כן, כן, גיס חמישי

את הרשימה הזו כתבתי, ופירסמתי ב’גלובס’, עוד לפני חודש, כאשר המלחמה עמדה בעיצומה. חשבתי שֶעָבַר זמנה, אבל מַסעם של חברי הכנסת הערביים לדמשק אולי חידש את תוֹקפָּה

 

“בגידה”, “בוגדים” הן מלים רָעוֹת מאוד. הן רעות, קודם כול, מפני שבגידה רָעָה. אבל הן רעות גם מפני שהן מוּעֲדוֹת לניצול רטורי. מה קל להשליך אותן על יריב פוליטי במקום להתווכח עם דעותיו.

הפיתוי לִטפּוֹל בגידה על יריבים, או על מבקרים, הוא לא פעם גדול מִנְשׂוא. יש דמוקרטיות שלא עמדו בו, או כמעט לא עמדו בו.

בארה”ב למשל, ארבע השנים האחרונות של המאה ה-18 היו קריטיות לחלוטין לשִיוּר החוקה הדמוקרטית, בין השאר מפני שהנשיא ג’ון אַדַמְס יזם חוק דראקוני נגד בגידה והסתה (sedition, באנגלית, שהיא יותר מסתם הסתה). באמצעות החוק הזה הוא רצה לסכל הקמתן של מפלגות אופוזיציה.

מאה ועשרים שנה אחר כך, ב-1917, ארה”ב הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה, והתקרבה לצאת מדעתה בחיפּוּשׂ בוגדים מתחת לכל מיטה. אנשים הושלכו לכלא על דעות שהביעו. מערכה יזומה וגדולת ממדים התנהלה נגד אמריקנים ממוצא גרמני. בתי הספר שלהם נסגרו, עתוניהם נֶאֶסרוּ, שמות רחובותיהם שוּנוּ. רבע מאה אחר כך, ארה”ב השליכה עשרות אלפי אמריקנים ממוצא יפאני למחנות הֶסגֵר, מפני שהניחה כי הם בוגדים בפוטנציה. לימים, היא התנצלה לפניהם, וּפיצתה אותם.

לא נעים לראות דמוקרטיות במשבר, המאַבּדות את בטחונן העצמי, וּמַכתימוֹת ציבּוּרים שלֵמים על לא עוול בכַפָּם. אבל לפעמים יש בוגדים. לפעמים אמנם מתרחשת בגידה. לפעמים היא מסכנת את שלומה של הדמוקרטיה. לפעמים מוּתר להרים קול בִּגנוּת הבוגדים, מבלי שֶעַל מִצחָם של המְגַנים יוּטבַּע אוֹת קלון. אדרבא, הקָלוֹן שיָך למֵצַח אחר.

אין זה מן הנמנע כי הגיעה השעה, בצער איום ונורא וּבִספיקת כפיים, להטביע את אות הקלון הזה על מצחם של רוב חברי הכנסת הערביים.

סביר להניח, כי הסנאט ובית הנבחרים של ארה”ב היו מגרשים אנשים כאלה מן הקונגרס. יש קווים אדומים, אפילו במִשְכְּנוֹת הדמוקרטיה בושינגטון; אפילו במועדוני החברים האקסקלוסיביים האלה, שבהם אנשים פונים זה אל זה בגוף שלישי — “הג’נטלמן מניו יורק”, “הג’נטלליידי מקליפורניה” — ושבהם חברים לעולם אינם מפריעים זה את דיבורו של זה. כבר היו דברים מעולם. מליאת בית הנבחרים הוקיעה פעם את התנהגותו של היושב ראש, מפני שהשתמש בטכסיס רטורי לא הגון כלפי חברי האופוזיציה. סנאטור נאלץ להתנצל בפומבי מן המליאה על השוואת מעשיה — המפוקפקים כשלעצמם — של ארה”ב בגוואנטאנאמו, קובה, עם פִּשעַי המשטר הסובייטי.

כמובן, הרעיון הלא-מבריק לשלול אזרחות מחברי כנסת ערביים נִדחָה. אנשים אינם מאבדים את אזרחותם רק מפני שהם מפירים את שבועת האמונים שלהם למדינה. אנשים כאלה צריך תחילה לגרש מבית הנבחרים, ואחר כך לבדוק אם יש להעמידם לדין.

איזה רעיון רע הוא לשלול את מושביהם של נציגים נבחרים. אבל זה רעיון רע שהגיע זמנו, מפני שיש זמנים שבהם טובת הציבור מחייבת להוקיע בוגדים, ולהענישם.

בשארה, אתה לא דרייפוס

מה מעייף היה לקרוא ראיון שהעניק בתחילת אוגוסט עזמי בשארה לאתר הרשת של Ynet. על מאשימיו הוא אמר בזלזול, “אותם אנשים אפילו לא מסוגלים להבין את הספרים שאני כותב ואת הרעיונות שאני מעלה”. הוא נשאל על הביטוי “גיס חמישי”, והשיב בהתחנחנות הבאה:

“בכלל, אם אותם אנשים היו מכירים את ההיסטוריה היהודית, הם לא היו מעיזים להשתמש בביטוי ‘גיס חמישי’. אם הם היו לומדים, הם היו רואים שהשתמשו בביטוי הזה בגרמניה וצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה וכך גם בהקשרים אחרים, כמו זה של דרייפוס”.

אילו דברים בטלים. הביטוי ‘גיס חמישי’ נולד בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1936 עד 1939), כדי לתאר את תומכיו הסמויים של הגנרל המורד פרנסיסקו פרנקו, בעל בריתם של היטלר ושל מוסוליני. הואיל ולפרנקו היו ארבעה גייסות, התומכים הסמויים קיבלו את הכינוי “הגיס החמישי” (אגב, את הביטוי טבע בגאווה רבה אחד מקציני פרנקו. הוא דווקא השתבח בגיס החמישי הזה). הביטוי לא היה קיים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי לא בימי דרייפוס.

(ובכלל, העלילה על דרייפוס היתה נתעבת במיוחד, מפני שהוא היה פטריוט צרפתי נלהב, ללא נאמנויות כפולות, במידה רבה יותר צרפתי מצרפתי. קצת קשה להגיד דברים כאלה על ישראליותו של בשארה.)

עצם טעותו של בשארה נסלחת בהחלט. כולנו טועים מפעם לפעם. הבעיה אינה מתי נטבע הביטוי הזה, או מי השתמשו בו. העובדה ש”גיס חמישי” נוצל לרעה אינה מעניקה לבשארה פטור אוטומטי.

התחלתי להתעניין בגישתו של בשארה לשאלת הלויאליות האזרחית, כאשר הוא התחיל לכתוב טור שבועי במהדורה האנגלית של ‘אל-אהראם’. היה מעניין לעקוב אחר האבולוציה של הגדרתו העצמית, עד שגיבש לבסוף את הנוסחה “פעיל פוליטי פלסטיני מרכזי וחבר בכנסת הישראלית”, באלה המלים ובזה הסדר. דוק: “הכנסת הישראלית”, לא “הכנסת של ישראל”, או “הפרלמנט של ישראל”. יש משהו משחרר בהפקעת “ישראל” מן הקטגוריה של שמות-עצם והפיכתה לשם-תואר. “הכנסת הישראלית” היא כמו “המדינה הציונית”. ב”ישראלים” אפשר להשתמש כפי שמשתמשים ב”צלבנים” או ב”נאצים”. הם קיימים, אבל אין זאת אומרת שיש להם הזכות להוסיף ולהתקיים.

הדַקויות הטרמינולוגיות של בשארה חשובות מאוד. חשובות בעיניו – ולכן גם חשובות בעינינו. הוא בז למוּשׂג “ערבים ישראלים” (הוא משתמש בו רק בסרקזם, כדי לקנטר את המִתרַפּסים, אלה שאחד מעמיתיו קרא להם “עֲבָדים”).

הוא מצטער כמעט במפורש שֶהָרָשוּת הפלסטינית – לפני עליית חמאס – שמטה מן הלקסיקון שלה את המושג “האויב הציוני”, והחליפה אותו במראית-עין של “שוּתָפוּת שלום”. הוא – הנאצריסט הפאן-ערבי – כמובן אינו יכול לסמוך את ידיו על האידיאולוגיה של חמאס, “אבל היא לפחות דוגלת במשהו”. נחשו-נא מהו ה”משהו” הזה.

הוא יוצק קיתונות של בוז על אלה הסבורים, כי “כינון מדינה פלסטינית על כל טלאי ישן של אדמה הוא המפתח”. חבר הכנסת הישראלית היה רוצה לראות את הכנסת הזו מִתפַּזרת לכל רוח, יחד עם המדינה הישראלית. בוז הוא מייחד גם למדינות ערב, המעמידות “מדינה פלסטינית בת-קיום” כתנאי קל מדיי לנירמול יחסיהן עם ישראל. סוף סוף, באסכולת בשארה אין מקום לנירמול עם מדינה ציונית לא-נורמלית.

לא ישראל מעניינת אותו, אלא האנומליה של פיצול העולם הערבי. מדהים לחזור ולקרוא את מסתו הפטפטנית ממאי 2005, העמוסה לעייפה במשפטים מורכבים, שבה הוא מַשׂיא עצות לסוריה איך להגן על אינטרסיה בלבנון. קצת קשה להאמין, אבל חבר “הכנסת הישראלית” נזף ברשימה ההיא בארה”ב על דרישתה שסוריה תוציא את סוכני המודיעין שלה מלבנון.

האם היחלצותו להגנת זכויותיה הטבעיות של המשטרה החשאית הסורית מצדיקה הַחשָדָה שהוא עצמו סוכן של המשטרה הזו? אני נוטה להאמין שלא, אם כי כמובן אין לי הוכחות. באנגלית יש אבחנה בין “מרגל” ובין “מרגל בכוח”, בין spy ובין agent of influence. “חבר הכנסת הישראלית” בשארה אינו מרגל, כנראה, אבל הוא בהחלט “סוכן השפעה”. אינני יכול לטעון בשום דרגה של אמינוּת שהוא מקבל הוראות מדמשק, אבל זה בדיוק עניינם של סוכני-השפעה. הם אינם צריכים לקבל הוראות. מעשיהם הופכים אותם לסוכנים, לא קול אדוניהם.

‘הארץ’ על הרשת, 31 ביולי 2006

nfc.co.il   ב-22 באוגוסט 2006

                                                                                ערוץ 7, 7 באוגוסט 2006

 

 

איזהו פטריוט? הכובש את גידופיו

בתנאים האיומים של הימים האלה, כאשר מלחמה לא מתוכננת ולא רצויה קורעת לגזרים את ישראל ואת לבנון, חברי הכנסת הערביים היו יכולים למלא תפקיד פטריוטי. לא חס ושלום להסכים עם ממשלת ישראל, אלא להרגיע את הרוחות, למנוע את התְפָרים מלהִיפָּרם. הם היו יכולים להרהר בחרדה בַּעתיד הדו-קיום בין יהודים לערבים ב”מדינה הישראלית”, ולהגיע למסקנה שעליהם להניח את הנשק הרטורי, למַתן את התפרצויותיהם, לדַלֵל את הגידוּפים שהם מַטיחים בַּמדינה, במוסְדותֶיהָ, במנהיגיה, בִּצבָאָהּ.

תחת זאת הם מְניבים אקלים של שִׂנאה גוברת, של הִתרחקוּת; הם מַסיתים, הם יוצקים שמן על המדורה. הדברים האלה נכתבים כמה שעות לאחר מטר הטילים על חיפה ביום א’, שהִכָּה בוואדי ניסנאס. אתר הרשת arabs48.com (“ערביי 1948”, זאת אומרת שארית הפליטה של תש”ח) מצטט הודעה פראית לעתונות של יישות הנקראת ‘התאחדות העמותות הערביות’.

“אנחנו” – היא אומרת, וּמוֹנָה את כל מחוזות הערבים והבדואים שטעמו את נחת טיליו של השייח’ הטוב – “משלמים מחיר גבוה בגלל מיקומנו, אבל אנחנו חוזרים ומטעימים שאיננו נמצאים ב’אותה הסירה’ עם שַליטי ישראל, או עם כלי התקשורת ההמונית המגויסים בתמיכה בתוקפנות, ולא עם דעת הקהל הישראלית התומכת בהתלהבות בתוקפנות המסיבית. אנחנו באותה הסירה עם עמי לבנון ופלסטין, המשלמים את מחירה של התוקפנות הישראלית”.

אכן, מנסחי ההודעה החמוצה הזו, המאשימה את החוגים הַשַליטים ב”סַפסָרוּת של דם”, לא הצליחו אפילו להביע הִזדַהוּת רָפָה ולא-מחייבת עם שכניהם היהודיים המיוּסָרים. פריקת העול הזו, ההתייצבות הַגַסָה והבּוֹטָה נגד כל עֵרֶך של לויאליות אזרחית, מחייבות חשבון נפש רציני.

כאשר תסתיים המלחמה הזו, כאשר סוף סוף תגיע אל קיצה, ייפתחו הרבה תיבות פנדורה:  פוליטיקאים, אנשי צבא, עורכים ועתונאים יִדָרשו להסביר, ויִתָבעו לקבל אחריות. אחת מתיבות הפנדורה כבר פתוחה לרווחה, זו התיבה של “ערביי 1948”. רוחות רעות של איבה אתנית כבר פורצות ממנה. לא רק יהודים יצטרכו להתאמץ לסגור את התיבות האלה. גם ערבים יצטרכו. ולא יהיה להם עניין דחוף יותר מאשר להיפטר מאסכולת בשארה, אשר טיפחה חוסר לויאליות והפכה את עצמה, כן, כן, לגיס חמישי.

 

 

אני מקַוֶה שברור כי אין לי כל רגשי קִרבָה ואף לא שמץ של הזדהוּת עם בעלי ההכרזות שלמעלה. אפי איתם הוא אידיאולוג של ג’נוסייד, יהושע בן-נון בחליפת סלובודאן מילושביץ’. אביגדור ליברמן האַלָם מייצג זן פוליטי הקרוב להיות פשיסטי (לא גידוף, אלא איפיוּן פוליטי). דברי גדעון עזרא מגוּנים מעיקרם, אבל נדמה לי שהם מעידים בראש ובראשונה על טיפשותו של מַשמיעָם

 

 

 

רשימות קודמות באתר הזה בעניינים הנוגעים ליחסי יהודים וערבים בישראל

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרובוטיהם של יוצרי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, יהיו הדעות הפוליטיות שיובעו בהן אשר יהיו.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מעכשיו בדעתי לאכוף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עוול לאנשים טובים ורציניים, המבכרים אנונימיות מלאה או חלקית מסיבות סבירות בהחלט — אבל נסיוני מראה שאנונימיות וחוסר ציוויליות נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה. 

 

24 Responses to “כן, כן, גיס חמישי”

  1. אף על פי שאני מסכים איתך בכל מילה שכתבת על התנהגותם הבזויה של מרבית חברי הכנסת הערבים, הייתי נרתע מאד מהשימוש במילה “בגידה” או “בוגד”.

    באווירה הישראלית, בה השיסוי קל ובה ערביי ישראל הם תמיד אזרחים על-תנאי בעיני הרוב היהודי, הייתי מגביל את השימוש במונחים הללו לאות היבשה של החוק. אני בספק אם הטחת האמת הזו – והיא אמת – בפניו של בשארה תגרום לו למשהו פרט לקורת רוח; וקל מדי להתעלם מן הדקויות שבמאמר ולהטיח את אשמת הבגידה בציבור הערבי כולו.

  2. יואב קרני הגיב:

    אני מתנצל לפני כל אורחיי, ובייחוד לפני אלה שאת תגובותיהם השמטתי. לא היתה בזה צנזורה מכל סוג שהוא, אלא אכיפה (ללא חשק) של כלל הזיהוי המלא. כתבתי למגיבים לפני שהשמטתי, החזרתי להם את נוסח תגובותיהם, והבעתי תקווה שהם יחזרו ויפרסמו את התגובות תחת שְמָם המָלֵא.

    אני חוזר ומודה בשרירותיות של הכלל הזה, ואני יודע שאפשר למצוא בו פנים שלא כהלכה — אבל אני מפציר בכולכם להאמין לי שההשמטה לא היתה קשורה כלל בַּתוכן.

    אני מציע לגולשים הרוצים לשתף אותי בתגובותיהם, אבל אינם רוצים להזדהות, לכתוב אליי במישרים.

  3. עיינתי שוב ליתר בטחון בחוק העונשין, בפרקים הרלוונטים, ההגדרה לא בדיוק לעניין, ומכאן שיש בזה אלמנט של דמגוגיה. חזקה על רשויות החוק של ישראל, היום בראשותו של איש שב”כ לשעבר, מר דיכטר, שלו חשד לרגע שבשארה עבר עבירה כמו בגידה (אחת החמורות בספר העונשין) היה פונה זה מכבר לבקש הסרת חסינותו, וכולא אותו לשארית חייו. — העמדה של בשארה היא לגיטימית. גם העמדה שלך, שמנסה לטעון שעמדתו אינה לגיטימית בכלל שלא לאמר מסוכנת מאד בעיניך, היא לגיטימית. הוא צריך להזהר שלא לעבור עבירות על חוק העונשין (וגם, רצוי לדייק בכתיבתו) וגם אתה צריך להזהר לא להטיל דופי, ודיבת שוא, באדם שידיו נקיות מעבירות. ואין זה שהחוק בישראל כה רופס בתחום הזה, שכן בעבר נאסרו מפגשים עם אנשי אש”פ בחקיקה מאד שנויה במחלוקת מבחינה תיאורטית (עבירה חמורה שלא דרשה כמעט מחשבה פלילית), כך שלא אלמן ישראל, ומדובר בויכוח פוליטי לגיטימי. — אני בספק גדול מאד אם לבשארה יש כוונות או אפילו משאלות לב כמוסות (מה שמותר לו כמובן) לפגוע במה שמכונה בחוק בטחון ישראל. הרי יהודי שמבטא אותן דעות ואף קיצוניות יותר נגד “הישות הציונית” אינו נתפס אצלך כבוגד (נטורי קרתא וכל מיני קבוצות שבעיניהן קיומה של ישראל הוא סכנה ממשית לעם היהודי). עליך לחפש ביטוי אחר שלא כולל טענה טכנית מתחום המשפט ממנה יכול להשתמע שאתה יודע שהוא עבר עבירה חמורה

  4. אין בעיות, אני מקווה שעכשיו זהו זיהוי מלא נקווה שלא נידרש בעתיד למספר כרטיס אשראי או גיל למשל.
    אני עוקבת בעניין רב אחר הניסוי הזה בעניין הטוקבקים.

  5. יואב קרני הגיב:

    תודה, איריס, שֶאַתּ מאריכה את רוּחֵך אתי.

    אשר להערותיך בעניין חוק העונשין: אני מקבל בהחלט. אני חושב שגם סייגתי את טענת הבגידה, אולי לא במידה מספקת. אני מדבר על בגידה שאפשר לשקול בעיקר מבחינה ציבורית ומוסרית, לאו דווקא משפטית.

    אני חושב שהכנסת הריבונית צריכה לשקול גירוש של חברי כנסת המסיתים נגד מדינת ישראל, או השעיה לזמן מה, או לפחות נזיפה חמורה.

    ערכן של סנקציות כאלה יהיה בדיוק בסמליותן. הן יחייבו את ערביי ישראל לדון ברצינות ובאופן ענייני בשאלת זיקתם למדינה ובמידת נכונותם לקיים לויאליות אזרחית. ויכוח כזה יועיל לבריאות הציבור. הוא יחייב אנשים לחדול לפסוח על שתי הסעִפִּים.

    כאשר תתבהר השאלה הזו, אולי נדע סוף סוף מה אופי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואם יש אור בקצה המנהרה.

    אני בהחלט חושב שפרלמנט דמוקרטי במדינה דמוקרטית אינו צריך להרשות ניצול של מליאתו להסתה נגד המדינה שהוא מייצג ריבונותה. אילו היה חבר כנסת מנטורי קרתא, אותו הכלל היה צריך לחול עליו.

    הצד המשפטי היחיד שאולי צריך להיבחן הוא אם חברי הכנסת הערביים הפרו את שבועת האמונים שלהם. כמובן, עכשיו, עם מסעם הלא-חוקי לדמשק, יש עבירה ממשית. אבל אני הייתי מעדיף שהם לא יישפטו על ביקור גלוי. הייתי מעדיף שהם ייענשו ציבורית. דיסקרדיטציה שלהם חשובה בעיניי יותר מעונש מאסר.

  6. אני מבינה את רוח הדברים שלך, אבל לדעתי אתה עדיין נאחז בעקרונות משפטיים וחוקתיים בצורה כוחנית שעלולה כמובן לחזור כבומרנג בזמן הלא נוח בעתיד (תקדימים מהסוג הזה נוטים לחזור כפרודיה על המקרה המקורי שלשמם נוצרו ובמקרה הרע כטרגדיה). נושא החוק ואכיפתו נתון בידי הרשויות שגם אתה מסכים אינן חסרות אונים.

    אני לא לגמרי מבינה מה אתה חושב שאפשר להשיג באמצעים כאלה שאי אפשר להשיג בדיון ציבורי שאינו כרוך בסנקציות. המאמר שלך הוא דוגמא לדיון ציבורי כזה כי אתה רק קורא לסנקציות,בינתיים אינך נוקט בהן, כי אין זו סמכותך.

    לא תמיד כדאי ללחוץ להכרעות בקשר לנאמנות כפולה. אך אני דוקא תומכת בתיקון משלים לזה שאתה מציע, והוא ביטול האפשרות של ישראלים להחזיק באזרחות כפולה, ובעיקר מי שמבקש להנות מהאפליה המתקנת של חוק השבות. אם הישות ששמה ישראל רוצה לשרוד בצורה הגיונית היא צריכה להגדיר ולגדור את עצמה בלי לקיים חיים כפולים, זה נכון לערבים וגם (והיום יותר, מספרית) ליהודים.

    בהינתן תיקון זה, גם הצעתך ראויה לדיון.

    תחושת הארעיות קיימת אפילו בקרב ההנהגה הציונית, אז מה אתה מצפה מהערבים ? שיאחזו בספינה מסוכסכת שאפילו קברניטיה לא סומכים על המשך קיומה ? לא מעשי. גם לא הוגן, כי עליהם לחשוב על ילדיהם ונכדיהם. במידה והכל נעלם, מדוע שיפרעו בהם השכנים, כמי “שבגדו” והצטרפו לציונים שבינתיים בחרו מחדש בגרמניה, אמריקה ופולין ?

  7. אני עם איריס.
    אתה מצפה מציבור שנרמס על ידי השלטון במשך עשרות שנים להיות יותר קדוש מהאפיפיור, יותר פטריוטי מפטריוטי.
    אולי אם היהודים בישראל היו עושים טיפה יותר כדי לקרב אליהם את המיעוט הערבי, היה מקום לצפות ממנו לאיזושהי גישה חיובית, אבל במקרה שלנו, לדרוש ממנו להגיד תודה שהוא לא בסוריה נראה לי קצת מוגזם.

  8. טוב, זה היה לפני שעברתי על אתרי החדשות וקראתי את התבטאותו האחרונה.
    התהליך של בשארה היה הדרגתי, אבל אני מניח שעכשיו הוא איבד גם אותי.

  9. יאיר ירט הגיב:

    וכולי תקווה שבעתיד אני לא אצטרך לתת עוד פרטים מזהים עלי ברשת שלפי דעתי מהווים מעין הפרה של זהות אישית

    יש צורך להבין שרבים מהאזרחים הערבים בישראל רואים את האזרחות כפועל יוצא של זכות אבות ובניגוד גמור לראייה הישראלית יהודית שרואה את הזכות של האזרחות כפועל יוצא של קשר דם ולראייה ראה את חוק השבות היהודי, שרבים מחברי הכנסת הערבים ראו אותו כגזעני.

    נקודה נוספת שהייתי רוצה להוסיף היא התפיסה של ערבי מדינת ישראל שהם חלק מן העם הפלסטיני שכיום מפוזר בכל רחבי העולם העולם; חשוב לציין מגמה מקבילה שקיימת ברחוב הערבי בישראל והיא הרצון להיות עוד פעם חלק מן החברה הישראלית ולפי דעתי הדבר שמלמד על זה הוא הטורים של סייד קשוע בעיתון הארץ

    חשוב לציין שרבים מחברי הכנסת הערבים אכן ממשיכים את הקו הפרו-נאצריסטי שקורא לאחדות ערבית (היות ובאשרה הוא נוצרי אותדוקסי וטיבי הוא מסלמי), אבל המגמה השלטת בתוך השיח שלהם היא גם המגמה של אדואדר סעיד הזכור לטוב שטוען שקולוניאליזם הוא האשם ולכן מגיע לי ומולו ניתן לראות את עג’מאי שטוען רבותי אכן הקולוניליזם היה משהו רע אבל באו ננסה ללמוד משהוא ממנו

    ובואו לא נוציא את מדינת ישראל טלית שכולה תכלת גם לה יש יד ורגל ועוד כמה אברים בזנחת המגזר הערבי אל מול היהודי שגם תרמו להרגשת הקיפוח והנצחתו

  10. דני פינקוס הגיב:

    לפוליטיקאים הערבים אין כוח, והרוב היהודי צריך להיות מסוגל עם לחיות מפלגה נאצריסטית בכנסת ישראל. פסילת בל”ד משרתת את בשארה עצמו, בכך שמערערת על הלגיטימיות של המדינה כמדינה דמוקרטית המעניקה ייצוג הולם למיעוטיה. אקט כזה ישרת את מטרותיו של בשארה.

    אתה כותב: “אני מדבר על בגידה שאפשר לשקול בעיקר מבחינה ציבורית ומוסרית”

    ציבור משותף – אין דבר כזה. יש ציבור יהודי-ישראלי, שבשארה מתעלם ממנו, מעולם לא הכריז על נאמנותו אליו, ולכן אינו באמת יכול לבגוד בו. (אם יש יותר ממוסר אחד איני מוסמך לשפוט).

    אם אי פעם ניפטר משלטוננו בשטחים צריך יהיה לטעמי שינוי חוקתי שיעגן (לצד היותה של ישראל מדינת לאום יהודית) חבילה נדיבה של זכויות מיעוט לערביי ישראל.

    הקמתה של מדינה יהודית אקסלוסיבית מעצם הגדרתה בליבו של העולם הערבי הוא עניין קשה ומסובך, אולי אבוד בטווח הארוך, אך זו לטעמי הדרך היחידה בה ניתן ללכת.

  11. צח אומן הגיב:

    אני נזכר בחקיקה האמריקאית שהוציאה מחוץ לחוק את הקומוניזם.
    ואוי לו לנציג סנאט שייחשד ולו במעט בנטיה לקומוניזם
    נכון אנחנו לא ארה”ב, אבל צריך עיון- כחזרה לדיון החביב “עד היכן גבולות הדמוקרטיה”. לטעמי- עזמי בשארה (כדוגמא המעידה על הכלל?), כבר חצה מזמן את הגבול הזה.

  12. איתי רון (פעם שנייה) הגיב:

    להלן מספר שאלות שהייתי רוצה להפנות אליך (ואולי ליתר הקוראים)
    1. האם העובדה שעזמי בשרה ערבי-נוצרי גורמת לו להיות יותר קיצוני מחברי הכנסת הערבים-מוסלמים?
    2. בהנחה שנקבל את טענתך לגבי “בגידה” איך לדעתך יגיב העולם ה”נוצרי” לכך?
    3. האם אתה חושב שבכך ניתן “פרס” לבשרה המנסה מזה שנים להתבלט כסמן “פאן ערבי” ואכן נהפוך אותו ל”דרייפוס” הישראלי?
    4. אולי הדרך הטובה ביותר היא פשוט לתת לו להתבטא?
    5. האם בכך שהוא “משחרר קיטור” הוא חוסך לנו את “שחרור הקיטור” הלאומי הערבי-ישראלי ואני מתכוון ל”אינתיפדה” של ערביי ישראל?

  13. יואב קרני הגיב:

    תודה על התגובות המעניינות. כמה הערות:

    לדני —

    אינני מציע כלל להוציא מפלגות אל מחוץ לחוק. אני מציע רק לגרש חברי כנסת המתייצבים נגד קיומה של מדינת ישראל וּמשַתפים פעולה עם אויביה. אם בשארה יסוּלק, יבוא אחריו הבא ברשימת בל”ד.

    מדוע אם כן לסַלק יחידים? קודם כול, כדי שלא יוכלו להיאחז בקרנות המזבח של חסינות פרלמנטרית. שנית, וזה העניין “הציבורי”: סילוקם יגרום כמובן סערה גדולה אצל האזרחים הערביים. אפשר להניח שיהיו הפגנות רחוב, אולי אפילו התפרעויות. אבל אני מניח שיתחיל גם ויכוח של ממש על יחסם של בני המיעוט הילידי הזה אל המדינה אשר נִכפתה עליהם. מה יָניב הוויכוח הזה, קשה לדעת. אני מקווה שהוא יָניב סיעה הרבה יותר חזקה ונשמעת של אזרחים לויאליים. אבוי אם הוא יניב את ההיפך.

    מסכים בהחלט עם נוסחת המדינה היהודית הקטנה והנדיבה, המטעימה את יהוּדיוּתה אבל מעַגנת את זכויות מיעוטיה. היא לא תהיה “מדינת אֶזְרָחֶיהָ”, אלא היא תזכיר יותר את נוסחת השלטון העוסמנית, שבה לקבוצות מיעוט היו זכויות מוגדרות וייצוג אוטומטי, אבל חוֹתָמָה של קבוצת הרוב טָבוּע על המדינה.

    לצח אומן –

    ארה”ב מעולם לא הוציאה את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק. אנשים הושלכו לכלא בימי הרדיפות של מקארת’י לא מפני שהיו קומוניסטים, אלא מפני שמסרו עֵדוּת שקר על זיקתם למפלגה. גם האמריקנים וגם הבריטים אסרו אז על קומוניסטים מוצהרים לשַמֵש בסגל עובדי המדינה. מקארת’י יצא לצֵיד המכשפות שלו, כדי לגלות קומוניסטים סמויים. היו כאלה, אבל רובם היו פרי דמיונו המתעתע.

    הצדק איתך, השאלה של גבולות הדמוקרטיה אמנם נשאלת לפחות מאז שנות ה-30, כאשר חֵרויות פוליטיות בלתי מוגבלות איפשרו את עלייתה של המפלגה הנאצית, אשר מיהרה לחנוק את החֵרויות האלה. באירופה יש ארצות האוסרות מפלגות טוטליטריות. השיטה החוקתית האמריקנית אינה יכולה לעשות כן, על יסוד התיקון הראשון לחוקה, שהוא אבן פינה של הדמוקרטיה בארה”ב.

    לאיתי רון —

    שאלות של טעם, המצריכות דיון רציני, ואין טעם להעמיד פנים שיש עליהן תשובות קלות.

    — נוצריוּתוֹ של בשארה? אינני יודע אם הוא הולך לכנסיה, כשלעצמי אני מפקפק. אבל עובדה היא שכמה מגדולי התנועה הלאומית הערבית (וגם הפלסטינית) היו נוצרים. ג’ורג’ אנטוניוס, למשל. מישל עפלאק, מייסד מפלגת הבעת’ (אף כי הוא כנראה התאסלם על ערש הדוויי). הפאן-סורים הנלהבים ביותר בלבנון היו יוונים-אורתודוקסים. הסיבה: מִהיוֹתָם נוצרים אין הם יכולים להיות פאן-איסלאמיסטים. לאומיות יכולה להיות חילונית, או לפחות חילונית במידת מה .האיסלאם מתייחס לכל רעיון לאומי במידה ניכרת של בוז, באשר קהילת המאמינים אינה מופרדת על ידי מחיצות אתניות או שבטיות. אבל לנוצרי אין דרך אחרת להזדהות עם המֶרחָב.

    — “העולם הנוצרי”? מה זה בדיוק? מנחם בגין היה נוהג להתלונן על אדישותו של “העולם הנוצרי” לייסורי הנוצרים בלבנון. אבל מלחמת העולם השניה הרגה את “העולם הנוצרי”. באירופה הַנַצרוּת גוֹוַעַת לאיטה. הרוב המכריע של האירופים לא ישקלו עמדה פוליטית על יסוד השתייכות דתית. האמריקנים, במידה שישקלו, יעניקו חיבוק דוב ליהודי ישראל, לא לבשארה.

    — האם גירושו של בשארה מן הכנסת יהיה פרס? כן, במובן מסוים. אני נוטה להאמין, מבלי להכיר אותו, שהוא מותח את החבל שעל מנת לקרוע אותו. הוא מַסית וּמַדיח, הרוצה לפורר את מדינת ישראל, ולצרף את אזרחיה הערביים למאבק המזוין נגדה. גירושו בהחלט עשוי לשרת חלק ממטרותיו.

    כלפי זה אפשר לטעון, שמדינה ריבונית אינה יכולה להחיל את חוקיה באופן סלקטיבי רק מפני שנדמה לה שהשעיית החוק במקרה פרטי תביא לה תועלת. זו התנקשות בעיקרון של שלטון החוק, זו התנקשות בריבונותה.

    בשארה מנצל את מעמדו הפרלמנטרי כדי להסית את האזרחים הערביים נגד המדינה. מעמדו מעניק לו (אם אינני טועה) דרכון דיפלומטי, לגיטימציה בין לאומית, הילה הירואית בעולם הערבי, משכורת והוצאות, חסינוּת, חשׂיפת תקשורת, אמצעים לוגיסטיים וּבסיס פעולה. אילו אמר מה שהוא אומר כאזרח מן המניין, אינני חושב שהיינו מבזבזים כאן זה את זמנו של זה על דיון באישיותו או במטרותיו.

    אם “הקיטור” שהוא מוציא הוא המחסום היחיד בין ישראל ובין התקוממות של אזרחיה הערביים, כי אז אין הוא מחסום כלל. אם אזרחיה הערביים של ישראל חושבים הסתה מתמדת נגד המדינה וַחתירה תחת אושיותיה לזכותם הטבעית והדמוקרטית, כי אז אני חושש שיש סיכוי מוגבל מאוד לדו-קיום. אני מקווה שגירוש בשארה מן הכנסת יעודד את תומכי הדו-קיום בין האזרחים הערביים להרים את קולם.

    כללית, ישראל של הדור האחרון היא סיפור התמעטותן של עַכָּבוֹת כמעט בכל תחום של חיים, פרטיים וציבוריים. אני חושב, מִיִתרוֹן המֶרחק וּמֵחֶסרון המֶרחק, שישראל זקוקה לעכבות חדשות. יהודים זקוקים להן, ערבים זקוקים להן. הצעקנוּת הוולגרית, סימני הקריאה, הפסילוֹת האישיוֹת התחילו אצל היהודים. תרבות הדיבור בחברה ערבית היתה מאז ומעולם הרבה יותר ציווילית, מאוּפֶּקֶת ורבת-גינונים. במובן הזה, התנהגותם הנִקלָה של הפרלמנטרים הערבים היא הביטוי המושלם ביותר, והבלתי-מושלם ביותר, של האינטגרציה שלהם לחיי ישראל.

  14. איתי רון הגיב:

    אשר לשאלה הראשונה – לדעתי ענית לכך בסיפה שלך “לנוצרי אין דרך אחרת להזדהות עם המרחב” ומה למעשה אתה אומר כאן (בערך מה שאני חושב) שהוא אאוט-סיידר והדרך שלו להשתלב זה להיות אולטרה-קיצוני בתקווה למשוך תשומת לב (שלילית) אני חושב שגם בציבור הערבי הוא לא יותר מקוריוז (אולי בגלל שהוא נוצרי).
    העולם הנוצרי כולל לא רק את הציבור בארה”ב, חשוב מה עלול להיות כאשר סיטואציה אפשרית תוביל את האפיפיור להיות מודע לכך שישראל גירשה/נידתה/(כל אפשרות אחרת) את חבר הכנסת הנוצרי היחידי או לחילופין-כמה דלק יכול להישפך במדינות אירופה ואני בכלל לא סופר ארגונים ניאונאצים/אנטישמיים וסתם שונאי ישראל (זה כמו לשפוך דלק למדורה)
    ברור כי בנסיבות הפוכות לא היינו מגרשים (למשל) “קיצוני ימני” בשל (למשל) הסתה לא חוקית לפגיעה באזרחים וכאן יש לנו בעייה הרה יותר מורכבת.
    אני בהחלט סבור שבשרה מנסה ל”קרוע את החבל” בתקווה שנפעל נגדו והוא יהיה מרטיר, ניתן (אולי) להשוות זאת ביישום עונש מוות למחבלים, מותר לבימ”ש (בהסכמה מלאה) לגזור )להבדיל) עונש מוות למחבלים – האם זה בוצע בארץ? חיסול ממוקד – כן, עונש מוות – לא (המניעים דומים) (המשך)

  15. איתי רון הגיב:

    (המשך)
    השאלות האחרות הוא עניין של השוואת נזק/תועלת – מה הנזק/תועלת בפעולה מול הבלגה.
    עם כל הצער אני סבור שבמבחן התועלת כדאי (לטווח ארוך) להבליג, ברור כי בשארה ינסה לעשות “רעש וצלצולים” ככל יכולתו אבל הוא חוזר על עצמו וביקוריו והתרפסותו בפני חאפז/בשאר/כל גורם אפשרי ממאיסים עצמם על הציבור הערבי והיהודי (אף אחד לא אוהב מלחכי פנכה).
    אשר לשאלה האם פעולה נגדו יכולה להוביל להתלקחות מיותרת – אני סבור שכן, מסיבות דומות שחררנו את מנהיג הפלג הצפוני שלטעמי מסוכן הרבה יותר מבשארה הן מהעובדה שהו אכן מנהיג לאומי/לאומני והן מהעובדה שהוא מוסלמי המוביל אחריו עדה גדולה ופנאטית של מאמינים (ולדעתי האישית הרבה יותר חכם וזהיר מבשארה).
    אכן ישראל זקוקה לעכבות אבל לדעתי זו לא הדרך להשיג אותן, אני חושב שהדרך שהצעת היא מדרון חלקלק שקל מאוד להיכנס אליו והרבה יותר קשה לצאת רק חשוב על האפשרות שמנהיג מסויים ישתמש בתקדים בשארה ו”יגרש” על פיו חברי כנסת ערבים “מן המניין” ומה אז? אולי עלינו לשים קצת יותר עכבות על עצמנו? האם נכון יהיה “מעצמנו לדרוש” (על בסיס נאומו המפורסם של דיין)?

  16. יואב קרני הגיב:

    לא, לא, איתי, סלח לי אבל אתה מטפס על העץ הלא-נכון. התרחיש הנוצרי שלך חסר כל ביסוס. באמת. הסברתי בתגובה הקודמת מדוע אין באירופה “דעת קהל נוצרית”. אירופים לא התקוממו נגד השמדת עם של נוצרים בסודאן במשך עשרות שנים; אינם מתקוממים נגד רדיפת נוצרים בסין; אינם מגיבים על רדיפת נוצרים בפקיסטן, פגיעה בנוצרים בהודו. הם לא יתקוממו בגלל גירוש בשארה ה”נוצרי”. אנא סלח לי, אבל זה טיפה מצחיק.

    אשר לשאר, אני מניח שנצטרך פשוט לא להסכים.

    חן-חן.

  17. איריס הגיב:

    עוד נקודה שעולה מן התגובות של יואב קרני היא האפשרות שבשארה נופל לידים של הממסד בכך שהוא מעניק את התירוץ לפרימת המרקם. במה דברים אמורים ? “ישראל ביתנו” לא מסתירה את מצעה, וחלקים ממנו מקובלים אפילו על ביילין כניראה, אך כדי לבצע את הפרוגרמה שלהם, נחוץ להוכיח שהמיעוט הערבי בישראל מוכרח להתחבר למדינת פלשתין ולהיות חלק מתוכנית חלוקה כוללת.

    אולי בשארה קורא את המפה, וכמו נסראללה, מקדים במעט את הפיצוץ כדי להיות זה שיזם אותו, ויכול לקחת עליו את הקרדיט, במקום שהממסד יהיה זה שיתחיל את הפרובוקציה בקרב המיעוט הערבי. בכל מקרה, היתה תחושה לפני שנתיים שלוש ש”מישהו” החליט שבמסגרת ההתכנסות צריך גם להוציא את אזרחיה הערבים של ישראל למדינה שתוקם לצידה. איך עושים את זה ? מביימים מצב שתומך ברעיון החלוקה, ומוכיחים כביכול שאין דו קיום. כי הרי המישנה של ביתנו ושות היא – למה להם תהיה מדינה פלשתינאים ועוד מיליון ערבים אצלנו, אם נגזר עלינו שתי מדינות, אז שלנו תהיה בלי ערבים, משהו כזה.

    הסיפור הזה יצא לדרך בלי או עם בשארה, הוא יכול מקסימום לרכב על הגל ולנסות להיכנס כשחקן יותר רציני, או להתבונן כאשר זה מתרחש.

    אגב בטוקבקים אנונימים בכמה אתרים נכתב שבשארה ביקר כבר פעמים בסוריה אחרי חקיקת החוק, בביקורים לא מתוקשרים אך גלויים. מה זה אומר ?

  18. צח אומן הגיב:

    הצדק עמך, הקומוניזם מעולם לא הוכרז כ”בלתי חוקי” בארה”ב.
    אך אנשים בעלי דיעות קומוניסטיות איבדו את הגנת החוק במקרים כגון פיטורין על רקע דיעותיהם, וקומוניזם היה סיבה לגיטימית לאי- העסקה במוסדות ממשלתיים.

  19. איתי רון הגיב:

    אכן, בנושא זה נאלץ להישאר איש בדעתו אולם לגבי תגובת ה”עולם הנוצרי” אני סבור שייתכן ואתה צודק ואכן העולם יתעלם מפעולה אפשרית כנגד בשארה ה”נוצרי” ובכל זאת קיים סיכוי שהעולם ישפוט אותך אחרת מאשר את רצח העם בסודן/סין/פקיסטן (ואולי אפילו מצריים) וכו משום מה יש לי תמיד את ההרגשה שכל דבר שנעשה ייבחן בצורה מחמירה בהרבה מאשר אחרים ואני בכל זאת סבור שהפרובוקציה מיותרת מה גם שכמו שכתבתי מראש התועלת ממנה זניחה.

  20. ידין עילם הגיב:

    כמה הערות מן הקל אל הכבד:

    1. האם התכוונת אכן שאפי איתם הינו “יהושע בן-נון בחליפת סלובודאן מילושביץ'” או שנפלה טעות דפוס והתכוונת לכתוב “סלובודאן מילושביץ’ בחליפת יהושע בן-נון”?

    2. יש לי ספק אם “הסנאט ובית הנבחרים של ארה”ב היו מגרשים אנשים כאלה מן הקונגרס” כפי שכתבת. אין לי ספק שאנשים כאלו מעולם לא היו נבחרים לקונגרס. האם האשמה נעוצה בסובלנות פחותה לדיעות קיצוניות בארה”ב? סביר להניח שלא. הסיבה המובהקת לכך שבישראל נשמע קול המיעוט היא שיטת הבחירות השונה שלנו. עם כל הביקורת שיש לי על השיטה, אני רואה בבחירת נציגי מיעוטים את אחד מיתרונות השיטה.

    3. אני חייב להצטרף לביקורת של אמיתי על התעלמותך מרמיסת הזכויות של הציבור הערבי. לו ממשלות ישראל היו עושות מאמץ אמיתי לשוויון תנאים של הציבור הערבי בישראל (ואני בכוונה משתמש בביטוי “שוויון תנאים” ולא “שוויון זכויות” היות ושוויון זכויות מלמד גם, לדוגמא, על השוואת התנאים בענייני הגירה ושינוי חוק השבות לכלול גם את הערבים שגרו בישראל טרם 1948), האם מפלגתו של עזמי בשארה היתה זוכה ב-3 מנדטים? בישראל יש דיון נרחב בשאלה מי יהיה הנשיא הבא. אף לא אחד מעלה על דעתו כי הנשיא הבא יהיה ערבי. בהודו לעומת זאת מכהן נשיא מוסלמי. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שד”ר קאלאם הוא הנשיא המוסלמי השלישי שמכהן כנשיא הודו, מדינה שהוקמה באותו הזמן בו הוקמה ישראל לאחר מלחמת דמים בין המוסלמים להינדים.

    4. לא ברורה לי ההכללה של ההודעה לעיתונות של “התאחדות העמותות הערביות” בכתבה העוסקת בעניינם של חברי הכנסת הערבים. אני לא מכיר את הגוף הנ”ל ואני מתקשה להאמין כי היית מצטט הודעה לעיתונות של גוף יהודי בלתי מוכר בכתבה העוסקת בחברי כנסת יהודים. האם אין בכריכת חברי הכנסת ו”התאחדות העמותות הערביות” משום “כל הערבים אותו דבר”? אני מניח שלא לכך היתה כוונתך.

    5. לא ברור לי הבסיס בחוק לפיו יכולה הכנסת לסלק חברי כנסת משורותיה ואני שמח שאין סעיף כזה. על פי חוק יסוד הכנסת, “חבר הכנסת שהורשע בפסק דין סופי בעבירה פלילית, וקבע בית המשפט, ביוזמתו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שיש עם העבירה קלון, תיפסק חברותו בכנסת ביום שפסק הדין נעשה סופי”. ועדת הכנסת יכולה להשעות חבר כנסת במקרים בהם חבר כנסת הורשע אולם הרשעתו אינה סופית עדיין או במקרים בהם הוא נידון לעונש מאסר, להשעותו לתקופה בה הוא מרצה את מאסרו – אכן כן! חבר כנסת יכול לכהן מתוך בית האסורים. כמי שדעתו לא נוחה מרמתם של רבים מחברי הכנסת, אני בספק אם הייתי רוצה לתת בידם הכח להחליט מהי “בגידה… מבחינה ציבורית ומוסרית”.

    6. לאיריס – בהתייחס לעניין האזרחות הכפולה, מעניין שדווקא על חברי הכנסת החוק אסר על אחזקת אזרחות כפולה “היה חבר הכנסת בעל אזרחות נוספת שאינה ישראלית, ודיני המדינה שהוא אזרח שלה, מאפשרים את שחרורו מאזרחות זו, לא יצהיר אמונים אלא לאחר שעשה את כל הדרוש מצדו לשם שחרורו ממנה, והוא לא ייהנה מזכויותיו של חבר הכנסת כל עוד לא הצהיר”. זכור המקרה של מאיר כהנא שניסה כמיטב יכולתו שלא לאבד את אזרחותו האמריקאית מחשש כי ארה”ב תאסור את כניסתו לתחומה באם לא יהיה אזרח אמריקאי.

  21. איריס הגיב:

    מעניין המידע שהבאת על מאיר כהנא, אני לא זכרתי או לא ידעתי שזה התרחש. מעניין אם בסופו של דבר ביטל את האזרחות האמריקאית או לא
    בנימה מבודחת מעט, יתכן שדרישה זו היא המורידה את רמת חברי הכנסת שכן אחרים עושים חשבון שעדיף אזרחות אמריקאית ביד מאשר קריירה כח”כ. לא ידוע לי, אגב אם נתניהו ויתר על אזרחותו.

    זהו צד אחד של ההצעה, הצד השני הוא כמובן שלילת אזרחות ישראלית ממי שרכש אזרחות שניה מאוחרת, בעיקר במובן של שלילת זכותו וזכות צאצאיו (!) להנות מחוק השבות

  22. ידין עילם הגיב:

    מתוך ויקיפדיה “כבר בישיבת הכנסת הראשונה שבה השתתף (ב-13 באוגוסט 1984) חרג הרב כהנא מהנהלים, כאשר הוסיף לנוסח המקובל: “מתחייב אני”, אותו אומרים כל חברי הכנסת, את הפסוק “ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד” (תהילים קי”ט), לאחר דין ודברים קצר שהיה במליאה, קיבל בסוף יושב ראש האספה את ההצהרה (מחמת הספק). היו מקרים שח”כים השתמשו בנוסח “מתחייב אני, בעזרת השם”, אשר לא נחשב לחריגה, אך הייתה זו פעם ראשונה שח”כ הוסיף את הפסוק הנ”ל.

    דא עקא, הרב כהנא היה אזרח ארצות הברית, ואזרחותו הייתה חשובה לו משום שאילו נשללה, יכלה ממשלת ארצות הברית למנוע ממנו לקבל ויזה וכך לא היה יכול לגייס כספים שם. לפי החוק בארצות הברית מי שנשבע אמונים למדינה זרה מתבטלת בכך אזרחותו ואכן הוגשה נגדו תביעה על בסיס חוק זה. בדיון שהיה בבית המשפט על תביעה זו, טען הרב כהנא שבכוונה הוסיף את הפסוק, כדי להדגיש שחוקי התורה עומדים מעל חוקי המדינה ולכן אין זה נחשב כהצהרת אמונים למדינה אחרת.

    כתוצאה מכך, החליטה ועדת הכנסת לשלול מהרב כהנא את סמכויותיו כחבר כנסת, הרב כהנא עתר לבג”ץ, ובג”ץ דחה את עתירתו. עקב כך נאלץ הרב כהנא לחזור שנית על הצהרת האמונים ללא הוספות כלשהן.”

    לגבי נתניהו, איני יודע אם היתה לו אזרחות אמריקאית אולם, אם כן, הוא היה צריך לבטלה לפני שנכנס לכנסת.

  23. אלון להב הגיב:

    רק לשם סיפוק סקרנותי מה לדעתכם הסורים היו עושים או לא עושים לחבר פרלמנט סורי שהיה מזדהה עם ישראל ביחס שווה להזדהותו של בשארה עם כל המזרח התיכון למעט אזרחי המדינה שהוא אזרח בה? נכון אינני רוצה להיות “כמו” סוריה בשום סטנדרט או אופן אבל בכל זאת נושא למחשבה

Leave a Reply for אמיתי סנדי