מה מותר לנשיא יוצא לעשות בתקופת המעבר אל הנשיא הנכנס? זה פשוט: הכול, כולל גינוי לישראל במועצת הבטחון. אבל האם ראוי שהוא יעשה הכול, ויחייב את הבא אחריו? ומדוע ארה״ב צריכה לחכות חודשיים וחצי לנשיא חדש? מדוע לא כמו בריטניה — 12 שעות וגמרנו?
בבריטניה עוברות בערך 12 שעות בין בחירת ראש ממשלה חדש וּבין זימונו אל המלכה. הוא (לא ציון מִגדרי) נכנס מייד אל המעון הרשמי ברחוב דאונינג, וּמתחיל לעבוד.
הזריזות הבריטית מעוררת קנאה כללית. היא תוצאה של מסורת — ושל שיטת בחירות, המעניקה כמעט תמיד את רוב המושבים בבית הנבחרים למפלגה יחידה, גם אם היא רחוקה מאוד מלקבל את רוב הקולות.
לא כן בדמוקרטיות הפרלמנטריות של אירופה. ב-2010, הבלגים חיכו שנה וּשלושה חודשים לאחר הבחירות עד שהצליחה לקום קואליציה. בספרד לא הצליחה לקום ממשלה במשך עשרה חודשים לאחר הבחירות של דצמבר 2015. בגרמניה, ב-2013, עברו כמעט שלושה חודשים.
בשלושת המקרים האלה, הדחיה והשיתוק היו תוצאה של היעדר רוב ושל צורך לכונן קואליציות. אבל מה ארה״ב יכולה להגיד להצדקתה? שם, חודשיים וחצי עוברים בין בחירת נשיא חדש וּבין השבעתו. כל תקופת מעבר היא מתכון למתח ולִבעיות. תקופת המעבר הנוכחית, בין ברק אובמה לדונלד טראמפ, מְניבה הרבה יותר מתח וחיכוכים כנראה מכל תקופת מעבר קודמת.
דונלד טראמפ צייץ ב-28 בדצמבר:
״אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם מהצהרות מלַבּוֹת וּמכשילות רבות של הנשיא O. חשבתי שזו תהיה תקופת מעבר חלקה — לא!״
Doing my best to disregard the many inflammatory President O statements and roadblocks.Thought it was going to be a smooth transition – NOT!
— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) December 28, 2016
אזרח פרטי עם הרבה סוכנים חשאיים
נסיון הֶעבר מראה, שכמעט כל הנשיאים המיוֹעדים נטו להתהלך על בהונותיהם, לפחות בפומבי. הם קיבלו את הֶגיון החוקה: בארה״ב, בכל רגע נתון, יש נשיא אחד בלבד. גם אם נשיאותו מתקצרת והולכת, היא אינה פוחתת. כל הסמכויות השמורות לנשיא, ללא יוצא מן הכלל, נמצאות בידיו גם בתקופת המעבר.
אם הנשיא היוצא מתחשב ברצונו של הנשיא המיועד אין זה מפני שהוא חייב להתחשב. המיוֹעד רשאי לחרוק שיניים, אבל אין לו הרשות לנהל מדיניות חוץ מקבילה. הוא אמנם ״המיועד״, אבל מיוֹעדוּתוֹ אינה מעניקה לו שום סמכות ושום כוח. אין לו כל מעמד חוקתי. הוא אזרח פרטי, שהרבה סוכנים חשאיים שומרים על בטחונו.
כמובן, דונלד טראמפ מעולם לא התחשב בִּכללי התנהגות וּבנורמות. הליכה על בהונות אינה מתיישבת עם נטיותיו הטבעיות.
באופן הזה אין מנוס מלהבין את הכרזותיו, את ציוציו ואת מֶחוותיו. הוא מרים קול גם כאשר השתיקה יפה. הוא מביך את הנשיא המכהן, והוא מדאיג אפילו את חברי הקונגרס של מפלגתו.
חילופי השדרים נוטפי הידידות בינו וּבין ולדימיר פוטין הם דוגמא אחת. שיחת הטלפון שלו עם נשיאת טייוואן, שארה״ב אינה מכירה בה, היא דוגמא אחרת. חסרת תקדים לחלוטין היתה התערבותו בעניין ההצבעה במועצת הבטחון של האו״ם על ההתיישבות היהודית מעבר לקווי 1967.
Next president of the US offers his belly to the present & future tyrant of #Russia. A dark day heralding a #DarkAgehttps://t.co/n6oxPW2x6i
— Yo’av Karny (@YoavKarny) December 23, 2016
לא כמו אהוד ברק
החוקה אינה מחשבת את סמכויות הנשיא המכהן על פי מספר הימים שנשארו עד סוף כהונתו. גם אם בעגה הפוליטית המקובלת, נשיא בסוף כהונתו הוא ׳ברווז חיגר׳ (lame duck), הוא רשאי להשתמש בכל סמכויותיו עד הרגע האחרון.
אינו דומה נשיא אמריקאי בחודשיים האחרונים של כהונתו לראש ממשלה ישראלי שהתפטר. כאשר אהוד ברק נשא ונתן על הסכם עם הפלסטינים בטאבה ערב הבחירות של 2001, לאחר שממשלתו איבדה את הרוב שלה בכנסת, היועץ המשפטי לממשלה דאז, אלייקים רובינשטין, ראה צורך להזהיר אותו שאין לו הסמכות לחתום על הסכמים. בסופו של דבר לא היו הסכמים כי לא היתה הסכמה.
(ראו-נא למטה קישור ישיר אל נייר אקדמי, ׳תקופת בין השמשות: על סמכויותיה של ממשלת-מעבר׳ בישראל, מאת רבקה וייל, הדן בין השאר בצדדים המשפטיים של פרשת טאבה.)
נשיא אמריקאי רשאי לחתום על כל מה שהוא רוצה. בדצמבר 1992, חודש ופחות לאחר שהובס בבחירות, חודש וחצי לפני שעמד להעביר את השלטון לידי ביל קלינטון, הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב שיגר צבא לסומליה. על פָּנֶיהָ זו היתה פעולה הומניטרית, להציל את הסומלים מרעב וּממחסור. אבל לפעולה ההיא היה מלכתחילה פוטנציאל של הסלמה (״מי שאהב את מערב ביירות יאהב את מוגדישו״, הזהיר שגריר ארה״ב בניירובי את ממשלתו) — והיא אף אמנם התלקחה לִכלל מלחמה.
בוש האב נמלך בדעתו של קלינטון לפני שהורה על הנחיתה בחופי סומליה. קלינטון הסכים. אבל זה היה מעשה ג׳נטלמני גרידא. בוש לא היה חייב אפילו להרים טלפון. אגב, ותיקי הבית הלבן של קלינטון הזכירו את האפיזודה הזו ליוצרי סדרת הטלויזיה המבריקה ׳הבית הלבן׳ (West Wing). הנשיא המיועד ג׳וזאיה בארטלֶט מקבל תידרוך מן המטכ״ל על פעולה צבאית אמריקאית ממשמשת וּבאה בפיליפינים.
״מה האופציות האחרות שלי?״, שואל הנשיא המיועד.
״אין לך כל אופציות, אדוני המושל״ [בארטלט היה עדיין המושל של מדינת ניו המפשר], משיב ראש מטהו רב-האנפין של הנשיא המיועד, ליאו מקגארי
הגנרל המתדרך: ״הנשיא החליט להיענות…
…להמלצתו של אדמירל פיצוואלאס״ [יושב ראש המטות המשולבים של הכוחות המזוינים].
״אז אתה אומר לי, שעם שלושה חודשים ופחות…
…עד סיום כהונתו, הנשיא ואדמירל פיצוואלאס…
…עומדים להעמיס עליי מלחמה בפיליפינים״.
הגנרל המתדרך מצחקק אל תוך סנטרו
(אפיזודה 22, עונה חמישית, אם ידכם מַגַעַת או מַשׂגת).
הנשיא אייזנהאור השתמש בסמכותו הבלתי מעורערת בימי נשיאותו האחרונים. בשלושה בינואר 1961, שבועיים וטיפה לפני שהעביר את הנשיאות לידי ג׳ון קנדי, אייזנהאור ניתק את היחסים עם קובה. יעברו 53 שנה לפני שהיחסים יתחדשו. במהלכן, בקשר ישיר עם האקט של הרגע האחרון בבית הלבן, ארה״ב תיתן את חסותה לפלישה לקובה; קובה תרשה הצבת טילים גרעיניים סובייטיים, שיאיימו על אדמת ארה״ב, ויקרבו את העולם לשואה גרעינית; וצבא קובאני ייצא להרפתקאות באפריקה ובים הקריבי.
במידה רבה, הנשיא היוצא הכתיב את המדיניות כלפי קובה לבא אחריו. בחודש השלישי של כהונתו, קנדי סמך את ידיו על תכנית פאתטית להפיל את פידל קסטרו, שהסתיימה בכשלון חרוץ (׳מפרץ החזירים׳). את התכנית עיבד ממשל אייזנהאור, וניתוק היחסים נועד להעניק לה מידה כלשהי של לגיטימיות.
״המותר לי להציע במלוא הנימוס״
האם נשיא צריך לקבל עליו כללים וולונטריים של התאפקות בימי כהונתו האחרונים?
ספק אם היתה תקופת מעבר קריטית, מתוחה וַעתירת-אי-ודאוּיוֹת יותר מזו של 1933/1932. הימים היו ימי השפל הכלכלי הגדול, ואמריקה חישבה להתמוטט. הנשיא הרפובליקאי הרברט הוּבֶר נחל תבוסה ניצחת בנובמבר 1932 מידי המושל הדמוקרטי של מדינת ניו יורק, פרנקלין רוזוולט. זה האחרון התחייב להכניס שינויים רדיקליים, ואמריקה ציפתה להם בקוצר רוח.
הובר תיעב את רוזוולט. הוא ישמור לו טינה עמוקה עד יומו האחרון. אף על פי כן, בדצמבר 1932 הוא כתב לו מכתב אישי, להציע יוזמות משותפות בתקופת המעבר לרגל הסכנה החמורה שריחפה על שלומה של המערכת הבנקאית. הובר האמין שהיא עומדת להתמוטט.
״אני מסרב להודות שאי-אפשר לכונן שיתוף פעולה בין הממשל היוצא וּבין הממשל הנכנס, כדי להקדים ולפתור את הבעיות הכלכליות״, כתב היוצא לנכנס.
אבל בהיעדר הסכמה, הובר התחייב, שלא להביך את הממשל הנכנס, ולא לנקוט יוזמות אשר יחייבו אותו.
רוזוולט השיב בנימוס, אך ביובש. הנשיא היוצא רשאי לשאת ולתת עם ממשלות זרות, אבל
״המותר לי להציע במלוא הנימוס״, כתב הנשיא המיועד, שהובר יבהיר לזרים כי נציגיו ״אינם מוסמכים לחייב את הממשלה למדיניות כלשהי״.
לאחר שיפשירו השלגים
מה שמביא אותנו אל ״המארב״ של ברק אובמה לישראל במועצת הבטחון, כפי שקרא לו ראש הממשלה. האם היה על אובמה לקבל עליו את הכללים הוולונטריים של הובר, או לקמוץ אגרוף מעשה אייזנהאור? זה תלוי בסופו של דבר בדעותיו הפוליטיות של המשיב.
עצם הדילמה כמעט מיותרת. בתשעה-עשר בדצמבר, חבר האלקטורים העניק את הגושפנקה הסופית לנצחון טראמפ בבחירות. לשם מה צריך לחכות? אורך ההמתנה הוא תוצאה ארכאית של הזמן שבו נכתבה החוקה, בשלהי המאה ה-18.
מייסדי הרפובליקה וּמנסחי חוקתה הניחו שאיכרים בני-חורין ינהלו את אמריקה: יניחו את המחרשה מידיהם לשנתיים, או מקסימום ארבע, כדי למלא את חובתם לאומה — ויחזרו לחרוש תלמים, או לפחות לפקח על עבדים שחורים החורשים מטעמם. כדי לשרת את צורכיהם של האיכרים הפוליטיקאים נקבע שהבחירות יהיו לאחר הקציר, והנשיא הבא יושבע לאחר שיפשירו השלגים.
תובנותיהם של אנשים שחיו כמעט לפני 240 שנה, לפני שהפציע העידן המודרני והתחילו הזינוקים הטכנולוגיים, מוסיפות להדריך את התהליך החוקתי באמריקה. זה אקזוטי, זה נוגע ללב, זה משונה, זה מביך. זו אמריקה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
אני חושב שיש הגיון מסוים לחכות מספר שבועות, מכיוון שהנשיא החדש צריך לאייש מאות משרות ויכול לנצל את הזמן להתכונן לתפקיד. נדמה לי שאתה כתבת לאחרונה על שקדנותו של קלינטון אחרי הבחירות ב92. מה לעשות שהנשיא הנבחר לא מעוניין בכך אלא בעיקר להביע התנגדות למעשי אובמה? עם זאת, חודשיים וחצי הם באמת זמן ניכר לחילופי שלטון.
נדמה לי גם שאחד הנושאים שבהם נשיאים פעילים עד הרגע האחרון הוא נושא החנינות. היו כמה וכמה חנינות שנויות במחלוקת שניתנו ממש בשעות האחרונות של הנשיאות, כולל זו של קלינטון למארק ריץ’. מעניין יהיה לראות מה אובמה יעשה בנדון.
שכחת לציין שהתקופה קוצרה מארבע חדשים לשניים והסיבה אינה עונת הקציר -למרות שזה הסבר מושך לב-אלא הצורך לארגן את צוותי הממשל החדש מה שכרוך בפירעון של המון התחייבויות פוליטיות. חדשיים להתארגנות הם אולי זמן ארוך מדי אבל ברור שנדרש זמן. צריך לזכור גם שנושאי משרה בכירים זקוקים גם הם לזמן התארגנות לאחר שמונו לתפקיד
לא לפי מיטב ידיעותי, משה. לוח הזמנים המקורי אמנם היה קשור בעונה החקלאית. אבל אם יש לך מראה מקום להוכחת ההיפך, אדרבא, מכל מלמדיי השכלתי.
אגב, גם לשם ארגון הממשל, אין צורך בתקופה כה ארוכה. כל אחד משני המועמדים ממנה צוות לאירגון המעבר אל ממשל חדש מייד לאחר שהוא מקבל רשמית את מועמדות מפלגתו. יש לו אפוא שלושה חודשים להתארגנות לפני יום ההצבעה.
בסופו של דבר אובמה נוהג על פי המדיניות הרגילה שלו וכנראה שהוא לא היה נוהג אחרת בהצבעה במועצת הביטחון בלי קשר למי יהיה הנשיא הבא. המנעות מלהצביע לא תעמיד את הנשיא הנכנס בפני מצב על פיו לכאורה מדיניות ארה”ב הפכפכה. פשוט מנצלים את הרגעים האחרונים של אובמה בשביל להכפיש אותו. השיטה עבדה רבע אלף שנים לא צריך לתקן.
תודה על רשימה מעניינת.
הייתי מחבר את טראמפ למכונת אמת ושואל אותו אם הוא באמת כועס על ההצבעה במועה”ב. אני פשוט לא רואה חסרונות בהצבעה הזאת מנקודת ראותו של טראמפ.
והיתרון הגדול: הגברת תלותה של ישראל בו ובממשלו.
בקיצור, ביום בהיר אפשר לראות את הקריצה של טראמפ לאובמה.
האם נפלה טעות? אמצע ינואר אינו אחרי הפשרת השלגים בחוף המזרחי, זוהי התקופה הקרה ביותר בשנה.
הצדק איתך. חשבתי שציינתי — אבל את מעמידה אותי על טעותי — שעד 1933 ועד בכלל, הנשיא החדש הושבע במארס. רק ב-1937 שונה לוח הזמנים, וההשבעה עברה לינואר.
הטעם המקורי של מארס היה ההמתנה לסיום החורף. בזמננו, הפשרת השלגים חדלה להיות בעיה.
אגב, מארס לא הציל את הנשיא התשיעי של ארה״ב, ויליאם הריסון, מדלקת ריאות. הוא חטף אותה במהלך השבעתו, מארס 1841, ומת כעבור חודש.
תודה על ההרחבה
מועד ההשבעה איננו שריד של המאה ה-18 כיוון שהיה תיקון חוקתי בנושא מ-1933, עמוק בעידן התחבורה המודרני. אינני יודע מה הניע אותם לקבוע תקופה כ״כ ארוכה.
מעניין שבשלושת הרבעים הראשונים של המאה ה-20 היה מספר רב למדי של תיקונים לחוקה, שאיפשרו לארה״ב להתאים את עצמה (וגם לעשות טעויות ולחזור בהן, כמו בנושא חוקי היובש). מאז 1970 עבר רק תיקון אחד בנושא די פעוט חשיבות.
התאוריה שלי אומרת שבשלושת הרבעים הראשונים של המאה ה-20 היתה תקופה ייחודית בכך שלא היו הבדלים גדולים בין שתי המפלגות, וניתן היה לקדם נושאים שונים יותר בקלות בשיטה עם כ״כ הרבה נקודות וטו. כיום זה בלתי אפשרי.
ביטול הקולג׳ האלקטורלי נראה לי כמעט בלתי אפשרי ללא ארוע מהפכני דוגמת מלחמת אזרחים.
דני, אם תואיל לעיין בתשובתי על הערת HD בסקציית התגובות תראה שהזכרתי שם את שינוי מועד ההשבעה מ-1937 ואילך.
עדיין אני חושב שלוח הזמנים הוא תוצאת מצב הדעת של 1787. עצם ההחלטה לערוך את הבחירות בנובמבר היא תוצאה של לוח השנה החקלאי. ממילא מועד ההשבעה קשור בלוח השנה הזה.
אני קצת חולק על התיאוריה שלך בעניין שלושת הרבעים הראשונים של המאה ה-20. קצת קשה לתאר את שתי המפלגות כחסרות הבדלים, בוודאי לא בשנות ה-30 וה-40, ימי המשטר החברתי והכלכלי של ׳המערך החדש׳ (New Deal) והרפורמות החברתיות העצומות של שנות ה-60. אבל אתה בהחלט צודק שיכולת ההתפשרות של המפלגות הצטמצמה מאוד משנות ה-90 ואילך.
נדמה לי שאתה קצת מגזים בעניין חֶבֶר האלקטורים. לא תידרש מלחמת אזרחים, רחמנא ליצלן. בסך הכול תידרש התנסות רפובליקאית, פעם או פעמיים, בהפסד של הנשיאות, על אף יתרון ברור במספר הקולות הכללי. אתה מכיר בוודאי את המימרה, ״ניאו-קונסרבטיבי הוא ליברל שכּוּיַס ברחוב בניו יורק״. כיוס אלקטורלי יהפוך את הקונסרבטיבים לליברלים, אם כי אולי לא בימינו. לַחלופין, אם זה יקרה עוד פעם או פעמיים לדמוקרטים, אולי באמת תפרוץ מלחמת אזרחים.
היו מחלוקות בעבר אך המחלוקות לא היו מפלגתיות בהכרח. הרפורמות של זכויות האזרח קודמו על ידי פוליטיקאים צפוניים דמוקרטים ורפובליקאיים, ונתקלו בהתנגדות של פוליטיקאים דמוקרטיים מהדרום. לגבי רפורמות הניו-דיל זה קצת יותר נכון.
מה שקרה ב-2000 וב-2016 בהחלט יכול עוד לקרות לדמוקרטים. העובדה שזה קרה כבר פעמיים במערכות בחירות צמודות אינה מקרה. ההיספאנים והאסיאנים שבימינו נוטים באופן מכריע למפלגה הדמוקרטית, ומתגוררים במדינות הגדולות שבהן קולותיהם אינם אפקטיביים. הלבנים הפונים באופן גובר והולך לרפובליקאים פזורים בכל המדינות, וחלקם במדינות קטנות רב יותר. שיטת הבחירות מעניקה ללבנים יתרון מוּבנֶה על היספאנים ואסיאנים, וּמִסיבּוֹת אחרות גם על שחורים ברוב מדינות הדרום, וממילא צומח יתרון מוּבנֶה למפלגה הרפובליקנאית.
התנועה הקיקיונית לפרישת קליפורניה מהאיחוד היא כנראה פרובוקציה רוסית, אבל בהתחשב בשיטה וּבחוסר יכולת לשַנוֹתה אני מעריך שקולות כאלה יתגברו.
הצדק איתך, דני, בעניין התנועה לשיווי זכויות האזרח. חוקי השוויון לא היו עוברים אילמלא תמכו בהם מנהיגי הרפובליקאים בקונגרס. אני התכוונתי לרפורמות החברתיות של לינדון ג׳ונסון, שנודעו בכינוי The Great Society. בעיני הרפובליקאים הן פתחו את הפתח לשיעבוד היחיד לממשלה ולחיסול היוזמה האינדיבידואלית. שם חזר והתרחב הקרע בין שתי המפלגות. יד הרפבוליקאים קצרה מלשנות, מפני שהדמוקרטים שלטו בשני בתי הקונגרס ברוב עצום. השינוי התחיל רק בימי רייגן, כמעט 15 שנה אחר כך.
אשר לחבר האלקטורים, אבוי לדמוקרטים אם הם יהיו הקורבנות היחידים של עיוותי שיטת הבחירות. אני מקווה שיום לא רחוק אחד הרפובליקאים יפסידו בקליפורניה ובניו יורק בהפרש של 20,000 קולות (אולי מפני שהמועמד הרפובליקאי יהיה מקליפורניה וסגנו יהיה מניו יורק), ויימצאו מנצחים במניין הקולות הכללי מכוח נצחונות עצומי ממדים בטקסס ובמדינות הרפובליקאיות המסורתיות. אם בחירות כאלה יעלו איש שמאל רדיקלי לנשיאות, לאחר שהפסיד בהצבעה העממית, אני סמוך ובטוח שמספר גדל של רפבוליקאים יקראו לביטול חבר האלקטורים, או לניטרולו הלכה למעשה.
כפי שכתבתי, השיטה מוּטָה בעד הרפובליקאים, או לפחות לטובת הציבורים שמצביעים לרפובליקאים. כמובן יכול להיות אריתמטית שהרפובליקאים ינצחו בקול העממי ויפסידו בבחירות, אבל סבירה יותר שגיאה בכיוון ההפוך.
אשר לנסיון בקליפורניה לפרוש מארה״ב, התכוונתי לזה:
http://mashable.com/2016/11/18/california-secede-from-rest-of-union
http://www.businessinsider.com/yes-california-calexit-vote-2016