פובדונוסצב: חשיכה מחפשת אידיאולוגיה

ההתקפה הרב-יבשתית על הדמוקרטיה הליברלית נעה עכשיו בצירים מסוכנים. לא, לא כל מבקריה הם ״פשיסטים״, גם אם הם מצידם מאמינים שכל הליברלים הם ״אליטיסטים״ – אבל מתחילות להסתמן תכונות של מה שאומברטו אֶקוֹ קרא ״הפשיזם הנִצחי״. אנחנו מארחים כאן את השׂונא הגדול ביותר של הדמוקרטיה בזמן המורדני, רוסי קודר שלא האמין באדם או בִ‏‎‎ּתבונתו. שמו היה קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, והוא חינך שני קיסרים רוסיים. דמוקרטיה, הוא אמר, היא ״הכזב הגדול ביותר של זמננו״

קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, הארכי-ריאקציונר שניסה לבלום את מהלך ההיסטוריה (המקור: וויקיפדיה)

אין צורך להתאמץ במיוחד כדי לראות את החושך שבִּקצה המנהרה. אין זאת אומרת שהחושך הוא הסיום ההכרחי של כל מסע אל הבלתי-נודע, אבל הוא קורץ, והוא מסיח את הדעת.

מסעות, המתחילים בעודף התלהבות, נוטים להתרסק על סלעי המציאוּת. אופוריה של פתיחה אינה מועילה להתוויית הדרך, קל וחומר לסיומה.

בעוד חודשיים יחולו ימי השנה ה-30 של מהפכות הקטיפה במזרח אירופה, תחילה בברלין, אחר כך בפראג וּבברטיסלבה. הן הביאו את מדינות המשטרה הקומוניסטיות אל קִצָן, בסתיו 1989. נחילי-אדם מילאו אז את הכיכרות. שנתיים אחר כך הם ימלאו את רחובות מוסקבה, לאחר שייכשל הפוטש הקומוניסטי נגד גורבאצ׳וב.

אנחנו יודעים מה קרה למסעות ההם, ואיך הם הסתיימו. געגועים אל איש-חזק החליפו את הערגה אל פלורליזם ואת הבטחת הסובלנות. הכשלון הזה בשום פנים אינו יתום. אין קושי להראות שהסיכוי הוחמץ לרגל עיוורון, יהירות וחוסר כשְרון של מי שהנסיבות והגורל, וגם כמובן התאונה ההיסטורית, העמידו בעמדות הנהגה.

אפשר לקטלג את הציפיות האוּפוֹריות של תחילת שנות ה-90, ולקרוע עליהן קריעה. אבל ההכרה בגודל הכשלון אינה מצדיקה את ההתקפה הרב-יבשתית, המתנהלת בימים האלה ממש, נגד הדמוקרטיה הליברלית ונגד הדמוקרטים הליברליים.

דמוקרטיה כאופציה

לפָנים, דמוקרטיה ליברלית לא היתה אופציה. היא היתה היעד. החברה המערבית נמדדה על פי שיעורי התקרבותה אל מדינת חוק, המכירה בִּזכויותיהם השוות של כל אזרחיה. המתח בין רשות מבצעת לרשות שופטת נחשב לקונסטרוקטיבי, בוודאי בהיעדר חוקה. דמוקרטיה ליברלית לא היתה שייכת למפלגה, או לעֵדה; היא היתה נוסחת חיים ואמצעי של התקדמות. היא חייבה את המשתתפים להיזהר קצת יותר, להתאמץ קצת יותר; להִתעַדן קצת יותר.

התעדנוּת אינה בחירה טבעית. אבל במרוצת הדורות למדנו מה מסוכנות הן הבחירות הטבעיות. כנגד חוכמת הקדמונים, ״קול המון כקול שַדָּי״, באה חוכמת המשורר, ״ינַסר לו כִּלבבו קול המון הכְִּרַך״. החיכוך המתמיד ביניהם הוא תמציתה של הרפובליקה, זו המנסה עוד מימי רומא העתיקה לפלס לה נתיב בין תַאֲבונם המיידי של ההמונים לבין התאפקותם של המובחרים הלא-נבחרים. היא נשארת רפובליקה כל זמן שהחיכוך אינו מוכרע.

עכשיו מתנהל נסיון להכריע אותו, נגד ההתאפּקוּת. בתי משפט מוּדחים, שלטון החוק מוחלף בקפריזה מודרכת, התארגנויות לא-ממשלתיות נרדפות, חופש הדיבור/הכתיבה/השידור מוגדר מחדש לרעת חופשיותו. דמוקרטיה היא עכשיו אופציה. היא חדֵלה בהדרגה להיות הבחירה הטבעית.

״ייפתחו שערי החוכמה״

מהלך ההתקדמות הטבעי של חֲבָרות ושל תרבויות הוא תמיד אטי. במשך מאות שנים היה קשה להבחין בו. ההבדלים בין כפר צרפתי במאה ה-11 לכפר צרפתי במאה ה-15 (למשל) היו זעומים. הם התרבו אחר כך, במיוחד עם המצאת הדפוס, אבל לא במידה דרמטית.

אפשר לטעון ברצינות, שהשינויים ב-500 השנה שקדמו ל-1789 היו קטנים מן השינויים שהתחוללו במהלכה. זו היתה השנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית. המהלך הטבעי הואץ. צעדים מדודים היו לריצה, קפיצות היו לדילוגים. 50 שנה אחר כך, מיסטיקונים יהודיים מצאו סימוכים להאצה הזו בספר הזוהר. הם גילו בו את התחזית, שבשנת ת״ר, 1840 למניינם, ״ייפתחו שערי החוכמה״. הם אמנם נפתחו, ואיתם נפתח עידן חדש של אור יקרות ושל חושך כבד.

המהפכה הצרפתית לא הוציאה שם טוב לַקִדמה. היא פנתה בשלב מוקדם של חייה אל טירור ואל רצח. היא התחילה ליַצא את עצמה לארצות שכנות, בכוח הזרוע. המלחמות שהיא הציתה, או לפחות הרחיבה מאוד, השתוללו על פני אירופה במשך רבע מאה, ושימשו חזרה כללית לקראת בתי המטבחיים של המאה ה-20.

כמעט כל המהפכות שאחריה היו ילדותיה, אם גם לא תמיד לגיטימיות. הן למדו ממנה, הן חיקו אותה; הן הגזימו, הן לא ידעו מתי לעצור, הן התכערו; הן העניקו לעצמן את הזכות להרוג, לא פעם בקנה-מידה תעשייתי.

היתכן שהעולם היה יוצא נִשׂכָּר אילו המהפכה הצרפתית היתה קצת פחות מהפכנית? היתכן שהדיבוק הטוטליטרי לא היה נכנס בנו, וּמנחיל לנו את היטלר, את סטאלין ואת מאו?

אנדרטה לאדמונד בֶּרְק במרכז וושינגטון. רנסאנס של מחשבה שמרנית באמריקה חידש את העניין בברק בחצי המאה האחרונה. הוא אמר הרבה מאוד דברים ראויים לציטוט, כולל ביקורתו על חסידי הריאקציה, ״המגינים על שגיאותיהם כמו הֵגֵנו על מורשתם״. וכן, ״אין לך שגיאה גדולה יותר מאפס מעשה, רק מפני שאין הרבה מה לעשות״ (אני מודה שהתרגום הזה קצת מחוספס). הגניוּס של ברק היה הבנתו המוקדמת של יתרון ההתקדמות הזהירה על פני מהפכות אלימות. הראשונה הניבה דמוקרטיה יציבה, אלה האחרונות הניבו גידולי פרא של רודנויות צבאיות וטוטליטריוּת

השנים האחרונות הניבו יבול מרשים של ספרים על ברק באמריקה, אם כי השימוש בו נעשה על פי צורכי המשתמש, לאו דווקא על פי כוונותיו של האיש שמת לפני 220 שנה

ריאקציה לא היתה אופציה

וּבכן, היתה דרך אחרת.

הבריטים התנהלו לאיטם אל דמוקרטיה, צעד אחר צעד, רפורמה אחר רפורמה. 40 שנה לאחר שהמהפכה הצרפתית העניקה זכות בחירה לכל הגברים, הבריטים העניקו אותה רק לִשביעית הגברים בממלכתם. זכות בחירה כללית לגברים בני 21 ומעלה חיכתה 130 שנה. אף ראש אחד לא נערף בדרך, אף מהפכה אחת לא התחוללה או דוכאה; שום מלחמת אזרחים לא איימה על שלומם של הבריטים. התוצאה היתה דמוקרטיה יציבה מזו שהמהפכה הנחילה לצרפת.

ההסתייגות משיטותיה של המהפכה, וּבמידה רבה גם מתוצאותיה, לא היתה בהכרח ביטוי של התנגדות לרעיונות הקִדמה שלה. אדרבא, אחד מראשוני מבקריה של המהפכה ההיא, הוגה הדעות הבריטי-אירי אדמונד בֶּרְק (Burke), היה חסיד של רפורמות וּמתנגד מוקדם של קולוניאליזם.

הוא נחשב כיום לחלוץ של השמרנות המודרנית, אבל שמרנותו לא היתה כרוכה בִּקפיאה על השמרים. הוא לא התכחש לצורך בשינויים. הוא רצה להבטיח שהם יהיו סדירים וּזהירים. המפלגה השמרנית, במידה רבה בהשראתו, היא שהובילה את בריטניה אל כמה מתיקוני הדרך החשובים ביותר שלה במאה ה-19. סטאטוס קוו, שלא לדבר על ריאקציה, לא היו אופציות רציניות.

״הוא היה כמו הכפור״

ריאקציה היתה אופציה במקום אחר באירופה. אלוף הריאקציה, האידיאולוג של החשיכה הכבדה  ביותר, היה מחנכם הפרטי של שני קיסרים רוסיים, אב וּבנו. הם היו הקיסרים האחרונים, קברניה של האימפריה. הוא הנחיל להם את איבתו העמוקה לשינויים.

משקיף רוסי בן זמנו אמר עליו, ש״הוא כמו הכפור: הוא מונע ריקבון, אבל שום דבר אינו יכול לגדול מתחתיו״. שום דבר, כמובן, חוץ ממהפכה אלימה.

שמו היה קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, הוא עמד בראש ההנהלה של הכנסיה האורתודוקסית רבת הכוח. הוא האמין שהעתיד צריך להיראות בדיוק כמו הֶעבר. הקיסר הראשון שהוא שירת, אלכסנדר השני, דווקא האמין ברפורמות. הוא שיחרר את הצמיתים, אקט השקול כמעט כנגד שחרור העבדים בארה״ב, והתחולל באותו הזמן עצמו (1861 ברוסיה, 1865 בארה״ב).

חמש שנים אחר כך, אלכסנדר התחייב לכבד את עצמאותם של בתי המשפט. לאיש לא תהיה עוד הסמכות לפטר שופטים. ק״פ היה מזועזע עד עמקי נשמתו מן הליברליוּת הנפסדת הזו. איזה מין שלטון יחיד הוא זה המוכן להתחלק בסמכויותיו .

אלכסנדר, ״הצאר הטוב״, היה מוכן לחילול קטן נוסף של הקודש. ב-1881 הוא נענה להמלצה לרפורמה פוליטית, שנועדה ליצור אסיפה מחוקקת מוגבלת. בהשוואה לשינויים החוקתיים במערב במאה ה-19 זה היה תיקון קל-ערך. אבל הוא ייצג כירסום נוסף בשלטון היחיד.

פובדונוסצב חרק שיניים. הוא כתב לתלמידו, יורש העצר, כי הוא ״מתמלא בחילה״ כל אימת שהוא שומע אנשים מדברים על ליברליזציה.

״אני מרגיש שאני נמצא במחיצת אנשים לקויים בשכלם, או קופים מעוּוָתים. בכל מקום אני שומע את המלה העבֵשה ההיא, השִקרית, המקוללת, ׳חוקה׳״.

הוא הזהיר את הנסיך, כי חוקה שקולה כנגד ״רעל שיתפשט על פני כל הגוף״.

ארבעה ימים לפני שהצאר עמד להציג את הרפורמה בקבינט שלו, טירוריסטים השליכו פצצה על מרכבתו. הוא נהרג – ורוסיה התחילה את הידרדרותה אל מהפכה ואל מלחמת אזרחים.

פובדונוסצב כנראה נשם לרווחה. הוא יעץ לתלמידו, אלכסנדר השלישי, לקרוע לגזרים את הרפורמה של אבא. כך היה. 14 שנה אחר כך, תלמידו הבא, ניקולאי השני, עלה לשלטון, הרבה יותר מוקדם מן הצפוי, מבלי שהיה לו מושג מה לעשות. ק״פ יעץ לו לנקוט מייד עמדה פומבית נגד הרעיונות המבחילים של ממשלה יציגה ושל אסיפה נבחרת.

עצת פובדונוסצב לתלמידו הנאמן, ניקולאי רומנוב, היתה: מהר-נא להודיע שלא תרשה ממשלה יציגה. ניקולאי השני היה גם האחרון, הרבה בזכות העצה ההיא. זה צילום של הצאר האחרון ימים אחדים לאחר שוויתר על הכתר, מארס 1917

״חלשים, זדוניים, חסרי ערך״

ק״פ האריך ימים מספיק כדי לחזות בעיניו במהפכה הרוסית הראשונה של 1904 וּבוויתורים המפליגים, שתלמידו היה אנוס לעשות למהפכנים, כולל הענקה (זמנית) של זכות בחירה כללית.

פובדונוסצב היה אלוף הריאקציה לא רק בגלל התנגדותו לכל שינוי פוליטי. הוא כפר בעצם יכולתם של בני אדם לנהל את ענייניהם באמצעות הֶגיונם. לאמִתו של דבר הוא כפר בעצם התפיסה של תבונה, של שכל ישר ושל שיפור עצמי. בני אדם היו בעיניו ״חלשים, זדוניים, חסרי ערך וּמרדניים״. הרעיון של שלטון עצמי היה בעיניו ״הכזב הגדול של זמננו״, ביטוי של ״קנאות צרת-אופקים״.

קדרות אפפה אותו גם בחייו האישיים. המורבידיות שלו הפכה אותו לחובב הלוויות. את לבו שבו המנוני כנסיה, שפירטו את ייסורי מותו של ישו על הצלב. מכל כתבי הקודש הוא נטה חיבה לספר קוהלת, לא בזכות עבריותו, אלא בזכות ״הבל הבלים הכול הבל״. בשעות הפנאי הוא כתב שירה, שדמדומים וחשיכה היו שזורים בה כחוט השני.

אכן, קשה להאמין כי איש שמניעיו וִיצָרָיו נגזרו מן המאה ה-15 הדריך את שַליטהּ של המדינה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם, בשחר המאה ה-20, במידה שהשפיעה על מהלך ההיסטוריה העולמית; איש שהאמין כי בתי משפט, שופטים ועורכי דין ייצגו קנוניה נגד שלום האדם, והיו הסיבה העיקרית לפשע ולרצח.

במאה השנים שלאחר מותו נעשו ברוסיה שני נסיונות לכונן מוסדות יַציגים וּמדינת חוק. אבל הם חלפו כהרף עין. את טביעות אצבעותיו של פובדונוסצב, או לפחות את רוח הרפאים שלו, אפשר למצוא כמעט בכל מקום.

ההתקוממות נגד האור

בעוד חודשיים נציין את יום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה. מן הסיום הזה בקע עולמנו, כמעט בכל מובן שהוא – בין אם זה דחיפת גרמניה לזרועות היטלר, או בדלנותה הרת האסון של ארה״ב, או מנוסת רבבות יהודים מן האימפריה הרוסית המתמוטטת, או כינון השלטון הבריטי בארץ ישראל. השנים 1920-1918 עיצבו במישרים או בעקיפים כמעט כל מה שהננו.

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים שהם פתחו את שערי הגיהינום. ההנחות האופטימיות שבקעו מן המלחמה ההיא התבדו במהירות מסחררת. לא זו בלבד שהיא לא מילאה את ציפיית נשיא ארה״ב ווּדרוֹ ווילסון (״המלחמה שתסיים את כל המלחמות״), אלא שהיא הניבה את ההתקוממות המסיבית ביותר נגד האור, נגד התבונה, נגד תפקידו של האדם בשיפור עצמי באמצעות שלטון עצמי.

פובדונוסצב היה צריך להיות הערת שוליים קוריוזית. הפקענו ממנו את הקוריוז, כדי להעניק אילוסטרציה על שיעור הנסיגה של הדמוקרטיה הליברלית בת ימינו.

יחצני ההשכלה

בתחילת החודש הופיע בארה״ב ספר, שכתב יורם חזוני, ״בזכות הלאומיוּת״. מר חזוני הוא פולמוסן ותיק של הימין. הרקורד שלו כולל נסיונות חוזרים להעתיק דפוסים של מלחמות התרבות בארה״ב לקונטקסט הישראלי. הוא נשמע פעם כמו ניאו-קונסרבטיבי, אבל עכשיו הוא מעיד על עצמו בפשטות שובת לב שהוא ״לאומן יהודי״ (Jewish nationalist).

ה׳וול סטריט ג׳רנל׳ פירסם בחודשים האחרונים שתי מסות של מר חזוני, המבוססות על ספרו. אחת מהן לא היתה מביישת את פובדונוסצב. היא הופיעה לפני חמישה חודשים כמעט על פני עמוד שלם של העתון, תחת הכותרת ״הצד האפל של ההשכלה״ (נשמע טוב יותר באנגלית, The Dark Side of the Enlightenment; חושך ואור אינם משמשים במינוח העברי. המושג העברי ׳השכלה׳ הוא יציר המאה ה-19, ומלכתחילה לא היה מוצלח. אולי טובה ממנו המלה ׳נאוֹרוּת׳, הכוללת ׳אור׳).

חזון חזוני בִּגנוּת ההשכלה. ׳וול סטריט ג׳רנל׳, שבעה באפריל 2018. שימו-נא לב לאיור המלווה את מסתו: פילוסוף של ימי ההשכלה פולט מניפסט, שממנו בוקעים גיליוטינה, חייל נאצי וטנק סובייטי

חלקים של המסה הזו עושים את הרושם שמר חזוני קילף פמפלטים מקיר בפאריס בימי הרסטורציה הבורבונית, לאחר תבוסת נפוליאון. הוא אינו רוצה השכלה, אומר מר חזוני. ״הפילוסופיה של ההשכלה לא הניבה אפילו מקצת מן הטוב המיוחס לה, אלא אדרבא, היא הסבה נזק כבד״.

יחצני ההשכלה (הוא משתמש במלה boosters) מנסים לארוז אותה באריזה מושכת-עין. הם מדברים על ״מדע, רפואה, מוסדות פוליטיים חופשים, כלכלת שוק״. הצחקתם את מר חזוני, יחצנים יקרים, ״מעט מאוד מזה הוא אמתי״. כל מה שאנחנו מייחסים למַדָענֵי ההשכלה וּלהוֹגֶיהָ הומצא ונֶהגה עוד במאה ה-15, הוא כותב.

הפילוסופים שהעניקו השראה לרפובליקה האמריקאית לא היו משכילים נאורים, אלא ״לאומנים אנגליים דתיים ושמרנים פוליטיים״, כותב הלאומן היהודי.

אשר לפילוסופים שפיתחו את תורות ההיגיון, במאה ה-18 וה-19, הם הפגינו ״יהירוּת מדהימה״. מר חזוני אפילו אינו צריך להתאמץ כדי להפריך את קאנט. זה בא לו בקלוּת, הוא עושה כן בשתי פיסקאות וחצי, וכורך בַּמופרך ההוא גם את הוֹבְּס, את שפינוזה, את לוֹק ואת ז׳אן-ז׳אק רוּסוֹ. על מרכזיוּת התבונה (reason) אצל קאנט, הוא כותב כי ״היא כוזבת מעיקרה. התבונה האנושית אינה מסוגלת להשיב תשובות-אמת אוניברסליות תְקֵפוֹתבאמצעים מתמטיים לִבעיות המדע, המוּסר והפוליטיקה״.

מר חזוני בא חשבון גם עם דֶקארט, הפטפטן הצרפתי המעצבן ההוא. הפילוסופיה הקרטֶזיאנית היא ״כה אבסורדית באופן שערורייתי עד ששום גירסה מלאה שלה בלשון האנגלית אינה קיימת כיום בדפוס״.

התקפתו של מר חזוני על ההשכלה ועל ההיגיון אולי תקנה לו את המעמד הנכסף של פובדונוסצב על ההאדסון, או לפחות על הירקון, ואולי לא. אבל היא רומזת על הוואקום: החשיכה מחפשת אידיאולוגיה.

דקארט, הפטפטן הצרפתי הנלעג מחזון חזוני, מרביץ תורה במלכת שוודיה כריסטינה, 1650

שופטים אקטיביסטיים ושועלים אקדמיים

הנסיון להביא את מלחמות התרבות האמריקאיות אל חופי ישראל הסב מפח נפש ליהודים אמריקאיים, שהתנדבו למשימות מיסיונריות בירושלים. אולי זה מפני שהעברית המודרנית אינה מתמסרת בקלות לניואנסים אנגליים, והתרגומים נשמעים מאולצים. אולי זה מפני שישראלים אינם אֲמונים על תרבות הוויכוח האמריקאית. אולי זה מפני שכיכר השוק הישראלית קטנה מכדי להכיל דיונים אבסטרקטיים.

הם ניסו במשך שנים לשכפל התקפות על ״שופטים אקטיביסטיים״, או על שועלים אקדמיים המחבלים בכרמי האומה וּמערערים את הבסיס הפטריוטי שלה. לרוע מזלם של שליחי מלחמת התרבות הם לקו בשיעורים מעציבים של שטחיות. הֶכּרוּתם עם ההיסטוריה של ישראל ועם חברתה הספיקה להרצאות מעניינות במרכזים של קהילות יהודיות בארה״ב, אבל לא תמיד עמדה במבחן הרצינות או הדיוק ההיסטורי.

נראה בֶּעליל שמבוקשם של השליחים לִדבר מצווה מתחיל להינתן להם. גַרמי השמיים מסתדרים על פי מבוקשם: חוסר הפופולריות של ״האליטות״ בדמוקרטיה המערבית התחילה להכשיר התקפות ישירות וַעקיפות על שלטון החוק, על זכויות מיעוטים, על התקשורת, על חופש הביטוי ועל חופש ההתארגנות.

״מין רשת הסוואה״

הסוציולוג גדי טאוב זכה בציוץ הוקרה מאיילת שקד לאחר שהגדיר ב׳הארץ׳ את המושג ׳ליברליזם׳ כ״שמה של ההשקפה שבה אוחזת אליטה גלובליסטית, בינלאומית, המבקשת לשחרר את עצמה מאחריות להמונים באמצעות פירוק הסדר הבנוי על מדינות לאום דמוקרטיות״. הפמפלט הזה היה יכול להתקלף מכל מיני קירות: צ׳אווס עליו השלום בוונצואלה, האחים קאצ׳ינסקי בפולין, אוֹרבאן בהונגריה, סטיב באנון, ארדואן.

הניחוחות הקונספירטיביים הנודפים מן הכתיבה הפאמפלטית אינם אומרים כבוד למר טאוב. רשימתו ב׳הארץ׳ (ארבעה באוגוסט) היתה עיסוק סרק בטרמינולוגיות, כמו למשל למה-אומרים-שמאל-ליברלי-הלוא-פעם-היה-שמאל-והיו-ליברלים. מר טאוב קורע את המסיכה מעל השמאל הליברלי, שכל מהותו היא

״מין רשת הסוואה. היא הסוותה את העובדה שהאובססיה עם זהות ואותנטיות אישית היא עיסוק אליטיסטי, שרק מתחזה לחמלה כלפי השוליים… היא האידיאולוגיה של המרכז האליטיסטי, והיא משקפת ומשרתת את האינטרסים של האליטה החדשה, המכנה את עצמה ׳שמאל ליברלי׳״.

מביך.

בהמשך רשימתו, מר טאוב יוצא להתקפה על האיחוד האירופי, מתוצרת ״האליטה העשירה והניידת״, אשר ״המבנה המוסדי שלו מאפשר יותר ייצוג לאליטות מאשר לעמים״. חוץ מן האינפלציה של השימוש באליטה-אליטות-אליטיסטי, ההתקפה הזו מתיישבת להפליא עם הקו המשותף-לא-משותף של הימין הרדיקלי ושל השמאל הרדיקלי באירופה.

האִפיוּנים העלילתיים של מניעי הליברלים מדברים בעדם: הם מעמידים פנים שהם דואגים למיעוטים, בעוד שהם משתמשים במיעוטים כדי לעשות ״דה לגיטימציה של הרוב״; הם שונאים את העם במובן של demos, וזוממים ״להשתחרר מעוּלוֹ״; הם רוצים להמליך עליו ״מיעוט טכנוקרטי נאור״ (שימו-נא לב לשימוש האירוני ב׳נאור׳, כפי שמצאנו בחזון חזוני); הם חותרים ״להגביל את כוחם הפוליטי  של המוני האזרחים״.

ממה נפשך, אנחנו יודעים שהדמוקרטים הליברליים נקלעו למשבר. אנחנו יודעים שהם איבדו אמון, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, שדמגוגים פופוליסטיים מחרישים את קולם. אבל קצת קשה להסביר את הכניעה הסיטונית של מר טאוב ללוגיקה של הדמגוגים, את האימוץ הלא-סלקטיבי של גידופיהם הפוליטיים, את ההכללות הסטריאוטיפיות הגסות והשטחיות, שלא לדבר על השגיאות העובדתיות (״המפלגה הדמוקרטית [בארה״ב] נעשתה באופן בולט בבחירות האחרונות למפלגת האליטה הגלובליסטית״).

בין שתי האצלות

ההתפלמסות הפמפלטית הזו מרחיקה אותנו מדיון רציני בחולשותיה הנתונות והגלויות של הדמוקרטיה הליברלית וּבתַקָנָתָן.

הבעיה אינה עריצותו של מיעוט יהיר, מיזנטרופי וַחסר שורשים. הבעיה היא עצם ההגדרה של דמוקרטיה יַציגה. בִּיסוֹדהּ הרעיוני עומדת הכרה בריבונות העם: הוא המאציל את השלטון על נציגיו הנבחרים אחת לשלוש/ארבע/חמש/שש שנים, תלוי בחוקה. מאותה שעה ואילך, הריבונות עוברת לידי הנבחרים, בין אם זה באמצעות אסיפה מחוקקת הממנה ממשלה, או באמצעות נשיא ביצועי בפיקוח פרלמנטרי.

הרבה זמן עובר בין שני אקטים של האצלה. ממשלה יציגה אינה מחויבת להתייעץ עם הבוחרים בין אקט לאקט. ברוב הארצות, היא אינה מציגה את חוקיה למשאל-עם, אם כי יש יוצאים מן הכלל, בייחוד בשווייץ ובארה״ב, אבל במקרים חריגים גם בדמוקרטיות נוספות. הבריטים החליטו לצאת מאירופה במשאל-עם, למשל. אבל הם אינם נקראים להצביע במשאלים על הצעות תקציב, או על חקיקה חברתית.

ברוב הארצות, לבוחרים אין הזכות לשלול את המנדט משַליטיהם באמצע כהונתם. על פי וויקיפדיה (ראו ערך Recall Election, גם באנגלית, גם בעברית), רק שלוש ארצות מתירות לבוחרים ליזום משאל עם לשם שלילת המנדט של הנשיא — ונצואלה, קולומביה וטייוואן. לטביה מתירה את שלילת המנדט של האסיפה המחוקקת.

לפי מיטב ידיעותיי, רק בוונצואלה נערך משאל עם להדחת הנשיא, והוא נכשל. בארה״ב מותר לבוחרים לשלול את המנדט בדרג המקומי, כולל מושלי מדינות. השימוש המפורסם ביותר של האופציה נעשה בקליפורניה, ב-2003: הבוחרים הדיחו את המושל הדמוקרטי הכושל, והחליפוהו בארנולד שוורצנגר הרפובליקאי.

עשרים-וארבעה ביולי 2003: קליפורניה אוספת די חתימות כדי לערוך משאל עם על הדחת המושל הנבחר באמצע כהונתו. הוא אמנם הודח

התוצאה הבלתי נמנעת של היעדר סנקציות נגד ממשלה מכהנת הוא שיש לה הרשות החוקית להתנהל גם אם היא אינה עומדת בהבטחותיה לבוחרים, וגם אם היא מתרחקת מן המנדט המקורי שלה. בארץ ראינו את ממשלת בגין מתכחשת להבטחותיה, וּמחזירה את חצי האי סיני; ראינו את ממשלת רבין מתכחשת, וּמכּירה באש״ף.

אלה התכחשויות-מאקרו, ששינו את פני ההיסטוריה. התכחשויות-מיקרו הן לחם חוקן של כל הממשלות הדמוקרטיות, גם מפני שכל הפוליטיקאים מנוּולים וגם מפני שהפגישה היומית עם המציאות מצריכה, מפעם לפעם, החלטות ענייניות, אפילו אין הן מתיישבות עם אידיאולוגיה או עם מצע.

קריאה שניה וּשלישית

זה עניינה של הדמוקרטיה היציגה, יהיו צבעיה הרעיוניים אשר יהיו. היא כרוכה בוויתור של ה demos, שגדי טאוב מדבר בשם זכויותיו העשוקות, על זכותו לנהל את ענייניו באופן ישיר. אפשר להתווכח ברצינות וּבטון בוגר על חסרונותיו של הוויתור; אפשר לטעון לטובת שימוש תקופתי, או אפילו תכוף, בדמוקרטיה ישירה.

בעידן האינטרנט (וההאקרים) אין קושי לערוך משאלי-עם יומיים, וּלהחליט שכל ״קריאה שניה וּשלישית״ תוצג להצבעה על הרשת, לא במליאת הכנסת. (אני אגב אינני מציע את הנוסחה הזו. גם אינני מציע שימוש שווייצרי במשאלי-עם, שכרוכה בהם מניפולציה והם עלולים להיות צילום מצב רגעי, או אפילו מקרי.)

הנסיון לייחס את היעדר ההתייעצות השוטפת עם הבוחרים לקונספירציה אליטיסטית הוא דמגוגיה צרופה. היא מצערת במיוחד, אולי מדאיגה, כאשר היא בוקעת מגרונו של איש רציני. אין לי עניין לעשות ספקולציות לא מלומדות על מניעיו, אף כי הוא עצמו מרבה לעשות ספקולציות לא מלומדות על מניעיהם של מבוקריו.

הריאקציה למומי הדמוקרטיה הליברלית מתחוורת במלוא קדרותה כאשר אנחנו בוחנים את כוונותיהם של בעליה ושל אדריכליה. הם אינם מזמינים את ה demos לכיכר העיר; הם אינם יוצאים מִגִדרם לעורר ויכוח וּלאפשר השתתפות. אדרבא, הם סוגרים את כיכר העיר, או שואבים את החמצן הפוליטי מסביבתו. הם עוסקים בהבאשה שיטתית של ריח יריביהם. פעם היריבים היו שמאלנים, או פשיסטים, על פי החשק והריח; עכשיו הם גלובליסטים, אליטיסטים, אליטיסטים ואליטיסטים (אליטיסטים כבר אמרנו?)

טרגדיה ואירוניה הן שהמערכה נגד הדמוקרטיה הליברלית התפתחה בארצות שעתה זה השתחררו מעול הקומוניזם והכיבוש הסובייטי במרכז אירופה וּבמזרחה. אין זה מקרה שסטיב באנון, ״האסטרטג הראשי״ קצר הימים של הנשיא טראמפ והמפיץ הבלתי-נלאה של אחוות השונאים, העניק לוויקטור אורבאן, ראש הממשלה האנטי-ליברלי של הונגריה, את תואר הכבוד ״טראמפ שלפני טראמפ״.

באמצע ספטמבר, רוב מיוחס של שני שלישים נמצא בפרלמנט (הנבחר) של האיחוד האירופי כדי לגַנות את אורבאן על פגיעותיו השיטתיות בחרויות הדמוקרטיות. כמובן, אורבאן הוא בחיר-לבּם של חצי ההונגרים, למפלגתו יש רוב של שני שלישים בפרלמנט הלאומי, והוא נבחר בבחירות שמשקיפים אירופיים תיארו ״חופשיות אבל לא הוגנות״. אליטיסטים שכמותם.

ראש ממשלת הונגריה אורבאן, לשעבר מתנגד נועז של הרודנות הקומוניסטית, מתעמת עם הרוב הגדול של צירי הפרלמנט האירופי בסטראסבור, אחד-עשר בספטמבר 2018, שגינו אותו על עירעור הדמוקרטיה בארצו (בעתון האיטלקי La Stampa)

ליברלים הונגריים מפגינים נגד החוקה, שמפלגת השלטון של אורבאן אימצה ב-2012 מכוח הרוב העצום שלה בבית הנבחרים. ״אירופה, אנחנו מתנצלים שזה ראש הממשלה שלנו״, מכריז אחד השלטים (צילום של ׳רויטרס׳ מתוך אתר הרשת של Der Spiegel)

 

״הרוח יצאה ממִפְרָשֶׂיהָ של שְׂפַת הזכויות״

את שקיעת האמון במוסדות הדמוקרטיים במערב אנחנו נוטים לייחס לתוצאות הקריסה הפיננסית, בדיוק לפני עשר שנים (התמוטטות בנק ההשקעות של לימאן בראדרס, באמצע ספטמבר 2008, שהביאה אל שיאו את משבר הסאב-פראיים, והתחילה מיתון גלובלי חריף, הֶחמור ביותר זה 80 שנה).

אבל משבר הדמוקרטיה במרכז אירופה קדם למיתון הזה. ב-2007, שנה אחת לפני הקריסה בוול סטריט, החוקר הבולגרי חד-העין איוואן קראסְטֶב פתח סקירה מקיפה על אירופה הפוסט-קומוניסטית במלים ״הגיע אל סיומו העידן הליברלי שהתחיל במרכז אירופה ב-1989״.

הוא הסביר:

״נדחקו אל השוליים המפלגות הליברליות, שנוסדו בידי מתנגדים לשעבר של המשטר הקומוניסטי; הרוח יצאה ממִפְרָשֶׂיהָ של שְׂפַת הזכויות, והתקפה מתנהלת נגד השקפות עולם מרכזיות וליברליות, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה מעשית. המציאות הבוטה החדשה במרכז אירופה היא קיטוב פוליטי, דחיה של פוליטיקה באמצעות הסכמה רחבה וַעליית הפופוליזם״.

אילמלא הופיע על הדברים האלה תאריך פרסומם המקורי היה אפשר בהחלט להניח שהם מתארים באופן מדויק להפליא את מצב העניינים כיום.

״המתחים בין דמוקרטיה לליברליזם, עלייתה של ׳חוסר סובלנות׳ מאורגנת והתרבותם של מנהיגים כריזמטיים, המסוגלים לתעל את כעסו של הציבור״ הזכירה לקראסטב את משבר הדמוקרטיה באירופה בין שתי מלחמות העולם. המשבר אז קדם להיטלר, התפתח במקביל להיטלר, ושם קץ לניסויים דמוקרטיים כמעט בכל ארץ מזרחה מצרפת ומהולנד ודרומה מסקנדינביה.

בעיני הליברלים הפוסט-קומוניסטיים, כתב קראסטב, הימין הפופוליסטי פיתח תכונות של מה שאוּמבֶּרטוֹ אֶקוֹ, הסופר והוגה הדעות האיטלקי, קרא ״הפשיזם הנִצחי״. האיפיון של אקו (הופיע בכתב עת אמריקאי ב-1995) היה פואטי יותר מהיסטורי או אקדמי.

קראסטב, כיאה לחוקר וּלהיסטוריון, נותן סימנים בפשיזם הזה. תכונות היסוד שלו הן ״פולחן המסורת וּדחיית המודרניזציה; התכחשות לָרציונלי ושִׂנאַת האינטלקטואלי; פְּנִיָה אל המעמד הבינוני המתוסכל; עיסוק טירדוֹני (=אובססיבי) בתיאוריות קונספירציה וּבאנטישמיות; וכמובן, התנגדות נמרצת לפלורליזם ולליברליוּת״.

מוטב להודות, שהשימוש הפולמוסי במושג ״פשיסטים״, שֶעַל מנת לנַגֵח יריבים פוליטיים וּלהבאיש את ריחם, מכביד על נסיון רציני למדוד את מקורות ההשראה של רדיקלים, לא רק בימין כי אם גם בשמאל (״פשיזם״ כאוסף של תכונות, לא כמושג היסטורי, כולל כמובן גם שמאל). הגיע הזמן לשביתת נשק. הגיע הזמן לפתוח שיחה על עתיד הדמוקרטיה. יש מרחק ניכר בין הפופוליזם של ימינו ובין פובדונוסצב, אבל המרחק קטן ממה שנדמה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

2 Responses to “פובדונוסצב: חשיכה מחפשת אידיאולוגיה”

  1. מני זהבי הגיב:

    תמיד טוב לראות פוסט שלך אחרי היעדרות ארוכה…

    כמובן, הפוסט מעניין ומעורר מחשבה, גם אם נראה שנפלו בו יותר אי-דיוקים מהרגיל אצלך (המהפכה הרוסית הייתה ב-1905, לא 1904; אפשר לחגוג 30 שנה למהפכת הקטיפה ב-2018, אבל אז מילת המפתח צריכה להיות פולין והחגיגות היו צריכות לחול דווקא בקיץ; והציטוט בסוף הפוסט, עם סימני “הפשיזם הנצחי” הוא, ככל הזכור לי, מדבריו של אקו ולא של קראסטב). אבל אלה זוטות, וכפי שכתבת, עצם הניסיון להשתמש במונח “פשיזם” בהקשר הזה – והייתי מוסיף, עצם הניסיון לחבר לתנועה פוליטית כלשהי את שם התואר “נצחי” – הוא בעייתי למדי.

    אבל נראה שבלהט הוויכוח עם גדי טאוב אתה מניח לו פחות חירות למשחקי מילים פובליציסטיים (הכרח גל יגונה בסוג כזה של כתיבה) משאתה מניח לאקו. אכן, בדמוקרטיה המודרנית, הייצוגית, קיים מתח מובנה לא רק בין הרשויות השונות אלא גם בין החלטותיה של הרשות המחוקקת – זו שנבחרת ישירות בידי העם – ובין רצונותיו של העם עצמו. איש אינו מציג כל חוק למשאל עם, ואבוי לכולנו אם מישהו יעשה כן. עדיין, משאלי עם מתרחשים מדי פעם, ובהונגריה נערך אחד כזה בעניין קליטת מהגרים באוקטובר 2016. התוצאה, כצפוי, הייתה “לא” מוחלט, אם כי מספר המשתתפים היה נמוך מכדי שלהחלטה יהיה תוקף חוקי, 44% בלבד. אפשר רק לשער מה חושבים על ההגירה 56% מאזרחי הונגריה שלא הגיעו לקלפיות, אבל המשאל בוודאי סיפק חיווי לדעת העם בנושא, גם אם חיווי בלתי-מחייב. כמה מבין אלה המבכים את “אובדן הדמוקרטיה” בהונגריה מזכירים בכלל את הנתון הזה?

    וישנם, כמובן, אלה שעבורם שום נתון אינו באמת משנה. גם אילו היו 70% מאזרחי הונגריה מתייצבים בקלפיות, עם אותה תוצאה, האנשים האלה היו חושבים שהונגריה חייבת לקלוט מהגרים, בשם ערכים אוניברסליים כלשהם. נראה שלאנשים האלה בדיוק טאוב התכוון, ואי-אפשר להתעלם מקיומם או השפעתם.

    בעצם, זוהי הבעיה של הליברלים בראשית המאה ה-21: הם מציבים את השיפור המתמיד של החברה האנושית (שיפור במובן של היצמדות לערכיהם, אלא מה?) לא כאידיאל עקרוני, שאי-אפשר להשיגו וניתן רק להתקרב אליו, רצוי בצעדים זהירים ומדודים, אלא כדרישה אקטואלית שאינה יודעת שובע. קשה להיות מופתע מכך שיותר ויותר אנשים מגלים שיצטרכו לשלם מחיר תמורת השינוי המתמיד והמאיץ לא הרף, ואינם אוהבים את זה בכלל.

    הנה שאלה שאולי כדאי לליברלים לענות עליה: האם ישנו מצב, אליו ניתן להגיע באופן מעשי בעתיד הנראה לעין, בו תסכימו שהחברה האנושית התקדמה מספיק כדי לא לדרוש ממנה קדמה נוספת במשך כמה עשורים טובים? אם לא, למה אתם חושבים שמישהו יסכים לרוץ בגלגל האוגר האינסופי שלכם?

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, 1905.

      לא, ׳מהפכת הקטיפה׳ לא היתה בפולין ב-1988. זה היה שמה הפרטי של מהפכת פראג, נובמבר 1989.

      לא, הציטוט של קראסטב הוא אמנם ציטוט של קראסטב, לא של אֶקו.

      חיפשת טעויות קצת יותר מדיי, מני.

      לגופו של עניין, אני לא נגעתי בשאלת ההגירה, מפני שאין קשר לוגי בין התנגדות להגירה ובין פגיעה בחופש הדיבור, או קיצוץ כוחה של מערכת המשפט. עסקתי כאן באידיאולוגיה של הריאקציה, לא בניתוח פוליטי של משבר הונגריה.

      אשר להכללותיך על ״הליברלים״, אינני יודע מנין הן באות לך. ״השיפור המתמיד של החברה האנושית […] כדרישה אקטואלית שאינה יודעת שובע״? מאיפה? על אילו :ליברלים״ אתה מדבר? זה נשמע יותר כמו איפיון של מהפכנים סוציאליסטים, או בכל אופן של רדיקלים.

      אני יכול רק להציע לך לוותר על הכללות סוחפות בעניין ״הליברלים״. כידוע לך, אין ארגון של ליברלים, עם כרטיסי חבר ועם משמעת. יש אנשים המחזיקים בהשקפות עולם ליברליות. ״שאלה לליברלים״, קולקטיבית, עם ציפיה לתשובה, ״תסכימו״, נידונה להישאר ללא תשובה, לא רק מפני שהנמענים לא בבית, אלא מפני שאין בית.

      אני אסיר תודה לך על התעניינותך, מני, אבל אני חושש שלא ירדנו זה לדעתו של זה. מקבל עליי את האשמה.

Leave a Reply