נתניהו מגיש: הוונדטה

ראש הממשלה נוהג עכשיו כשתדלן על בריקדות. להיטותו להעניש את ברק אובמה מזכירה עכשיו את מבצע הענישה של אייפא״ק לפני 30 שנה. נתניהו ופוטין נגד המפלגה הדמוקרטית

בתחילת השבוע, ישראל השליכה את שיירי התאפקותה לכל רוח. היא הכריזה מלחמה פוליטית על הנשיא היוצא של ארה״ב.

היה קשה להאמין למשמע אוזניים, כאשר שגריר ישראל בוושינגטון האשים את ממשל אובמה בגלוי בהונאה דיפלומטית. באקט של כמעט-חתרנות, רון דרמר הודיע שימסור את הראיות לידי הממשל הבא. אם הנשיא טראמפ יֹאבה, הוא יוכל לשתף את העם האמריקאי.

מר דרמר הוא אמנם חתרן בלתי נלאה. הוא האיש שיזם את נאום בנימין נתניהו בקונגרס ב-2015 מאחורי גבו של הנשיא. פרוייקט דרמר נועד לסכל את ההסכם הרב-צדדי על הגרעין האיראני (הרע מאוד כשלעצמו, כפי שהבעתי את דעתי בהזדמנויות קודמות).

דיפלומטים בערי בירה זרות נועדו לרכוש אמון ורצון טוב. השגריר דרמר מעורר את הרושם שהמנדט שלו הוא לעורר סלידה. קודמיו של דרמר יצאו מִגִדרם להעמיד את התמיכה בישראל על המכנה המשותף הרחב ביותר, וּלהרחיק את ישראל מקו האש הבין-מפלגתי.

התנהגותו הנפסדת של שגריר ישראל השבוע מחייבת שאלה פשוטה: האם הופעתו בסי.אן.אן, כדי להאשים את ממשל אובמה בהונאה, היתה על דעת שולחיו? אם לא היתה, זה הזמן להחזיר אותו הביתה לצמיתות. מה אני אומר לצמיתות, להחזיר אותו רטרואקטיבית.

נזיפות השרפרף

לרוע המזל, הרבה יותר סביר להניח שהטכססנות הזו לא נולדה בבית ברחוב ואן-נס בצפון מערב וושינגטון, שבו מתבצרת שגרירות ישראל. את מקורות ההשראה שלה היה אפשר לזהות בקלות ברטוריקה המתלהמת של מר נתניהו בירושלים.

ראש הממשלה השווה את אובמה עם ג׳ימי קרטר, שהיה ״עוין לישראל״ (אין לך גידוף גדול יותר מ״ג׳ימי קרטר׳ באוצר הדימויים של הימין האמריקאי, בייחוד הניאו-שמרנים, שעל ברכיהם גדל נתניהו בתחילת שנות ה-80. ראו נא את רשימתי הקודמת, מלחמת שלושים השנה של בנימין נתניהו). הוא נזף בג׳ון קרי, בשיחת טלפון, ״חברים אינם גוררים חברים אל מועצת הבטחון״. הוא איים להפוך את האו״ם לשמו״ם. הוא הפסיק סיוע לסנגל הבוגדת, והזמין לנזיפות-שרפרף את שגריריהן של המדינות שהצביעו נגד התיישבות מֵעֵבֶר לקַוֵי 1967. הוא הזהיר את ניו זילנד הרחוקה, ששושבינותה להצעת ההחלטה כמוה כ׳מצב מלחמה׳ (ההוביטים יגיחו מן הממלכה התיכונה, Middle Earth, מחופשים לסיירת מטכ״ל, או אולי ההיפך).

הטינה רבת השנים כלפי אובמה חרגה סוף סוף מהדלפות וּמרמזים, ויצאה לרשות הרבים. בתוך שעות אחדות היא התפתחה לוֶנדֶטה. מה זה היה לו, לראש הממשלה. האם הוא זקוק להסברים על זרעי הפורענות שהוא זורע?

ברק אובמה עוזב את הבית הלבן עם שיעורי פופולריות אישית, שלא נראו דוגמתם זה עשרים שנה. הוא עומד למלא תפקיד גבוה-פרופיל בפוליטיקה האמריקאית גם לאחר פרישתו, אולי גבוה מזה שמילא נשיא לשעבר כלשהו במאה השנה האחרונות (מאז טדי רוזוולט). אל הנשיא הזה עומדים לערוג חצי האמריקאים בשנים הבאות, כולל שני שלישים של היהודים.

ונדטה נגד הנשיא הזה, ערב יציאתו? התייצבות של שגריר ישראל בטלויזיה, כדי להסית את האמריקאים נגד נשיאם? האם ירושלים יצאה מדעתה לחלוטין?

חירשות הצלילים

בנימין נתניהו גדל באמריקה, התחנך בטובים שבמוסדותיה, סיגל את הליכותיה, למד את לשונה על בוריה, התהלך בין אמריקאים במשך שנים, כיהן כדיפלומט בוושינגטון ובניו יורק, חזר אליה פעם אחר פעם — והצליח לפתח חירשות-צלילים יוצאת מגדר הרגיל.

לפני 25 שנה, החירשות ההיא הנחילה לו איסור חסר תקדים על עצם הכניסה אל בניין מחלקת המדינה בוושינגטון, בהיותו סגן שר החוץ בממשלת יצחק שמיר. בהיותו ראש הממשלה, נשיאים התמלאו סלידה מן המגע אתו. עוזריהם תיארו בזכרונותיהם את המידה שבה שחצנותו קוממה עליו את רוב שומעיו.

הוא לא למד שום לקח משום נסיון. מצב הצבירה שלו מוסיף להיות זה של שתדלן על בריקדות בתחילת שנות ה-80.

אז, אייפא״ק, השדולה הפרו-ישראלית רבת-האנפין בוושינגטון, החליטה שהיא לא תפסיד עוד בשום קרב. זה היה לאחר שנכשלו מאמציה לסכל עיסקת-נשק בין ארה״ב לערב הסעודית. אייפא״ק החליטה להפגין שרירים. תרומות מסיביות של יהודים נותבו באופן דיסקרטי אל מערכות בחירות, כדי להעניש אויבים ולעזור לאוהבים.

הצלחת הוונדטה של אייפא״ק היתה עצומת ממדים. כמעט שום פוליטיקאי בוושינגטון לא החמיץ את מסקנותיה, בייחוד בקונגרס אבל גם בבית הלבן. אז, אייפא״ק הטילה את יהבה על הדמוקרטים בקונגרס נגד ממשלים רפובליקאיים.

האקרים ישראליים?

מאז, משוואת הכוחות בוושינגטון השתנתה. הקונגרס עבר לידי הרפובליקאים ב-1994, ונשאר שם, עם הפסקות מסוימות עד עצם היום הזה. לעומת זאת, הדמוקרטים החזיקו בבית הלבן 16 מתוך 22 השנים שעברו.

מעולם לא היה ספק שממשלת נתניהו קרובה יותר אל הרפובליקאים. מר נתניהו הפר כמעט את כל הכללים, ובוודאי חרג מן הציפיות, כאשר העדיף בגלוי את מיט רומני על פני הנשיא אובמה בבחירות של 2012. כמוזכר למעלה, שגרירו בוושינגטון עשה יד אחת עם היושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים, כדי להזמין את מר נתניהו לנאום חתרני נגד הנשיא בקונגרס.

עכשיו, נתניהו הולך בעקבות ולדימיר פוטין. כמעט כמו נשיא רוסיה הוא מתייצב בגלוי נגד מפלגת השלטון היוצאת של ארה״ב. מוטב לקוות שהאקרים ישראלים לא השתתפו בפריצות אינטרנט, ו״הראיות״ של השגריר דרמר נגד ממשל אובמה לא נשדדו משרתי ממשלה או מפלגה בוושינגטון. מר נתניהו הביע פעם הערצה לנער ישראלי, שפרץ אל מחשבי הפנטאגון, אז מדוע לא בעצם.

מערכות נטרפות בירושלים. התמכרות מסוכנת לטווח הקצר מחליפה מחשבה אסטרטגית. אופורטוניזם דוחף את עניינה של ישראל אל קו האש הפוליטי הפנימי באמריקה. בהדרגה מוּנָחים היסודות לזיהוי ישראל עם אגף אחד, קיצוני ואנטי-ליברלי בארה״ב. הרצון לנקום בממשל אובמה, כדרך שאייפא״ק טיפלה בסנאטורים הסוררים של תחילת שנות ה-80, משבש את סדרי החשיבות.

הרושם המצער הוא שחמומי-מוח מנהלים עכשיו את מדיניות ישראל באמריקה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “נתניהו מגיש: הוונדטה”

  1. דני פ הגיב:

    סקירה מעניינת מאוד. אני מוצא שהרבה מהחולָיִים של כל חברה היא שאנשים חושבים שמה שהצליח להם בעבר יצליח להם גם בעתיד. ידעתי שאייפא״ק תרמה להפסדו של הסנטור צ׳רלס פֶּרסי מאילינוי, מי עוד חוסל אז?

    האם הראיות של נתניהו למזימת אובמה יספקו הוכחה על כך שישראל מרגלת על הממשל האמריקאי? זה יהיה הזוי לחלוטין. אני מניח שישראל אכן מרגלת על ארה״ב, ולהיפך, אבל בכל זאת יש משהו שקרוי דיפלומטיה.

    השמחה על עליית טראמפ היא סבירה, אבל ישראל עושה הכול כדי שהנתק בינה לבין המפלגה הדמוקרטית יהיה סופי. זה חבל מאוד מכיוון שהרפובליקאים לא עומדים לשלוט בארה״ב לנצח.

    ישראל אינה רוסיה והיא זקוקה לארה״ב. כפי שההצבעה באו״ם הוכיחה שאין לישראל אופציות אחרות מלבד בידוד מוחלט.

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים בהחלט.

      נקמת אייפא״ק חיסלה ב-1984, כדבריך, את צ׳אק פרסי, היושב ראש הרפובליקאי רב-הכוח של ועדת החוץ בסנאט. נוסף עליו חוסל גם רוג׳ר גֶ׳פְּסֶן הסנאטור הרפובליקאי ממדינת אייווה (שבעתונות העברית שמה אז עדיין אוית איובה…).

      מוטב לשים לב שחיסולם היה כרוך בהחלפתם בידי שני צירי בית נבחרים שהיו כחומר ביד היוצר בידי אייפא״ק: פול סיימון (אילינוי) וטום הרקין (אייווה). הם היו אנשים רציניים וּבעלי מניעים עמוקים, והשתייכו לאגף הליברלי-שמאלי-פופוליסטי של המפלגה הדמוקרטית. אבל בענייני ישראל הם עשו בדיוק נמרץ מה שאייפא״ק ציוותה.

      אני יודע את זה לא משמועה, אלא מעובדות. שמעתי את ההודאה המפתיעה הזו מפי הרקין עצמו.

      כך שהֲבָסַת השניים לא היתה רק סימן לעונש, אלא גם סימן לגמול המובטח למצייתים.

      אני חושב שפרשת סיימון היתה המועילה ביותר למעמדה של אייפא״ק. מנכ״ל אייפא״ק דאז, טום דאיין, התפאר בפומבי בטכניקה של הזרמת כספים אל מטה הבחירות של סיימון בתקופות הקריטיות ביותר של מערכת הבחירות. כמובן, החוק אסר על אייפא״ק לעסוק בהתרמות, מפני שהיא נומינלית על-מפלגתית, וּרשומה בתור שכזאת. אבל היא הדריכה את חבריה איך לתרום, למי וּמתי.

      אגב, אייפא״ק ניסתה אז להביס גם את הסנאור ג׳סי הֶלְמְס, הדינוזאור הימני הידוע לשִמצה מצפון קרוליינה. הוא שָֹנֵא לא רק את התנועה לשיווי זכויות האזרח ואת סדר היום החברתי הליברלי, אלא גם את ישראל. בזמן מלחמת לבנון הראשונה הוא קרא לארה״ב לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

      תרומות יהודיות מסיבית ליריבו של הלמס, המושל הדמוקרטי של צפון קרוליינה ג׳ים האנט, אמנם לא היטו את הכף, אבל קֵרבו את הלמס לִתבוסה במידה כזאת שהוא עשה היפוך סלתה, ונעשה בעל הברית הנאמן ביותר של ישראל בסנאט.

      נקמת אייפא״ק התארכה עד 1988, כאשר תרומות מיהודים, בַּעֲצַת אייפא״ק, כמעט הובילו לִתבוסת ג׳ון צֵ׳ייפי, הסנאטור הרפובליקאי רב-האנפין ממדינת רוד-איילנד, גיבור מלחמה (העולם השניה, קוריאה), שהיה מושל מדינתו והשר לענייני צי בממשל ניקסון. הוא האיש שעליו אמר ביל קלינטון, ״ג׳ון צ׳ייפי הוכיח כי פוליטיקה יכולה להיות מקצוע הגון״. חֶטאו של צ׳ייפי היה ההצבעה לטובת עִסקת אייוואק״ס ב-1981. ״אנחנו כמו פיל הודי״, אמר טום דאיין ב-1984 (אוזניי שמעו). ״איננו שוכחים לעולם״. יריבו של צ׳ייפי היה פוליטיקאי יהודי צעיר, ריצ׳רד ליקט (Licht).

      אחד הכלים השימושיים של אייפא״ק היה מולטי-מיליונר יהודי ששמו היה מייק גוֹלאנד, שפחות או יותר התהלך במסדרונות הסנאט ואיים על חברים סוררים להטביע אותם במזומנים. לחובת התערבותו נזקפה תבוסת פרסי באילינוי ב-1984. סנאטור רפובליקאי ידוע, אלאן סימפסון, שלא אהב את התצוגה ההיא, קרא לו The Goland Height (בשיחה אתי בימים הרחוקים ההם).

    • אני חושב שאי אפשר להפיל את האשמה כאן על ישראל. המפלגה הדמוקרטית חווה רדיקליזציה בלתי-עצירה (ע”ע בחירתו הממשמשת של קית’ אליסון) ואין לישראל מה לעשות נגד התנועות הקוואזי-BDS-יות שמניעות אותה.

  2. redrafi57 הגיב:

    תיקון טעות: מאז 1994 היו שמונה שנים של הנשיא בוש הבן הרפובליקאי וארבע עשרה של קלינטון (שש) ואובמה (שמונה) הדמוקרטים.

    • יואב קרני הגיב:

      כמובן, רפי. תודה שהבחנת. הייתי צריך לכתוב ״הדמוקרטים החזיקו בבית הלבן 16 מתוך 24 השנים שעברו, לא ״22 השנים״. בכלל, הייתי צריך לכתוב ״עשרים-ושתיים השנה״, אבל זה סיפור נפרד…

Leave a Reply