2017: תחזיות והזיות

שנת דונלד טראמפ תתחיל בסערה: צווים מִנהליים, דחיפת בית המשפט העליון ימינה, ניתוח ללא הרדמה למקסיקו וּל׳ביטוח אובמה׳, קיצוצי מסים היסטוריים. בקיצור ״דה חוסייניזציה״, כפי שיגיד השגריר הבא של ישראל בוושינגטון הטראמפית, אורן חזן. אירופה תנסה לפנות ימינה, אבל לא כל כך תצליח. רוסיה אסירת התודה תציע לוולדימיר פוטיין את הכתר, שנשמט בדיוק לפני מאה שנה מראשו של ניקולאי השני

לתת סימנים ב-2017? לחזות וּלנחש? מה קל מזה. הרקורד שלנו מדבר בעדו.

וכי לא כתבנו כאן באחד בינואר 2016, שחור על גבי כתום,

״בשנה הזו ייבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה״ב, לאחר שהביון הרוסי יגנוב בהצלחה עשרות אלפי מִסרֵי דואל פרטיים מִשָרָתֵי המפלגה הדמוקרטית, וארה״ב תגרש עשרות דיפלומטים רוסיים מתחומיה״?

וכי לא כתבנו כאן, שחור על גבי כתום,

״בריטניה תכריע במשאל-עם לטובת פרישה מן האיחוד האירופי, ועצם שיורו של האיחוד יועמד בספק לקראת סוף השנה״?

וכי לא כתבנו כאן שרוסיה תנצח במלחמת האזרחים הסורית? שמשטר ניאו-איסלאמיסטי מאני בטורקיה יביס נסיון הפיכה, ויכונן מדינת משטרה? שסין תפַתֶה את הפיליפינים לזנוח את בריתה האסטרטגית עם ארה״ב, וּלהצטרף אל הגל המנצח של ההיסטוריה?

וכי לא כתבנו את כל אלה, כאן ממש, בשנה שעברה כעת חיה? התשובה הדיסקרטית נשמעת טיפה יותר טוב באנגלית מדוברת: nope, זאת אומרת לא. לא כתבנו, ולפעמים כתבנו את ההיפך.

ועל יסוד זה אנחנו מבקשים מנדט מן הקורא לכונן משטר תחזיות-והזיות חדש, שינחיל סימני-דרך מדויקים לכל המתבוננים בו.

ייצאו מגדרם, או מדעתם

2017 תהיה שנת דונלד טראמפ. מנהיגים, דיפלומטים וּפרשנים בכל העולם ייצאו מגדרם, או מדעתם, בנסיון לתת בו סימנים, לחזות את התנהגותו, לנבא את מדיניותו, וּלגלות איך אפשר למצוא חן בעיניו.

תשובה בלבדית לשאלה האחרונה: לא להתווכח אתו, לא לנסות לחנך אותו, להחניף לו, לחלק מחמאות להצלחתו להערים על כל המעמד הפוליטי והעתונאי וּלנצח בבחירות (אסור לרמוז שהוא בעצם הפסיד, בהפרש של שלושה מיליון קולות).

נוסחה כמעט בטוחה להצלחה: לבקש את עצתו את מי למנות לשגריר הבא בוושינגטון. ברצינות. טראמפ יעץ לבריטניה למנות את נייג׳ל פאראג׳, ׳טראמפ האנגלי׳, האיש שמשך בכל הכוח לצאת מאירופה. הבריטים סירבו בלגלוג, והחמיצו את ההדמנות לשֵֹאת חן בעיניו, מפני שמה זה בכלל משנה.

את מי צריך למנות אפוא לשגריר ישראל בוושינגטון הטראמפית? אני מציע את חבר הכנסת אורן חזן, חתן פרס חוסיין אובמה. הוא ישלים את נבחרת הניואנסים והזהירות של דני דנון באו״ם.

רדיקלי, רדיקלי. רדיקלי אמרנו?

מה יעשה דונלד ט.? הוא יפתח את ארבע השנים הראשונות שלו בבית הלבן בביטול מסחרר של צווים מינהליים מימי אובמה. בתוך חודש כמעט לא ייוודע בוושינגטון שברק אובמה בא אל קרבה. חבר הכנסת חסן, סליחה חזן, יתאר את המהלך הזה כ״דה-חוסייניזציה של ארה״ב״.

בנאום במושב משותף של הקונגרס בפברואר, עם הגשתה של הצעת התקציב הראשונה, טראמפ יזמין את מקסיקו ואת קנדה לשאת ולתת מחדש על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, עם לוח זמנים קצר וצפוף להחלפתו, או לביטולו.

הוא גם יציב יעד סמוך מאוד לתיקון רדיקלי של רפורמות הבריאות של ברק אובמה. מכוחן הורחב ב-25 מיליון מספר הנהנים מביטוח רפואי כלשהו. שם תעמוד המשוכה הגדולה הראשונה של ממשלו. הדמוקרטים יסרבו בכל התוקף להשתתף בפירוקו של  ׳ביטוח אובמה׳ (Obama Care), מה שיפחיד את הרפובליקאים מפני התוצאות האלקטורליות של ׳ללכת לבד׳.

טראמפ יעורר התלהבות כללית בימין האמריקאי, כאשר יודיע, אולי עוד בימים הראשונים של נשיאותו, את מי הוא מציע למנות לחבר התשיעי בבית המשפט העליון. הציפיה למינוי שופט אולטרה-שמרני הביאה הרבה מצביעים ספקניים של הימין הנוצרי לתמןך בטראמפ. הם יצפו לִגמוּל, והם יקבלו אותו.

ולדימיר ודונלד, דונלד וביבי

השאלה הבין לאומית הגדולה: מה יתרחש בין הנאהבים והנעימים, ולדימיר ודונלד. התשובה: פחות, הרבה פחות ממה שנדמה כרגע. טראמפ לא יעז לבטל את צעדי-העונשין האחרונים, מפני שחלקים של המפלגה הרפובליקאית בקונגרס יאיימו להתקומם. הוא ישלח את מזכיר המדינה שלו למוסקבה (״אתה מוּכּר מאוד״, יגיד המזכיר, רֶקס טילֶרסוֹן, לפוטין, שותף העסקים משכבר הימים של ענקית האנרגיה אקסון-מוביל, שטילרסון עתה זה פרש ממנכ״לותה); והוא יקבל בחמימות רבה את שר החוץ הרוסי בבית הלבן, אולי אפילו את ראש השירותים החשאיים של פוטין, בסטירת לחי מופגנת ומצלצלת לביון האמריקאי. אבל חקירת ההאקרים הרוסיים בקונגרס תצבור תנופה, ותכשיל כל נסיון להמס את הקרח.

ומה יהיה על דונלד וביבי? ובכן, שם תפרח האהבה ללא כל הגבלה. בזמן כתיבת הרשימה הזו התגלגלה השמועה שראש ממשלת ישראל יוזמן למעמד השבעתו של טראמפ. זה יהיה, אם יהיה, מעמד חסר תקדים. בטקסי ההשבעה של נשיאי ארה״ב לעולם אין אורחים זרים. אבל גם אם לא יגיע אל מדרגות הקפיטול ב-20 בינואר, סביר מאוד להניח שמר נתניהו יהיה האורח הרשמי הזר הראשון בבית הלבן. גם אם הנשיא טראמפ עצמו לא יגיע לירושלים, או לבית-אל, לירות את אבן הפינה לשגרירות ארה״ב, הוא בוודאי ישלח את סגנו, ואת שגרירו בירושלים ובבית אל.

איך אומרים טראמפ בהולנדית?

ב-2017 תיעצר נשימתה של אירופה. היתכן שימין קיצוני, שונא אירופה ושונא זרים, יחקה את מופת טראמפ בשלוש, אולי חמש בחירות כלליות חשובות?

המועד החוקי של בחירות יחול בין מארס לספטמבר בהולנד, בצרפת ובגרמניה. בחירות קודם-זמנן עשויות להיערך גם בבריטניה ובאיטליה, אולי גם בספרד. הסיכוי הטוב ביותר של הימין הקיצוני הוא בהולנד תשושת-המהגרים. בצרפת, מועמדת הימין הקיצוני לנשיאות תעפיל כנראה לסיבוב השני, אבל תפסיד למועמד הימין הקצת-פחות-קיצוני. בגרמניה, מפלגת השלטון הימנית המתונה תפסיד קולות לימין הקיצוני, אבל עדיין תעמוד בראש ממשלת קואליציה עם השמאל המתון.

בבריטניה, המפלגה השמרנית עושה רושם שהיא מנסה להתיישר ימינה, אולי אפילו בכיוון דונלד טראמפ, עם תפנית פרו-ישראלית מפתיעה בימים האחרונים של 2016. אין זה מן הנמנע שראש הממשלה תרזה מֵיי תחליט שהיא רוצה מנדט מלא וישיר. היא נכנסה לכהונה בקיץ שעבר, בעקבות התפטרותו של קודמה, דייוויד קמרון, לאחר תבוסתו במשאל העם על יציאה מאירופה. מיי תלך אל העם רק אם סקרי דעת הקהל יבטיחו לה נצחון. והיא תוכל לסמוך עליהם, כמובן, בדיוק כפי שהילרי קלינטון סמכה על סקרי דעת הקהל בפנסילווניה, במישיגן ובוויסקונסין.

הוא יריב עם הנגידה

בענייני עסקים ופיננסים, ממשל טראמפ ידחה את רצונן של ענקית הטלפונים AT&T ושל ענקית המדיה והכבלים טיים-וורנר להתמזג. רפובליקאים יעקמו את החוטם לנוכח ההתנהגות הפופוליסטית הזו, היאה יותר לממשלים דמוקרטיים, אבל הם יפוּיסוּ בחבילת הקיצוצים הגדולה ביותר של מס ההכנסה זה 35 שנה.

מתח חסר-תקדים יִגאה השנה בין הבית הלבן לפדרל ריזרב (הבנק המרכזי). ספק אם היה אנטגוניזם גדול יותר בין איזשהו נשיא ובין נגיד(ת) הבנק. הוא ירצה העלאות רבית, כדי להקדים וּלהוציא את האויר מן הבועה. היא תהיה נאמנה למנדט של הבנק לחתור אל תעסוקה מלאה. ציוצים יצויצו, איומים יופרחו, והרבית תעלה, קצת.

צפונה מים סין הדרומי

אם יהיה השנה עימות בין לאומי מרכזי הוא יתרחש אי שם בין ים סין הדרומי לחצי האי הקוריאני.

הנשיא טראמפ יודיע שהוא מוכן לשגר את הצי השביעי אל נמלי טייוואן, והסינים יגיבו בעווית של זעם.

לחלופין, טראמפ יודיע שהוא ימנע בכוח פיתוח של טיל גרעיני רב-יבשתי בצפון קוריאה. סין תזכיר לו את דצמבר 1950 (התערבותה במלחמת קוריאה). פוטין יציע לתווך. ברצון, יגיד טראמפ, ויבטיח לו את פרס נובל לשלום.

האסון של קונגו

לא קשה לחזות אסונות גדולי ממדים באפריקה. היא גדולה מספיק ומסובכת מספיק כדי לאפשר אותם, והם מתרחשים בתכיפות טראגית. בשנה היוצאת, האסון הגדול היה זה של דרום סודאן, שנולדה בתקוות רמות כדי להגן על זכויותיו של מה שהיה המיעוט השחור בסודאן הערבית. היא נקלעה מאז למלחמת אזרחים קטלנית, שעד כה לא עלה יפה שום נסיון לסיים. האסון של דרום סודאן יימשך גם השנה.

אבל אסון גדול עוד יותר ממנה מאיים להתלקח, או בעצם לחזור ולהתלקח, בקונגו, הגדולה יותר מכל ארצות מערב אירופה גם יחד. שם, הנשיא מסרב לפנות את כסאו, אף כי פקעה תקופת כהונתו האחרונה. המונים כבר מתגודדים ברחובות, וכווחות הבטחון כבר יורים. קונגו עמדה במרכזה של מה שקראו אז ׳מלחמת העולם של אפריקה׳ בסוף שנות ה-90. אז העריכו כי חמישה מיליון בני אדם נהרגו או נספו או גוועו. המחנות נערכים עכשיו לקראת סיבוב חדש. האם גורלה של קונגו יעניין את מישהו? זאת אומרת, יעניין ברצינות?

האסון של ונצואלה

הפוליטיקה של אמריקה הלטינית תצמיח השנה לא מעט נקודות רתיחה. הגל השמאלי הפופוליסטי הגדול של תחילת המאה נמצא בנסיגה. ב-2016 עלה איש ימין-מרכז לשלטון בארגנטינה. בברזיל הודחה הנשיאה השמאלית בתמרון פרלמנטרי. בבוליביה נכשל נסיונו של נשיא שמאלי אנטי-אמריקאי (ואנטי-ישראלי) לפטור את עצמו מהגבלה חוקתית על תקופת כהונה רביעית.

וכמובן ונצואלה, מקרה-הסעד של הכלכלה הבין לאומית, רטטה תחת עוויתות התמוטטותה של הרפתקה ׳סוציאליסטית׳ בת 18 שנה. המשטר איבד את שאריות הלגיטימיות שלו, ונאחז בשלטון באמצעות אלימות וזיוף של מערכת המשפט. האופוזיציה שולטת בפרלמנט (הקונגרס), אבל עומדת חסרת אונים מול הדיכוי הפוליטי.

זה שנים שהמשבר בוונצואלה, עם עתודות הנפט הגדולות יותר בעולם, מאיים לצאת מכלל שליטה. 2017 עשויה להיות השנה שבה הוא אמנם ייצא, עם תוצאות לא חזויות לה ולשכנותיה.

קיסר וסולטן

ולסיום התחזיות הנה ההזיה המסכמת: ברוסיה ובטורקיה יתחיל השנה מסע להחייאת המשטר המלוכני. רוסיה תציין במארס את יום השנה המאה להדחת הצאר, והצעה תונח על שולחן הדוּמה במוסקבה לחזור וּלהניח את הכתר. פוטין ירכין את ראשו בענווה. טאייפ ארדואן יהפוך השנה לנשיא הביצועי של טורקיה, ויגיב בהערכה על הצעה לחדש את הח׳ליפות (שאטאטורק ביטל ב-1924).

***

או ההיפך.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Amos   ביום 2 בינואר 2017 בשעה 18:06

    גזור ושמור…

  • דני פ   ביום 4 בינואר 2017 בשעה 17:39

    ״הסיכוי הטוב ביותר של הימין הקיצוני הוא בהולנד תשושת-המהגרים. בצרפת, מועמדת הימין הקיצוני לנשיאות תעפיל כנראה לסיבוב השני, אבל תפסיד למועמד הימין הקצת-פחות-קיצוני״

    באמת? שיטת הבחירות הפרלמנטרית והיחסית יקשו מאוד על חֶרְט וילדֶרס גם אם מפלגתו תהיה הגדולה ביותר. התרחיש האופטימי ביותר מבחינתו הוא נוסח דנמרק.

    בחירות נשיאותיות כמו בצרפת נותנות למארין לה פן סיכוי כלשהו, שכן כל מה שהיא צריכה לעשות זה לנצח אדם אחד בלבד, שעלול להתרסק מסיבות שאינן ידועות כרגע.

    "בגרמניה, מפלגת השלטון הימנית המתונה תפסיד קולות לימין הקיצוני, אבל עדיין תעמוד בראש ממשלת קואליציה עם השמאל המתון."

    אני מקווה שלא. הייתי רוצה שמפלגת השמאל-מרכז תגן על מדינת הרווחה ומפלגת הימין-מרכז תגן על מדינת הלאום. כשזה לא קורה, קמות מפלגות אחרות, פוטנציאליות פחות סימפטיות, שיעשו זאת. קואליציה רחבה אינה מאפשרת לשני הדברים לקרות.

    • יואב קרני   ביום 4 בינואר 2017 בשעה 18:05

      מסכים.

      אני לא הבעתי משאלות-לב, אלא התחלקתי בהערכות.

      וילדרס יעמוד כנראה בראש המפלגה הגדולה ביותר בהולנד. אני תוהה אם זה יחייב את המלך להעניק לו הזדמנות להרכיב ממשלה, גם אם ברור למדי שלא יימצאו לו די שותפים קואליציוניים. זה יהיה רגע קודר למדי.

      כדבריך, ממשלת קואליציה רחבה, המכילה את שתי המפלגות הגדולות ביותר, אינה מועילה לעניינה של הדמוקרטיה, והיא דוחפת מצביעים אל זרועותיהן של מפלגות קיצוניות. משהו מעין זה קרה באוסטריה. לרוע המזל, הצטמקותן של המפלגות הגדולות בגרמניה מקטינה את הסבירות שאחת מהן תוכל להקים ממשלה עם שותפים זוטרים. התוצאה הסבירה ביותר היא אפוא קואליציה בהנהגת אחת מהן. נראה שזו תהיה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית.

      למען האמת, הסוציאל-דמוקרטים מעולם לא עמדו בראש קואליציה רחבה. בקואליציה כזאת הם היו תמיד השותפים הנלווים. נכונותם של הנוצרים-דמוקרטים לנגן כינור שני מעולם לא הועמדה במבחן.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: