איך איראן חיכתה לרגע הזה במשך 1,400 שנה

כאשר צבא פרסי שיכשך בפעם האחרונה את רגליו במי הים התיכון, המדינה שייצג לא היתה אפילו מוסלמית. אבל הפרסים, בניגוד להרבה ערבים, דווקא מתעניינים בעברם הרחוק. הם קוראים את ׳ספר המלכים׳, ושומעים את פירדוסי זועק, ״ארור העולם״ כאשר צבא של ״ערבים פראים״ כובש את פרס במאה השביעית. גם ישראלים יכולים לחפש מקורות השראה עתיקים, למשל את המלך אחאב שהנהיג קואליציה רב לאומית לבלימת אויב רצחני מן המזרח. בהיסטוריות עתיקות תעשה לך מלחמה, אבוי

השאה אסמאעיל יוצא למלחמה, 1510 (המקור: Wikimedia)

עד איפה אנחנו צריכים להרחיק במרחבי הזמן כדי לעמוד על נטיותיה של ארץ, על כוונותיה, על יומרותיה ועל תכניותיה? האם יש תוקף לדיון השוואתי במעשיה לפני מאה שנה, או מאתיים, או 500, או אלפיים, או 2,500? האם אין אנחנו חוטאים בהנחות שסוציולוגים קוראים ׳מהוּתניוֹת׳ על אופיה? האין אנחנו מייחסים את הבלתי-נמנע לאוסף של מאורעות, שמקורם היה בניצול הזדמנות, בקפריזה אישית, בטעות, בתאונה?

אלה שאלות סבירות, והן מזכירות לנו את הצורך להיזהר בשעשוע הספרותי הזה. אף על פי כן, קשה להכחיש שהעבר ממלא תפקיד כלשהו בהחלטות ההווה.

אני נזכר בחידוד מבריק של שלמה ארגוב המנוח, הדיפלומט המהולל, שמתנקש מארגון אבו נידאל פצע אנושות בלונדון ב-1982. ארגוב היה אז השגריר התושב בבריטניה והשגריר הלא-תושב באירלנד. בביקורו הראשון בדבלין, ב-1980, הוא פגש את הכתבים המדיניים של עתוני אירלנד.

אדוני השגריר, שאל אותו אחד מהם, עד מתי תשרבבו את השוֹאה לכל דיון, הלוא היא התרחשה לפני 40 שנה.

ארגוב זקף גבה, והשיב שלשאלה כזאת לא ציפה מעתונאי אירי. ״הלוא אצלכם 1688 היא עדיין אקטואלית״.

ואמנם, שנת 1688 שזורה כחוט השני בהיסטוריה המודרנית של אירלנד. במהלכה נפל בית סטיוארט מכֵּס המלוכה, והוכרז נצחון הפרוטסטנטיות על הקתוליות. 300 שנה אחר כך, הפצע על גופה של אירלנד עדיין לא הגליד.

לשון אחר, טראומות היסטוריות ממלאות תפקיד בעיצוב התודעה, וּממילא משפיעות על תהליכים של קבלת החלטות. אבל כאן איננו עוסקים באפקט הפסיכולוגי של העבר. אנחנו מנסים לבחון באיזו מידה התנהגות העבר מסבירה את התנהגות ההווה, ועד כמה היא עוזרת לנו לחזות ולִצפּוֹת. איש מאִתנו אינו אסיר עברו. הכול יכול להשתנות בן-רגע. אנחנו רק מדברים רק על סבירויות, וּמציעים זווית התבוננות.

גיאוגרפיה והשגחה עליונה

כמובן, קצת קשה לדבר על עבר רחוק, כאשר אין עבר כזה. כדי להתחיל את תולדות ההתנהגות הפוליטית במאה החמישית לפני הספירה, או במאה החמישית אחריה, אנחנו זקוקים למדינה שהתקיימה בשחר המוקדם ההוא. היא אינה מוכרחה להיות העתק מדויק של עצמה. מספיק שכמה מתכונותיה של העתיקה התגלגלו בזו הנוכחית.

תכונות? קודם כול טריטוריה. היא צריכה להיות פחות או יותר באותו המקום, עם אותה הגיאוגרפיה, מפני שהרים וימים וּנהרות עוזרים מאוד להתרכז. מוטב שיהיו בה מרכיבים כלשהם של תרבות ושל דת. כלשהם, במובן הזה שאנחנו פוטרים את המדינה במשוואתנו מן הצורך להאמין בדיוק באותם האלוהים. מספיק לנו האופן שבו מאמינים, עם השגחה עליונה מחמירה מאוד, התובעת ציות ללא פשרות, ודורשת ממאמיניה להפיץ אותה בכל כנפות הארץ.

אנחנו גם מתעניינים במידה שבה נשואי משוואתנו נושאים את עיניהם אל העבר, וּמרגישים קשר אליו. היש בכלל ספק שהסינים וההודים מפלרטטים ללא הרף עם עברם הרחוק, או הרחוק מאוד, או הרחוק מאוד-מאוד? עניין רגיל הוא בסין המודרנית להשוות מנהיג קומוניסטי עם שליט משושלת בת אלפיים. השוואות כאלה שימשו למשל את הרדיקלים בזמן מהפכת התרבות של מאו, בסוף שנות ה-60 וּבתחילת שנות ה-70. ״קונפוציוס״ – פחות או יותר בן-דורו של ירמיהו הנביא – היה שם הגנאי שניתן לראש הממשלה המתון (יחסית) ג׳ו אן-לאי.

בהודו אין בכלל טעם לדבר על פוליטיקה בת ימינו בלי אוסף של ציטוטים ושל רמיזות לאפוס הגדול של המַהַבְּהַרַטַה (Mahabharata). גיבורי האפוס מקרינים מזיוום, או (תלוי במְדַבֵּר) מַטילים את צִלם הקודר על הפוליטיקה של הודו המודרנית.

כך נראתה מרכבת מלחמה אשורית בקרב קרקר (מקור: לא ידוע עלי רשת)

רק לפני 2,865 שנה

לעתיקוּתן של הודו ושל סין אין איש משתווה, אפילו לא היהודים. אבל יש ליהודים עבר עתיק מספיק כדי לפתח ערגות וּטראומות. למשל, אפשר להשוות את אסטרטגיות ההווה עם אלה של אחאב מלך ישראל, שהנהיג קואליציה רב-לאומית במאה התשיעית לפני הספירה במערכת קַרְקַר. הוא, יחד עם הסורים (ארם), עם הירדנים (עמון), עם הלבנונים (צור וצידון), ועם שבטי המדבר (הכורדים?), בלמו את התפשטות אשור למשך מאה שנה ויותר.

כתבתי ב-16 באוגוסט 2012, תחת הכותרת ״מבצע אחאב״, תחת כותרת המשנה

״ההישג הצבאי הישראלי הגדול ביותר של כל הזמנים נרשם לפני 2,865 שנה. קואליציה אזורית בלמה אז את שאיפותיו של עריץ מן המזרח״.

רשימתי התחילה במלים

״הבעיה אינה איראן עם נשק גרעיני. הבעיה היא איראן״.

וזה מביא אותנו למרבה הנוחיות אל נושא הרשימה הזו, איראן.

״ארור העולם, ארורה השעה, ארור הגורל״

מה אנחנו יכולים ללמוד על עתידה של איראן מעברה הרחוק? אני חושב שאת דעתם של האיראנים, או הפרסים, על חשיבות עברם יכולנו לקבל עוד לפני אלף שנה ויותר. אז, המשורר הפרסי פירדוסי חיבר את האפוס המהולל ׳שאהְנאמֶה׳ (׳ספר המלכים׳), שסיכם את ההיסטוריה של פרס עד נפילתה בידי הפולשים הערביים, במאה השביעית. הוא חשב, שבני זמנו יכולים וּצריכים ללמוד ממורשתם התרבותית שקדמה לאסלאם.

זה היה ההיפך מן הנוסחה הערבית-מוסלמית המקובלת. כל מה שקדם לאסלאם היה בלתי חשוב מעיקרו, בחזקת ׳ג׳אהיליה׳, או עידן החושך. ההיסטוריה התחילה בשנת 622, וזהו.

׳שאהנאמה׳ כמובן לא היה ספר היסטוריה אפילו על פי כללי זמנו. הוא היה אוסף של חלקי-עובדות, של שמועות, של רינונים ושל פולמיקה. הרבה פולמיקה. כמו למשל קריאת השבר הבוקעת מגרונו של פירדוסי, כאשר הוא בא לתאר את נפילת פרס במערכת קאדיסיה, בשנת 636. על אף היתרון הצבאי המוחץ, הצבא הפרסי נופל שדוד תחת רגלי הפרשים הערביים המיומנים, אשר הגיחו מן המדבר.

״ארור העולם, ארורה השעה, ארור הגורל. פראי המדבר הערבים באו לכפות את האסלאם עליי״

(מתנצל על התרגום הלא-אלגנטי מאנגלית. לא היה לפניי תרגום המופת של אליעזר כגן לעברית).

החיבור היה נאסר, וּמחבריו היו נענשים, כמעט בכל מקום אחר. לא זו בלבד שפירדוסי לא הוחרם ונענש, אלא שהוא נכנס לפנתיאון של התרבות, הספרות והשירה של פרס. לזכות ׳ספר המלכים׳ נזקפת במידה רבה תחייתה של הלשון הפרסית, אשר גוועה והלכה תחת כובד משקלה של הערבית. אין זה עניין מובן מאליו ש-500 שנה אחר כך, הפרסית תהיה לשון בין לאומית, אשר תשרת חצרות מלוכה מאיסטנבול עד דלהי. (הפופולריות של פירדוסי ושל ספר המלכים בעינה עומדת. אנדרטה גדולה שלו מפארת כיום את מרכז טהראן, והאפוס שלו מדוקלם בפומבי מעשה שיגרה. צפו-נא בשידור קצר של ערוץ טלויזיה איראני בלשון האנגלית).

״אני הנני אליהו״

במאה ה-16 קמה המדינה הפרסית לתחיה, במובן של אחדוּתה הטריטוריאלית, כוחה הצבאי והכלכלי וּמשקלה הבין לאומי. המחַיֶה היה ראשון הקיסרים הסאפאווידים, נסיך טורקי מאזרבייג׳ן, נכדו של נסיך יווני מאנאטוליה, ששמו היה איסמעאיל. הוא האיש שייבא את האמונה השיעית ב״שנים-עשר האימאמים״ (יש עוד זנים שיעיים, עם פחות אימאמים).

איסמאעיל שאה היה חסר פניות, וחסר רחמים, בהשלטת השיעה. זה לא הפריע לו כלל לאהוב את ה׳שאהנאמה׳. אף כי לא זרמה בעורקיו אף טיפת דם פרסית אחת, והוא נולד בדרום הקווקז, איסמאעיל ראה בעצמו יורש של מלכי פרס הקדומה. את נצחונותיו הצבאיים הוא השווה עם מאורעות מיתיים בספר המלכים. כה גדולה היתה חיבתו לאפוס של פירדוסי, שבאחרית ימיו (אחריתו היתה מוקדמת מאוד; הוא מת בגיל 37) איסמאעיל זנח את ענייני השלטון, וּבילה את רוב זמנו בבית הדפוס של ארמונו, בהכנת עותק של ספר המלכים וּבאיורו.

איסמאעיל שאה וּמקורות השראתו הם המעניינים אותנו כאן. איש הדמים הזה, רוצח ההמונים, אכזר במידה שקיבתנו מתהפכת למקרא עלילותיו, כתב שיר אוטוביוגרפי, הנפתח במלים, ״שמי הוא אסמאעיל שאה, אני תעלומת האלוהים״, ונמשך בהודעה, ״אני הנני אליהו [׳חיזר׳] החי והקיים/ישו, בנה של מרים/אני הנני אלכסנדר [הגדול] של זמני״, וכן ״את העולם כולו כבשתי בחוד חרבי״.

מדינתו הפרסית הצעירה של שאה ֿאסמאעיל, בתחילת המאה ה-16, פרקה כל עול. במערב היא שלחה זרוע ארוכה אל מרכז אנטוליה ובמזרח התקרבה אל שערי הודו. (המפה מופיעה בספרו של עבאס מאנאט, ׳ההיסטוריה המודרנית של איראן׳, 2017)

את העולם כולו לא כבש אסמאעיל, אבל הוא ניסה. בנקודת השיא של התפשטותו הטריטוריאלית הוא הגיע עד דיארבאקיר, כיום העיר הכורדית הגדולה ביותר במזרח טורקיה. הוא שלט בחלקים ניכרים של עיראק בת-ימינו ושל אזרבייג׳ן. הוא אמנם לא הצליח להגיע אל הים התיכון, אבל מצא בעלי ברית חיוניים איפה אם לא בדרום לבנון של ימינו. הוא ייבא משם תיאולוגים שיעיים, שהגיעו לחצרו במספרים ניכרים. הם עמדו לטבוע חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה הפרסית.

הם החמיצו פנים, כאשר אסמאעיל החליט שמדינתו צריכה להיות פרסית, אבל הואיל ולא היה להם בסיס כוח משלהם הם נאלצו לקבל את החלטת השאה ואת גחמותיו. הם ניסו לתקן מסלול לאחר מותו.

השיעה של אסמאעיל דמתה במובן מסוים לנצרות של קונסטנטין הגדול. הוא הפך אותה לדת המדינה של קיסרות רומא במאה הרביעית, אבל איש לא חשד בו שהוא עושה כן מתוך עודף אמונה. יש אפילו ספק אם הוא עצמו נעשה נוצרי, ממש כפי שיש ספק אם אסמאעיל נעשה שיעי. שניהם ראו בדת מכשיר חיוני וּמועיל לאיחוד וּלביסוס מרוּת.

תחזירו לו את הפילגש

בידי אסמאעיל, השיעה היתה כלי לנגח בו את השכנים העות׳מניים. היא היתה אמצעי של חתרנות. חמתם של העות׳מנים בערה בהם להשחית. הסולטן שלח מכתב של גידופים ושל נאצות לשאה הצעיר, ״הבעלים של מדינת הדיכוי והרודנות, אדונֵי ההסתה וּמפקד המורדים, דרייווש של ימינו וזהאק של זמננו, בן דמותו של קין״. דרייווש היה כמובן אחד הקיסרים הבולטים של פרס העתיקה, וזהאק היה נציג השטן עלי אדמות במיתולוגיה הפרסית הקדומה.

הסולטן אסר מלחמה על השאה. במערב טורקיה הוא אסף את הצבא הגדול ביותר שנראה בימים ההם, 160,000 פרשים ורגלים. בדרכו מזרחה הוא עצר באנטוליה, כדי למצוא ולהרוג את כל מי שדבק בהם חשד של אהדה לכופרים השיעיים. 40,000 הומתו בחרב.

משונה עד כמה אסמאעיל היה שווה נפש. הוא העמיד מול הצבא האדיר הזה רק 20,000 לוחמים. ערב הקרב המכריע הוא שתה לשוכרה עם לוחמיו הטורקמניים, ולמחרת בבוקר אפילו יצא לצוד שׂלָוים. הוא היה משוכנע בנצחונו, בין השאר מפני שהוא ואנשיו הקלו ראש בתפקיד הארטילריה בשדה הקרב.

מעניין שחורבן בירתו טַבּריז הדאיג אותו פחות מחטיפת החביבה בִּנשֵי הרמונו בידי העות׳מנים. הוא הפציר בהם להחזיר אותה. לשווא. העות׳מנים גנבו לא רק את האשה, אלא גם את מובחרי הבוהמיה של טבריז, בהם ציירים, מאיירי ספרים וקליגראפים. הם יקימו מרכז תרבות פרסי באיסטנבול.

תבוסת 1514 שמה קץ לשאיפות ההתפשטות של אסמאעיל מערבה. העות׳מנים היו חופשים להשתלט על ארם נהריים ולעלות משם על סוריה, על ארץ ישראל ולבסוף על מצרים. יעברו כמעט 150 שנה לפני ששליט פרסי יחזור ויקרא עליהם תיגר.

אבל העות׳מנים לא השכילו לנצל את נצחונם הצבאי כדי להרוס את המדינה השיעית. הימנעותם מלעשות כן מסתורית משהו. הסבר אחד הוא שעל הסולטן היה למהר וּלהסיג את כוחותיו, כדי שהנגיף השיעי לא יתפשט ביניהם. כנראה היה בו משהו מידבק. פרדוקסלית, תבוסת המדינה השיעית מבלי להיחרב הבטיחה את שיורה.

״אלפים אל תחתית הגיהינום״

שני קיסרים פרסיים תאבי התפשטות הופיעו בשתי המאות הבאות. אחד היה עבאס, במחצית הראשונה של המאה ה-17; השני היה נאדר, במחצית הראשונה של המאה ה-18. לפניהם וּביניהם, שליטים מצליחים פחות מהם לא נמנעו מהרפתקאות מרושעות.

באמצע המאה ה-16, למשל, פלש אחד מהם לכארתלי, הנסיכות הגיאורגית שבה נמצאת העיר טביליסי, חטף 30,000 נוצרים, והובילם לשבי בפרס. הוא פשט על גיאורגיה, רצח נוצרים והרס את כנסיותיהם. היסטוריון פרסי של הזמן ההוא מסר תיאור מקפיא דם של שמחה גלויה לאיד ״הגיאורגים חיוורי-הפנים, היצורים טובי המראה, כל אחד מהם נקודת-חן על פני הזמן״, הנמלטים אל פסגות ההרים וּמסתתרים במערות עמוקות מאימת הפרסים. לשווא, חרב האיסלאם ״משגרת אלפים מהם אל תחתית הגיהינום״.

השליט הגדול הבא, עבאס, הצליח לכבוש לזמן קצרצר את בגדאד ואת ערי הקודש השיעיות של עיראק בת-ימינו. הוא היה להוט לכונן גשר אל אירופה, שעוררה בו סקרנות עצומה. הוא אירח אין ספור שליחים מאירופה, שהציעו לו לכרות בריתות נגד מישהו. האוסטרים רצו את עזרתו נגד העות׳מנים. האנגלים רצו את עזרתו נגד הפורטוגלים ונגד ההולנדים. הוא נעזר בכולם, אבל העות׳מנים לא התקשו לסכל את נסיונותיו להדק את הקשרים. כמעט כל הדרכים מערבה היו סגורות. על פרסים נאסרה הכניסה אל הים התיכון.

נסיונות ההתפשטות של עבאס הוציאו את העות׳מנים למסע מלחמה קטלני חדש. טבריז חזרה ונפלה בידיהם, והם טבחו את כל אוכלוסייתה. התיאבון המדהים שבו מוסלמים הרגו מוסלמים בהמוניהם, באכזריות מיוחדת, העמיד בצל את מעשי הטבח של צלבנים אירופיים נגד מוסלמים 500 שנה קודם.

נאדר שאה (למטה) היה אחרון הקיסרים המתפשטים. במשך 11 שנה, באמצע המאה ה-18, הוא שלט על מרחב היבשה העצום שבין בגדאד לדלהי

מטורף, מטורף היה הקיסר

בפרוש המאה ה-18, איראן כמעט חדלה להתקיים. גבולותיה הפורמליים לא שיקפו מציאות מדינית. צאצאיהם של אסמאעיל ושל עבאס עמדו להיות קברני פרס. עד שקם נַאדֶר, רועה עזים טורקמני, אשר עלה לגדולה במהירות מסחררת. הוא איחד את פרס בשירות השליט הנומינלי, והחליט שהגיע הזמן להניח את הכתר על ראשו שלו.

הוא עשה משהו, המנוגד מעיקרו לפרקטיקה של מלכים ושל קיסרים: במקום להסתמך על מנדט שמיימי, הוא ביקש מנדט עממי. הוא אסף 20,000 נכבדים, וּביקש, לפחות לכאורה, את עצתם. הם הואילו למשוח אותו – והוא מיהר לצאת למסע כיבושים כמעט מוטרף.

בנקודה אחת הוא הגיע עד דלהי, אז בירת הקיסרות המוּגאלית, המוסלמית. הוא עשה כן לתכלית עיקרית אחת: לשדוד את אוצרותיה, כדי שיוכל לממן את מסע הכיבושים שאליו ערג: מערבה, אל הים התיכון, כדי לכונן קיסרות מוסלמית אוניברסלית. הוא אפילו רופף את הקשרים עם השיעה של ׳שנים-עשר האימאמים׳, והחליף אותה בשיעה-לאייט, בתקווה שהיא תתקבל יותר על דעת הסונים.

כאשר תושבי דלהי התקוממו נגד התנהגותו, הוא שיסה בהם את חייליו. בתוך כמה שעות התגוללו 20,000 גוויות ברחובות העיר (הערכות אחרות העמידו את מספר הנרצחים על מאה אלף ויותר). תוצאה לא חזויה אחת של מעשה-הטירוף הזה היתה החלשה פאטאלית של הקיסרות המוגאלית. היא התחילה ליפול בהדרגה בידי הבריטים. אבל נאדר עמד במשימה שהטיל על עצמו: הוא חזר הביתה עמוס אוצרות, כולל היהלומים המפורסמים ביותר בעולם וכולל ׳כס הטווס׳ המפורסם, שעליו נהגו לשבת הקיסרים המוגאליים. מכאן ואילך יישבו עליו קיסרי פרס.

תכניותיו הגרנדיוזיות של נאדר עוררו עניין והערצה באירופה — אבל קוממו עליו את קציניו ואת אנשי חצרו. מפקדי צבא רצחו אותו בשנתו. מכאן ואילך נפתחה הנסיגה הגדולה. היא נמשכה, בהפסקות, מאתיים שנה, עד אמצע המאה ה-20.

פרס נחלשה והלכה. היא הוכתה במלחמות חוזרות עם רוסיה ועם העות׳מנים, ואיבדה את אחיזתה בדרום הקווקז (אם כי הספיקה לחזור ולטבוח גיאורגים, להרוס את בירתם טביליסי בשעות האחרונות של המאה ה-18, ולדחוף אותם לזרועות רוסיה). היא נדחקה מאפגניסטן ומן הדרך להודו. ב-1941 היא חולקה למעשה בין בריטניה לברית המועצות.

בין כורש לחוסרו

ב-1971 ניסה אחרון קיסריה, מוחמד רזא פהלאווי, לחזור ולהפיח בה את רוחו של ׳ספר המלכים׳. הוא הזמין את כל מנהיגי העולם אל עיר אוהלים מלכותית בפֶּרְסֶפּוֹלִיס, בירתו של כורש הגדול. שם ציין השאה את ״השנה ה-2500״ לכינון קיסרות פרס ומדי. זה היה מעמד של רהב וראווה, בזבוז מזעזע והתפנקות אישית. לנוכחים (שאחד מהם היה נשיא מדינת ישראל, שניאור זלמן שזר) הוגשה ״הארוחה הארוכה והיקרה ביותר בהיסטוריה״ (לפי ספר השיאים של גינס).

שבע שנים אחר כך נמלט השאה מאיראן במטוס האחרון. בין קיצוני המהפכה האסלאמית היו אחדים שהציעו להפוך את האתר בפרספוליס למחראה ציבורית. אלה היו היורשים הישירים, או הרוחניים, של כוהני הדת שאסמאעיל ייבא מלבנון. הלאומיות הפרסית היתה לצנינים בעיניהם. הם רצו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שנאמנותה תהיה רק לפירוש השיעי של האסלאם.

אבל דעתם לא התקבלה, אם מסיבות מעשיות ואם מסיבות סנטימנטליות. הרפובליקה האסלאמית מוסיפה לחוג את יום השנה הפרסי הקדמון נֶברוּז, אף על פי שהוא אינו כתוב בקוראן. והיא מוסיפה לקרוא את ׳ספר המלכים׳ לפירדוסי. והיא מוסיפה להתווכח על הפרוייקטים של נאדר שאה.

היא גם מוסיפה לקוות שיום אחד היא תוכל לשכשך את רגליה במי הים התיכון. המדינה הפרסית האחרונה שנהנתה מהזדמנות כזאת היתה זו של הקיסר חוסרו, בתחילת המאה השביעית. הוא השתלט על סוריה, על לבנון ועל ארץ ישראל. הוא נכנס לירושלים בחברת בעלי ברית יהודים, וגירש את כל אוכלוסייתה הנוצרית. הוא אפילו הגיע עד חומות קונסטנטינופול, לפני שהתהפך הגלגל.

בין כורש לחוסרו, פרס העתיקה, בכל גילגוליה, לא חדלה לנסות להגיע לים התיכון. לפעמים הים התיכון הגיע אליה, למשל כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה, במאה הרביעית לפני הספירה. בדיוק לפני 1,400 שנה, בשנת 618, הגיעה האימפריה הפרסית אל שיאה האחרון, כאשר צבאה כבש את מצרים.

ב-2018, המדינה הפרסית/איראנית עומדת על סף נצחון היסטורי: כינון הרצף הטריטוריאלי שאליו נכספה, הגשר היבשתי מטהרן אל ביירות. רק מדינה קטנה אחת יכולה לעצור אותה, או לפחות מוכרחה לעצור אותה.

זה הזמן לשיר, אחאב מלך ישראל חי, חי וקיים.

(המקור העיקרי לפרטים ההיסטוריים כאן, אם כי לא הפרשנות הכוללת, הוא ׳ההיסטוריה המודרנית של איראן׳ מאת פרופ׳ עבאס מאנאט, שיצא לאור בארה״ב בסוף השנה שעברה)

4 Responses to “איך איראן חיכתה לרגע הזה במשך 1,400 שנה”

  1. דני פ הגיב:

    רשימה מעניינת מאוד, אם כי אני חושב שאני לא מסכים.

    דווקא בפעם האחרונה שפרסים שכשכו רגלים בים התיכון היהודים שמחו לשתף איתם פעולה

    מי ישתף פעולה עם ישראל בקואליצית קרקר כזו? אני מניח שהשותף העיקרי חייב להיות מוחמד בן סלמן, שמזכיר יותר ויותר דמות אחרת מספר מלכים, רחבעם בן שלמה, שיש לו ההיפך הגמור ממגע מידאס (עוד איזכור קדום) – חוסר יכולתה של סעודיה העשירה והמפוטמת בנשק אמריקאי להכניע קבוצת רועי צאן בתימן, הפארסה המגוחכת של חטיפת סעד חרירי שגרמה לפרץ אחדות לאומית בלבנון (!) נגד סעודיה, ועוד.

    • יואב קרני הגיב:

      אני דווקא נוטה להסכים אתך, דני.

      מוטיב אחאב היה מתאים יותר ל-2012, כאשר כתבתי את רשימתי המקורית לטובת ׳מבצע אחאב׳. אז היתה חלופה לא-דאע״שית לבית אסד, וסוריה סונית (דתית אבל מתונה יותר, בקשרי ברית עם ערב הסעודית וטורקיה) היתה יכולה למלא את תפקיד ארם-דמשק בברית אחאב. עכשיו קצת קשה לראות מי ישתתפו בקואליציה כזאת.

      העות׳מנים בלמו את שאיפות ההתפשטות של פרס מערבה בין המאה ה-16 למאה ה-18. לרוע המזל הניאו-עות׳מנים עסוקים עכשיו יותר בהריגת כורדים, במריבות עם ארה״ב ועם אירופה, באיבה בלתי מרוסנת כלפי ישראל ובפלירט עם רוסיה. בלעדיהם לא תוכל להיות קרקר.

      תפקיד היהודים במסע ההתפשטות של חוסרו (או כוסרו) השני, במאה השביעית, הוא אמנם מרתק במידה בלתי רגילה. אם תחזור לטקסט תראה שציינתי אותו, אם גם בחתף. הפרסים (כולל הפרתים) אמנם היו שותפיהם הטבעיים של היהודים במשך אלף שנה. האין זה מעניין.

      העובדה שיהודי הארץ עזרו לחוסרו לגרש את הביזנטים, והתכבדו בשלטון בירושלים במשך כמה שנים, היא די מדהימה. היא מתקשרת במידה כלשהי אל הספקולציה הנפלאה, המסתורית והמְגָרָה על זהותם של הפרשים שכבשו את הר הבית בשנת 637. הזיקה הרגשית שלהם אל ההר ההוא לא נבעה משום מסורת מוסלמית בת זמנם. לעומת זאת היא יכלה בהחלט לנבוע ממסורת יהודית בחצי האי ערב.

      היתכן שיהודים עזרו לח׳ליף עומר להשתלט על הארץ ב-637 כפי שעזרו לחוסרו בסך הכול 20 שנה קודם? היתכן שהאסלאם של זמנם לא היה אלא קריפטו-יודאיזם, והמוסלמים לא היו אלא מיַהֲדִים?

      יש הרבה סיבות לבקש טרמפ על מכונת-זמן כדי למצוא תשובות על שאלות מסתוריות. אבל אני מתקשה לחשוב כרגע על שאלה מפתה יותר שהייתי רוצה לשאול במסע קצר אל המאה השביעית.

      • דני פ הגיב:

        היתה ממלכה יהודית בתימן בראשית המאה הששית לספירה, כך שהרעיון על האסלאם המוקדם כתנועה מייהדת אינו מופרך.

        ניסיונות לבנות נרטיב שמשכנע את רוב הקהילה האקדמית (כמו הספר Hagarism) לא הצליחו עדין. בתחום יש מעט עובדות בדוקות והרבה ספקולציות. חבל מאוד שהנושא כה שנוי מחלוקת ואפילו מסוכן (חוקרים שמערערים על הנראטיב המסורתי נתפסים כמי שמנסים לערער את בטחונה העצמי של העולם המוסלמי ולפיכך סוג של אימפריאליזם). כמובן שלא ניתן לערוך מחקרים ארכאולוגים בסעודיה, אבל זה העולם שאנו חיים בו. באמת שאין מנוס מאשר לפנטז על מכונות זמן.

  2. אודי ס. הגיב:

    באיחור מסויים ברצוני להתייחס למשפט כמעט אקסיומטי שכתבת לעיל: “איש מאיתנו אינו אסיר עברו.”

    האומנם? אז נכון שהבודהא גוטמא, שלמה המלך ומכניקת הקוונטום אומרים לנו שהכל בר חלוף (אניצ’ה, anicca, בשפה הפאלי), אבל התפיסה האנושית משועבדת לתפיסה שאני ושלי נצחי. אחרת, איך תסביר שקבוצות חברתיות, הרואות את עצמן כקולקטיבים של מסורות, תרבות וזהות, ממשיכות לדגול במערכות מורכבות של צווים ואידיאות, שחלקם הגדול תמוהים שלא לומר מופרעים, אובססיביים וחולניים?

    אפשר לראות את זה מכיוון אחר, חומרי יותר. הרי חלק גדול ממערך התכונות של היחיד מגיע אליו דרך מערכת התורשה של הוריו (ד.נ.א). ובכן, אם הקולקטיב רואה בעצמו קבוצה ייחודית, ושומר על התבדלות לאורך מאות ואלפי שנים, משמעות הדבר היא שמערך גֶנים מצומצם יחסית שולט בקבוצה הַמונָה מיליוני בני אדם. לא חסרות בעולם קבוצות מתבדלות מסוג זה (לדוגמא: יהודי עיראק, דרוזים בישראל, וכו’). במקרה כזה, האדם יהיה אסיר גנטי של עברו.

    ואם לא די בכך, הרי שבאותן קבוצות מתבדלות, כלי מרכזי בשמירה על ההתבדלות יהיו מסורות נוקשות, שהסוטה מהן אחת דינו להיות מסולק מהקבוצה. דרוזי בישראל, למשל, יסולק מהקהילה אם יינשא לאשה לא דרוזית (מהקהילה, אך לא מהמשפחה).

    המשך המשפט שלך, “הכול יכול להשתנות בן רגע,” הוא הקוונטום, כמובן. ועדיין, עובדה היא שכל האטומים בגוף שלנו משתנים אינספור פעמים בכל רגע ורגע – ועדיין חוזרים להיות אודי, ולא יואב (יש לזה הסבר, מן הסתם, אך הוא נשגב מבינתי).

    אם לחזור לפרס: חסר לשליט פרסי שֶיִסטֶה מהתפיסה ההיסטורית של פרס הקיסרית. בוא ניזכר רגע בסיפור הידוע על הקיסר הרומי שנשבה בידי הפרסים. השליט ששבה אותו הפשיט אותו מעורו ותלה את השטיח מעל כס מלכותו בהיכל קבלת אורחי המדינה, למען יִראו ויֵרָאו.

    מצד שני, פרס היא אוצר בלום של מסורות, תרבות, אמנות ואינטלקט. לא הגיע הזמן לפתוח את תיבת הפרספוליס הזו?

Leave a Reply for דני פ