הטרגדיה והפארסה

התנוּדוֹת הקיצוניות במצב הרוח הן החיזיון המדהים ביותר, המטריד ביותר. מהירוּת תנועתה של המטוּטֶלֶת: שִכְרון הנצחון מְפַנֶה מקום לרוח נכאים של תבוסה, בִּטָחון יהיר מְפַנֶה מקום לייאוש, קריאות העידוד המשולהבות של האוהדים מְפַנות מקום למטר של קללות.

הדמוקרטיה של האינטרנט מעולם לא עוררה בי התפעלות. כתובות אנונימיות על קירות העיר נחשבות למִפגע אסתטי. אנחנו נלחמים בהן באמצעות חוקים ובאמצעות תכשירים כימיים. דמוקרטיה אינה סתם זכות הצעקה והקישקוש. כרוכה בה גם חובה של אחריות.

אף על פי כן, הדמוקרטיה של האינטרנט מְזַמנת עכשיו מִדְגְמֵי רגע בלתי פוסקים לַנטיות המאניות-דפרסיביות של דעת הקהל הישראלית. האם ראש הממשלה מדפדף באתרי הרשת לפני שהוא הולך לישון? האם מן הרשת שואב שר המשפטים חלק מהשראתו הרטורית?

צריך להודות בצער, שככה זה לפחות נשמע. הטרגדיה של המלחמה הזו אינה רק חורבן לבנון, 800 אלף פליטיה, ילדיה המרוטשים; הטרגדיה אינה רק ביעותי הלילה של תושבי הצפון, וּמוֹתָן הסתמי של נשים על מרפסות נהריה; הטרגדיה אינה רק שישראל העניקה נצחון פוליטי עצום ממדים לאויביה. אני חושב שמימד מרכזי של הטרגדיה הוא אי-הצלחתה של ההנהגה הפוליטית לשַתף את הציבור ולהגיד לו את האמת.

מה זו בדיוק “האמת”?

מי יודע. מותר רק לשער. האמת היא בערך, פחות או יותר, שהנסיבות הפוליטיות והצבאיות אינן מאפשרות לישראל להשיג את מלוא יעדיה; שישראל מוכרחה להביא בחשבון שיקולים של “איך זה ייראה בעולם” (בטלויזיה, בעתונים), מפני שהיא תלויה לעצם שִיוּרָה בדעת קהל דמוקרטית; שלישראל אין צורך, וגם אין אינטרס, להרוס את לבנון; שלישראל לא תצמח שום תועלת מיציאה למלחמה מסיבית שבסופה אין נצחון מלא.

 

 

 
 
 
 

 

 
 
 

“הולכים עד הסוף”

אין טעם להתלונן על היעדר צ’רצ’יליאניות אצל אהוד אולמרט. זה לא יהיה הוגן. הוא הגיע אל הפיסגה הפוליטית ללא כל אשראי ציבורי. קריאה מִצִדוֹ להתאפקות, או להורדת ציפיות, היתה מתפרשת כמעט מייד כהפגנת חולשה.

העתונות הפופולרית הכתיבה את הקצב וקבעה את הפרמטרים. היא דרשה מייד, בכותרות ענקיות, לשחרר את גלעד שליט. היא הודיעה מייד לאחר התקפת החיזבאללה על סיור צה”ל ב-12 ביולי, כי זו “מלחמה”. היא דחקה את המימסד הפוליטי והצבאי לעמדת התגוננות בהכרזה על “קריסת מערכות”. היא פִּרְשְנָה מֵרוֹם עמודיה הראשונים, “הולכים עד הסוף”. היא דרשה את ראשו של נסראללה כתנאי לנצחון. היא נהגה בסטי”ל הפגוע ובמסוקים המתנגשים ובקרב הדמים של בינת ג’בייל כמו היו תבוסות דרמטיות.

מיציעי האינטרנט של ימק”א הווירטואלית בקע קולה הלא-נעים של דעת קהל הפכפכה ולא-מלומדת. אין זו כלל אשמתה שהיא היתה לא-מלומדת. איש ממקבלי ההחלטות לא ניסה לדבר באוזניה בכֵנוּתוֹ של גיורא איילנד למשל. מגרונותיהם של כתבים מתודרכים בקעה חריקת-השיניים של מתדרכיהם. הגנרלים חרקו שיניים לפחות שש שנים, מאז לעג להם השייח’ הָרַע על נסיבות הפינוי מלבנון. בעצם, הם חרקו שיניים 15 שנה, מאז נֶאֱסַר עליהם להשיב לסקאדים של סדאם חוסיין.

הגנרלים, והפוליטיקאים הכפופים להם, אוהבים להיפָּטר מטראומות. מנחם בגין עלה על ראש הבּוּפוֹר ביוני 1982, כדי לשאול את החיילים אם היו שם “מכונות יריה”, וכדי להכריז שישראל נרפאה סוף סוף מן הטראומה של יום הכיפורים. שנה ופחות אחר כך הוא אישר שהרפתקת לבנון היתה ל”אסון”.

 

“ישראל משליכה את הסקאדים”

אחד הצעירים המרשימים שבגין הביא אתו כאשר נעשה ראש הממשלה, ב-1977, היה זאב חפץ, עתונאי יהודי מארה”ב, חריף ושנון ונעים. הוא נעשה המנהל הראשון של לשכת העתונות הממשלתית בימי שלוט הליכוד. נדמה לי שבקיץ 1982 מר חפץ כבר היה במקום אחר, אולי בארה”ב, כדי לכתוב ספר שנון על היהודים וביוגרפיה מעולה של עיר מולדתו דטרויט.

אבל ב-19 ביולי השנה מר חפץ חזר אל פיסגת הבופור, באופן מטאפורי. הוא פירסם רשימה בעמוד המאמרים רב-היוקרה של ה’ניו יורק טיימס’ תחת הכותרת “ישראל משליכה את ה’סקאדים’ מאחורי גווה”. לצד הרשימה הופיע איור של טיל  דמוי חרגול, שאצבע גברית עבה מסלקת כלאחר יד מן הכתף.

מזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כתב מר חפץ, ישראל ירדה ממעמד המעצמה המרתיעה של האיזור למעמד “הפחדן הרכרוכי הכרוני” (הוא השתמש במלה האמריקנית patsy, שהיא לא סתם רכרוכי אלא היא ההיפך מגבר, לפעמים עם קוֹנוֹטַציוֹת מיניות). אבל עכשיו, הואיל ו”יש מנהיגות, בירושלים ובוושינגטון” ישראל ספגה באומץ את טילי החיזבאללה, היא “עדיין עומדת”, וראש ממשלת ישראל יקבל מנשיא ארה”ב “את הזמן ואת התמיכה הבין לאומית הנחוצים כדי לחסל את החיזבאללה”.

נצחון ישראלי, הטעים מר חפץ, יפצע את איראן ואת סוריה; יעניק לראש ממשלת ישראל “מעמד של אישיות מרכזית”; ויאפשר לילדיו של מר חפץ לבלות את מלוא הקיץ הבא בקייטנה ליד חיפה.

לא הגון לצטט מאמרים עתונאיים בחוכמה שלאחר מעשה. אני עצמי כתבתי במרוצת השנים עשרות מאמרים ורשימות שהזמן העובר הפריך, והייתי שמח להעמיד פנים שלא נכתבו מעולם. אינני מתלונן כאן על עודף האופטימיות של מר חפץ. אני מתלונן, לעומת זאת, על הצורך לצאת למלחמות כדי להירפא מטראומות קיבוציות.

קודם כול, מפני שמלחמות לא נועדו לרַפּא טראומות. שנית, מפני שמלחמות אינן מְרַפּאוֹת טראומות. שלישית, מפני שמלחמות מניבות טראומות חדשות. אפשר לטעום כמעט-זחיחוּת-דעת בַּטון של זאב חפץ, כמו גם בַּטון של אהוד אולמרט ושל עמיר פרץ ושל חיים רמון ושל דן חלוץ ושל שורת פרשנים צבאיים ומדיניים, שהבטיחו לחזור ולכונן את כוח ההרתעה.

האמריקנים המציאו את הזמן

איך בדיוק הם חשבו לעשות את זה? ב-1999, האמריקנים הפציצו את סרביה כמעט שלושה חודשים רצופים, כתשו את כלכלתה, הרסו את תשתיתה, מוטטו את גשריה, ניקבו את כבישיה, הטביעו את ספינותיה, חסמו את נהרותיה – ולא הצליחו להנחיל לה תבוסה צבאית. הם חשבו שהם פוגעים בטנקים ובסוללות ארטילריה, ורק לימים התברר שהם פגעו בטנקי-דמה ובתותחי-דמה. הסרבים לא התקשו להערים על מעצמת-העל. הם נכנעו – זאת אומרת, יצאו מקוסובו – רק מפני שלא יכלו עוד לשלם את המחיר הכלכלי.

אבל לאמריקנים היה זמן, מפני שהאמריקנים המציאו את הזמן. וחוץ מזה, כמעט כל העולם שָׂנֵא את סרביה; והרוסים, שלא שנאו, היו חלשים מכדי להתנגד. וכמובן, סרביה שלטה על צבאה. כאשר היא החליטה לצאת, היא נתנה הוראות, הצבא התקפל ופינה את קוסובו. היה איפוא היגיון אופרטיבי בהריסת סרביה, אם גם לא עודף של מוסר. אבל איזה היגיון היה בהריסת לבנון?

הרשימה הזו נכתבה כמה שעות לאחר שנודע היקף הטרגדיה בכפר קאנא.

רק שעות אחדות לפני כפר קאנא, ישראל דחתה הפסקת אש קצובה לצרכים הומניטריים. היא דחתה, מפני שהניחה כי הפסקת אש כזאת תשרת את חיזבאללה. שעות אחדות לאחר כפר קאנא היא הסכימה להפסקת אש, אשר תשרת את חיזבאללה. ההסכמה היתה ביטוי בלתי-נמנע של חולשה.

מה טוב היה אילו ישראל הסכימה יום קודם. אז לא היה כפר קאנא, ולא היתה חוזרת וּמִתחַוורת החולשה. אבל זה בדיוק עניינה של המלחמה הזו: היא אינה יכולה לעלות יפה, מפני שיש במִשוָאָה יותר מדיי נעלמים לא-חזויים חזויים בהחלט. מי בכלל היה יכול לפקפק שקאנא תתרחש? מי בכלל היה יכול לפקפק שקאנא תעורר התפרצות אנטי-ישראלית רחבת ממדים? מי בכלל היה יכול לפקפק שגופות הילדים הקטנים ירוקנו את שעון החול?

אינני חושב שהטעות המחרידה בכפר קאנא, היא כשלעצמה, מחזקת את ההסתייגויות מן המלחמה. היא אינה מחזקת, היא רק מאשרת. היא מאשרת את המגבלות המוטלות על כל נסיון ישראלי “להשליך את הסקאדים מאחור”. 

עכשיו תִשקַע ישראל אל מרה שחורה (ארי שביט, תומך מוקדם נלהב של המלחמה, נעשה בעצמו ברומטר של המאניה-דפרסיה. ברשימה ב’הארץ’ הוא הואיל להודיע לקוראיו שיתכוננו ל”תבוסה”, וזה בכלל לא נורא, אפשר לנחול תבוסות מפעם לפעם. אוי, אוי, אוי). שנים רבות עוד ידובר בטראומה של הימים האלה, כאשר התברר לישראל שאין היא אדונית גמורה לגורלה. ואז היא תחפש את הבופור, הממשי או המטאפורי, כדי לכבוש את ההר, כדי להיפטר מן הטראומה, כדי לכונן את כוח ההרתעה.

איך אמר קרל מארקס הבלתי-נסבל? ההיסטוריה חוזרת פעמיים, תחילה כטרגדיה ואחר כך כפארסה; ואחר כך כטרגדיה, ואחר כך כפארסה; ואחר כך כטרגדיה, ואחר כך כפארסה. הבעיה היא רק שאיננו יודעים עדיין אם אנחנו בטרגדיה או אם אנחנו בפארסה.

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית).

7 Responses to “הטרגדיה והפארסה”

  1. איריס אחרת הגיב:

    מעדיפה שלא לתת את כתובת הדואל האמיתית שלי,סליחה, אבל נכוותי מספיק ברשת.
    מאמר מצוין, כתוב טוב וחשוב. תודה.
    במידה ולא תפרסם את התגובה, זה בסדר גמור. זה מיועד בעיקר אליך.

  2. טלי הגיב:

    וכדאי שגם בחו”ל יקראו את הטורים שאתה מפרסם כאן. האם זה מתורגם ומפורסם/מופץ גם באנגלית? אם לא, כדאי.
    ותודה, כרגיל.

  3. יואב קרני הגיב:

    אזרח, אזרחיות, אזרחים — ההערה המפורשת בתחתית הרשימה אומרת, “שם מלא ודוא”ל אמתי”. אני קצת מתייאש מחוסר היכולת שלי לשכנע את אורחיי ברצינות התנאי.

    אזרח, חבר, קאמאראד, טאוואריש, אתה מוזמן לחזור ולכתוב כל מה שכתבת, וכל מה שהושמט, בחתימתך. סוף סוף, אם אתה מטיל דופי בי, אד-הומינֶם, לא היית רוצה להיחשב לפחדן המסתתר מאחורי אנונימיותו. הרשה-נא לי לפחות לגמול בדופי תחת דופי.

    כשלעצמי אני מעדיף ששמות גוף לא יופיעו בהתכתבויותינו.

    מה מעניין שאפילו תלונתך על “צנזורה” מתפרסמת תחת מסווה אנונימיותך. אני מתקשה להעריץ את מאבקך למען חירות הביטוי.

    אשר למברכיי, חן-חן. אני מציע בתודה שהערות לא-חתומות, או הערות שבעליהן מעדיפים להימנע מלהזדהות בפומבי, יישלחו אל תיבת הדואר שלי, שקישורית אליה נמצאת בתיבה הביוגרפית בראש הטור השמאלי.

  4. אורן הגיב:

    כך נדמה לי. אם ישראל הייתה רוצה לשקם את ההרתעה, לרפא טראומות או כל מטרה אחרת שיונקת מההיסטוריה הרחוקה או הרחוקה פחות אז אולי היה תיכנון מדוקדק איך להיפטר מהטראומה הזו.
    כרגע זה נראה שהמודיעין לקוי, מוכנות הצבא גרועה וכאילו במשך שנים הצבא פעל מתוך הנחה שאין עתיד.
    הלוואי והיה כאן מניע עמוק וחזק כמו מחיקת טראומות שבערו חמש עשרה שנה – אז אולי היה כאן תכנון ותבונה.

  5. עמית לביא הגיב:

    אני מסכים איתך על הצורך לומר את האמת כפי שהיא
    איך אין האמת היא שמלחמות כאלו לא ניתנות לניצחון?
    שיש לומר לאזרחי ישראל שלא ניתן לנצח את חיזבאללה
    ושהדבר היחיד שניתן להשיג
    הוא שקט לפרקי זמן ארוכים יותר.
    יש לומר שהיעדים מלכתחילה היום מופרכים.
    האם אזרחי המדינה באמת לא מסוגלים להביןאו לקבל את האמת?
    בארצות הברית כבר מתחילים לדבר על זה בשנים האחרונות
    על חוסר ביכולת להנחיל ל”טרור” מכה ניצחת
    אני חושב שגם בארץ זה אפשרי
    ושזה תפקיד המדינאים להבין את זה
    או לפחות מומחים אזרחיים לאסטרטגיה
    שכאלו כה חסר המדינה הזו.

  6. יואב קרני הגיב:

    עמית — אני מסכים בהחלט. זה בדיוק עניינה של ביקורתי, מלכתחילה.

Leave a Reply