כך, אלפרד שרמן נועד למלחמת רעיונות. הוא אמנם הגיע אל שׂיאוֹ בשירות הימין – הוא היה “הגורו של מרגרט תאצ’ר”, לא פחות ולא יותר – אבל הוא התחיל כקומוניסט. הוא היה אפילו ממתנדבי הבריגדה הבין לאומית, שֶיָצאה לפני שבעים שנה לספרד, כדי לעזור לרפובליקה במלחמת האזרחים. יהודים היו מיוצגים דיספרופורציונלית הן במפלגה הקומוניסטית הקטנה של בריטניה, הן בבריגדה.

הביוגרפיה האינטלקטואלית שלו דומה להפליא לזו של ראשוני ‘השמרנים החדשים’ באמריקה בשנות הששים של המאה העשרים. האב הרוחני של ה’ניאו-קונס’, ארווינג קריסטול, היה פעיל טרוצקיסטי בזמן ששרמן היה קומוניסט. שניהם שאלו כֵּלים ותבניות מן הגִלגוּל הרעיוני הקודם שלהם, אפילו כאשר נדדו הרחק ימינה.

מִיָמָיו על הבַּריקדות של המרקסיזם, שרמן שאל את ההתלהבות המשיחית ואת טכניקות הוויכוח. לא זו בלבד שהוא נִיחַן בידיעה מדויקת של הנוסחה המדעית לתיקון העולם, אלא ששום בן פלוגתא לא היה ראוי להאזנה. האנרגיה הושקעה בפיתוח הרעיון – וּברֶצַח אופי של היריב.

כאשר שרמן עמד בשיא השפעתו, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, היה אפשר לחשוב שהמאה העשרים חמדה לה לצון. סוף סוף, המאה הזו הניבה דמאגוגים מזהירים, היא העניקה שלטון והשפעה לִיפֵי-קלסתר וּלרַבֵּי-כריזמה, לימדה המונים לִסגוֹד למושיעים על סוסים לבנים. היתכן שהאיש הזה, הכמעט-מגוּחך למַראֶה, הכמעט-מגוּחך למִשמָע, נַעשָׂה אחד מִמַצילי בריטניה? הוא וצ’רצ’יל? (הוא לפחות חשב שזה זיווּג ראוי, אולי אפילו בסדר הזה.)

 

עשרים-וּשמוֹנָה ביולי 2005: מרגרט תאצ’ר לצד אלפרד שרמן במסיבה לכבוד פירסום ספרו על ימי מנהיגותה, ‘פרדוקסים של שלטון’ (Paradoxes of Power). תאצ’ר אמרה שם, “לעולם לא היינו מביסים את הסוציאליזם אילמלא היה סיר אלפרד”

imprint.co.uk

 

היא דִשדשה, ללא דמיון, ללא העזה

ערב נצחון השמרנים בבחירות של 1979, בריטניה עמדה בעיצומה של שקיעה בלתי מופרעת וּבִלתי נמנעת. היא היתה שֵם נִרדף לכִשָלון. נדפו ממנה ניחוחות של ריקבון – תעשייתי, חברתי וּפּוליטי. היא לא סתם איבדה את עֲבָרָהּ הקיסרי המפואר – היא איבדה את עתידה. היא נפלה בִּשבי השִגרה. היא דִשדשה, היא היתה מחוסרת דמיון, ניטל ממנה כל קוּרטוֹב של הֶעָזָה ושל חידוש.

 

בטלנים, כולם בטלנים

בוועידה אחת של המפלגה השמרנית, פֶּרֶגְרין ווֶרְסְת’וֹרן [אינטלקטואל ימני בריטי בולט] הציע פעם טרמפ לשרמן. בשעה שהם צעדו אל המכונית, אלפרד דיבר בַּאריכוּת בִּגנוּת מעמד הפועלים. כולם עד אחד בטלנים, ללא תוחלת, חסרי תועלת: מערכת הסעד והסוציאליזם שברוּ את רוחם, והם לא יִצְלְחוּ לשום דבר.

הם הגיעו לבסוף אל המכונית, וגילו נקר באחד מצמיגיה. אף לאחד מהם לא היה שמץ של מושג מה לעשות. למרבה המזל, על פניהם חלף בן למעמד הפועלים, הבחין בִּמצוּקתם, והחליף את הצמיג. הוא הלך לדרכו. פֶּרי ציפה שטון השׂיחה ישתנה. לשווא. שרמן פשוט המשיך: “כפי שאמרתי, לא יִצְלְחו לשום דבר, כולם עד איש אחד”.

(‘טיימס’, 31 באוגוסט 2006)

 

כמעט בשוּלֵי התהליך הפוליטי, שני אינטלקטואלים יהודים התחילו להניח את היסוד למה שייקרא יום אחד “תאצ’ריזם”, על שם ראש הממשלה מרגרט תאצ’ר. היא נבחרה להנהיג את המפלגה השמרנית באופוזיציה בתחילת 1975, בִּנסיבּוֹת של יֵאוש ושל אבדן דרך. בארבע השנים הבאות, הם, היהודים, העניקו לה את הכיווּן ואת התחמושת.

אַחַד היהודים האלה היה אריסטוקרט מלוטש ממשפחה ספרדית מיוחסת, קית’ ג’וזף. השני היה שרמן, יוצא האיסט-אנד של לונדון, מקום מושבו של הפרולטריון האשכנזי. העתונות התחילה לקרוא לג’וזף “הנזיר המטורף”, ולשרמן קראה “ראספוטין”.

יהיו ההסתייגויות מן התאצ’ריזם אשר יהיו, הוא אמנם חילץ את בריטניה מפי התהום, והעמיד אותה סמוך מאוד אל הפִּסגה האירופית. די להַשווֹת את נתוני הצמיחה שלה בעשר השנים האחרונות עם אלה של כמעט כל ארץ אירופית אחרת. ההתאוששות לא היתה סתם חלק ממחזור העסקים, שפל-גאות-שפל-גאות. בריטניה עברה שינוי מִבנִי.

שרמן נמאס על תאצ’ר, כפי שנמאס על כל סביבותיו. נִרגָנוּתוֹ, סִגנוֹנוֹ הבּוֹטֶה, האגוצנטריות של אישיוּתוֹ, האקצנטריוּת של רעיונותיו, דחקו אותו אל פינה מבודדת. קשה להיזכר אֵימתי היה למישהו משהו טוב להגיד עליו. ב-1997, יריב פוליטי כתב עליו, שנודף ממנו ריח רע. שרמן תבע אותו לדין על הוצאת דיבה, אבל נאלץ להסתלק מן התביעה לאחר שהיריב הסביר כי הוא לא התכוון לריח-גופו של סיר אלפרד, אלא רק לריח של רעיונותיו.

בסוף שנות ה-90 התעורר הרושם שנתבלעה דעתו. הוא העמיד את עצמו לצד הסרבים במלחמת בוסניה, והיה יועץ לא-פורמלי למנהיגיהם, נְשׂיאָם קאראדז’יץ’ וּמפקד הצבא מלאדיץ’. שניהם מבוקשים כיום על פשעים נגד האנושות.

 

אלפרד שרמן (יושב) בחברת נשיא יוגוסלביה לשעבר, הסופר הלאומני דוֹבּריצה צ’וֹסיץ’. באמצע עומדת פעילה סרבית, בּוֹבּה בּוֹרוֹיֶביץ. שרמן חשב שסרביה לוחמת את מלחמת השֵם באיסלאמיזם הבין לאומי

טיפול פוֹטוֹשוֹפּ לצילום ב Sebianna.com

אף על פי כן, סיפורו של אלפרד שרמן מעורר את קנאתו של כל עתונאי בעל יוּמרוֹת אינטלקטואליות, אופי אקצנטרי והתלהבות משיחית, השָרוּי בִּבדידוּת מַזהרת וּמחַכּה להזדמנות לשנות את מהלך ההיסטוריה.

את ספרו על תאצ’ר, ‘פרדוקסים של שלטון’, שרמן חותם במלים הבאות: “ב-1974, כאשר קית’ ג’וזף, מרגרט תאצ’ר ואנוכי קראנו תיגר על הקונסנסוס הלאומי, תחת הסיסמה ‘להעלות על הדעת מה שלא יעלה הדעת, להטיל בספק את מה שאינו מוטל בספק’, אנחנו יצרנו תנופה ניכרת. באה השעה לסיבוב שני”. אולי.

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהֶם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

4 Responses to “איך סֶיר אלפרד תיקן את העולם אף על פי שבעצם לא כל כך סבל בני אדם”

  1. ברוריה בן ברוך הגיב:

    הצירוף “אחרי מות קדושים אמור” הוא לא אמירה של חז”ל אלא רצף של שמות פרשות בספר ויקרא, שמצטרף באקראי (או לא?) לאמירה שמשמעה לכאורה לא לדבר סרה במתים.

  2. יואב קרני הגיב:

    כתבתי “חכמי היהודים”. חכמי היהודים הוא איפיון רחב מספיק כדי להכיל בו את כל דורותיהם. “חכמי היהודים” הם שצירפו את שמות הפרשות לכלל עצה טובה וסלחנית על הספדים. אילמלא צירפו, שמות הפרשות היו נשארים שמות פרשות.

    זה מדרש אופייני של מפרשי המקרא. אינני יודע מי היה הראשון — אבל במאמץ משותף עוד נגַלֶה.

    אגב, אני שמח שמצאת לפחות שורה אחת ברשימה שעוררה את עניינך (:

  3. קראתי פעם בספר פתגמים שזה פתגם שמוצאו מיהדות גרמניה

  4. ידין עילם הגיב:

    “סיפורו של אלפרד שרמן מעורר את קנאתו של כל עתונאי בעל יומרות אינטלקטואליות, אופי אקצנטרי והתלהבות משיחית, השרוי בבדידות מזהרת וּמחַכּה להזדמנות לשנות את מהלך ההיסטוריה”?

    האם אתה מכיר עיתונאי שכזה?

Leave a Reply