אולי פשוט אי אפשר עוד לנצח במלחמות. אולי התיקו הוא התוצאה הטבעית

ועדת חקירה” היא הצד השני של מטבע המלחמה: ההנחה שהיה אפשר “ללכת עד הסוף”, אילו הדרג המחליט והדרג המבצע היו קצת הרבה יותר טובים. אבל הנה הצעה לחקירה אחרת: היתכן שהסתיים ללא שוב העידן ההיסטורי שבו ישראל יכלה להגן על עצמה בהֶעָזָה אגרסיבית, ולִנחוֹל נצחונות מוחצים ומסחררים?

 

לחקור?

לחקור.

מה לחקור?

לחקור מדוע לא חיסלנו את חיזבאללה, או לפחות הדפנו אותו צפונה מן הליטני. לחקור מדוע לא הרגנו את השייח’ הרע, או לפחות מרטנו את שערות זקנו. לחקור מדוע הטילים נפלו (מדוע בעצם קראו להם “ראקטות”? האם למטוסים של האויב יקראו “אווירונים”, אם יצליחו אי פעם להמריא?). לחקור מדוע המלחמה לא התנהלה כמשחק סימולציה.

בקיצור, לחקור מדוע לא ניצחנו בקַלוּת; לחקור מדוע השַׂחקנים על המִגרש לא נענו לקריאות העידוד מיציעי ימק”א הווירטואלית (ההסכמה שהתגבשה והלכה בחדרי הטוקבקים היתה שצריך להשתמש בנשק גרעיני); ומדוע דוקטרינת ההרתעה לא חזרה והתאשרה במלואה; ומדוע לא נמחתה הטראומה של 2000, שֶכּמוֹ מחתה את הטראומה של 1996, שהיתה צריכה למחות את הטראומה של 1991, שנועדה למחות את הטראומה של 1982, שעמדה למחות את הטראומה של 1973, שהפכה על ראשה את ההצלחה המזהירה של 1967, שֶמָחֲתָה את הטראומות של שנות ה-60 וה-50. אפשר לעצור לכמה שניות בפרעות ת”ח ות”ט לפני שנבקר את העצמות היבשות של 1096, לפני שנגַלֶה כי נֶצַח ישראל משקר לפעמים.

הקריאה לחקור היא הצד השני של מטבע המלחמה הטראגית. המלחמה הטראגית ביטאה לא את כוחה של ישראל אלא את חולשתה. היא שיקפה את תִסכּוּלם של מי שלא יכלו להנמיך את הפופולריות של חסן נסראללה בסקרי דעת הקהל הישראליים, של מי שלא הצליחו להָגֵן על ריבונותה של ישראל דרומה מִקַו שביתת הנשק עם לבנון, של מי שהמודיעין שלהם סיפק להם רק תמונות-מצב חלקיות אם בכלל. הואיל ולא יכלו, והואיל ולא הצליחו, והואיל ולא אספו (מודיעין) הם ירוּ מכל הכֵּלים, אל כל הכיוונים. הם הֵמיטו הרס עצום, אבל לא הצליחו להרוג את האויב.

עכשיו דעת הקהל רוצה את ראשיהם, מפני שהיא מאמינה שרק הם – בקוצר ידם, בליקוי ארגונם, במיעוט חזונם – עמדו בין ישראל ובין חידוש יָמֶיהָ כקדם, זאת אומרת בין ישראל ובין זבנג-וגמרנו, בין ישראל ובין המעמד של מעצמת על אזורית כפי שחזה אריאל שרון באוגוסט 1973. הוא אמר אז, לאחר שֶפָּשַט את מדיו, כי בתוך שבוע אחד ישראל יכולה לכבוש את כל המזרח התיכון, מחופי מרוקו עד המפרץ הפרסי. אַיֵה ישראל ההיא, אנחנו מתגעגעים אליה, היא תחזור – וּבִלבַד שניפָּטר מכל מי שהבטיחו להחזיר אותה ולא עמדו בדיבּוּרם.

לחקור, לחשׂוֹף אותם בִּקלוֹנָם, להענישם, להחליפם. עובדה, מוטי אשכנזי (כמה שהוא השמין) פָּטַר אותנו מעונשה של כַּוֶרֶת המערך לפני 32 שנה, ושנתיים אחר כך כבשנו את אנטבה, שהיא רחוקה כמעט כמו חופי מרוקו. ותשע שנים אחר כך כבשנו את הבּוּפוֹר בַּהליכה, וּמָחינוּ את טראומת יום הכיפורים (כך הודיע אז מנחם בגין, על פיסגת ההר).
 

כולנו אשמים – או לא

לפעמים עולה על הדעת השאלה מֶה הָיָה קורה אילו אריאל שרון היה דוחה את פרישתו מצה”ל בחודשיים, והיה נשאר אלוף פיקוד הדרום, וביום הכיפורים בצהריים היה מנמנם בחוות השיקמים במקום לעמוד על המשמר בחווה הסינית. אז הוא כמובן לא היה אריק-מלך-ישראל, ואז הוא לא היה הבולדוזר שהכריח את מפלגות הימין ללכד את הליכוד, ואז נשיא המדינה הקצת-מצחיק-אבל-נקי-הכפיים-להחריד אפרים קציר היה צודק בהחלט כאשר היה אומר “כולנו אשמים” (הארץ יצאה מִכֵּלֶיהָ למִשמַע המלים ההן).

אגדת ‘הסכין בגב’, בגרמנית Dolchstoß, נולדה על ברכי התבוסה של 1918. צבא גרמני עמד בעומק צרפת, גייסות גרמניים כבשו שטחים עצומים בפולין ובאוקראינה. איך יתכן איפוא שגרמניה נאלצה לבקש שביתת-נשק? הפוליטיקאים, היהודים והבולשביקים תקעו סכין בגבו של הצבא. מוטיב הסכין בגב נראה כאן בכרזה מ-1924

וּמֶה היה קורה אילו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן וסילוון שלום ואפי אֵיתם ויובל שטייניץ הצוֹרֵם היו מנהלים את הקבינט ב-12 ביולי המר והנמהר? היה להם בדיוק אותו הצבא, והיו להם בדיוק אותם הגנרלים, ואותו התִסכּוּל עצמו היה רותח בִּבנֵי-מֵעֵיהֶם. והם היו יוצאים לאותה מלחמה טראגית, וּבסוֹפה אמנם כולנו היינו אשמים, או לפחות הם.

עכשיו אפשר להעמיד פנים, שאילו רק ידו הבטוחה של בנימין נתניהו (גיבור אינתיפאדת המינהרה) היתה מונחת על ההגה, המלחמה הטראגית היתה מסתיימת בנצחון, או לפחות לא מסתיימת ללא נצחון, והיתה מִתאָרֶכֶת עד הכרעתה החד-משמעית, מחר, בחודש הבא, או במאה ה-22.

אכן, המלחמה הטראגית עומדת להניב אגדות של “סכין בגב”, מפני שדעת קהל לעולם אינה מאמינה בִּתבוסות אסטרטגיות. היא לא האמינה בגרמניה ב-1918, היא לא האמינה ברוסיה ב-1991, היא לא האמינה בישראל ב-1993. אין זה מספיק להסביר לדעת הקהל שהאויר אזל מריאותיו של הצבא, או שהתמוטטות כלכלית עצומת ממדים ממשמשת ובאה, או שהכיבוש מתחיל לכבוש את הכובש.

דעת קהל לא משכילה צריכה הוכחה ניצחת, בת-מישוּש. אם אינה יכולה למשש, היא מגיעה עד מהרה למסקנה שפוליטיקאים חלושים או בוגדנים נעצו סכין בגבם של החיילים שהקריבו את חייהם בחפירות, שהוסיפו לדבר בטלפון הנייד כאשר הכדורים שרקו, שהעניקו ראיונות בלעדיים לכלי תקשורת זרים ויָצקו בהם קיתונות של בוז על מפקדיהם ועל צבאם.

עורכי דין – והיסטוריונים

ועדת חקירה, מה? ועדה שהמנדט שלה יהיה להסביר איך המלחמה לא הניבה נצחון?

למיכאל הרסגור, ההיסטוריון הנפלא ורב ההשראה של ימי הביניים המאוחרים, היתה פעם תוֹבָנָה מְאַלֶפֶת. ב-1978, כאשר מנחם בגין לקח איתו שני יועצים משפטיים לפִּסגַת קמפ דייוויד עם אנוואר סאדאת וג’ימי קרטר, הרסגור חייך, ואמר: “מוטב היה אילו לקח אִתּוֹ פחות עורכי דין ויותר היסטוריונים”.

זה אולי גם עניינה של וַעדת החקירה: פחות עורכי דין, יותר היסטוריונים, כדי שיציגו קטגוריה אחרת של שאלות. חקירה, שתזמין יותר מעריפת ראשים; חקירה שתניב ויכוח לאומי לא רק על סיבות התבוסה במלחמה הטראגית, אלא על נסיבּוֹתֶיהָ. חקירה שתשליך אל חלל האויר את השאלה החשובה ביותר, כנראה: היתכן שהסתיים ללא שוב העידן ההיסטורי שבו ישראל יכלה להגן על עצמה בהֶעָזָה אגרסיבית, ולנִחול נצחונות מוחצים וּמסחררים?

ואם הסתיים העידן, האין זו חובתה של המנהיגות הפוליטית להתחיל לדבר אמת? להגיד לדעת הקהל, שלא יהיו עוד “אמצעים קיצוניים” (אהוד אולמרט בחיפה למחרת הקטיושה הקטלנית הראשונה), ולא נֵלֵך עוד “עד הסוף”, ולא נְלַמֵד עוד איש לקחים שלא יישכחו, ולא נגלגל עוד ארצות שכנות עשרים שנה אחורה, ולא נסתכן עוד בשִׂנאַת המרחב ובטינת העולם, ולא נשליך עוד פצצות מצרר אמריקניות בניגוד להסכמים סודיים.

ולא נעשה את כל זה מפני שנִתָקֵף פתאום בייסורי מצפון, בנפש יפה וּבלֵב שותת דם. לא נעשה את כל זה מפני שזה לא יניב את התוצאות המקוּוֹת. איזה צורך יש ב”אמצעים קיצוניים”, כאשר הם מבטאים חולשת יסוד? איזה צורך יש “ללכת עד הסוף”, כאשר אין כלל סוף בסוף הסוף? 

מתינוּת בַּהגנת החֵרוּת

אומרים שתחילת תחייתו של הימין הפוליטי בארה”ב היתה ב-1964, כאשר המפלגה הרפובליקנית הטילה על המועמד הימני ביותר בזירה להתמודד מטעמה על הנשיאות. שמו היה בארי גולדווטר. הוא הוכה שוק על ירך, אבל הוא חִשמֵל דור צעיר ונועז של פעילים ימניים בשורת-המחץ שלו, בנאומו בפני ועידת המפלגה.

“קיצוניות בַּהגנת החֵרות אינה חֵטְא — וּמתינוּת בִּרדיפת צדק אינה מַעלָה”, הוא קרא (המלים האלה, באנגלית כמובן, נראות על כפתור בחירות של גולדווטר, משמאל).

אולי הגיע הזמן להפוך את בארי גולדווטר על ראשו, גם בארצו וגם בישראל. הגיע הזמן להגיד, ללא חמדה, שמתינוּת בהגנת החירות אינה חיסרון וקיצוניות ברדיפת הצדק אינה מעלה.

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית). תגובות שלא יעמדו בתנאים האלה יושמטו, יהיו הדעות הפוליטיות שיובעו בהן אשר יהיו.

20 Responses to “אולי פשוט אי אפשר עוד לנצח במלחמות. אולי התיקו הוא התוצאה הטבעית”

  1. yigal laviv הגיב:

    לדעתי הכותרת מטעה.היה צריך לכתוב שישראל לא יכולה לנצח במלחמות.מדינות אחרות במצבים אחרים יכולים גם יכולים לנצח במלחמות.

  2. ניקולאי הגיב:

    כדי לנצח – צריך להתכונן כהלכה, ולדעת לעשות היטב את הדברים הנחוצים, בזמן.
    ייתכן שהכותב רתם את סוסיו לפני כרכרתו – כיוון שברור מלכתחילה, שרצונו שלא ישראל תנצח, ובוודאי לא את האויב הזה.

  3. מאמר מאלף ומרשים.

  4. רוני ה. הגיב:

    המטרה של הממשלה היתה בסך הכול להחטיף סטירה כואבת לחיזבאללה, להשתגע קצת ולהראות להם שאנחנו יודעים לנשוך. הממשלה רצתה להתנהג כמו הילד המופרע בשכונה, שמבקש שיחזיקו אותו אחרת יעשה להם “מי יודע מה”.

    מבחינה אסטרטגית, המטרה של אולמרט וליבני היתה להביא למעורבות בינלאומית – להכריח את האו”ם בכלל ואת אירופה בפרט לעמוד מאחורי יומרנותם והטפותיהם הצדקניות לשלום.

    הבעיה באסטרטגיה הזאת היא שלטווח ארוך היא משעבדת את צה”ל למטריית ההגנה האירופית (והבינלאומית) – שלא קיימת בשום מקום בעולם חוץ מבדמיונם של אולמרט וליבני, ושבניגוד לציפיות שלהם, הגבולות שהלגיטימיות הבינלאומית הזאת תסכין להם הם גבולות החלוקה של 1947 ולא גבולות שביתת הנשק או הגבולות שלפני מלחמת ששת הימים.

    כל זה, כמובן, לא אומר שאין מה לחקור, יש בוודאי מה לחקור, למרות שתוצאות החקירה ידועות מראש. איך קרה שאולמרט שבר את הטאבו של אלפי רקטות על העורף בלי להניד עפעף. איך קרה שהוא יצא למלחמה בלי לעשות ניתוח אסטרטגי של התמיכה הסורית והאיראנית בחיזבאללה ולא עשה נגדה שום דבר. איך קרה שחלוץ לא ידע להפעיל כוחות יבשה וחשב שחיל האוויר לבדו יכול להכריע את המערכה. איך קרה שפרץ לא ידע מה מצב המוכנות של צה”ל, לא איפשר להפעיל את הצבא היכן שהיה צריך, והפעיל יחידות לא נכונות איפה שלא היה צריך. ואיך קרה שבסוף המלחמה יצאנו כשסוריה מתכוננת למלחמה הבאה נגדנו בתחושת עליונות ובהרגשה שהם גילו את נקודת התורפה שלנו.

    אה, ויש הבדל בין טילים לרקטות – לטילים (בניגוד לרקטות) יש מנגנון הנחייה המאפשר להם לשנות מסלול לאחר השיגור. גם לחיזבאללה יש טילים (למשל הטיל הימי C-802), אבל הקטיושות הן רקטות בלבד.

  5. יואב קרני הגיב:

    רוני — איפיון המניעים שאתה מציע פשוט אינו מתיישב עם העובדות. ישראל יצאה למלחמה בהודעה שמטרתה היא לחסל את חיזבאללה. על יסוד ההצלחה או הכשלון נבחנת המלחמה.

    אני מבין שאינך נוטה אהדה לאולמרט, אבל אני חושב שאתה קצת מרחיק לכת כאשר אתה מייחס לו אינטרנציונליזם פציפיסטי ושִגְיוֹנוֹת של דיפלומטיה ‘רב-צדדית’. הרי כל מַהוּתָהּ של ‘קדימה’ מבית מדרשו של שרון היתה ההנחה היהירה על אֶפשריוּתָה של הַחַד-צדדיוּת (מה שקוראים בעגה האקדמית-דיפלומטית, ‘אוּנילַטֶראליזם’ מול ‘מוּלטילַטֶראליזם’).

    אשר לטילים, המושג טיל, או missile, יכול לשמש אפילו בהוראה של אבן הנשלחת מרוגתקה. אבל אני מקבל את אבחנתך.

  6. רוני ה. הגיב:

    בשום מקום לא ראיתי שאולמרט מצהיר שמטרת המלחמה היא לנצח את החיזבאללה: לא זכור לי שדיברו על כך בישיבת הממשלה הראשונה, שהחליטה על המלחמה, ולא זה מה שהבנתי מהחלטת הממשלה להכנס קרקעית ללבנון.

    אתה צודק בכך שהמלחמה היתה מין “מלחמת שלום הגבול”, ובמובן זה מטרתה אכן היתה להגן על רעיון הנסיגות החד-צדדיות. אולמרט רצה לדעתי להוכיח שלא נשלים בשום אופן עם התקפה עלינו מעבר לגבול כזה. והוא עשה זאת בכך שהתנהג כמו “המשוגע השכונתי”. אבל זה בדיוק מה שאמרתי קודם – המטרה הזאת אינה זהה ל-“ניצחון על החיזבאללה”.

    אבל אני חולק על ההבחנה שלך שאולמרט מעוניין רק בנסיגות חד-צדדיות בנוסח שרון. לדעתי הוא רוצה לקבל בתמורה את הלגיטימציה הבינלאומית שכל כך חסרה לנו. הלחימה בלבנון נועדה לדעתי להעמיד במבחן את הקהילה הבינלאומית שדורשת מאיתנו לסגת, גם אם הנסיגה הזאת מעמידה אותנו במצב שלדעתנו אינו בר הגנה.

  7. שאלה ליואב קרני – נניח והמנהיגות הישראלית באמת תגיע למסקנה שאתה מציג כאן, איזה אמצעים צריך לנקוט לדעתך בשביל להיות ‘מתונים בהגנת החרות’..?

  8. עומר לביב הגיב:

    יואב, מאמר נהדר.
    יש מה לחקור, אגב, אולם כלל לא ברור שועדת חקירה כזו או אחרת תביא תועלת. אפשר לדוגמא לחקור את הפער שבין מטרות המלחמה כפי שהצהירו עליה מנהיגי המדינה ביום פריצתה – להחזיר את השבויים ולפרק את חיזבאללה מנשקו – לבין תוצאות סיומה: השבויים לא חזרו ולא יוחזרו בלי עיסקה שתכלול לבטח החזרת לבנונים, דבר שאפשר היה להגיע אליו גם בלי פעולה צבאית. החיזבאללה עדיין שריר וקיים ותוך חודשים מספר יחזור לעצמו מבחינה צבאית. על כוח יוניפי” שעל הגדרות פשוט חבל לדבר.

    החקירה אם כן צריכה להתמקד בשאלה – מדוע מנהיגנו בדורות האחרונים פשוט לא מסוגלים להגיד לנו את האמת על היכולות שלנו ועל מגבלות המצב. האם הם חושבים שאנחנו כה מטומטמים שלא נבין זאת לבד?

  9. יואב קרני הגיב:

    לאמיר — שאלה במקומה. אינני יכול להגיד לך שאני מתכוון להשיב עליה, זו תהיה התיימרות. אני יכול רק להבטיח שאני מתכוון להרהר עליה בקול רם, זאת אומרת בכתב, כאן, אולי גם במקומות אחרים. כבר התחלתי לעשות כן, בימים הראשונים של הפעולה בעזה, אפילו עוד לפני לבנון. ואני מזמין אותך, ואת כל המעוניינים, להשתתף בסיעור-המוחות הזה (כמה שאני שונא את הביטוי, סיעור-מוחות, אבל כך יצא לי).

    בסופו של דבר הכול יצטרכו להשיב על השאלה הזו, מפני שתשובות עליה יהיו ממפתחות השיור הלאומי.

    לעומר — אינני בטוח שההתכחשות לאמת באליטה הפוליטית היתה קשורה בהנחת טימטומם של הבוחרים. נדמה לי שהיא קשורה יותר בירידה המתמדת באיכותה של המנהיגות הפוליטית ובשיכרון הכוח שלה. היא מחוסרת עכבות מפני שכנראה אין לה די פרספקטיבות היסטוריות.

    להגנתה החלקית צריך לומר שתרבות הוויכוח בארץ לא הֵקֵלָה על דיון כזה.

  10. עודד ר הגיב:

    נהניתי מאוד מקריאת המאמר, אולם נדמה לי כי הוא אינו עונה על השאלה הבסיסית – האם התיקו הפך לתוצאה הטבעית במלחמות או לא. האמירות על חוסר התוחלת שבחקירה ועל הסכנות של רוח ה”סכין בגב האומה” חשובות, אבל כולן סובבות סביב היכולת להבין או לא את המלחמה. לעומת זאת, השאלה הבסיסית שהמאמר מעלה נוגעת לנסיבות הפוליטיות במובן הרחב של המילה וליכולת להכריע עימותים צבאיים. האם אני מפספס פה לחלוטין בקריאה?

    בנוסף, אשמח להטרים תהיה ביחס לתשובה לשאלתו של אמיר – כל טיעון הנוגע לירידה באיכות המנהיגות הפוליטית יהווה, במקרה הטוב, הסבר חלקי ביותר. בהגדרה, טיעון כזה אומר כי האליטה הפוליטית לא בחרה בפתרון הנכון, או לא הייתה מסוגלת לבחור בפתרון הנכון. הוא אינו מסביר את הגורמים הפוזיטיביים לבחירות שלה )כלומר, מדוע דרך פעולה מסוימת נבחרה, לבסוף).

    הערה מנהלתית – כדי להיענות למדיניות האתר, כתובת האימייל הנ”ל אמיתית. אם לא הייתי חושש לקבל עוד יותר ספאם, הייתי שמח להשאיר כתובת “רשמית” יותר. אינני יודע האם החשש מקצירת הכתובות פה אמיתי, אבל עד שהוא לא יופג, אינני יודע אם עדיף לכלל המגיבים להשאיר רק כתובות המיועדות גם לדואר זבל.

  11. אברום הגיב:

    הקצף ניגר משפתי הבלוגר הזה כבר כמה שבועות, אבל המציאות טופחת על פניו. הפסקת האש יציבה ונראה שלמלחמה הטראגית, כלשונו, היו מספר הישגים.

    יתכן שמטרתה של הממשלה הושגה ושחיזבאלה הוכה קשות. אפילו ממשלת לבנון מתחצפת אליו.

    ראה ניתוח של מרטין ון קרפלד, אחד שבאמת מבין.

    http://tinyurl.com/qc6ye

    בסוגריים: יש מלחמה שאינה טראגית?

  12. שלומי שטרית הגיב:

    פשוט מאוד: איך ייתכן שמלחמה שנערכה בתנאים הטובים ביותר האפשריים הסתיימה כפי שהסתיימה.
    אינני מאלה שגורסים ש”הובסנו”, ואני מעריך שחיזבאללה אכן הוכה קשות.
    אבל… מלחמה שנמשכה יותר ממלחמת יוה”כ, תוך קבלת תמיכה (או לפחות הסכמה שבשתיקה)גורפת כמעט בזירה הבי”ל, תוך קונצנזוס פנימי מושלם כמעט וביחסי כוחות ועוצמה שכמותם לא היו אפילו במלחמת של”ג.

    התוצאה בשדה הקרב, חד משמעית, אינה משקפת את התנאים הללו. וזאת לא בגלל אויב עיקש או מתוחכם באופן מיוחד – מבלי לזלזל ברמתם של אויבינו – אלא בשל החלטות כושלות שנתקבלו אצלנו – בדרג המדיני כמו גם הצבאי.

    כמפקד במילואים וכהסטוריון צבאי חובב, אני חולק על המסקנה אליה אתה רומז, כאילו לא ניתן היה “לנצח”. ניתן היה, ויהיה ניתן בעתיד לנצח במלחמות – גם נגד החיזבאללה.

  13. יואב קרני הגיב:

    לעודד — אני רואה קשר ישיר בין שאלת התֵיקוּ ובין שאלת ‘הַסַכּין בַּגַב’. תיקו, על פי תבניות המחשבה המסורתיות של ישראל, הוא בעצם מַפָּלָה, מפני שהוא מעמיד בספק את תפיסת הבטחון הלאומי. אבל קשה לשכנע אנשים שישראל נחלה תבוסה, כאשר חייליה הגיעו אל קִרבַת הליטני, כאשר דרום לבנון קרסה תחתיה, כאשר השייח’ הָרַע מסַגֵל לעצמו ביטויים כמעט חַסרֵי-תקדים של מתינוּת ושל זהירוּת.

    תבוסות אסטרטגיות אינן מוּחָשִיוֹת מספיק בשביל רוב הציבור — אגב בכל חברה, לא רק בחברה הישראלית. (כתבתי על זה במקום אחר, עוד לפני ארבע שנים. אתה מוזמן להציץ, http://www.notes.co.il/karny/3630.asp ). מאחר שאין הן מוחשיות, גם אין הן משכנעות. כך מתפתחת והולכת אגדת הסכין בגב, שאת סימניה הראשונים כבר אפשר למצוא במערכת הפוליטית ובמִנהָרוֹת הטוֹקבֶּק החשוּכוֹת. אפילו כאן, באוֹר היקָרוֹת הזה.

    מלכתחילה הבעתי את דעתי שהימין הלאומני בישראל יֵצֵא נִשׂכָּר מן המלחמה הטראגית, בדיוק מפני שלא יהיה אפשר להשיג בה הכרעה ברורה, ודעת הקהל לא תדע את נפשה מִצַעַר וּמֵחָרוֹן, ותיטֶה להטיל את האחריות על המנהיגים הָרָעים, החלושים, אולי אפילו הבוגדנים. ‘הסכין בגב’ יהיה ההסבר הַקַל לתיקו, מפני שהוא יפטור את המסבירים מן הצורך לָדוּן בָּאֶפשָרוּת – לפחות אֶפשָרוּת – שישראל הגיעה אל גבול יכולתה להשתמש בכוח, או לממש כוח (זו אבחנה חשובה. לא כל כוח ניתן למימוש).

    אשר לליקוּייהָ של האליטה הפוליטית: אני מתעניין פחות בקשר בין הליקויים האלה ובין הכישלון הצבאי. התכוונתי יותר לחוסר יכולתה של האליטה להסיק מסקנות מן התיקו/תבוסה-אסטרטגית, ולשתף את הציבור בתהליך של הַכָּרַת גבולות ושל הִסתַגלוּת לעַכָּבוֹת.

    הוויכוח העיקרי הצריך להתנהל עכשיו בארץ, לפי דעתי, נוגע לעצם ההיגיון של מלחמה אופנסיבית. אם אי אפשר לקַווֹת עוד להכרעה ברורה וּמהירה בִּנסיבּוֹת סבירוֹת, כי אז אולי הדוקטרינה צריכה להִשתַנוֹת מעיקרה.

    “נסיבות סבירות” הן הקונטקסט הפוליטי והדיפלומטי. אינני מתכוון למלחמה טוטלית, אם חלילה תִכָּפֶה (למשל, התקפה משולבת של איראן, סוריה והחיזבאללה). זה מביא אותי אל תגובתו של שלומי שטרית. לפי מר שטרית, המלחמה התנהלה אגב “תמיכה…גורפת כמעט בזירה הבין לאומית”. אני חולק על האיפיוּן הזה. ישראל איבדה כמעט מייד את התמיכה, כאשר התברר שֶפָּנֶיהָ להענשתה הקולקטיבית של לבנון.

    החרדה הגדולה ביותר שהמלחמה הטראגית מעוררת בי נוגעת לעידוד שהיא העניקה לתהליך הדה-לגיטימציה של ישראל. מעט מעט מתגברים הקולות הטוענים שלא המלחמה בלבד היתה טעות, אלא ישראל עצמה היתה טעות.

    אני רואה כאן את הדינמיקה של שקיעת דרום אפריקה הלבנה, כפי שכתבתי בהרחבה ברשימות קודמות (ואין צורך לנזוף בי, אני יודע שיש הבדלים גדולים. אני מדבר על דינמיקה).

    אגב, אני מוסיף לקוות שאני טועה. אינני רוצה לראות את התמעטות כוח ההרתעה של ישראל. אבל אם אינני טועה, וכוח ההרתעה המסורתי אמנם נפגע, ישראל צריכה לפַתֵח אמצעים אחרים, ריאליים, להבטחת שִיוּרָהּ.

  14. יואב קרני הגיב:

    עניין נפרד, עודד, הוא מה שהערת על כלל ההזדַהוּת המלאה שאני מנסה לֶאֱכוֹף כאן. אתה תוהה אם רובוטים של דואר-זבל עלולים לקצור את דואלך. התשובה, לפי מיטב ידיעותיי, היא שהם לא יוכלו. מנהלי האתר הזה הואילו בחכמתם להבליע את כתובת הדואל כקישורית במלה [דואל]. אם אינני טועה, הרובוטים קוצרים רק כתובות גלויות. אני למשל לא קיבלתי בשנים האחרונות אף פיסת זבל אחת דרך קישורית הדואר שלי באתר הזה. ממילא, לפחות עד כמה שזה נוגע לספאם, אתה יכול להשאיר כתובת אמתית.

    אני חושב שמסתיימת והולכת תקופת ההרצה של כלל ההזדהות המלאה וגינוני הנימוס. בתקופה הזו לא תמיד אָכַפתי את הכלל. אבל אני נוטה להתחיל לאכוף. נראה לי שיש התאמה מובהקת בין סגנון המסרים המושארים כאן ובין נכונותם של בעליהם להזדהות זיהוי מלא. אפשר לראות את זה אצל שניים מן המגיבים גם במחרוזת התגובות הזו. תגובותיהם שייכות לקטגוריה של ‘טוקבֶּק’, ואני קוויתי שעל האתר הצנוע הזה תרחף רוח של כבוד הדדי ושל ידידות. בדרך כלל זו אמנם הרוח, אבל היוצאים מן הכלל יוצאים מאוד מן הכלל.

    חבל, מפני שאני יודע שהֶחָלָה חד-משמעית של הכלל עלולה לגזול ממני את תרומתם הרצינית והמכובדת של בני-שיח כמוך, המבַכּרים מידה של אנונימיות. אני מקווה שחזור ותהרהר בעניין, ותישאר איתנו.

  15. שלומי שטרית הגיב:

    יואב שלום,
    האמנם הגיעה ישראל ל”קצה כוחה” או ל”קצה היכולת להפעילו”? אם כך הדבר, הרי שענית על שאלתך – מה יש לחקור.
    צה”ל לא נבנה עבור מלחמה בחזבאללה, שהוא, בסופו של דבר, יריב שולי מבחינה צבאית. לאור הכשלים שנתגלו במלחמה זו (ולא כולם פורסמו), צריכות להידלק נורות אזהרה רבות בקשר ליכולתו של צה”ל להתמודד עם איום צבאי אמיתי.
    כחייל, אני זוכר את פקודות “יום הדין” שתורגלו שוב ושוב למלחמה בו זמנית כנגד סוריה, עיראק, ירד, וחיזבאללה, עם מעורבות מצרית אפשרית. האם כתוצאה מתפקוד הצבא במלחמה נוצר הרושם שכיום ניתן להתמודד ע איום שכזה?

    אני ממשיך לחלוק על דעתך המובלעת, כי לא ניתן היה להשיג תוצאות צבאיות טובות יותר. לדעתי, הדבר היה לא רק אפשרי אלא אף פשוט להשגה, במונחים צבאיים – אם כי היה גובה מחיר כואב באבידות.

    לענית דעתי, מה שעמד בינינו לבין הכרעה הם שני גורמים:
    1. חוסר בהירות לגבי המטרות המדיניות הרצויות, שגררה קושי בהגדרת המשימות הצבאיות והפעלה לא נכונה של הכוח.
    2. כשלים מקצועיים צבאיים במגוון רמות, החל בגבוהה ביותר, שהשליכה יהבה על תפיסה אסטרטגית שגויה (הכרעה באמצעות אש בלבד, אגב ניוון הזרועה המתמרנת) ועד לרמת המפקדים הזוטרים יחסית בשטח (הפעלה טקטית שגויה, חוסר מקצועיות ועוד).

    נ.ב. – אני חותם בשמי המלא מתוך כבוד לבקשתך ובמיוחד בשל ההערכה הרבה שאני רוחש לך ככותב. עם זאת, אין כל צורך לאזכר אותי כ”מר שטרית”… “שלומי” יספיק לי 🙂

  16. נתן רועי הגיב:

    מצעדי האיוולת מאז שקין הטביע חץ במצחו של הבל מסיעים את העולם מהתרגשויות מלחמתיות להתרגשויות מלחמתיות אחרות.ואם אין מלחמות אז יש סרטי מלחמה נוסטלגיים , עתידיניים, ומשחקי מלחמה ,ואגדות מלחמה (גוג ומגוג דוגמא לא רעה) ואפופיאות ואודיסאות כשהכל בעצם-באופן הגיוני ולאו דווקא אבסורדי-מנוגד לטבע האנושי:האדם נולד לחיות ולא למות במלחמה
    אפשר לבוא ולומר שהדת הינה המפוח של האגו/השנאה/היצר הרע/ דרך המלחמה ואפשר לומר שהאינטרסים הכלכליים של מדינות הנפט/הסולר/האטום ואפשר ואפשר ואפשר… והכל מתחיל בראש ומה לעשות שבראש התוצאה איננה תיקו ואני שומע כאלה שאומרים שזה לא הסיבוב האחרון והסיבוב הבא יהיה… וקזוס בלי ימצאו (חוות שבעה , או חוות מטולה) אבל ימצאו כי המלחמות הנוראיות הללו יוצרות, תתפלאו, עבודה והשקעות ופרוספריטי ולכן, תיק”ו לא יהיה או כמו שאומרים בימק”א:עד הסוף המר, עד הסוף הרע, עד המלחמה הבאה

    ומי שרוצה להבין את הטיפשות הזאת ראוי שיקרא שוב את החייל האמיץ שוויק/ החייל איואן צ’ונקין והכל יתבהר מידית..

  17. טלי הגיב:

    קטונתי מלהתערב בדיון המעניין שהתפתח בתגובות, רציתי רק להעיר הערה לשונית קטנה. בקטע הזה השתמשת באותה מלת סיבה בשתי אינטונציות, או שני מובנים הפוכים (אם הבנתי אותך נכון):
    “ולא נעשה את כל זה מפני שנִתָקֵף פתאום בייסורי מצפון, בנפש יפה וּבלֵב שותת דם. לא נעשה את כל זה מפני שזה לא יניב את התוצאות המקוּוֹת.”
    אולי זה מכוון אבל אותי זה קצת בלבל בקריאה ראשונה וגרם לי להשתהות קצת על הכתוב עד שהבנתי שהמשפט השני הוא ה”נכון”, כלומר – לא נעשה את כל זה לא בגלל נפשנו היפה אלא בעיקר משום שזה לא ישרת את האינטרסים שלנו.

  18. שכחתי לעדכן בתיבת התגובות שלי את שמי המלא. ואני מחזקת לגמרי את ידיך לגבי המדיניות הזאת.

  19. יואב קרני הגיב:

    טלי —

    את בהחלט צודקת. אני עצמי עמדתי על הקושי הזה, ולא תיקנתי. אני מנסה להימנע משלילה כפולה — טראומת ‘ודַיֵק’ של ימי נעוריי הרחוקים — ולפעמים זה פשוט לא מסתייע.

    חן חן על עֵינֶך הבוחנת.

  20. רן שגיב הגיב:

    עד לאחרונה, נצחון במלחמה משמעו היה כיבוש חלקי ארץ של האויב ושליטה בהם או לחליפין הכתרת שליט קלינט בראש מדינת האויב. גם מלחמות העצמאות מאופינות בהשגת שליטה על חבל ארץ.

    המערב, עליו נמנית ישראל, אינו מעונין / יכול לנהל יותר מלחמות שכאלו. הוא אינו יכול / מעונין לשלוט על חבלי ארץ שכבש ויכולתו להשליט שלטון כלבבו מוגבלת מאד.

    עירק, אפגניסטן ורצועת עזה הן 3 דוגמאות שממחישות נקודה זו.

    המערכה האחרונה בלבנון נוהלה ברוח תפיסת השמאל הישראלי. לתפיסה הזו שלושה צירים עיקריים: חוסר רצון בולט לכבוש שטחי ארץ. נכונות נמוכה לספוג אבדות בנפש בקרב החילים (נקודה מענינת במיוחד היא שההישה שונה ביחס לנפגעים אזרחיים) ובעיקר תחושת הנקם של מי שחש שבעוד שהוא קיים את דרישת הצד השני, שבאה לידי ביטוי בפינוי השטחים שנכבשו ממנו במערכות קודמות, הצד השני אינו מוכן לקיים את חלקו בעסקה – קרי ממשיך לפגוע בשטחה הריבוני של ישראל.

    מערכה בתנאים שכאלו אינה שואפת בהגדרה לניצחון מוחלט אלה לפגיעה קשה באוייב עד שיואמר מוכן אני – קרי יסכים להסתפק במה שישראל נתנה מרצונה, באישור, רשמי, או שבשתיקה, של מדנות המערב.

    האם המערכה האחרונה בלבנון השיגה יעד זה? ימים יגידו.

Leave a Reply for רוני ה.