חותכים את הוורידים

ג’ון מֵינַארד קֵיינְז נודע לעולם ב-1919, בזכות ספרון דק שחיבר תחת הרושם של השתתפותו בוועידת השלום בפאריס. הוא קרא לו ‘התוצאות הכלכליות של השלום’. קיינז היה אולי האיש החכם ביותר שהזדמן לחברת פוליטיקאים במאתיים השנה האחרונות.

הוא התבונן בשִכְרון הנצחון שתקף את מדינאֵי אירופה, וּסחרחורת אחזה אותו. הם רצו לנקום בגרמניה, והם היו מוכנים לסחוט את לְשָדָהּ בלי שׂים לב לתוצאות. “אם מלחמת האזרחים האירופית תסתיים בנסיון של צרפת ושל איטליה לנצל את כוחן הזמני כדי להרוס את גרמניה ואת אוסטריה-הונגריה, הן מזמינות עליהן את חורבנן שלהן”, כתב קיינז.

“פאריס היתה סיוט”, הוא הוסיף. “תחושה של קטסטרופה ממשמשת וּבאה ריחפה מִמַעַל… קַלוּת דעת, עיוָרון, יוהרה עזת-מצח, קריאות-שֶבֶר שבקעו מבחוץ – כל המרכיבים של טרגדיה עתיקה נכרכו יחדיו”. קיינז התבונן בפניהם של נשיא ארה”ב ווּדרוֹ ווילסון ושל ראש ממשלת צרפת ז’ורז’ קלֶמאנסוֹ, שני המוציאים והמביאים העיקריים, ותהה אם “היו אלה פנים אמתיות, או אולי מסכות טראגי-קומיות של דראמה משונה, או של תיאטרון בובות”.

שִכְרון כוח – הראה לנו קיינז הצעיר – אינו כוח. הוא לאמתו של דבר ביטוי של חולשה, מפני שכל מהותו היא זמנית.

כניעה טוטלית?

הביטוי המובהק ביותר של שכרון כוח הוא האולטימטום, הכול או לא כלום. רוזוולט וצ’רצ’יל ישבו בקזבלנקה בינואר 1943, והודיעו לעתונות כי יַעַד מלחמתם הוא כניעה מלאה ללא תנאי של גרמניה הנאצית. זו היתה מֶחוָה הירואית, אבל היא הכריחה את כל הגרמנים להילחם עד טיפת האויר האחרונה בריאותיהם. עריהם חרבו, התשתית שלהם חדלה להתקיים, מיליונים מהם נעשו פליטים, המִרקָם החברתי שלהם נקרע לגזרים, אליטה סהרורית עשתה בשמם את מעשי הפשע הגדולים ביותר בתולדות האנושות – אבל הם לחמו.

סופה של הכניעה ללא תנאי שהיא אמנם הושגה. היא הושגה מפני שמלחמה טוטלית השתוללה בעולם. במלחמה טוטלית אפשר להשיג לפעמים נצחונות טוטליים. אבל עוד לפני שהסתיימה המלחמה, הנשיא רוזוולט דחה את עצת שר האוצר שלו, הנרי מורגֶנְת’וֹ (מורגנטאו), לפרק את גרמניה מתעשייתה, ולהפוך אותה למדינה של איכרים ושל רועי צאן. לא היה צורך בנִקמַת 1919. היה צורך בשלום של התפייסות.

נזכרתי בעצתו של מורגנת’ו, כאשר האזנתי לרב אלוף דן חלוץ. עשרים שנה אחורה, הוא אמר. הוא יגלגל את לבנון עשרים שנה אחורה.

הֶהָיָה אי פעם שימוש יותר נִקלֶה ברטוריקה? היה, בהחלט היה. היטלר היה גרוע הרבה יותר. אבל הרמטכ”ל לא היה רוצה להתנחם בנורמה הזו. אם הוא מוכן להתנחם בה, מוטב שיימנע מלנחות ברוב נמלי התעופה בעולם לאחר שיפשוט את מדיו, מפני שיחכו לו שם צווי הבאה.

אגב, כאשר מפקד חיל האויר של ארה”ב התבטא באופן הזה ערב מלחמת עיראק הראשונה, ב-1991 (“אנחנו נפציץ אותם עד שיחזרו אל תקופת האבן”, הכריז אז גנרל מייקל דוגאן), הנשיא ג’ורג’ בוש האב פיטר אותו על המקום.

רב אלוף חלוץ איים וקיים. הוא התחיל את החרבת לבנון. ראש ממשלתה העלוב פואד סיניורה אמר בנאום נרגש לאומה, “הישראלים חותכים את ורידיה של ארצנו הקטנה”, והדמעות זלגו על לחייו.

אבל מה זה משנה, הלוא אנחנו צודקים.

 

מתוך ‘דיילי סטאר’, העתון בלשון האנגלית המופיע בביירות. “תמונות מלחמה”, מכריזה הכותרת, לרוחב שני עמודים, “ארץ בלהבות, עַם אחוז אימה” (Nation בכותרת בא בהוראה האמריקנית, ‘ארץ’ ולא ‘אומה’). להגדלת הצילום הקישו-נא כאן

 

אגב, אני בהחלט חושב שאנחנו צודקים. החיזבאללה, ארגון פשיסטי מובהק, שוחר מלחמה ומחרחר מדון, תקף אותנו. והוא אינו חדל לחרוש נגדנו מזימות. אבל אין זה מספיק להיות צודקים. צריך להיות חכמים.

למשל, אפשר לקרוא קצת היסטוריה, ולהתחיל בדוקטור קיינז. ההיסטוריה מלאה נצחונות צבאיים שהניבו מפלות אסטרטגיות. ההיסטוריה, הזכיר לנו קיינז, היא הרבה יותר מן הסכום הכולל של מעשי המדינאים. המדינאים, או הגנרלים, בסך הכול קוראים דרור לכוחות שאין לאיש שליטה עליהם. המדינאים והגנרלים פותחים תיבות פנדורה, לפעמים הם פותחים אותה תיבה עצמה חזור וּפָתוֹחַ.

 זה עבד איזה 400 שנה

לבנון. מי אמר לפני 24 שנה, שישראל יוצאת למלחמה כדי לפרק “מדינה בתוך מדינה”, ולהחזיר את ריבונותה של לבנון ואת שלמותה הטריטוריאלית? מלחמת שלום הגליל פטרה אותנו מאש”ף, והעניקה לנו את חיזבאללה. היא הרחיקה מגבול הגליל את המחנות לטירוריסטים בין לאומיים, וקירבה אל גבול הגליל את משמרות המהפכה של איראן.

שמונה-עשרה שנה נאבקה ישראל כדי לסגור את תיבת הפנדורה, ולא הצליחה. מנוסת מאי 2000 מלבנון הֵקֵלה על ישראלים להעמיד פנים שהפרק הקודם נמחק. אבל הוא לא נמחק, וליתר בטחון נשלחת היד אל תיבת הפנדורה, עוד פעם, באותה “יוהרה עזת-מצח” שעליה כתב קיינז.

ישראל צודקת, אבל אין זאת אומרת שהיא צריכה לאבד את עשתונותיה. אין נצחונות טוטליים, מפני שלאיש אין שליטה טוטלית על המצב. יש לעומת זאת סכנה כמעט-ודאית שהנסיון להשיג נצחון טוטלי יניב אבדן טוטלי של שליטה.

לפעמים אין ברירה אלא להתגונן. הקיסרות הרומאית האדירה הגיעה עד צפון אנגליה של ימינו, ועצרה. היא החליטה להימנע ממלחמה עם השבטים הפראיים של הצפון. הקיסר אדריאנוס הקים חומה, ורומא עברה למיגננה. זה עבד איזה 400 שנה. וגם אם יושב ראש האופוזיציה מנהל שיחות עם הנצח, 400 שנה הן זמן לא רע.

לפעמים אין ברירה אלא להתגונן, מפני שלאיש אין שליטה על גלגל ההיסטוריה, ואיש אינו יודע אל-נכון אם הנצחון הזה, המוכרח לבוא, יהיה הנצחון האחרון. גם אם מלחמת גוג-ומגוג היא בלתי נמנעת, אין זאת אומרת שצריך להשתדל להקדים אותה.

“חולדות, עכבישי-רעל, זאבים”

הנחמה שלבנונים פונים נגד חיזבאללה היא נחמה חלקית מאוד. הלבנונים פונים נגד חיזבאללה, במידה שהם פונים, כי הם מעדיפים חיים תחת לוע התותח הישראלי על פני מוות הירואי. אבל שנאה איומה כובשת את לבם כלפי ישראל. זו שנאה המזכירה מה שכתב ליאו טולסטוי על שנאת הצ’צ’נים לרוסים לפני 150 שנה ויותר, בעיצומה של מלחמת הקווקאז הגדולה:

“התחושה האחת שמילאה את כל הצ’צ’נים, מקטון עד זקן, היתה חזקה משנאה. לא שנאה קיננה בלבם. . .אלא תיעוב, גועל. . .הרצון להשמיד [את הרוסים] – בדומה לרצון להשמיד חולדות, עכבישי-רעל, או זאבים”.

הרצון הזה לא דעך במשך 150 שנה. אבל הצ’צ’נים, מה הם הצ’צ’נים, מיעוט בטל בששים בשולי האימפריה. עניין אחר הוא לעורר שנאת-עולם אצל מאות מיליוני בני אדם, המקיפים אותך מכל עבר, ושוחרים את רעתך.

 

 

ג’ון מיינארד קיינז חשב על טולסטוי (לא על הציטוט הנ”ל, מתוך הסיפור “חאג’י מוראד”, אלא על “מלחמה ושלום”). והוא חשב על “השליטים” (Dynasts) של תומאס הארדי. בספרונו על איוולת ורסאי, קיינז ציטט את הדיאלוג המפורסם של הארדי בין “רוח השנים” ובין “רוח החֶמלה”.

“רוח השנים” מתארת כיצד השתלטה “תאוות נקם” על החזקים, וזעם אין-אונים תקף את החלשים. “רוח החמלה” מיתממת. מדוע נחוצה בכלל קריאת התיגר המיותרת הזו? היא שואלת. ו”רוח השנים” משיבה, כמעט בחוסר סבלנות, “הלוא אמרתי לך שכל זה מתרחש ללא כוונה, מפני שהסתתרה בינתם”, 

As one possessed not Judging

אני נזכר שבנימין נתניהו אמר פעם בנאום בקונגרס של ארה”ב, כי עד סוף כהונתו כראש ממשלה “תהיה בעברית מלה לדה-רגולציה”. היהיה בעברית תרגום הולם לדיאלוג של תומאס הארדי? היהיה תרגום הולם של הרהורי 1919 מאת ג’ון מיינארד קיינז? או אולי נגזר על ישראל ללמוד על בשרה את תוצאות השימוש בכוח לא מרוסן. אחרים כבר למדו, או שהם לומדים בימים האלה ממש.

(מיותר להגיד שאני מקווה להתבדות, ומייחל להצלחת צה”ל, לפדיון השבויים ולשלום כל אזרחי ישראל.)

 

15 Responses to “חותכים את הוורידים”

  1. עידן הגיב:

    גם אני סקפטי לגבי סיכויי ההצלחה של המדיניות הזו.
    למרות זאת, לא הצלחתי להבין מה אתה מציע?
    להכות אבל בעדינות?
    להכות חזק ולסייע אחר כך?

  2. ליל הגיב:

    המילים נעצרות בתוכי. תודה שנתת לי ביטוי. “הסתתרה בינתם” זה התיאור הקולע ביותר למה שמתחולל עכשיו בממשלה. היטרפות. אובדן שפיות זמני.

  3. יובל הגיב:

    בספרו “מלחמת העולם השניה”, מבקר גנרל השריון הבריטי ג’ון פולר את הדרישה הקבועה של בעלות הברית ל-“כניעה ללא תנאי” של גרמניה הנאצית.
    לתפיסתו, שהיא כמובן תפיסה בריטית ותיקה, האינטרס הבריטי (וגם האמריקאי) באירופה היה תמיד ליצור איזון ושיווי משקל בין המעצמות האירופאיות השונות, כך שבריטניה לא תעמוד מול מעצמת על אירופאית אחת.
    החל משלב מסוים במלחמה, לטענתו, ניתן היה להגיע להסכם עם הצמרת הנאצית (לכל הפחות הצבאית), במסגרתה יודח היטלר, גרמניה תוותר על הישגיה הקרקעיים ותחזור לגבולותיה הישנים. אני לא חושב שהוא מציין האם הוא האמין שבגרמניה תקום דמוקרטיה. בתמורה, הוא קיווה להשיג כח שיהווה משקל נגד אירופאי לרוסיה הקומוניסטית.

    אני חושב שזוהי דילמה מרתקת מאין כמוה – מצד אחד, הנאצים היו “הרוע המוחלט”. הדרישה ל-“כניעה ללא תנאי” ופירוקה של גרמניה כישות מדינית, היתה גם סוג של סימון מוסרי לדורות הבאים – כך יעשה למשטר זוועות כמו המשטר הנאצי. מאידך, גישתו של פולר היא גישה פרקטית יותר. המלחמה הקרה היתה יכול להתקצר, ויתרונו של המערב על רוסיה הקומוניסטית היה יכול להיות גדול יותר, לו לצדו היו עומדות גרמניה חזקה, ובהחלט יתכן שסיום מלחמת העולם השניה לפני 1945 היה מונע נפילת חלק גדול ממדינות מזרח אירופה לידי הקומוניסטים היתה נמנעת (צ’כוסלובקיה, הונגריה?).

    מהי הרלוונטיות לישראל של היום בלבנון? בעיני המחפש היא.

  4. ליל הגיב:

    מה שצריך לעשות עכשיו זה לעצור ולהיכנס למהלכים מדיניים. אחרת בשביל מה נלחמים? מה הלחימה תשיג שעוד לא השיגה? כמה חיילים שווה לנו הראש של נסראללה? מי שחושב שאפשר בכוח למחות את החיזבאללה מעל פני האדמה לנצח נצחים הוא עיוור לנסיון העבר. או שנסתתרה בינתו.

  5. טלי הגיב:

    וגם מרגש. כמו שליל כתבה, אתה מצליח לתת ביטוי למה שנחנק מרוב תסכול בגרון. תודה, על הרשימה הזו ועל האתר בכלל.

    תודה גם ליובל על הדברים מעוררי המחשבה.

  6. אין צודקים מכם כרגע
    אבל עד כמה אפשר לדעת על יום המחר?
    השיטה שמדינה ישראל נוקטת בה כרגע זאת שיטת ה-אין-מחר/יום הדין. במצב כזה כשתסתיים הלוחמה ידינו על העליונה.
    מוסרית זה לא נכון לעשות, אבל באהבה ומלחמה.

  7. moon הגיב:

    יואב נכון אמרת כי לפעמים אין ברירה אלא להתגונן.
    ולהבדיל מאימפריות ומדנות ריבוניות שהזכרת במאמרך המעניין, הרי אנו מדברים פה על מלחמה במארג טרור שלא יודע שובע, המוזן ע”י מדינה שמונעת ע”י יצר הרס וזדון לא רק מול מדינת ישראל אלא כנגד כל העולם המערבי המודרני באשר הוא.

    בכל מקרה מדבריך הבנתי כי אתה מייחל להצלחת צה”ל, לפדיון השבויים ולשלום כל אזרחי ישראל – מסכימה ומייחלת לכל מילה שלך.

    ומי שנחנק מרוב תסכול בגרון, כנראה שצריך ליטול קורה מבין עיניו – אולי אז לחנק בגרונו לפחות תהיה סיבה מציאותית יותר להיותו שם

  8. איתי הגיב:

    השאלה מי צודק או מי התחיל היא השאלה הראשונה שנשאלת, התשובה היא שזה לא ממש רלבנטי.
    מספר ימים לאחר שהלחימה החלה, לאף אחד כבר לא אכפת וכל צד דבק בעמדה שלו.
    כמו שציינת, כפי הנראה הפעם אנחנו הצודקים (בשלב זה של הלחימה) אבל לפי אותו מבחן היסטורי, אוסטרו-הונגריה צדקה כאשר פתחה במלחמת העולם הראשונה שתוצאותיה היו התפרקותה מרוב נכסיה.
    אני בהחלט סבור שכאן המקום לדבר על מגבלת הכח ועל היכולת האמיתית שלנו לעצב את שכנותינו הנסיון מראה שכשלנו בכך בעבר.
    נראה כי אנחנו באיזה מבוי סתום שכל דרך שנבחר מובילה לתהום.
    הבעייה היא שבלבנון אין בעל בית אמיתי שניתן לסגור איתו עניינים.
    אני נזכר במאמר ישן שכתבת לגבי הצורך של עם ל”הקיז” כמות מסויימת של דם בכדי לבנות את עצמו ולבנות לעצמו מיתוסים והיסטוריה.
    אני אישית לא ממש מרגיש צורך להחזיק בסמיר קונטר והייתי מחזיר אותו ועוד כמה לבנונים תמורת החיילים החטופים במידה והחלטה 1559 תיושם אולם לא בטוח ששכנינו מסוגלים לכך.
    אני סבור שהם זקוקים לבנית מיתוס הירואי בכדי לעשות כן, כשם שלהבדיל, המצרים היו צריכים את 1973 בכדי לעשות עמנו הסכם שלום.
    השאלה הגדולה היא מתי כבר נגיע לרגע הזה.
    מי יודע אם אי פעם נגיע

  9. עומר לביב הגיב:

    אין מלחמות צודקות. הסיבה לכך היא שסוגיית הצדק הופכת ללא רלוונטית. רק סוגיית הניצחון וההישרדות הן רלוונטיות במלחמה.
    הבעיה בעיסוק הציבורי במלחמה הזו היא שהדיון כמדומה עוסק בשאלות מאוד מינוריות(ולתקשורת הישראלית יש בכך אשמה משמעותית) כמו הצורך בכניסה קרקעית ללבנון, הצורך להרוג את נסראללה, כמו עבאס מוסאווי לפניו, וכולי.
    יש התעלמות כמעט מוחלטת מהשאלות המתרכזות בתמונה הגדולה – לאיזה מזרח תיכון קרוב אנחנו מייחלים ופועלים ומה הדרך להגיע לשם. מעניין שגם קברניטי המדינה לא השמיעו התבטאויות בהקשרים כאלה. הייתכן שבעצם אין “תוכנית אב” לטווח רחוק? מדאיג!

  10. יואב קרני הגיב:

    לעידן: אני אינני משׂיא כאן עצות אופרטיביות. אני רק מציע קונטקסט למחשבה. אתה חופשי להסיק כל אחת מן המסקנות שֶהִסַקתָ. מסקנה אחת אינך יכול להסיק: שאני תומך במלחמת הכיוון הנכון.

    לאיתי: אני חושב שדוגמת אוסטריה-הונגריה ב-1914 היא מצוינת. מצוינת — ומעוררת מחשבות. אני מתכוון לחזור אליה.

    לדוד אבוטבול: אני חושב שישראל כבר חצתה את הקווים המתקבלים על הדעת שבין אהבה למלחמה. ישראל כנראה תנצח במערכה הזו, אבל אני חושש מאוד שהנצחון הזה ימעיט את סיכוייה לנצח במלחמה. ב”נצחון” אני מתכוון רק לדבר אחד: שִיוּר.

    תודה לליל ולטלי.

    אני קצת מצטער שמגיבים מוסיפים להימנע מלחתום בשמות אמתיים או מלֵאים. מאחר ששכחתי להציג את הדרישה הרגילה לחתימה מלאה, אני משאיר את התגובות על כנן. אבל אנא במטותא, אני חותם בשמי המלא, אני מבקש גם מאורחיי וממתקניי שיואילו לחתום.

  11. צביקה ברנהולץ הגיב:

    תודה רבה לך יואב, על הזווית הזו של קיינס שלא הכרתי, משום שהיא לא מצאה את דרכה משום מה לספרי הכלכלה.

    באשר ל”כניעה ללא תנאי”, אולי כדאי להזכיר מה מקורה: הראשון שדרש “כניעה ללא תנאי” היה הגנרל גרנט, והוא אכן קיבל אותה. הטראומה האמריקנית של מלחמת האזרחים היא האמא של הכניעה ללא תנאי. “גנרל הצבאות” פרשינג היה סבור שבמלחמת העולם הראשונה בעלות הברית טעו כשלא התעקשו על ניצחון מוחלט, כיבוש גרמניה וכו’. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שבמלחמת העולם השנייה כן התעקשו.

    ומחשבה עגומה אחרונה: לשבטים הצפון-בריטיים שנלחמו באדריאנוס לא היו רקטות. ממילא, השימוש בחומה היה יעיל יותר משהוא יכול להיות היום.

  12. יואב קרני הגיב:

    צביק’ה: אין לי כוונה להציע תרחיש חֲלוּפי למלחמת העולם השניה, ואינני חושב את עצמי לרוויזיוניסט של היסטוריה. אף על פי כן, “כניעה טוטלית” מנעה כל אפשרות להציל אולי רבע מן היהודים שֶנִספּוּ בשואה. ו”כניעה טוטלית” מנעה כל אפשרות להציל את מזרח אירופה מידי סטאלין. יתר על כן, הכניעה הטוטלית לא הניבה דה-נאציפיקציה ממשית של גרמניה.

    ארה”ב התחייבה להכנעתה הטוטלית של יפאן — אבל לבסוף לא עמדה על כניעה טוטלית: הקיסר נשאר. כיום הקיסר הוא אנקדוטה לא-חשובה, אבל אז הקיסר היה חשוב לַזֵהוּת היפאנית ולמסורת המיליטריסטית שהוציאה אותה למלחמה הרבה יותר ממה שהיטלר היה חשוב לגרמניה. השארת הקיסר על כנו הדהימה הרבה מאוד בני אדם. אבל היא איפשרה ליפאן להניח את נשקה, והניבה יפאן חדשה ושוחרת שלום.

    אני חזרתי והבעתי את דעתי על החיזבאללה: ארגון פשיסטי מחרחר-מלחמה. אילו היה אפשר לחסל אותו צבאית ופוליטית — מבלי להרוס ארץ, מבלי להניס 600,000 בני אדם מבתיהם, מבלי להשחיר את פני ישראל לדורות — הייתי תומך בהחלט.

    גם הכניעה הטוטלית, או שוֵה-הערך של כניעה טוטלית, שישראל מחפשת במלחמה הזו, תסתיים בלא-כניעה-לא-טוטלית. נקל לשער מה יקרה אז בארץ. נקל לשער את הדה-מורליזציה של הציבור, את עוצמת התעמולה הלאומנית, את הדיסקרדיטציה של כל המפלגות וכל הפוליטיקאים שההשתתפו בקואליציית המלחמה. התוצאות ארוכות-המועד העיקריות יהיו נתניהו וליברמן, או בעצם ליברמן ונתניהו.

    וגם אם לא, הסכנה שֶאֵלֶה יהיו התוצאות היתה צריכה לרחף על הקבינט כאשר נענה לדן חלוץ.

    חומת אדריאנוס לא נועדה כמובן להיות מקור השראה ישיר (אף כי חומת שרון אינה שונה הרבה). היא דוגמה להלוך מחשבה ולַנכונות לשקול רֶוַח והפסד באופן רציונלי. אגב, החיזבאללה לא ירה רקטות לפני המלחמה (אלא במספר קטנטן). אילו עמדה חומת אדריאנוס לאורך הגבול הצפוני, החיזבאללה היו מתקשים לחטוף חיילים.

    לעומר לביב: לא חשבתי שאפגוש כאן טיעונים דארוויניסטיים, מן המין שהזינו את הלאומנות האירופית מסוף המאה ה-19 עד הקליימאקס של גרמניה הנאצית.

    “רק סוגיית הנצחון וההישרדות” רלוונטית? (אגב, מדוע הישרדות ולא שִיוּר?) שיורה של אומה אינו הדבר החשוב היחיד במישוואה פוליטית. אומה אינה יכולה לעשות _הכול_ כדי להשתייר. גרמניה הנאצית היתה האחרונה שהשתמשה בהצדקה הזו כאשר יצאה למלחמה שהיא חשבה למלחמת-מָגֵן, למלחמה על זכויות טבעיות אלמנטריות. אני מודה שלבי אינו מתחמם למִשמַע טענה כזאת כמעט שבעים שנה אחר כך. האומנם אין ממש בשום לקח היסטורי?

  13. מיקי הגיב:

    כרגיל שעור היסטוריה מאלף.
    אני מבקש למחות בזאת נגד הזכרת שמו של הפושע הגדול בהיסטוריה עם רמטכ”ל ישראלי.
    לגבי כניעה טוטלית אני לא סבור שמישהוא כאן מאמין שממשלת ישראל או צבאה חושבים שנגיע לכך.
    אבל כשנלחמים צריך להרגיש כך כדי למצא את האנרגיות הדרושות ללחימה.
    אני רוצה גם להזכיר לכול המדברים על פתרונות של משא ומתן שצריך עוד מספר תנאים מצטברים לכך:א.שיש מי שרוצה בכך בצד השני. ב. שהוא אכן מייצג את הצד השני. ג. שהסכם אכן ישמר.
    לצערי זה לא המצב באזורנו.

  14. שמואל הגיב:

    אנא תקנו אותי אם אני טועה (לא הספקתי לבדוק) אך עד כמה שזכור לי הדוגמה של אוסטריה ב-1914 היא דווקא דוגמא גרועה מכיוון שסרביה בעצם נענתה לאולטימטום האוסטרי.

    בקשר לשאלת המלחמה עצמה אני חושב שהיחס צריך להיקבע לפי התשובות לשתי שאלות: מהן המטרות של ישראל ומה היעילות של שימוש בכח להשגת המטרות הללו. כל שיקול אחר צריך להיות משני.
    מה שמפחיד אותי הם אנשים הפועלים מרפלקס ומאמינים שבכל מצב יש רק דרך אחת נכונה בין אם הדרך הזו היא שימוש בלעדי בכח ובין אם היא המנעות מוחלטת משימוש בכח.

  15. עומר בלסקי הגיב:

    רוזוולט, צ’רצ’יל ו”כניעה ללא הגבלות” : אחת הסיבות למדיניות של כניעה ללא הגבלות נבעה מהצורך להראות לסטלין שארה”ב ובריטניה היו נחושות להלחם. מכיוון שארה”ב ובריטניה לא היו מוכנות עדיין לפלוש לאירופה, הם היו צריכות לשכנע את מוסקבה ברצינות שלהן. גם לאחר מכן, המדיניות של כניעה ללא תנאי מנעה מכל אחד מהצדדים ללכת להסכם שלום נפרד עם גרמניה הנאצית, שהיה אולי משאיר את היטלר, או לפחות את אחד מה UNDERLINGS שלו בשלטון.

    ואגב, לא ברור שההחלטה להשאיר את הקיסר היפני היתה טובה – הרבה מאוד מבקרים יש להחלטה זו, ובראשם ג’ון דוור, שכתב ספר על יפן שאחרי המלחמה EMBRACING DEFEAT.

    אוסריה-הונגריה : אני מתקש לראות את הרלוונטיות בהשוואה בין ישראל ואוסרו הונגריה במלחמת העולם הראשונה. מישהו מוכן לפרט?

Leave a Reply for איתי