מאבדים את המכנסיים

“הכול למען גלעד”, מכריזה הכותרת הראשית בגליון יום א’ של ‘טורונטו סטאר’.

ישראל כיכבה בעמודים הראשונים ובכותרות הראשיות של יותר עתונים בעולם — מאקוואדור ועד אוסטריה, מלוקסמבורג עד בוליביה — ממה שכיכבה זה שנים

 

השופט אהרן ברק אמר פעם, בחיספוס קצת וולגרי, כי לאחר אחד-עשר בספטמבר “האמריקנים איבדו את המכנסיים”. זאת אומרת, הם הרחיקו לכת בהגבלת החרויות האזרחיות. הוא אמר את זה הרבה לפני שנודע כי הנשיא ג’ורג’ בוש הורה על ציתות לשיחות טלפון פרטיות, ללא הסמכה של בית משפט; ולפני שנודע כי הנשיא הורה לחטט עמוק מאוד בחשבונות הבנקים של אזרחי ארצו; ולפני שסגן הנשיא דיבר בשבח עינויים של חשודים בטירור.

פרופ’ ברק הוציא גזֵרה לא שווה בין תגובת אמריקה ובין תגובת ישראל. אנחנו, הוא אמר, לא איבדנו את המכנסיים. אני מנחש שאילו היה מתבקש לאשר את החיווי הזה השבוע, הוא היה מהסס. בשערי עזה, במאמץ לפדות את גלעד שליט מן השבי, ישראל התקרבה במידה מסוכנת “לאבד את המכנסיים”.

אגב, זה קרה בסמיכות זמנים מקרית אך מעניינת לסטירת הלחי המצלצלת שספג הנשיא בוש מידי בית המשפט העליון בוושינגטון. רוב השופטים קבעו, כי הממשל הפר את אמנת ז’נבה, כאשר העמיד את אסירי גוואנטאנאמו לדין בבתי משפט צבאיים.

הטעות הגדולה ביותר שטעה ג’ורג’ בוש במרוצת נשיאותו כנראה לא נגעה לעניין יחיד. הטעות הגדולה ביותר נגעה לעצם ההבנה, או אי-ההבנה, של כוח. הנשיא בוש ראה הדק – וסחט אותו. אבל הכוח האפקטיבי ביותר של מעצמות גדולות מאז ומעולם היה הכוח המשתמע, לא הכוח המופעל. חלק מנשיאי ארה”ב נטו להבין את זה. למרבה העניין, שניים מהם היו אנשי ימין, ואחד מן השניים היה גנרל מהולל, דוואייט אייזנהאור. בשמונה שנות נשיאותו (1961-1953), אייזנהאור לא התפתה לשלוח צבא אמריקני אל מֵעֵבֶר לים, אלא לפעולת שיטור קצרה בלבנון. מאחר שהוא הוא ידע מה זה כוח, הוא לא התמכר לו.

המבקר הגדול ביותר שלו היה כנראה ג’ון קנדי, הסנאטור הצעיר ממסצ’וסטס, אשר קיווה לרשת אותו. קנדי האשים את אייזנהאור בהחלשתה הצבאית של אמריקה. בנאום ההשבעה המפורסם שלו, בינואר 1961 — הנאום של “אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שְאַל מה אתה יכול לעשות למען ארצך” — הנשיא קנדי הבטיח חגיגית, כי “אנחנו נשלם כל מחיר, נישָׂא בכל נטל, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב, כדי להבטיח את שיורה של חרותנו ואת הצלחתה”.

אכן, מלים מהוללות. בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים כי הן היו מלים נפסדות. הן הניבו את מצב-הדעת שסיבך את אמריקה בהרפתקה הכושלת של מפרץ החזירים, ואחר כך הטביע אותה בבוץ של וייטנאם. חמש-עשרה שנה לאחר הנאום ההוא, אמריקה היתה יותר חלשה ופחות משפיעה ממה שהיתה לפניו.

פאוול כמעט חטף שבץ

אין זאת אומרת שהחרות אינה מצדיקה מחיר, אפילו מחיר כבד. אבל מסוכן, אולי דמאגוגי, הוא הדיבור על “כל מחיר”, “כל נטל”, “כל קושי”, “כל ידיד”, “כל אויב”. קיצוניות היא האמצעי האחרון של החלשים. ארץ חזקה יכולה לחשב את מהלכיה במתינות, מפני שלפעמים מוטב לה להגביל את השימוש בכוח, או להימנע ממנו לחלוטין.

לפעמים החירות אינה מצדיקה “כל מחיר”. קנדי עצמו גילה את זה באוקטובר 1962, כאשר הגנרלים שלו דיברו על לבו לתקוף את קובה בזמן משבר הטילים, מה שהיה מתחיל כמעט ללא ספק מלחמה גרעינית עם ברית המועצות. קנדי, ברגע הגדול ביותר של נשיאותו, התעשת, סירב לשלם “כל מחיר” ולהתנגד ל”כל אויב”, והציל את העולם מקטסטרופה.

ממשיך נאמן אם גם לא נערץ של האסכולה הזו היה גנרל קולין פאוול. בהיותו רמטכ”ל, ב-1993, הוא התנגד לשימוש בכוח צבאי ביוגוסלביה. בוויכוח בבית הלבן, מדלן אולברייט, לימים מזכירת המדינה, שאלה רטורית, “בשביל מה יש לנו צבא, אם אין אנחנו מוכנים להשתמש בו?” פאוול כתב על הרגע ההוא בזכרונותיו, “חשבתי שאני הולך לחטוף שבץ”. הוא לא הצליח להנחיל את יישוב הדעת הזה לממשל שבו שירת עשר שנים אחר כך.

שימוש דיספורפוציונלי בכוח עלול להתפתח לתזכורת על חולשתו של המשתמש. בהיעדר הצלחה, הפיתוי הכמעט בלתי נמנע הוא להשתמש ביותר כוח. גנרל דגלאס מקארתור רצה להטיל פצצות אטום על סין, לאחר שלא הצליח להדוף אותה מקוריאה, ב-1951. בווייטנאם, בשנות ה-60, ובאפגניסטן, בשנות ה-80, האמריקנים והסובייטים הגדילו ללא הרף את מצבת כוחותיהם כאשר לא הצליחו לשבור תנועות גרילה. בווייטנאם, הכישלון על הקרקע הניע את האמריקנים להתחיל הפצצות עומק כבדות על מטרות אזרחיות מובהקות.
 
התוצאה היתה שלא היתה תוצאה. השימוש הכושל בכוח מוגבר החליש את כוח ההרתעה של שתי מעצמות העל. במקרה אחד, ההחלשה היתה כל כך קריטית, עד שהיא הורידה את מעצמת העל מנכסיה, ופירקה אותה לגורמיה. 

 “הפציצו, הפציצו”

ישראל עצמה שילמה מחיר יקר על הסלמה לא מבוקרת. היא פנתה להפצצות עומק במצרים בזמן מלחמת ההתשה, בסוף שנות ה-60. כשלא הועילו ההוביצרים בתעלת סואץ, פצצות ישראליות התחילו לצנוח על תשלובות פלדה בעמק הנילוס.

“הַפציצוּ, הַפציצוּ”, עודד שגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, את ממשלת גולדה מאיר ומשה דיין. והם הפציצו, והם הפציצו. ההסלמה שיכנעה את ברית המועצות להתערב, והיא שלחה טייסים וגדודי נ”מ. דיין דיבר אז על “סובייטיזציה של מצרים”. שלוש שנים אחר כך, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, סוללות הטילים שסיפקו הסובייטים ניטרלו את חיל האויר במשך כמה ימים איומים.

אגב, הנטיה להסלים, כי צריך-להראות-להם, לא היתה פטנט רשום של הימין הניצי. במהלך מלחמת יום הכיפורים, האלוף במילואים מתי פלד, אלוף-אלפי היונים, כתב מאמר ב’מעריב’, שבו קרא לכבוש את דמשק, מפני שבהיעדר כיבוש כזה הערבים לא יאמינו שהם הפסידו במלחמה. אינני יודע מה חשבו על זה שותפיו העתידים של פלד בשמאל הרדיקלי.

איזהו גיבור? שאלו חכמי היהודים בעת העתיקה, והשיבו, “הכובש את יִצרו”. זה איפיון שאפשר להעניק גם למדינאי. איזהו מדינאי, זה המצליח להתאפק דווקא מפני שיש לו כוח; איזהו מנהיג, המצליח לצנן את יצרי עמו.

“להחזיר את גלעד” הוא ללא ספק יעד חשוב. אבל אין הוא חשוב יותר משלומה של אומה ומן האינטרסים הרחבים שלה. כאשר יש לאומה מה להפסיד, היא אינה יכולה לפרוק עול, בחינת “נשלם כל מחיר, נישא בכל נטל, נתנגד לכל אויב”. אי אפשר לכַבּוֹת את האור לחצי מיליון בני אדם רק מפני שהפיקוד העליון אינו יודע מה לעשות כדי לפדות שבוי. אי אפשר להלך אימים ב”אמצעים קיצוניים” רק מפני שראש ממשלה ושר בטחון ללא עורף של ממש חוששים מפני המשמעויות הפוליטיות של הבלגה.

כל “אמצעי קיצוני” בימים האלה בעזה יחייב יום לא רחוק אחד אמצעי קיצוני יותר. ויותר. ויותר. ויום אחד עלול העולם להחליט שעזה אינה יכולה להיות עוד שטח אש פתוח לישראלים מתוסכלים. השימוש הדיספרופורציונלי בכוח יתפתח יום אחד להפגנה מסיבית של חולשה. ביום ההוא עלול הגלגל להתהפך.

 

על עיתונים ועל חישוקים

לא רק עורכי החדשות של שני העתונים הגדולים בישראל קמים בבוקר, ומגלים שאותה רוח אלוהים עצמה צָלחה עליהם, כאשר מרחו את האותיות הלבנות על הרקע האדום, או האותיות האדומות על הרקע הלבן. גם בברזיל הם קמים, ומגלים שהברקותיהם המקוריות היו טיפה פחות מבריקות, טיפה פחות מקוריות.

קחו למשל את עתוני ברזיל בשבת שעברה, ביום שבו נבחרת הכדורגל של ברזיל התייצבה נגד צרפת. אני כמובן אינני רואה את כל העתונים, אבל בחסדי הרשת אני מתבונן בעמודיהם הראשונים של כמה עשרות. לפחות תשעה מהם מרחו על פני העמוד הראשון את המלה “נקמה”, שבפורטוגלית היא vingança או revanche. ארבעה קראו “להוציא את הדיבוק”. הם התכוונו לנצחון צרפת על ברזיל בגמר הגביע העולמי של 1998.

אחד העתונים הדפיס רפרודוקציה בת 176 שנה של דלאקרואה, הצייר הצרפתי הרומנטי, שתיאר את צרפת כאשה חשופת שד הקמה מן הבריקדות, דגל טריקולור בידה הימנית, רובה מכודן בידה השמאלית, והיא מנהיגה את ההמונים אל עתיד של חירות. ברפרודוקציה הברזיליאנית, את הטריקולור מחליף הירוק-צהוב-כחול של ברזיל.

אכן, כאשר מפציעה עונת הכדורגל, עתוני ברזיל אינם מחמיצים שום לשון הפלגה כדי לתאר את החשיבות הדרמטית של הדקה התשעים. עכשיו שַווּ בנפשכם מה קורה לברזיל, כאשר שעת הנקמה באה — וחולפת כלעומת שבאה; ומה קורה לה, כאשר דגל החרות נשמט מידי חשׂוֹפַת השָד המכודנת. ההמונים אינם יודעים את נפשם מצער. ב-1966, כאשר ברזיל לא הצליחה אפילו לעלות לשמינית הגמר, צער כל כך עמוק שיתק אותה עד שנשיא ישראל – שלרוע מזלו היה האורח הזר הראשון לאחר התבוסה – היה צריך להשמיע הודעת ניחומים.

מה תפקידם של העתונים בפסיכוזה הזו? האם הם יוצריה, או רק מְשַקפיה? אם אינני טועה, התשובה היא שגם וגם. הם נענים לטעם הציבור, וגם מזינים אותו.

בישראל אין אלא שני עתונים גדולים, המשקפים ומזינים יום יום, לפעמים בהצלחה ובחן, ולפעמים באוסף סמיך של סימני קריאה. ביום לאחר שבייתו של גלעד שליט, שני הגדולים פלטו אותה קריאת צער וחרון, “להחזיר את גלעד”.

היתכן שהכותרות האלה היו הטיוטה להחלטת הקבינט? האם הפימפלוט (לשון “פאמפלט”) של העמודים הראשונים הפך את ‘ידיעות’ ואת ‘מעריב’ לחישוקאים? זאת אומרת, מחשקים את ידי הפוליטיקאים באותו האופן שאריאל שרון ודויד לוי חישקו את ידי יצחק שמיר לפני 15 שנה; ובאותו האופן שבנימין נתניהו ניסה לחשק את ידי אריאל שרון בשנה שעברה?

כך או כך, גוֹבַה הָרַף נקבע. העתונות הפופולרית לא העניקה לממשלה שום הנחות. היא הודיעה לדרג הפוליטי, כי לא יספיק להתקרב אל גובה הרף, בוודאי אי אפשר להנמיך אותו. לממשלה נשארה רק פררוגטיבה אחת: לקבוע את גובה המיקפצה, שממנה היא תנסה לעבור את הרף. והיא קבעה. והמיקפצה היתה גבוהה. גבוהה להחריד. והיא מִתגבהת והולכת.

לא גלעד שליט לבדו נפל בשבי. מדינה שלמה נפלה. השכל הישר נפל.

 

יש טילים ויש טילים

וזה בשביל קצת פרופורציות. באותו היום נפלו טילים. אחד נפל באשקלון, בערך עשרה ק”מ בתוך שטח ישראל; השני נפל במימי האוקיאנוס השקט בצפון-מזרח אסיה. אחד היה תוצאה פריטימיבית של בית מלאכה בעזה. השני היה תוצאה של מזימה צפון-קוריאנית נגד שלום העולם. אומרים שהוא יוכל לשאת ראש חץ גרעיני עד החוף המערבי של ארה”ב.

על הראשון, ממשלה אובדת-עשתונות יוצאת למלחמה. על השני, מחישים את קצב הדיפלומטיה מבלי לאיים אף איום צבאי אחד. אכן, מה חבל שמר אולמרט ומר פרץ ורב אלוף חלוץ אינם מנהלים עוד כמה עניינים בעולם, מפני שבאמת מי צריך עולם.

שתי הכותרות האלה הן מגליון יום ד’ (חמישה ביולי) של ה’ניו יורק טיימס’.

 

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובתודה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא וכתובת דוא”ל אמתית).

17 Responses to “מאבדים את המכנסיים”

  1. עודד נעמן הגיב:

    שאלה העולה מתוך התגובה המדינית כמו גם התקשורתית ללקיחת השבוי הישראלי ולקרב בכרם שלום, היא שאלה עקרונית בהרבה מהשאלה הטקטית אודות השלכותיהן של כיבוש עזה ושאר פעולות התגמול עליהן החליט הדרג המדיני והצבאי.
    השאלה העולה היא למעשה שאלה אישית מאוד.
    הנימה המעודדת במקרה הרע והמבינה במקרה הטוב, שבה התקבלו הפעולות הצבאיות בעזה ע”י טווח רחב של גורמים במה שנהוג לכנות “הקשת הפוליטית”, מעלה על הדעת את האפשרות שתסריטי תגובה גרועים בהרבה יתקבלו בהבנה דומה.
    קשה להמנע מהמחשבה שגם אם תוטל פצצה שמטרתה להשמיד את עזה לא תתערער יציבות השלטון כהוא זה, לפחות לא בזכות הפעולה עצמה, אולי סמכות השלטון תתערער בזכות התוצאות שפעולה פושעת שכזו תגרור.
    כל סיפור הכולל הרג חפים מפשע פלשתינים ומסופר בשיח הפוליטי-מדיני יתפס כמתקבל על הדעת בעיני צרכן התקשורת הישראלית אם מימין ואם משמאל.
    בסופו של עניין: לגיטימי בעיני רוב מוחץ של אזרחים ישראלים להרוג חפים מפשע פלשתינים, ללא הגבלה, כל עוד הרג כזה משרת איזו מטרה מדינית/ביטחונית/פוליטית ישראלית.
    עד כמה מבינים עלינו להיות לבני העם שחינך אותי אחרת?
    האם צריך להמנע מויכוחים פוליטיים כאשר אלו לא נעימים ולשמור על שלום המשפחה?
    אני נוטה לחשוב, שבמצבים קיצוניים, על מנת לשמור על עקביות מינימלית יש לפרק משפחות. צנזורה מתמדת מרחיקה אותי בלאו הכי מתחושת האחווה שפעם חשתי ללא בדל ציניות. אולי יש להתגבר על הסנטימנטים ו”לפרק”. (מערכות יחסים לדוגמא)
    אבל אין לי אומץ, עדיין.

  2. מיכל הגיב:

    גם בעיתון ישראלי של סופ”ש.

  3. פתחתי לא מזמן שוב את “ארמון החלומות של הערבים” של פואד עג’מי, שהפסקתי לקרוא אותו באמצעו מסיבות מטופשות במיוחד. מצאתי שם את הקטע הבא, שנראה לי רלוונטי לנושא:

    “לאחר שנפטר המשטר מהבעיות בדרום, פנה לכורדים והניס אותם. מורדים אלה […] הוכיחו שיש בעיראק בני אדם ‘המקבלים עליהם עמל ותלאות למען חירותם’. טענה חזקה אפשר היה לטעון בזכות שידוד מערכות במדינה העיראקית. גלוי וברור שהעם העיראקי – רוב רובו – היה אסיר תודה על ההזדמנות להיפטר מהעריץ ועל ההזדמנות, אחרי שנים של מתיחות ועצבנות, לחיות חיים המתקרבים לנורמליות. אבל מאחריות שכזאת נסוגו המנצחים” (עג’מי על מלחמת המפרץ הראשונה, 172)

    מה זה בא לומר? אני לא בטוח. המלחמה הנוכחית בעיראק היא כישלון מוחלט, והמבצע הצבאי בעזה גם כן. ומצד שני, מה ניתן לומר על דיפלומטיה שמניחה לאנשים כמו קים יונג איל ולסדאם חוסיין להמשיך ולשלוט?

  4. יואב קרני הגיב:

    איתמר, מה שצריך לומר, לפי דעתי, הוא שאנחנו חיים בעולם לא-מושלם — אבל העולם עומד על כנו, ואנחנו חיים. וכדי שהעולם הלא-מושלם יוסיף להתקיים, ואנשים טובים יוסיפו לשאוף אל שלֵמוּת, אין לנו מנוס מלקבל את שכֵנוּתָם של אנשים רעים, אפילו רָעים מאוד. לקבל, לעמוד על המשמר, ולהתפלל לאי-שלומם.

    אפשר אפילו להיות אופטימיים במידה זהירה. אילו היית צריך לתת את רשימת האנשים הרעים של 1976, למשל, היא היתה ארוכה לאין שיעור. היית כולל בה את ליאוניד ברז’נייב ואת אריך הונֶקֶר ואת צ’אושסקו ואת אנוור הודז’ה באלבניה; ואת אידי אמין ואת מובוטו ואת ג’ון פוֹסטֶר (ראש ממשלת האפרטהייד) ואת אייאן סמית’ ברודזיה ואת סאמוֹרה מאשֶל במוזמביק ומנגיסטו היילה מריאם באתיופיה וז’אן-בֶּדֶל בוקאסה ברפובליקה המרכז-אפריקנית; ואת גנרל פינוֹצֶ’ט בצ’ילה ואת גנרל וידֶלַה בארגנטינה ואת גנרל סטרוֹאֶסנֶר בפרגוואי; ומאו צה טונג וגנרל סוהרטו וצ’יאנג בן צ’יאנג קאי-שק בטייוואן; כמה חודשים קודם היה נכלל בה גנרליסימו פרנקו בספרד; ושנתיים קודם היו נכללים בה הגנרלים היווניים, ושנתיים לפני הגנרלים היו נכללים בה הקולונלים היווניים, שלא לדבר על העריצות בת 50 השנה בפורטוגל.

    כל אחד מהם היה ראוי שיאסרו עליו מלחמה כדי להיפטר מעריצותו. שניים מהם — אמין, מובוטו ומנגיסטו — אמנם נפלו בסופו של דבר בעקבות התערבות צבאית זרה. אבל הרוב הגיעו אל קץ תוחלת חייהם, או שמשטריהם קרסו. זה לקח יותר זמן, והֵסֵב כאב לנתיניהם, אבל הסתיים ללא קטסטרופות וללא מלחמות עולם.

    מה מאוד עייפתי מן האינטלקטואלים ומן הרטוריקנים המוכנים להילחם לטובת החֵרוּת עד טיפת דמם האחרונה של עמים רחוקים. אין זאת אומרת שלעולם אין לצאת למלחמה; זאת אומרת שבדרך כלל אין לצאת למלחמה; זאת אומרת שתמיד עדיף לנסות להימנע ממלחמה. ולא כל מי שנמנע ממלחמה, ולא כל מי שמדבר עם עריצים כדי למנוע אותה, נושא בחיקו מטריית צ’מברלין.

    (מובן שאינני טופל עליך אף אחד מן האיפיונים האלה. אני רק מנצל את ההזדמנות שנתת לי כדי לגדור לי גדֵרוֹת.)

  5. כן, זה מובן לי, אך לא מעודד. בהתחשב בכך שקים יונג איל ירש את אביו, ובהתחשב בכך שחלק ניכר מעריצויות המזה”ת עוברות בתורשה אף הן, יכול לעבור זמן רב מאוד עד שמשהו ישתנה. העריצות הסינית, למשל, קיימת הרבה יותר מדי זמן, ואיני בטוח שזה הולך להשתנות בקרוב. יתכן מאוד שאין ברירה טובה אחרת, אבל נדמה לי ששווה לחפש.

    רק למען הסר ספק, אין לי סימפטיה לניאו-ליברלים שחגים סביב משטר בוש. מן הצד השני, יש לי עוד פחות סימפטיה להימנעות האוטומטית של רוסיה וסין, למשל, בכל הצבעה על סנקציות באו”ם, בכל הנוגע לשמירת זכויות אדם: מבורמה ועד סודאן. ולמרות כל הנזק שעשתה המלחמה בעיראק, עדיין חקוקה אצלי תמונה אחת של אישה עיראקית, ללא רעלה, מניפה אצבע סגולה ביום הבחירות. זה לא הרבה, אני יודע. אבל זה גם לא מעט.

  6. דודי גבאי הגיב:

    עם עריצים כדי להימנע ממלחמה, נושא בחיקו, בכל זאת, מטריית צ’מברליין? ניסוי הטילים של צפון קוריאה אינו מהווה פרסומת טובה במיוחד לדרך הדיפלומטיה.

  7. דודי גבאי הגיב:

    .

  8. דודי גבאי הגיב:

    את הטליבאן כתגובה על הפיגוע בתאומים היתה נכונה?

  9. דודי גבאי הגיב:

    לאיום החמאסי מאשר הניסוי הצפון-קוריאני. שכן כאשר מדינה מותקפת ממש, ואפילו על-ידי רקטות לא אפקטיביות במיוחד, בדרך כלל היא נוטה להגיב אחרת מאשר כאשר מישהו, ואפילו לא-סימפטי, עורך ניסוי בנשק, ואפילו נשק מפחיד. אפגניסטאן לא הוותה איום אסטרטגי על ארה”ב, גם לא אחרי הפיגוע בתאומים, אבל היא פגעה בה ממש, ועל זה יצאו למלחמה.

  10. יואב קרני הגיב:

    כן, דודי, אתה בהחלט מציג את השאלות הנכונות. אינני מעמיד פנים שיש לי תשובות מדעיות, או שיש בכלל תשובות כאלה.

    אני חושב שֶכְּלִי מדידה אחד הוא רוחב הקונסנסוס. ההתקפה על הטליבאן לא היתה קפריזה של דיק צ’ייני. היתה לה תמיכה בין לאומית רחבת ממדים. צֵא וּבדוֹק אילו מדינות מחזיקות צבא באפגניסטן — אם אינני טועה, רובן התנגדו למלחמה בעיראק.

    אני חושב את חמאס לאיום היסטורי, וכבר כתבתי כדברים האלה. הוצאתי גזרה שווה בין החמאס ובין המפלגה הנאצית בגרמניה. לא רק בגלל האידיאולוגיה האנטישמית שלה, אלא גם בגלל ארגונה הקרוב מאוד להיות פשיסטי. יתכן שצריך לאסור מלחמה על החמאס. אני מתנגד, לעומת זאת, למלחמה מסלימה והולכת, מלחמה ריקאטיבית, שבה הצעד הבא הוא תוצאת הצעד הקודם של האויב.

    במארס 2002, ישראל אסרה מלחמה על הרשות הפלסטינית לאחר הטבח במלון ‘פארק’. אני חשבתי שהיו במלחמה ההיא הפרזות לא-נחוצות ומעשים לא-לגיטימיים, אבל בעיקרה היא היתה הכרחית ולגיטימית. היא נועדה להגן על חיי האוכלוסיה האזרחית מפני מה ש’אמנסטי אינטרנשונל’ בכבודו ובעצמו קרא “פשעים נגד האנושות” (באלה המלים). אבל מה שקוראים בארץ “חטיפת החייל” אינה סיבה ממשפחת מלון ‘פארק’ (אגב מדוע “חטיפה”? גלעד שליט היה במדים. הוא היה חמוש. הוא השתתף בקרב. הוא נפל בשבי, לא נחטף בשנתו מתוך שק-השינה.)

    ממה נפשך, או שהַיַעַד הוא לפדות את גלעד שליט מִשִביו (אני כמובן תומך), או לקעקע את תשתית החמאס. אבל אבדן עשתונות ושימוש לא מבוקר בכוח מסיבות שלא הוגדרו ולא הובנו הם נוסחה בדוקה לאבדן הדרגתי של כוח ההרתעה.

    העניין השני הוא עונשים קולקטיביים על אוכלוסיה אזרחית. הם ינחילו יום אחד לישראל את אפקט סֶרבִּיַה. רשימות של “פושעי מלחמה” ישראליים יתחילו להתארך בכל נמל תעופה בעולם. יום אחד יגיעו גם הסנקציות.

    שלא לדבר על ההריסה המוחלטת בימים האחרונים של כל מה שישראל השיגה בדעת הקהל הערבית והמוסלמית לאחר שפינתה את עזה.

    השוואת הטילים כמובן אינה מדויקת, גם מן הסיבות שנתת. היא ניתנה רק לצורך המחשה. אפילו ארה”ב נפרדת ממצב הרוח האונילַטֶראלי שהניב את מלחמת עיראק. יעדים יושגו מעכשיו בקושי ובמאמץ רב-צדדי.

  11. איתי הגיב:

    יואב,
    יש צדק בטענה כי פוליטיקאים מפעילים לעיתים כח בלתי סביר כתגובה לפרובוקציות קלות ערך.
    ניתן אף לומר כי ישראל מתנהגת כמו “הילד המשוגע של השכונה” המפעיל כח לא סביר ולא פרופורציוני בכל עת שמזדמנת לפניו.
    ניתן אף להגיד (באירוניה מרה) שהפוליטיקאים הישראלים מנצלים את הסיטואציה לבנות את מעמדם בארץ (ובעולם) תוך ניצול ציני של אירוע החטיפה ואולי את העובדה שתשומת לב העולם ממוקדת בגרמניה ולא בעזה.
    אולם אי אפשר להתעלם מהעובדות יסוד:
    1. דרום מערב ישראל נתון זה זמן מה למתקפת טילים המסכנת ומשבשת את חיי התושבים.
    2. רצועת עזה נמצאת בידי ארגון הקורא להשמדתה המיידית של מדינת ישראל וחוסם בכך את ערוצי ההידברות שהיו קיימים עם קודמיו שהיו (אולי) יותר מתונים.
    3. חוטפיו של גלעד הסוו עצמם במדי ונשקי צה”ל והסתתרו בתוך אוכלוסיה אזרחית. פעולות אלו (למיטב ידיעתי) אסורות על פי אמנת ז’נבה.
    4. יורי הקסאמים (לדורותיו) עושים זאת מתוך אוכלוסיה אזרחית תוך סיכון חיי התושבים והפרה של אמנת ז’נבה.
    לא הייתי רוצה להיות בנעליהם של אולמרט/פרץ/לבני אבל אני סבור שקשה מאוד לצאת מהמבוי אליו נקלעו ורק ימים יגידו אם השימוש שעשו בכוחם הרב היה מוגזם או לא, לעניות דעתי, אף ראש ממשלה אינו יכול לקבל הפצצות שבשגרה על עיירות בארצו בלא תגובה.
    מאידך, ייתכן וישנן דרכים יותר אלגנטיות לפתור את הבעיה תוך שימוש באיומים ולא בכח (כפי שאתה מרמז אם הבנתי אותך נכון).
    אני סבור שהמקרה של גלעד/שדרות/אשקלון אינו דומה למקרה של קנדי שכן כאן מדובר באיום פיזי ממשי על ישראל וכאמור ההשוואה הנכונה היא מול בוש-אפגניסטן להבדיל מבוש-עירק.
    כאן המקום להזכיר את דוקטרינת פאוול האומרת (ציטוט מאתר אינטרנט כלשהו) הגורסת שיש לנסות כל דרך דיפלומטית אפשרית כדי לפתור משבר ורק כאשר כלו כל הקיצין לפנות להפעלת כח, אך, כאשר
    הוטל הפור לטובת הפעלת כח יש לפעול במלוא עוצמת הכח הצבאי של ארה”ב ולא להתספק בחצאי מטרות.
    לפיכך, אני סבור שההפצצות חסרות הכתובת לאורך התקופה שלפני חטיפת גלעד היו מיותרות ומזיקות אולם משעה שהוטל הפור, צריך היה להגדיר מטרות ברורות (מה שלא בטוח שנעשה) ולהשתמש במלוא העוצמה בכדי להשיג תוצאות מהירות.

  12. מיקי הגיב:

    וחבל שכל הפילסופיה ושיעורי ההיסטוריה המעניינים לכשעצמם לא מתייחסים לעובדות היסוד שרק איתי טרח להזכיר
    .

  13. אלון הגיב:

    תמיד מפליא אותי לגלות שכתב מופלא כמו מר קרני מצליח להעביר מסר מסויים בעטיפה של סוכרייה אין כל השוואה בין ויטנאם או אפגניסטן או אפילו צפון קוריאה למצב בעזה לעניות דעתי יש להזכיר לכולם פה שההתנתקות מעזה היתה מעין מבחן זוטא לפלסטינאים ואולי גם לעולם שניהם נכשלו בו נחרצות ברגע שאין צהל או מתנחלים בעזה כל אבן או אפילו “טיל פרימיטיבי” או התקפת גרילה היוצאת משם היא כמו הכרזת מלחמה ועל ישראל להתייחס לכך כהכרזת מלחמה ולא פחות מכך האם תמשיכו להלבין את מעשי הפלסטנאים אם וכאשר צהל יסוג עם המתנחלים מיו”ש? מה תגידו כאשר קאסמים יתחילו לטווח מטוסים נוחתים וממראים בנתבג? האם גם אז תתיחסו לזה בקלות דעת כמו למצב שאחרי ההתנתקות?

  14. איתי הגיב:

    בהמשך לתגובה הקודמת,
    כולנו מכירים את הסיפור על הרשלה שאיים שאם לא יתנו לו לאכול הוא יעשה מה שאבא שלו עשה.
    אירועי היום (חטיפת החיילים בלבנון) ממחישים כי לא ניתן לאיים איומי סרק כאשר הצד השני יודע כי לא עומד מאחוריהם גיבוי אמיתי במעשים.
    לדעתי, כל הגורמים העויינים באזור (חמאס, ג’יהד איסלמי, חיזבללה וכו…) מנסים ובודקים היום את תגובותיו של הדרג המדיני הבכיר בישראל, אין לי ספק שההחלטה שלהם קשה ומורכבת ואני סבור שאין להם הרבה ברירות והם חייבים לממש את האיומים שלהם, אם הם רוצים שיתייחסו אליהם ולאיומים שלהם בעתיד ברצינות, אחרת, פשוט יתנו להם ללכת לישון רעבים.
    איתי

  15. אלון הגיב:

    צודק איתי ועכשיו כמובן איזה מתנחלים או כוחות צהל היו בלבנון לפני ההתקפה היום? כמובן שלחיזזבלה תמיד יהיו תירוצים אם זה חוות שבעה או הפלסטינאים הרי הם חייבים לשמר את “זכותם” להחזיק נשק בדעת הקהל הלבנונית שגם כך מתחילה להיות קצרת רוח (או לא) יש דיווחים על שמחה ברחוב הלבנוני על פעולת החיזבאללה לפחות עד שהחיוך נמחק מפניהם כאשר צהל הרס גשרים וכבישים שם היום בניגוד ךמצב בעזה וי”וש היה מעניין לראות את יואב מלבין את מעשיי החיזבללה טיעון “אנחנו אשמים” לא מחזיק מים ביחוד כאשר האשמה היא לא רלונטית שהתותחים רועמים מצבנו בעימות בצפון יותר טוב מבחינה אסטרטגית מכיון שלבנון היא מדינה קיימת שלא אוכפת את ריבונותה בדרום לבנון ממש כמו שהם לא נלחמו באש”פ שהרס אותם בשנות ה 70 ו ה 80 וממש כמו שעראפת ךא מנע טרוו של חמאס או אחרים ואפילו ביצע טרור משלו

  16. איתי הגיב:

    להלן תגובת אחד מבכירי החיזבללה כפי שהועתק מאתר רוטר:
    “מסביר אחד מבכירי החזבאללה כי “ישראל היא מדינה מאוד צפויה וניתן
    לצפות את צעדיה לטווח ארוך. בתחילה הם מתרברבים הרבה מבטיחים שמים
    וארץ ומאיימים כי יפעלו ויטפלו בהתנגדות. אך הם מכוונים את דבריהם
    לאוזני האזרחים שלהם המרגישים בפחד שמפילה עליהם ההתנגדות. הציונים
    חיים בחרדה והם מתחילים להבין ולתפוס כי אין מי שיגן עליהם מהג’יאד
    וההתנגדות, וכי אין הם בטוחים עד שישוחרר הסנטימטר האחרון מהאדמות
    הכבושות, ובוודאי עד שישוחרר האסיר האחרון הנמצא בידי ישראל.”
    אני חושב שזה ממצא את נושא השימוש בכח מול האיומים
    איתי

  17. שלומי הגיב:

    ישראל? ה”ילד המשוגע”? כוח ללא פרופורציה?

    מאז מבצע “ענבי זעם” הזכור לרע, הפעלת כוח צבאי ע”י ישראל מטרתו אחת: הוכחה לציבור בארץ ש”יש תגובה” (היוצא מן הכלל לענין זה הן השנים הראשונות לשלטון שרון – כולל “חומת מגן” ופעולות אחרות, עד להתנתקות). אף אחד לא מעונין להשיג מטרה אסטרטגית ע”י שימוש בכוח (מאחר ואני חושד שבכלל אין מטרה שכזו לקברניטינו) – אלא רק לעשות את המינימום הנדרש ע”י דעת הקהל.

    ראו את תגובת צה”ל ללינץ’ ברמאללה: בניין המשטרה הפלסטינית הופצץ רק לאחר שהדבר תואם עם הרש”פ (!!!) והפעולה תוזמנה לזמן צפיית שיא.
    ראו את הירי הארטילרי על “מרחבי שיגור” ו”דרכי גישה” בעזה- שמות קוד לערמות חול ושבילי חמורים. ירי שהופסק, אגב, אחרי שעלה חשד שמישהו נפגע ממנו…
    ראו את “מחנה הקיץ” אליו נשלחו לוחמי גולני וגבעתי – לשבת שבוע ללא מעש בשד”ת דהנייה.

    אגב, לדעתי הפלסטינים טעו קשות בחטיפתו של גלעד שליט. אם, חו”ח, היתה גופתו של גלעד מוטלת ליד הטנק – לא היו היום כוחות צה”ל בעזה (ואני מבסס את הערכתי על שיחות עם קצינים בכירים). במקרה שכזה היה צה”ל מסתפק בחיסול כמה שיחים חשודים ואולי איזה ערבי שהיה מקודם לאחר המוות לדרגת “מבוקש בכיר”. איכשהו, הפלסטינים הצליחו לגעת בעצב החשוף האחרון שלנו ולגרות אותנו לתגובה, שלדעתי לא ציפו לה.

    יואב, דעתי שונה מאוד מדעתך בנושא זה. אני מאמין שאנחנו בעיצומה של מלחמה, ולא מאתמול. אני מאמין שעלינו להשתמש בכוח (אמנם בצורה מושכלת, לאור מטרות אפשריות) ולהסיר את האיום – שכן אני מאמין שהוכח שאין דרך אחרת.

Leave a Reply for איתמר שאלתיאל