צ׳יף לוקאס והחברבורות על עור הנמר

בדרום אפריקה מת לפני שבועיים איש, שסיפור חייו צריך לעזור לישראלים להתרכז. הוא היה פניו הפומביות של האפרטהייד, הנשיא של מדינת-דמה, אשר נועדה לעזור למיעוט הלבן לרַמות את הדמוגרפיה באמצעות שיפוצים סמליים של הגיאוגרפיה. ללוקאס מַנְגוֹפֶּה גם היו הרבה חברים ישראליים, וזה לא היה כבוד כל כך גדול

צ׳יף מנגופה על רקע מפת ׳האפרטהייד הגדול׳. כך קיוותה ממשלת המיעוט הלבן לפתור את בעיותיה הדמוגרפיות: באמצעות אוסף של מדינות-דמה שחורות. הקישו-נא כאן לפתיחת צילום מוגדל (מתוך G, מגזין סוף השבוע של ׳גלובס׳, אחד בפברואר 2018)מִצאו-נא את ההבדלים: זו מפת הגדה המערבית, וכך ייראו החברבורות על עור הנמר הפלסטיני, אם שטח הרשות יוכרז למדינה. הבנטוסטן של פלסטינצוואנה (המקור: ידיעות אחרונות, 2003)

דרום אפריקה העניקה לו כבוד אחרון, שכמעט העתיק את נשימתי. צ׳יף קְחוֹסי (Kgosi) לוקאס מאנייאנֶה ִמַנְגוֹפֶּה (Mangope) מת בִּשמוֹנָה-עָשָׂר בינואר בּ‏ִכפר הולדתו מוטסוודי (Motswedi), בחבל הצפון מערבי של דרום אפריקה. הוא היה בן 94.

בהלווייתו השתתפו ראש ממשלת החבל, וראש הממשלה לשעבר, והמשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון, ונציגי הממשלה המרכזית, ואורחים זרים. הטלויזיה הדרום אפריקאית שידרה את מהלך ההלוויה בשידור חי, כולל נאומים ארוכים ונרגשים בלשון הסצוואנה (Setswana). את אחד מהם נשא מטיף נוצרי אוונגליסטי, שפתח בשירה, ואחר כך חזר והשווה את הצ׳יף המת עם משה. לא ידעתי, אבל בסצוואנה הוגים את השם ״משה״ ממש כמו בעברית.

נשימתי כמעט נעתקה, מפני שהייתי נוטה להאמין כי במותו, גורל קחוסי מנגופה אמנם יהיה כגורל משה, ״ולא ידע איש את קברו״. סוף סוף לדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד היה חשבון רציני מאוד אתו.

הנה קטע מן העתון ׳דבר׳, 12 בספטמבר 1981:

״חבר הכנסת יוסי שריד שלח מכתב לממלא-מקום ראש הממשלה, שמחה ארליך, וּבו בקשה למנוע את ביקורו של ראש ממשלת בּוֹפּוּטַצְוואנַה, צי׳ף לוקאס מנגופה, העומד להגיע בשבוע הבא לישראל.
״במכתבו אמר ח״כ שריד, כי ׳צ׳יף מנגופה היה אחד הקווזילינגים הראשונים, שנענה להצעתה של ממשלת המיעוט הלבן בדרום אפריקה, הזוממת לכונן עשר מדינות-דֶמֶה שחורות… בגלל משתפי פעולה כמנגופה יכולה משטרת דרום אפריקה לגרש באכזריות נשים וִילדים שחורים מבתיהם ליד ׳הערים הלבנות׳, ולטעון כאילו היא מחזירה אותם הביתה. צ׳יף לוקאס ביקר כבר בארץ רק לפני עשרה חודשים. ביקור חוזר שלו, כעבור זמן קצר כל כך, מעורר חרדה עמוקה לגבי אופי היחסים המתרקמים בין משטרו לישראל״.

כמעט מיותר להגיד, שאיש לא מנע את צ׳יף לוקאס מלבוא. היה לו אז נציג רב השפעה בישראל, שבתאי קלמנוביץ׳, שקנה בשבילו בניין נאה ברחוב הירקון, סמוך לשגרירות בריטניה. ישראלים נהרו אל שגרירותה הלא-רשמית של בופוטצוואנה, ועשו עסקים מכניסים. ב-1987, קלמנוביץ׳ הורשע בבית משפט ישראלי בריגול לטובת ברית המועצות. ב-1988, כאשר נעשה נסיון להדיח את מנגופה בהפיכה צבאית, מנהיג הקשר האשים, שמנגופה הניח לשבתאי קלמנוביץ׳ לשדוד את הקופה.

כאשר גלגל ההיסטוריה סב

במשך רבע מאה, קחוסי מנגופה היה אחת הבבואות הידועות והשימושיות ביותר של משטר האפרטהייד. כאשר גלגל ההיסטוריה סב על צירו, והאפרטהייד עמד לנפּוֹח את נשמתו, ב-1994, מנגופה הזמין את בריוני הימין האפריקנרי הקיצוני להציל אותו. הוא רצה להישאר אדוניה של מדינה כמו-עצמאית. הוא לא רצה שמדינתו תחזור ותיכלל בדרום אפריקה דמוקרטית ורב-גזעית.

הבריונים, אנשי תנועה ניאו-נאצית, באו אל עיר בירתו הקטנה, וּפתחו באש על עוברים-ושבים. הם קיוו שבְּאַקט-הסרק ההוא הם יצליחו לעצור את תנועת הגלגל, ואולי להסב אותו אחור. הם נכשלו. שלושה מהם הוצאו להורג לעיני המצלמות.

צ׳יף לוקס מנגופה נמלט מעיר בירתו לאחר שנסיון של קיצונים אפריקנריים להציל את עצמאות הבנטוסטן שלו נחל כשלון חרוץ (׳ניו יורק טיימס׳, אחד-עשר במארס 1994)

דרום אפריקה החדשה, שנולדה שבועות מספר אחר כך, לא נקמה במנגופה, ואפילו לא הענישה אותו. אף כי בזמן שלטונו הוא דרס כל אופוזיציה, הממשלה הרב-גזעית הניחה לו להיכנס לפוליטיקה, וּלהקים מפלגה שענדה לעצמה את התווית ’נוצרית-דמוקרטית‘, כמו בגרמניה. היא נחלה הצלחה מסוימת בבחירות מקומיות.

האפרטהייד הגדול

’בופוטאצוואנה‘, שהרוב קראו לה בפשטות BOP, כדי לחסוך ארבע הברות, נועדה להיות מדינת-הלאום של הצְוואנַה, הקבוצה האתנית השלישית בגודלה של שחורי דרום אפריקה. (מוטב להבחין בינה וּבין בוצוואנה, מדינה עצמאית הגובלת בדרום אפריקה, כורה יהלומים וזהב, וּמוֹכרת חבילות-תיור יקרות לשוחרי סאפארי. גם בוצוואנה היא של הצוואנה, אבל היא לא בקעה מֵרחמה של דרום אפריקה.)

BOP היתה חלק של חזון ’האפרטהייד הגדול‘. האפרטהייד ’הקטן‘, המוּכּר יותר, היה הנבזי ביותר: זה שאסר על שחורים את השימוש בבתי שימוש, באוטובוסים וּבתיאטראות לצד לבנים; ואסר ספורט רב-גזעי (עד 1969) וסקס רב-גזעי (עד 1985). האפרטהייד הגדול ניסה לתקן את הדמוגרפיה באמצעות תיקונים קוסמטיים לגיאוגרפיה.

BOP היתה אחת מעשר מדינות-חסות, שניתן להן הכינוי ’בַּנְטוּסְטַנים‘, זאת אומרת ״ארצות הבאנטוּ״ (באנטו הוא האיפיון הקיבוצי של השחורים). אף כי הם עמדו להיות מדינות-הלאום של שלושה רבעים מאוכלוסיית דרום אפריקה, האפרטהייד הקצה לבנטוסטנים רק שלושה-עשר אחוז מן השטח.

אני מתקשה להגיד שהרעיון היה מופרך מעיקרו, אבל קמצנות טריטוריאלית וּברירה טבעית איומה של משתפי-פעולה, הפכו את הבנטוסטנים לחלון ראווה מעוּוָת של ’ההתפתחות הנפרדת‘ (seperate development, התרגום האנגלי המנומס של המלה ההולנדית ’אפרטהייד‘, שפירושה ’בנפרד‘).

להפריד, תמיד להפריד

ארבעה מעשרת הבנטוסטנים הסכימו לקבל עצמאות. BOP היתה השניה במצעד העצמאויות. קדמה לה טרנסקאיי (Transkei), אחריה באה סיסקאיי (Ciskei), ולבסוף הגיעה גם ונדה (Venda). הן הוקמו באזורים כפריים מרוחקים, בלי מרכזים עירוניים ועם כמה שֶפָּחות לבנים. הֶגיון ההתפתחות הנפרדת היה מעוגן בהפרדה. שטחים ״לבנים״ לא יכלו אפוא להיכלל בבנטוסטנים.

היה אפשר כמובן לבקש מן החוואים הלבנים, שיואילו לעזוב; היה אפשר אפילו לחייב את עזיבתם, בתשלום פיצויים כמובן.

לא. לא בבית ספרנו. האפרטהייד הפריד. התוצאה היתה שמדינות-הלאום פוצלו. BOP הוקמה על שש מובלעות ללא רצף טריטוריאלי. 400 קילומטר של שטח ״לבן״ הפרידו בין המובלעת הדרומית ביותר למובלעת הצפונית ביותר. הפארסה הזו המחישה בדיוק נמרץ לשם מה קמו מדינות-הלאום: כדי לרמות את הדמוגרפיה.

אם תרצו, דרום אפריקה הלבנה פשוט לא רצתה להיות מדינה דו-לאומית (מושג מטעה, כמובן, בארץ רבת-לאומים; אבל הבה נחשוב אותו למטאפורה).

בהולדתה, ב-1977, בופוטצוואנה האצילה את אזרחותה על 2.1 מיליון שחורים, שרק חציים חיו על אדמתה. האחרים היו ״מהגרים״ קשי-יום בערי-השינה הענקיות והעלובות ששירתו את הלבנים. זה היה המצב פחות או יותר גם במדינות-הלאום האחרות.

שתי עיירות

סירובה של ממשלת המיעוט הלבן לעשות קונסולידציה של הבנטוסטנים הטעים את חוסר כנותה. מה מאלפים הם פרטי ההתמקחות בין ממשלת הלבנים לממשלותיהם של שני בנטוסטניםעל גורלן של שתי ערי-חוף קטנות.

טראנסקאיי (מדינת הלאום ה״עצמאית״ של עם הקהוסה, Xhosa) וּקוואזוּלוּ (מדינת הלאום של הזולו, שמנהיגיה סירבו לקבל עצמאות על פי תנאי האפרטהייד) ביקשו לספח שני נמלים קטנים, שהיו מעניקים להן מוצא לים. הממשלה המרכזית עמדה על המקח. עשר שנים אחר כך היא ויתרה על כל דרום אפריקה, אבל באמצע שנות ה-80 היא סירבה לוותר על שתי עיירות.

החברבורות (הכחולות) של חבל נאטאל, מקום מושבו של עם הזולו. זה כל מה שהאפרטהייד היה מוכן לתת. בסוף הוא נתן הכול (מקור: Wikimedia)

באמצע שנות ה-80 הציע מנהיג קוואזולו, הצ׳יף גאצ׳ה בּוּתֶלֶזי, כי ממשלת האפרטהייד תעניק לו שליטה מלאה על חבל נַטַל, אשר הזולו היו רוב תושביו. המשטר דחה את הרעיון. קוואזולו, כמו BOP, נשארה אפוא אוסף של חברבורות על עור הנמר של האפרטהייד.

אילו קיבל את מלוא השליטה על נאטאל, כולל עריה וּנמליה, בותלזי היה יכול לטעון ברצינות למעמד של מדינה עצמאית על פי רוב אמות המידה הבין לאומיות. או אז, לשיטתם של אדריכלי האפרטהייד הגדול, הם היו יכולים למחוק ששה מיליון זולו מפנקס התושבים. אבל הם תמיד תפסו מרובה, וממילא לא תפסו.

כיום נטל, הנקראת עכשיו קוואזולו-נטל, היא חלק של דרום אפריקה המאוחדת. קרוב לוודאי שהכללתה היתה בלתי נמנעת. אבל לרגל קמצנותו הטריטוריאלית של האפרטהייד איננו יודעים אל-נכון.

חלוקה טריטוריאלית, במידה שיכלה לעמוד על הפרק, חדלה להיות אופציה רצינית לפחות לפני 50 שנה (כתבתי על אופציית החלוקה של דרום אפריקה במקום אחר). אבל עצם הרעיון של מדינות-לאום לא היה מופרך מעיקרו.

באפריקה הדרומית יש שלוש מדינות כאלה, שהבריטים הקימו: בוצוואנה הנ״ל, סווזילנד ולֶסוּטוּ. עצם קיומן הנפרד היה תאונה קולוניאלית. לא היתה כל סיבה סבירה שלא לצרף אותן לדרום אפריקה, כאשר קיבלה מעמד של דומיניון מן הבריטים ב-1910.

לחלופין, לא היתה סיבה סבירה להימנע מלכלול שורה של טריטוריות שבטיות שחורות בגבולות דרום אפריקה. אילו טרנסקאיי, למשל, היתה מוכרזת שטח-חסות בריטי ב-1910, וּמקבלת עצמאות מידי הבריטים אי שם בשנות ה-60 של המאה ה-20, איש לא היה כופר בלגיטימיות שלה.

ואמנם, ממשלת המיעוט הלבן ניסתה לשכנע את העולם החיצון, שהיא בסך הכול מנסה לעשות כמעשה הבריטים: דה קולוניזציה של שטחי-המולדת השחורים. אבל לרועץ עמדה לה שרירות לבם של הגבולות הקולוניאליים. הם סורטטו פעם אחת, ולא היו נתונים לשינוי.

מועיל מאוד להבנת העניין הוא המקרה של נמיביה. היא היתה מושבה גרמנית לפני מלחמת העולם הראשונה (׳דרום-מערב אפריקה׳). חבר הלאומים מסר אותה כמנדט לדרום אפריקה, כפי שמסר את ארץ ישראל לידי הבריטים. אמנם השטח הענקי הזה גבל בדרום אפריקה, והיה יכול להיבלע ולא נודע כי בה אל קִרבָּהּ, אבל בעיני החוק הבין לאומי הוא היה שטח קולוניאלי. מאז אמצע שנות ה-60, דרום אפריקה נתבעה להעניק עצמאות לנמיביה. היא אמנם עשתה כן, עוד לפני סוף האפרטהייד. 

בעיני החוק הבין לאומי, ארצות-המולדת השחורות לעומת זאת נחשבו לחלק בלתי נפרד של דרום אפריקה.  ממשלת המיעוט הלבן נתבעה לבטל את משטר האפליה הגזעית — לא להעניק עצמאות לארצות-המולדת. אדרבא, העולם החיצון סירב בהחלט להכיר בעצמאות כזאת, כאשר ניתנה למראית עין (ארבע העצמאיות לא היו מסוגלות להתקיים בלי סובסידיה ענקית של דרום אפריקה).

מֶה היה קורה אילו דרום אפריקה היתה מוכנה להעניק לבנטוסטנים שליטה על שטח גדול בהרבה, עם מרכזים עירוניים, עם נמֵלים ועם אוצרות טבע (BOP דווקא קיבלה קצת מחצבים; האחרים לא קיבלו)? היתכן שהעולם החיצון היה מוכן אז לחזור ולשקול את שאלת הריבונות?

ואילו חזר ושקל, ואילו הכיר בבנטוסטנים, האם מדינת המיעוט הלבן היתה מוּרשה למחוק את דיירי הבנטוסטנים מ‏ִמִרשם התושבים שלה, וּמוּרשה להחיל מעמד של פועלים מהגרים ללא-זכויות-אזרח על מיליוני השחורים בשטחים הכפופים למרותה? האם היתה מצליחה לאזן את הגרעון הדמוגרפי שלה באופן שהיה מאריך את תוחלת החיים של מדינת-הלאום האפריקנרית?

לא הפרטים, אלא הדינמיקה

המעשה בצ׳יף מנגופה הוא הזדמנות בשביל ישראלים להרהר הן בבחירות המוּסָריוֹת שלהם, או של הוריהם; והן בתוצאות של קמצנות טריטוריאלית במשוואות רב-לאומיות, או דו-לאומיות.

הַקַלוּת שבה נמצא לבנטוסטנים קהל אוהדים בישראל היתה עדות עגומה מאוד על מצב הדעת של הרבה ישראלים. גם בגידת אפריקה השחורה בשנות ה-70 לא הצדיקה את תאוות-הבצע, ששלחה אנשי עסקים ישראליים, יועצי בטחון, אדריכלים ועתונאים אל הבנטוסטנים. אדריכל ישראלי ידוע, ישראל גודוביץ׳, הקים איצטדיון גדול לצ׳יף מנגופה בלב בירתו. מעשה אירוניה, המנהיג הראשון שהצליח למלא את האיצטדיון היה נלסון מנדלה, שבא לשם בערוב האפרטהייד, כדי לקרוא למיזוג BOP עם דרום אפריקה החדשה.

צ׳יף מנגופה נוחת בבן גוריון, אוקטובר 1980. מקבל אותו רב, שלפי הכיתוב לצילום, ב׳מעריב׳, היה ״יועץ של הנשיא ניקסון״. מרכיב מרכזי בלוח הזמנים של מנגופה היה ביקור רחב-יריעה באוניברסיטת בר אילן, שבסופו עמדה להיערך לכבודו ״סעודה חגיגית בהשתתפות נשיא האוניברסיטה, הרב פרופ׳ עמנואל רקמן, הרקטור, פרופ׳ שלמה אקשטיין, ואישים אחרים מהאוניברסיטה״. אכן, המרכז האקדמי של היהדות הדתית ניהל פלירט סוער עם הדוגמן הזה של האפרטהייד

הנוכחות המסחרית של ישראלים בבופוטצוואנה עוררה קנאה גדולה מצד דרום אפריקאים. מנגופה אמר ל׳מעריב׳ במרוצת ביקור נוסף בארץ (ינואר 1986), כי 15 חברות ישראליות זכו במִכרזים ב BOP

ישראלים רשאים להכחיש כל דמיון בין ארצם לדרום אפריקה. הדמיון הוא אמנם חלקי בלבד. אבל השוואות אינן נוגעות רק לפרטים. הן עוסקות גם בדינמיקה.

המציאות הטריטוריאלית ביהודה ושומרון היא שוות-ערך של בופוטצוואנה ושל קוואזולו. מפת האזורים בשליטת הרשות הפלסטינית נראית כמו יצאה מן המזווה של האפרטהייד הגדול. הרעיון שמדינה פלסטינית תוכל לקום ולהתקיים על שטחים כאלה צריכה להיחשב ללא-רצינית מעיקרה. בהיעדר מדינת-לאום בת-קיום, הברירה מקפיאת הדם בין מדינה דו-לאומית לאפרטהייד חדלה להיות תעמולה עוינת.

הדובר הבין לאומי של מתישבי יו״ש, עודד רביבי, כתב לפני שבועיים בעמוד הדעות של ה׳וול סטריט ג׳רנל׳, כי עכשיו, לאחר שאבו מאזן קבר בהבל פיו את הסכמי אוסלו, הגיע הזמן להתחיל תהליך שלום ״אמתי״, ולכלול בו ״פעילי שלום״ פלסטיניים, שמגרונותיהם בוקעים ״קולות השלום האמתיים״.

פשוט קשה להאמין שמישהו המצוי במידה כלשהי בהיסטוריה של המאה ה-20 יוכל לפלוט שיעורים כאלה של איוולת.

פרופ׳ מנחם מילסון קיבל כמעט לפני 40 שנה מנדט מאריאל שרון למצוא ״אלטרנטיבה לאש״ף״. הוא המציא את ״אגודות הכפרים״, שהגיונן וּבסיס התמיכה שלהן הזכירו להפליא לא רק את הנהגת הבנטוסטנים, אלא את נסיונותיהם של משטרים קולוניאליים באשר הם למצוא חלופות ״מתונות״ לאליטות העירוניות, שנטו להנהיג את ההתנגדות לשלטון זר.

אין זאת אומרת של הושתקו בכוח מתונים בין הפלסטינים. אבל אין זה מעניינם של זרים למצוא את המתונים האלה, לארגן אותם, וּלהעניק להם במה. נסיון כזה חזקה עליו שיבאיש את ריחם ויקטין עד מינימום כל סיכוי של הופעתם העצמאית.

אפשר למצוא צ׳יף מנגופה פלסטיני. אפשר להעניק לו חברבורות על עור הנמר, ולקרוא להן ״מדינה״ (כמובן, במקרה של מתיישבי יו״ש, אפילו קונפדרציה של חברבורות לא תוכר כמדינה). אבל זה יסתיים במקום שבו סיים קחוסי לוקאס מאנייאנה מנגופה, אולי חוץ מזה שהפלסטינים לא יסלחו. סוף סוף, במזרח התיכון אינה נושבת רוח נלסון מנדלה על שום מקווה-מים.

באתר הזה: ישראל והלקח הדרום אפריקני
לדקור ישראלים במחט האפרטהייד (שלושה במאי 2014)
ג‘ון קרי אמר מה שג‘ימי קרטר אמר. איזו הסחת דעת מן העיקר. ישראל אינה דרום אפריקה, וחשוב מאוד שהיא תוסיף לרצות שלא להיות
שלושים השנה של נלסון מנדלה (14 בדצמבר 2013)
כאשר הושלך לכלא היה מהפכן אלים, והאמין שחופש מצריך דם ואש. כאשר יצא מן הכלא היה מוכן לשכוח ולסלוח. האם 30 שנה מזככות את אלה ”עם דם על הידיים“, והופכות אותם לשותפים לשלום?
המכתב ש(לא) כתב נלסון מנדלה ליאסר ערפאת (7 בדצמבר 2013)
כמעט לפני 20 שנה, כאשר הכול היה תלוי על בלימה, הושבתי את נלסון מנדלה לפני שולחן הכתיבה שלי, והכתבתי לו מכתב תמיכה, אמפתיה, נזיפה ועצה לחברו יאסר ערפאת. זה היה נסיון לנחש מצב-דעת מהפכני, לא ביטוי של הסכמה מלאה, או חלקית, עם הדעות הניתנות כאן. (בנפרד כתבתי גם מכתב מנשיא משטר המיעוט הלבן ליצחק רבין, […]
הסיכוי האחרון (24 בספטמבר 2011)
ב-1961, ”המדינאי הגדול ביותר של המאה“ הפציר בראש ממשלה במצור להגיש תכנית חלוקה רצינית. המדינאי נהרג (השבוע לפני 50 שנה), ראש הממשלה נרצח, ו-30 שנה אחר כך הכול היה אבוד […]
אדוני נשיא המדינה, האמת בבקשה (5 ביוני 2010)
הפירסומים על יחסיה הגרעיניים של ישראל עם ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה הם זדוניים, אבל לא שקריים. הגיע הזמן לדבר עליהם בכנות ובענווה […]
PW ליברמן (30 באוקטובר 2008)
פּי-דאבּליוּ בּוֹתַה, האיש האחרון שניסה להציל את האפרטהייד, מת ביום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים. פי-דאבליו היה מומחה מאין כמותו לאיומים אסטרטגיים. הוא גמר אומר להגן על עַמו מפני “ההסתערות הכללית” של הקומוניסטים וּבַעלי בריתם. סופו שהוא גונן על עמו מפני המציאוּת. דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו […]
הֶהָיְתָה פרטוריה, או חלמנו חלום (ביעותים) (11 במרץ 2005)
בדרך העולה לפרטוריה: כל השמות הנראים כאן הם אפריקנריים. כולם ישוּנוּ, אבל מתי? האם זה יקרה בחמש השנים הבאות, או בחמישים השנה הבאות? פתאום נראה שרוח השינוי מתחילה לנשוב קצת יותר מהר צילום: יואב קרני   הנה כי כן, הסבלנות הטיפּוֹנוֹמית של שחורי דרום אפריקה פקעה. עוד מעט ימלאו אחת-עשרה שנה לסיום האפרטהייד, וכמעט כל […]
אומרים היתה ארץ: מסע במנהרת זמן דרום אפריקנית (9 בפברואר 2005)
כמעט באותו הזמן, לפני 130 שנה, משני עֲבָרים מרוחקים של האוקיאנוס, שתי לשונות התחילו להיוולד מחדש, עברית ואפריקאנס. הולדתן נתנה את האות להתפרצות מסיבית של אנרגיה לאומית ושל תחושות ייעוד משיחיות. מאז, האפריקנרים והציונים לא היו בדיוק באותו הקרון, אולי לא באותה הרכבת, אבל הם התקדמו בשתי מסילות סמוכות מאוד. מסע אל בתי […]
הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית (21 בדצמבר 2003)
מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה […]
בַּנטוּסטַן, אמר קולין פאוול, והפליג במנהרת-הזמן (4 ביוני 2003)
שימוש הלשון של מזכיר המדינה של ארה”ב היה דרמטי לא פחות מזה של ראש הממשלה בסיעת הליכוד, בשבוע שעבר. המדינה הפלסטינית כי תקום “זקוקה לרצף”, אמר קולין פאוול. “עליה להיות מחוברת. צריך שיהיו בה האמצעים לנוע בתחומיה. כך שאי אפשר לחתוך אותה בכל […]
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to “צ׳יף לוקאס והחברבורות על עור הנמר”

  1. ori הגיב:

    למרדכי קידר יש הצעה לחלק את אזורי הרשות הפלסטינית לשמונה אזורי חסות נפרדים או יותר, ולפעמים ללא גבולות משותפים, תחת שליטה של חמולות מקומיות. די דומה.

    מה לדעתך הפתרון האפשרי לפלסטינים פרט לאיחוד עם ירדן?

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, אורי. מודה שלא ידעתי על תכנית קידר. הנה הקישור אל נוסחה באנגלית. היא אמנם העתק מדויק להביך של תכנית הבנטוסטנים, רק בקני-מידה זערוריים.

      המדינות שהוא מציע היו יכולות לבקש חברות בקיסרות הרומית הקדושה במאה ה-17. אולי באמת אוסיף בהזדמנות את פרטי תכנית קידר לרשומה שלמעלה, ללמדך שיש אנשים שלא ילמדו.

      אגב, זה מזכיר לי במידה מסוימת את תכנית סולז׳ניצין לפתרון בעיית צ׳צ׳ניה. הוא הציע בשנות ה-90 שרוסיה תיסוג מהרי צ׳צ׳ניה, ותישאר רק במישורים. שם, למעלה, הצ׳צ׳נים יורשו להקים להם אמירות בנוסח האימאם שאמיל של אמצע המאה ה-19. הסוף ידוע, פוטין חיסל את המרד בכל חלקי צ׳צ׳ניה.

      אשר לשאלתך: אני תומך בהצהרת כוונות על גבולותיה העתידיים של מדינה פלסטינית, בגבולות 1967. היא לא תוכל לקום כל זמן שחמאס לא יתפרק מנשקו, ויכיר בישראל. אבל רשות פלסטינית אוטונומית תוכל לנהל את המדינה-שלעתיד-לבוא עד אז.

  2. דני פ הגיב:

    שמח לראות אותך מפרסם כאן.

    מסכים בהחלט. הסכם אוסלו לא הביא את השלום המיוחל (וחבל), אבל הוא כן הוביל להפרדה המיוחלת.

    לו אדריכלי ההפרדה בדרום אפריקה היו יכולים להקים בנטוסטאנים בראשות ה ANC, זה היה יכול להיות נפלא מבחינתם, וזה מה שאוסלו נתן לנו.

    האלטרנטיבה לאש״ף, שאיתו חתמנו על הסכם, הוא החמאס, שלפחות ברמה האידאולוגית מאתגר את ההפרדה הזו עוד פחות מאשר אש״ף.

    חבל שפלגים בימין בארץ נמצאים בתחרות זה עם זה לראות מי יכול לבטל את ההפרדה הזו, וכך לגרום לתבוסה העצמית הגדולה ביותר מאז איבוד האופציה הירדנית בשנות השמונים.

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, דני. היו דיבורים על העברה דה פאקטו של בנטוסטנים לידי ANC, אפילו כטכסיס זמני. השליט האחרון של טרנסקאיי, גנרל באנטו הולומיסה, שיתף פעולה עם ארגוני השחרור השחורים, הסיר את האיסור עליהם עוד לפני שהוסר בדרום אפריקה, וציית להנחיותיהם. הוא צורף אחר כך, אם גם לזמן קצר, לממשלת נלסון מנדלה.

      ANC דחה על הסף כל רעיון של חלוקת דרום אפריקה. אבל מעניין מה היה קורה אילו אימץ דוקטרינה שהיתה מקובלת על אש״ף, לפחות לפני 1988: נכונות לקבל את השליטה בכל חלק של דרום אפריקה שמשטר האפרטהייד יפנה, כדי להשתמש בו לשם המשכת מלחמת השחרור של כל דרום אפריקה. אבל ANC לא היה מוכן אפילו להעמיד פנים.

      • דני פ הגיב:

        ״נכונות לקבל את השליטה בכל חלק של דרום אפריקה שמשטר האפרטהייד יפנה, כדי להשתמש בו לשם המשכת מלחמת השחרור של כל דרום אפריקה״

        לא פלא שה-ANC לא קיבלו את ההצעה הזו, לא מפני שאינם ערמומיים אלא מכיוון שנטילת שטח תהיה מתן לגיטימציה לצד השני ודווקא היתה מונעת הצלחה ב״מלחמת השחרור״. בדרום אפריקה ההחלטה היתה קלה במיוחד מכיוון שהסכסוך כולו לא היה מימד צבאי רציני אלא עסק בנושאים של לגיטימציה וצורת משטר. אני טוען שגם בסכסוך שלנו המימד הצבאי הוא משני ולכן הסכם חלוקה כדאי לנו – החסרון הבטחוני פחות חשוב מהיתרון הפוליטי-אידאולוגי.

        מעניין מה שסיפרת על נאטאל. זהו איזור שבו רוב הלבנים הם אנגלים ולא אפריקנרים, ולכן ניתן יהיה לחשוב שיהיה יותר קל להנהגה האפריקנרית הלבנה לוותר עליו. אך אני משער בשנות ה-80 זה כבר היה מאוחר מדי.

  3. יובל הגיב:

    המפה מ-2003 מרגישה לי קצת לא רלוונטית, האם תוואי הגדר כפי שנבנתה בינתיים לא נאמן בהרבה לקו הירוק?

    • יואב קרני הגיב:

      אתה צודק, יובל, היה מוטב להשתמש במפה מעודכנת יותר. אבל העיקר במפה הוא מיקומם של גושי ההתנחלויות. הם יעמדו בין מדינה פלסטינית ובין רצף טריטוריאלי.

Leave a Reply for יובל