מה שרואים משם: “כל כך הרבה ילדים” בעתוני צפון אמריקה

בעתוני קנדה, המלחמה אינה משה מן העמודים הראשונים. כמעט כל העתונים החשובים העניקו לטרגדיה בקאנא כותרות ראשיות, כולל ה’טורונטו סאן’, בצילום.

 

בארה”ב, לעומת זאת, בחלק ניכר של  העתונים הלא-מרכזיים (זאת אומרת, מחוץ לערים הגדולות), המלחמה נסוגה אל העמודים הפנימיים. קאנא חילצה אותה משם בכמה עתונים פרובינציאליים, בכללם ה’רוקי מאונטיין ניוז’, היוצא במדינת קולורדו, בצילום.

 

הופתעתי לגלות שגם ‘ניוזדיי’ של לונג איילנד, ניו יורק, עתון שחלק ניכר מקוראיו הם יהודים, מילא את עמודו הראשון בגוויות ילדי קאנא. אני מנחש השבחירה הזו נתקעה בגרונותיהם של הרבה מן הקוראים היהודיים, ואל-נכון תעלה לו בהודעות על ביטול מנוי.

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית).

14 Responses to “מה שרואים משם: “כל כך הרבה ילדים” בעתוני צפון אמריקה”

  1. ארתור דנט הגיב:

    דווקא בגלל שאנחנו מעריכים ומוקירים אותך, הרשה לנו לשאול: מהי מטרתך בפרסום תמונות כאלה, שהוגדרו ע”י מישהו אחר ברשימות, ובצדק, כ”פורנוגרפיה של מוות” ?

    זו מלחמה. במלחמה, גם אם היא מלחמת אין ברירה, נהרגים גברים, נשים וטף. המוות אף פעם איננו נעים לצפייה.

    הצביעות המסורתית של אומות העולם מאפשרת להם לזעוק חמס על הברברים הישראלים ולפרסם תמונות זוועה סלקטיביות. לא ראינו בעיתוני חו”ל את הגופות המרוטשות של שמונת עובדי הרכבת בחיפה, או את הגופות של הסבתא והנכד במירון. נדמה לנו שאף עיתון אמריקאי לא פרסם את תמונת גופות משתתפי החתונה ההיא באפגניסטן. אף עיתון בריטי לא הדפיס בשעתו את גופות הילדים שנשרפו בדרזדן. אף עיתון צרפתי לא פרסם תמונות אחרי פעילות הצנחנים בקסבה של אלג’יר.

    כשקופי אנאן הנבזה האשים את צה”ל בהריגה מכוונת של משקיפי האו”ם, אמר אייב פוקסמן: “אנאן אמנם עזר לנו רבות בנושא השואה, אבל אני לא מופתע מההתבטאות שלו. אין לו בעיה עם יהודים מתים. יש לו בעיה עם יהודים חיים שמנסים להגן על עצמם”. זו בדיוק גם הבעיה של חלק גדול מאלה שמזילים היום דמעות תנין על גורלם של אזרחי לבנון.

    קיים ויכוח עתיק יומין אם יהודים צריכים להיות יותר מוסריים מאחרים. אולי כן. אבל לא אם זה מסכן את חייהם. בכל פעם שאנחנו מסתכלים בתמונות האלה אנו רואים בדיוק מה יקרה לנו אם הצד השני יצליח לבצע את מה שהוא כל כך משתוקק לו. אז עם כל הצער והכאב עדיין צריך להפציץ כל בנין שמשגרי קטיושות נמלטו לתוכו. כי אם לא נעשה את זה אז השיגור הבא שלהם עלול לגרום למראות זוועתיים כאלה בצד שלנו.

  2. קורא קבוע הגיב:

    חשובה מאוד לנו כישראלים. היא מראה לנו איך אנחנו נראים במקומות אחרים בעולם וזה דבר שלא צריך לזלזל בו בקבלת החלטות. נכון שזה לא נעים, אבל זו המציאות.

    ליואב קרני: אני מתנצל שאני לא כותב בשמי האמיתי…

  3. מיכל הגיב:

    חשוב לראות את התמונות הללו, שלא מראים כמעט כאן.

  4. מרק ק. הגיב:

    הפואנטה של זה נהיית מעט מפוקפקת לנוח הקישור הבא http://eureferendum.blogspot.com/2006/07/milking-it.html

  5. יואב קרני הגיב:

    ל”ארתור דנט” (מה טוב היה אילו חתמת בשמך, ולא בשמה של דמות קומיקס. האמן לי שזה לא היה גורע מכובד ראשך): אינני יורד לסוף דעתך. האם אתה מציע לעשות מעשה ג’ורג’ בוש ולחדול לקרוא עתונים, מפני שהם אינם נעימים? האם אתה מציע להסתיר באופן שיטתי מעיני הישראלים את תוצאות המלחמה, או את מעמדם בדעת הקהל הבין לאומית, כדי להגן על רגשותיהם? האם אתה מציע שנהנהן לנוכח הודעתו של שר המשפטים, כי העולם העניק “אור ירוק” להמשך המלחמה?

    השאלות האלה כלל אינן מוסבות על עצם ההצדקה של המלחמה. אני חושב שאת רגשותיי המעורבים בעניין הזה הפגנתי ברשומות קודמות. העניין נוגע לאינפורמציה. זה מה שעשיתי בשלושים השנה האחרונות, וזה מה שאעשה עד שתיפח נשמתי: אנסה להתחלק באינפורמציה. זה עניינה של חברה דמוקרטית.

    אתה יכול לגדף את קופי אנאן כרצונך — אני עצמי כלל אינני ממעריציו, ואני טועם בו את האפקטאציה המתחסדת של יועציו הבריטיים — אבל הגידופים שייכים למחלקה אחרת. כאן, בהצגת הצילומים, אני מעז להגיד שעשיתי שירות לציבור.

    למארק ק. (מה היא הקו”ף? מדוע הקו”ף שלי גלויה, ושלך סמויה?). אינני מבין מדוע “הפואנטה נעשית מפוקפקת”. גם אם היה אלמנט של בימוי ושל ניצול לצורך יחסי ציבור — ואין ספק שהיה, מפני שהאנשים הנוגעים בדבר הם ציניקנים שאהידיסטים — האם הבימוי משנה את גודל הגופות? או את מצב הצבירה שלהן?

    האם אי אפשר להגיד, “המלחמה הזו נחוצה, היא מלחמת מגן — אבל קרה דבר נורא ואיום, וצריך להתבייש בו”? אם לידידי גיבור הקומיקס התמונות האלה מזכירות מה היו עושים _לו_ אילו _הוא_ היה במרתף בקאנא, כי אז אני חושב שהוא הצליח להגדיר מחדש את המושגים ‘הומניות’ ו’אלטרואיזם’. אשרי מי שפטור מייסורי מצפון לא בגלל מה שעשו לו, אלא בגלל מה ש_היו_ עושים לו.

    ביום כזה, ענווה והנמכת קול עדיפות על האוסף הרגיל של סימני קריאה. ביום כזה אנשים נבחנים על פי מידת הרחמים לזולת, לא על פי מידת רחמיהם העצמיים. “פורנוגרפיה של מוות” הוא ביטוי כל כך נבזי בהקשר הזה, עד שאינני יודע מיהו הפורנוגראף.

  6. יאני הגיב:

    התגובה לארתור דנט –

    אני לא מבינה את העניין הזה, של להציג את העובדה שמגיב מזדהה בניק ולא בשמו האמיתי כאיזה טעם לפגם. מה יותר טבעי באינטרנט מלכתוב בניקים? (הנה, גם אני כותבת בניק שהוא לא שמי האמיתי, פשוט לא בא לי שכל העולם ואשתו יזהו אותי, ולא משנה כמה אני שלמה עם הדברים שאני כותבת). אני מכירה כמה וכמה כותבים מבריקים בפורומים ובטוקבקים ברשת, שידועים לי רק בני. האם זה היה משנה משהו בתוכן הדברים שכתב “ארתור דנט” אילו הוא היה מזדהה כאן בשמו האמיתי? מדוע?

  7. יואב קרני הגיב:

    זה פשוט עניין של העדפה. יש אנשים המעדיפים לאסור תגובות מכל מין ומכל חתימה. יש בעלי אתרים, המעדיפים שלא לזהות את עצמם, וממילא אינם יכולים להתנגד לאנונימיות של אורחיהם.

    זה עניינו של המדיום: אנרכיה, היעדר סטנדרטים, איש הישר בעיניו. אני החלטתי, על יסוד נסיון של שלוש שנים, לקבוע את כלל ההזדהות. סוף סוף אינני מחייב איש להגיב — אם כי אני כמובן אסיר תודה למי שמואילים להקדיש זמן ומחשבה. אני רק מבקש מן המגיבים לגַלות כלַפַּי אותה מידה של נימוס. אני מושיט יד לשלום, ומציג את עצמי, אף הם צריכים.

    את רואה שלא אָכַפתי את הכלל הזה ללא רַחֵם. עובדה, “ארתור דנט” לא נמחק, גברתי לא נמחקה. אבל אני חושב שהנימוס מחייב. אני מתקשה להתייחס ברצינות אל אנשים הקוראים לעצמם על שם גיבורי קומיקס, יהיו טענותיהם רציניות כאשר יהיו.

    זהו. אין כאן עניין של חופש דיבור, ואין כאן עניין של “יותר טבעי באינטרנט” — מפני שיש כל כך הרבה חופש דיבור במדיום הזה, ובוודאי אין שום דבר שהוא “טבעי באינטרנט”. הכול טבעי. והכול לא-טבעי.

  8. איתי הגיב:

    אין ספק, התמונות מזעזעות ויתכן כי השפעתם תהייה רבה אף מהצלחות/כישלונות המבצע הצבאי, כאן המקום לשאול את השאלה האם תתכן לחימה בלא פגיעה בחפים מפשע? האם הייתה אי פעם מלחמה (ואין דרך אחרת לראות את המצב בלבנון) שלא היו בה מאורעות כאלה?
    אני לא מחסידי הצגת התמונות של קורבנותינו למול קורבנותיהם מכיוון שאינני מבין את התועלת בכך, זה רק מחזק את הטענה להפסקת הלחימה.
    להבדיל, לחימה ללא שימוש בחיל אוויר היא טעות צבאית מבחינת ישראל, כך שאנו נאלצים לקחת על עצמנו מקרים דומים נוספים במהלך הלחימה ובחישוב קר אנו רוצים להניח שחלק מהאשמה תיפול גם על הצד השני.
    בעולם לעומת זאת אנו מחזקים את הדעה שישראל היא הרע בכל הסיפור ושהתגובה אינה פרופורציונלית להתגרות ואם נשקול את מניין הנפגעים (האזרחים) על כף המאזניים, התוצאה לא ממש לטובתנו.
    תאמרו, החיזבללה מפר את החוקים הבינ”ל בכך שהוא פועל מתוך ובחסות האוכלוסיה וכמובן שהאחריות לכך מוטלת במידה רבה על כתפיו. יתר על כן, צה”ל פרסם כרוזים הקוראים לתושבים לצאת מבתיהם.
    אבל ספרו זאת לטייס שהטיל את הפצצה ורואה את הילדים המפוייחים. ליבו של כל אדם סביר נחמץ ממראות הלחימה הללו, הבעייתיות בלחימה בלבנון אינה דבר חדש ומגבלות חופש הפעולה היו ידועות לכל ולכן מתחזקת התובנה כי אסור לישראל להיגרר ללחימה ארוכה ומתישה בלבנון ולכן, אנו צריכים לשאוף להסדר סביר שיעקר את החיזבללה מנשקו.
    אני אישית מוכן לחתום עכשיו על החלטה 1559 והחזרת החטופים ואם צריך להחזיר את סמיר קונטר ועוד מספר לבנונים, יהיה כך. באופן אישי לא אוהב זאת אבל בסיומו של התהליך זוהי הפשרה ההגיונית והטובה ביותר שניתן להגיע אליה ואם בכך יבוא סוף לסכסוך בגבול הצפון ולמחרחריו מה טוב.

    יואב, כ”טוקבקיסט” מתחיל, אני ממש אוהב לשמור על אלמוניותי, משום מה אני מרגיש הגנה מסוימת בכך, מצד שני, אני מכבד את בקשתך לחתום בשם מלא. ברוח הפיוס, אני מציע פשרה: אני חותם כעת בשמי המלא ובעתיד נסתפק בשמי הפרטי.

    איתי רון

  9. ארתור דנט הגיב:

    “קרה דבר נורא ואיום, וצריך להתבייש בו”
    למה בעצם צריך להתבייש, יואב ? להתבייש צריך רק מי שמטרתו המוצהרת האחת והיחידה היא להרוג חפים מפשע. האם זו הייתה כוונתם של הטייסים שהטילו את הפצצות ? הם בצעו משימה צבאית – לסלק את יורי הקטיושות. במהלך המשימה נפגעו אזרחים שלא שעו לאזהרות הרבות והמוקדמות להסתלק מהאזור. נכון, זה עצוב, ואין מה להתגאות בזה. אבל גם לא להתבייש. כי במלחמה כמו במלחמה. אם היית חי בלונדון בשנות הארבעים, האם היית דורש מטייסיו של סיר ארתור האריס (שכן הפציצו ביודעין מטרות אזרחיות) להתבייש ?

    “אשרי מי שפטור מייסורי מצפון לא בגלל מה שעשו לו, אלא בגלל מה ש_היו_ עושים לו”
    עמך הסליחה יואב, אבל ממש לא מתחשק לנו לחכות עד שהתוכניות של החבר נאסרללה יצליחו, ורק אח”כ להוציא פטור.

    “ביום כזה אנשים נבחנים על פי מידת הרחמים לזולת, לא על פי מידת רחמיהם העצמיים”
    אנו אכן מרחמים קודם כל על מיליון אזרחי הצפון שנתונים תחת הרעשה בלתי פוסקת, ורק אח”כ על אותם אלה שנפגעו בקאנא. עניי עירך וגו’. הרבה יותר קל להיות מוסרי מוושינגטון. (אבל אל תיקח את זה כביקורת אישית, יואב. זה נכון לגבי כל אדם בעולם ששותה את הקפה של הבוקר, מעיין בעיתון ובאופן טבעי מזדעזע מהתמונות המחרידות האלה).

    “האם אתה מציע להסתיר באופן שיטתי מעיני הישראלים את תוצאות המלחמה, או את מעמדם בדעת הקהל הבין לאומית, כדי להגן על רגשותיהם”
    עניין דעת הקהל הבין לאומית הוא אכן נושא כאוב, גם ללא המקרה בקאנא. תוך יומיים שלושה מפרוץ המלחמה, חזרו כל כלי התקשורת הבין לאומיים לעמדותיהם המסורתיות והשתלחו בישראל על הסבל שהיא גורמת לאזרחי לבנון. הסבל של אזרחי ישראל נעלם מהדיווחים כלא היה, או הוצנע מאד. מה לעשות שדעת הקהל נוטה באופן מסורתי לכיוון האנדרדוג לכאורה – במקרה הזה הצד שאצלו נהרגים יותר אזרחים – גם אם הצד הזה פתח במלחמה. אנחנו מניחים שאתה לא מציע לחסל קצת יותר אזרחים אצלנו כדי להשוות את התוצאה ולצאת טוב בדעת הקהל. ישנם לא מעט מקרים שבהם מדינת ישראל אכן מרוויחה ביושר את דעת הקהל העוינת. לא הפעם !

    והערה פרוצדורלית קטנה: דגלאס אדמס ודאי מתהפך בקברו בכל פעם שאתה מגדיר את סדרת הספרים שלו כ”קומיקס”.

  10. מרק ק. הגיב:

    וממילא הקישור מוביל לבלוג שלי שממש קל למצוא בו את שמי המלא.

    מרק ק. נולד לצרכי רשימות, בשביל שאנשים שמסתובבים פה ונורא נורא סובלים משמיעת דעות שלא נמצאות בשמאל הקיצוני יוכלו לתת דרור לקישורי הקללות שלהם (מקק למשל).

    ובחזרה לענין. הפואנטה הולכת לאיבוד כי התמונות מבוימות. ואם הן מבוימות, איך אתה בכלל יודע שאכן מדובר בילדים שנהרגו בהפצצה ולא בבובות? ועד כמה אתה יכול לסמוך על כך שלא נעשתה עריכה בתוכנה גרפית להגברת אפקט ההרס?

    מרגע שידוע שהתמונות לא משקפות את המציאות כפשוטה, מה ההבדל ביניהן לבין כל קריקטורה אנטי ישראלית המודפסת בעמוד הראשון? הרי יש פה החלטה במודע לפרסם תמונה אנטי ישראלית למרות שהמקור שלה הוא חיזבאללה. האם ישראל לא נאשמת בטבח בגנין על בסיס מעשיה שלא היתה ולא נבראה, אבל הBBC אכל את ההצגה של הפלשתינאים?

    אם הכוונה היא רק להראות שדעת הקהל נגדנו, אז באמת שאין צורך בתמונות, אנחנו יודעים. דוקא התמונות מסתירות את האמת במקרה הזה. דעת הקהל נגדנו לא בהכרח בגלל משהו שאנחנו עושים, אלא בגלל שהתקשורת הבינלאומית בוחרת להאמין ללא גבול לאויבים שלנו.

  11. ירון בן-עמי הגיב:

    אני מודה ומתוודה שאף שאין לי ספק כי יש למגר את חיזבאללה, ואף שאני מבין היטב שאם לא אנחנו נעשה את זה – לא יעשה את זה איש, התמונות מהפכות קרביים. ולמעשה, הקרביים התהפכו אף לפני התמונות. הידיעה היבשה, במילים נטולות רגש, מחרידה דיה כשלעצמה.

    אבל הדיון בשאלת השפעת התמונות על עמדת העולם ביחס לישראל מייצג, בעיני, רק חלק מן הסיפור. חלק נוסף בסיפור הוא ההשפעה ארוכת הטווח של תמונות כאלה.

    מי שנחוש בדעתו לחרחר מלחמה, יעשה כן בלא לשים לב לדעת מתנגדיו. אלא אם כן – אלא אם כן! – יהיה איום המלחמה הכוללת חמור יותר ונורא יותר, בעיני מתנגדי המלחמה – ממחיר העימות הפנימי כנגד מחרחריה. המגמה הנאורה להגביל בכח החוק והדיפלומטיה את אימי המלחמה עלולה להתברר כאחד הגורמים החשובים המנציחים את המלחמה כאופציה לגיטימית. הטיעון הטוב ביותר למען השלום הוא עד כמה נוראה המלחמה.

    המסקנה הנגזרת מכך, היא שסבל אנושי פוטוגני הוא כלי הרתעה חשוב. זה נשמע נורא, זה נשמע ציני ומרושע, אבל אני אינני צדיק. אני לכל היותר האחרים, שמלאכתם של הצדיקים נעשית דרכו.

    בנעורי היה נפוץ המשפט fighting for peace is like fucking for virginity. המשפט הזה נכון היום בדיוק כפי שהיה אז, ומאלץ אותי שוב ושוב להרהר בהבדלים שבין מלחמה ושלום. אכן, לא משיגים שלום באמצעות מלחמה. מלחמה “מוצלחת” היא כזאת שהופכת את אופציית המלחמה לבלתי כדאית – עבור שני הצדדים; למחרידה ומזוויעה ומעוררת קבס ויאוש. רק כאשר אופציית המלחמה הופכת לבלתי נסבלת – לא רק בלתי רצויה, אלא בלתי נסבלת ממש – יש לשלום סיכוי.

    אני כותב, ולא מאמין שזה מה שאני כותב.אבל כך אני חושב. ועל כן התמונות של הילדים ההרוגים מועילות לריסון האלימות והמלחמה יותר מארבעים אמנות ג’נבה. למותר לציין שבשביל תמונות של חורבן, הרס ומוות, דרושים חורבן, הרס ומוות.

    ואחרי כל זה – מי ייתן ותשקוט הארץ ארבעים שנה. זה כל מה שאני מבקש, בשלב זה. ושילדי לבנון וילדינו יוציאו ביחד את האגרסיות באופן שלא יפריע לאיש. אולי חוץ מהצרפתים.

  12. אילן מעוז הגיב:

    השאלה האמיתית, אני מניח, היא באיזה חלק בתודעתם של המנהיגים שלנו אנחנו מוכנים לחלוק. בהיעדר כל דיון תקשורתי אודות מקורות מים, אינטרסים אמריקניים, תלותה של ישראל במעצמות זרות(סולטנים טורקיים, הממלכה הבריטית, ולבסוף סרסורי הדמוקרטיה לכאורה, ארה”ב) וקשירת גורלה עם תועים אחרים, ובמטרות המלחמה האמיתיות ולא כפי שהן מנוסחות בידם של שועי אולפנים מבולבלים כחיים רמון ופואד.

    אני, זאת יש לציין, סבור שצעד צבאי כלשהו חייב היה להתרחש. פגיעה בריבונותה של מדינת ישראל וחוסר רצון מוחלט להכיר בדינמיקת ההתכנסות של ישראל מחטאיה הקודמים, היא עילה הכרחית. אינני מצפה מהפלשתינאים להפסיק להילחם בנו. אני כן מצפה מהם להראות אחריות סבירה ביחס לעובדה שהכיבוש מקפל דגליו ולנקוט מדיניות סזונית כלפי אלו הממשיכים לירות מעזה הנטושה. אבל חובה, לא לפני האקט אלא בתוכו, לשאול את עצמנו שאלות נוקבות באשר להתערבותה הבלתי פוסקת של ישראל בריבונותן של כל מדינות האיזור האחרות, גישה אותה אימצנו לאחר שמעצמות האיזור נטשו אותה והשאירו אותנו עם העמדת הפנים רווית הסכנות והכאב שגם אנחנו מעצמה.
    ארון הציונות המלא בשלדי העבר,מתפקע מיהירות, מפשעים, מתמיכה עקבית ואירונית במדכאי עמים, תמיכה שכמוהה קשר בין חוטא לחוטא על מנת להשכיח את העונש.
    אין ספק שלא היה בכוחנו למנוע את האיבה הערבית או את התנופה הלאומית ערבית ועמה הדרישה לבית, להכרה באומה. אבל היה בכוחנו לנהוג אחרת, לדעת אחרת, לזכור אחרת. מפליאה המהירות בה “שכחנו” את המיותר, המפריע, השארית, זמן כה קצר לאחר שאנחנו נשתכחנו מתודעת היבשת האירופית.

    ולכן זו לא שאלה של מתי, במובן שזמן דוחה פעולה, אלא פעולה מתמדת בתוך האקט, המייצבת אותו כאקט מוסרי, ולא כאתיקה דוחת אתיקה, תחת הטענות על בצבא המוסרי ביותר בעולם ושאחרים חסרים את אותה אתיקה ולכן אין לה משמעות. המוסר יודע גם היסטוריה ומבין שכשהעבר חוזר ושב אליך בצורת טיל או מחבל מתאבד, עליך לעצור, אבל גם לשאול מדוע.

    מותר להילחם, אבל חובה לשאול למה.

  13. אילן מעוז הגיב:

    ואיך. נמלטה לה המילה אחרי ה”למה”.

    רציתי לחדד, כיוון שהתגובה יצאה משליטתי לפני שהגיעה לפרקה, בקשר ל”מוסר היהודי” המפורסם(ובשלב זה של חייו הוא בעיקר מפורסם, כלומר מופץ בצורת כרוזים מעל אוכלוסיות מופצצות)
    המוסר הזה צומצם בעת הזו למעין אנטי אתיקה, בעזרתה ניתן לדחוף הלאה את כל שאר ההכחשות, את כל שאר מרבצי האנטי אתיקה של האירופאים והאמריקאים(האפריקאים עוד לא “אדונים” ולכן לא יכולים לשכוח או לשקר כראוי) המופנים אלינו תדירות. אני נאלץ להניח שזה קורה מסיבות רבות, אבל נדמה לי שהמרכזית היא הנחת היסוד עליו מושתת המוסר היהודי, ההבנה כי אנחנו העם הנבחר, וישנה היררכיה בה אנחנו מוצבים למעלה, המוסר מתחתינו, ומתחת לזה מצויים כל השאר. אבל כל זה תלוי באמונה של כל השאר כי גם הם מחזיקים במוסר הנעלה ביותר, ותחת כנפי השכינה החדשה, היינו ההיגיון הקפיטליסטי המאוחר(אולי היה צריך לקרוא לו המאחר?), האמונה הזו מופצת בעזרתם של סוכנים אחרים, לווא דווקא כמרים ורבנים. בעצם, זה לא עובד יותר. וזה בסדר גמור. אפילו מעודד במידת מה. עכשיו רק נשאר לנו להיות מנומסים יותר כלפי האלים החדשים ולקוות ליחס הדדי על פי רוב. ואיזו עת מוצלחת יותר לשם כך מאשר תחת פטישי המלחמה?

  14. ציון עלה-עובד הגיב:

    לו ידע איזה פשיסט מתלהם נטל את שם גיבורו.

Leave a Reply