הילדים האלה, המלחמה הזו, השפתיים ההן, הפרדוקס ההוא

כ

פר קאנא אינו סיבה להפסיק את המלחמה. בינת ג’בייל אינה סיבה להפסיק את המלחמה. חטיפת החיילים בידי חיזבאללה אינה סיבה להתחיל את המלחמה. תִסכּוּלָם של קציני צבא בכירים אינו סיבה להרוס את לבנון.

אם היה צורך במלחמה הזו, צריך לנשוך את השפתיים כאשר קְרָב אחד, או קְרָבוֹת אחדים, אינם עולים יפה. אם היה צורך בה, אין מָנוֹס מאבֵדות. אם היה צורך בה, אין מנוס מפצצה תועה הפוגעת במִקלָט מלא ילדים.

ואם לא היה צורך בה, ואם היא מלחמת שָוְא וכַחַש וַאחיזת עיניים, כי אז אין היא צריכה להימשך אף דקה נוספת אחת גם אם היא עולה יפה, וגם אם ילדי לבנון חיים, וגם אם ישראל אינה קוברת את מתיה.

א

ם היא צודקת, ואם אין היא צודקת, המלחמה הזו אינה עניין לרַכֵּי הלב, או לַחֲמוּמֵי המוח. אין היא עניין להתחסדות סאלונית, ואין היא עניין ל’יאללה בית”ר יאללה’.

היא אינה טובה מפני שהיא מוצלחת. היא אינה רעה מפני שהיא נכשלת. בשעה הזו אפשר להבין את הביטוי האנגלי stiff upper lip. במקום לדבר מגרונו של אדונַי אלוהי נקמות, מגרונו של Yahwe אלוהי צבאות, אהוד אולמרט היה צריך לשאת לפני שבועיים נאום צ’רצ’יליאני, ולהבטיח בו דם, יזע ודמעות. אבל הוא הבטיח “אמצעים קיצוניים”, והוא הבטיח ללכת “עד הסוף”, ושר הבטחון המצָעֵר שלו הבטיח ללמד את שייח’ חסן נסראללה להעריך מי זה עמיר פרץ (מי זה?).

ו

עכשיו, כאשר מלחמת השָוְא הצודקת, מלחמת המָגֵן המגוּנָה, נקלעת למשבר אָיוֹם ונורא, אין להם עוד מה להגיד. הם הפסידו. ועוד מעט יתפתח המיתוס של סכין בגב, ועוד מעט התִסכּוּל וההשפלה וחוסר האונים יזינו גל לאומני, קסֶנוֹפוֹבּי, מיליטריסטי ושוחר-נקם.

הוֹ, מלחמת השָוְא. הוֹ, מלחמת המָגֵן. הו, הפרדוקס הקדוש והטָמֵא, הו הכְּבֵדוּת הבלתי נסבלת של הקיוּם.

6 Responses to “הילדים האלה, המלחמה הזו, השפתיים ההן, הפרדוקס ההוא”

  1. מיכל הגיב:

    ובכל זאת אני חלוקה ביני לביני אם, כקול ההיגיון, להמשיך עד להסגת יעדים כלשהם, או פשוט לצאת משם בשזעקת שבר ויגון גדול..

  2. איה א. הגיב:

    אלוהים אדירים. כל היום לא אפשרתי לעצמי לבכות לנוכח תמונות הזוועה ועכשיו, למקרא הדברים הללו אני בוכה. אני בוכה עלינו ועליהם ועל המעגל הבלתי אפשרי הזה.
    כמה עוד אפשר? איך כל פעם מחדש עולמנו קורס בשם אלוהים זה או אחר? בשם ממשלה זו או אחרת? כבר שבועיים שחולף בראשי שוב ושוב אותו שיר אלמותי של דילן תומס:
    “And death shall have no dominion.”
    “ולמוות לא תהא ממשלה…”

  3. רוני ה. הגיב:

    עם כל הבהלה הראשונית מההרוגים והכותרות – לדעתי קשה לקרוא למה שמתחולל כאן מלחמה. ברוב המלחמות בהיסטוריה יש עשרות או מאות אירועים בסדר הגודל של בינת ג’ביל וכפר כאנא – זה טבעה של מלחמה, בלתי סימפטי ככל שיהיה. ביחס לזה, מה שמתחולל כאן הוא עדיין מבצע צבאי מוגבל ולא מלחמה.

    לגבי העתיד, הרבה תלוי לדעתי בהסכם שיושג ובביטחון שישרור פה אחריו. למרות רעש הקרבות, אני נוטה לשער שהגבול מול לבנון דווקא יתיצב בשנים הקרובות, ודווקא בחזית הפלסטינית אני צופה עוד לא מעט מבצעים דומים. אם אפשר להציע מקבילה היסטורית למה שקורה פה, נדמה לי שדווקא פעולות התגמול של שנות החמישים הן המודל.

    במידה מסויימת, ההתנהלות של המבצע הזה מזכירה לי את השביתות שעמיר פרץ היה מארגן בהסתדרות. בדרך כלל הן התחילו ברעש וצלצולים וגרמו לכולם לבהלה גדולה אבל רובן הסתיימו במשא ומתן מרתוני אל תוך הלילה ובכניעה של ההסתדרות לרוב דרישות הצד השני.

  4. אברום הגיב:

    הכותב שכח מה זה להיות ציני. אם אולמרט ופרץ לא היו מגיבים הם היו עפים כבר לפני שבועיים, ואם הוא חושב שהטבח הוא נורא הוא לא יודע טבח נורא מהו. האמצעים של חיל האוויר נוצלו במידה מועטה בלבד ובפצצה האטומית עוד לא נגעו כך שיש לאן להתקדם. השאלה אם כל זה יעזור, וזו כרגע השאלה היחידה שמעניינת אותי.

  5. ליל הגיב:

    אולי אנחנו רואים עכשיו את תחילת הסוף, וצריך לשמוח על זה, אבל אי אפשר לא לרתוח מכעס:
    יכולנו להגיע לאותה נקודה שבוע אחד אחרי תחילת הלחימה.

    תודה יואב, על כשרון הכתיבה שלך.

  6. נמרוד ברנע הגיב:

    או כמאמר הבדיחה הצבאית – “מסתערים ואז חושבים”. תחילה הסבירו לנו שמטרת המבצע היא החזרת החיילים החטופים, לאחר מכן הפך המבצע ל’מבצע מתגלגל’ – שם קוד ליודעים מתי נכנסים ולא יודעים מתי יוצאים, הבטיחו לנו למחוק את חיזבאללה, לחסל את תשתיות הטרור ולנתץ את “ראש הנחש”, אחרי שהפציצו, כתשו, ירו, הפגיזו ונכנסו עם כוחות מיוחדים וכוחות קרקעיים וגילו את מה שנפולאיון כבר גילה – שאף צבא סדיר לא יכול לנצח ארגון גרילה\טרור – מסדרים מחדש את מטרות המלחמה, ומסבירים שהמטרה היא להכות בחיזבאללה ולהזיזו מן הגבול.

    לא הייתה כאן ולו לרגע אחת חשיבה אסטרטגית אמיתית, לא היו הצבת יעדי מלחמה בצורה מסודרת, לא התבצע שום הליך פורמאלי של מעבר למצב חירום, הכישלון של הממשלה בהתמודדות עם הנזקים בעורף וההפקרות שהייתה מנת חלקם לא רק של תושבי שדרות אלא של תושבי חיפה וצפונה מוכיחה כאלף עדים שישראל היא מדינה שבה האזרחים קיימים בשביל המדינה ולא להפך. וכל זה – בלי אמירה אחת אם המלחמה מוצדקת או לא, אין זה כלל משנה מה העמדה, התהליך והצורה שבה הדברים התנהלו ונוהלו הם ביזיון. אפשר להיזכר בדבריו של בני פלד על כך שאנחנו לא מדינה ריבונית אלא שבט ולא צבא מקצועי אלא מליציה.

Leave a Reply