מלחמת שלושים השנה של בנימין נתניהו

כהונת השגריר באו״ם קיצרה את מסלול ההמראה הפוליטי של נתניהו. הוא התחיל שם כבעל ברית מיוחס ואהוב של הימין הרפובליקאי. הימין ההוא תיעב את האו״ם, והציע ״לנופף לו לשלום״ אם ירצה לעזוב את ניו יורק. נתניהו פיתח ״להט ושימוש אפקטיבי בסרקזם״, כדי להגיד לאו״ם מה בדיוק הוא חושב עליו. כמה שכל כך הרבה השתנה וכמה שהכול נשאר כשהיה

נתניהו באו״ם לפני 30 שנה. שגרירותו שם הסמיכה אותו אל הימין האמריקאי — וקיצרה את דרכו אל השלטון (המקור: cnn.com)

כנראה אין זה מקרה שבנימין נתניהו נזכר השבוע בשנת 1980 וּבנשיא ג׳ימי קרטר.

בעשרים-וארבעה באפריל 1980 נמנעה ארה״ב מהצבעה במועצת הבטחון של האו״ם, ואיפשרה אימוץ של הצעת החלטה בִּגנוּת ישראל. על הפרק עמדה אז פעילות צבאית של ישראל בדרום לבנון. אחת-עשרה טיוטות נכתבו ונקרעו לגזרים לפני שארה״ב ויתרה על התנגדותה. 12 מ-15 החברות הצביעו בעד. ברית המועצות נמנעה, מפני שההצעה לא הרחיקה לכת די הצורך בגינוי ״תוקפנותה של ישראל״.

בנר ראשון של חנוכה, ראש הממשלה העלה את המאורע ההוא באוב. ג׳ימי קרטר היה ״עוין לישראל״, הוא אמר על הנשיא, שהיה שושבין השלום בין ישראל למצרים. ברק אובמה מזכיר לו את קרטר, מפני שסירב להטיל וטו על גינוי להתיישבות היהודית מעבר לקווי 1967. אכן, יצא המרצע מן השק. נתניהו אינו צריך עוד להעמיד פנים דיפלומטיות, שהוא חושב את אובמה לידיד וּלבעל ברית.

התחיל להתחכך במרפקיהם

אין זה מקרה שנתניהו נזכר ב-1980, הרחק מֵעֵבֶר לטווח הזיכרון של רוב הישראלים, מפני ששם, ממש שם, התחילה הביוגרפיה הפוליטית שלו. הוא עמד אז בראש ׳מכון יונתן׳ לחקר הטירור. זה היה הזמן שבו התחיל להתוודע אל פוליטיקאים ישראליים ואמריקאיים, והתחיל להתחכך במרפקיהם של אינטלקטואלים ושל בעלי טורים מן הימין השמרני, בייחוד הניאו-שמרני.

הימין ההוא רחש איבה עמוקה לג׳ימי קרטר. בעיניו, הנשיא הדמוקרטי ביטא חולשת דעת וחולשת מעשה, שהניבה שקיעה דרמטית בהשפעתה הבין לאומית של ארה״ב. הימים ההם עמדו בסימן השתלטות ׳הסטודנטים׳ על שגרירות ארה״ב בטהראן והנסיון הצבאי הכושל לשחרר את בני הערובה; ובסימן חוסר האונים של ארה״ב לנוכח הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. משטר פרו-קובאני תפס את השלטון בניקרגואה, וסכנה נשקפה לארות אחרות במה שנחשבה ל״חצר האחורית״ של ארה״ב. מבית, המשבר הכלכלי הֶחָמוּר ביותר זה ארבעים שנה ויותר חיזק את הרושם שארה״ב יורדת מגדוּלתה.

בנובמבר 1980, קרטר היה הנשיא הראשון זה 48 שנה שלא הצליח לחזור וּלהיבחר. רונלד רייגן הביס אותו בקלות, וכונן את אחד הממשלים השמרניים הרדיקליים ביותר בתולדות ארה״ב. הימין האמריקאי היה שרוי באופוריה. ישראל וידידיה ציפו להתחלה חדשה מצד מי שתואר כ״נשיא הידידותי ביותר לישראל מאז ומעולם״.

האמת היתה קצת יותר מורכבת. חודשי כהונתו הראשונים של רייגן הניבו משבר חמור ביחסים, כאשר הממשל ביקש את אישור הקונגרס לעִסקת מכירה של מטוסי ביון מתקדמים מסוג אייוואק״ס לערב הסעודית. ישראל התנגדה בכל התוקף. זה היה הזמן שבו השדולה הפרו-ישראלית אייפא״ק נכנסה להילוך גבוה, והגיעה אל פִּרקה.

בטרקליני ׳השמרנים החדשים׳

בדיוק נמרץ שנה אחת לאחר השבעת רייגן, ראש הממשלה מנחם בגין שלח את משה ארנס להיות השגריר בוושינגטון. ארנס הזמין את בנימין נתניהו, אז מנהל המכירות של תעשיות רים בצפון אמריקה, לשמש סגנו. זו היתה טבילת אש מועילה, שהקפיצה את נתניהו שנתיים אחר כך אל כהונת השגריר באו״ם. תשע שנים אחר כך, הוא נבחר לעמוד בראש הליכוד.

האו״ם היה שדה קרב, וממשל רייגן נהג בו בתור שכזה. ב-1981, רייגן מינה את ג׳ין קֶרְקפּטריק, פרופסור מאוניברסיטת ג׳ורג׳טאון, לשגרירה באו״ם. קרקפטריק קראה לשינוי רדיקלי במדיניות החוץ האמריקאית: עמידה לצד ידידים על יסוד אינטרסים, לא על יסוד סנטימנטים או שיקולים של זכויות אדם. היא היתה במשך שנים אחדות נושאת הדגל של מי שהתחילו להיוודע אז בכינוי ׳השמרנים החדשים׳, או ניאו-קונז.

אמנם קרקפטריק פרשה מן האו״ם ארבעה חודשים לאחר בואו של נתניהו, אבל הם היו שותפים קרובים. הדיפלומט הישראלי הצעיר, הרהוט והנאה נעשה בן-בית בטרקליני הניאו-קונז. הם קיוו שהיא תהיה יום אחד נשיאת ארה״ב, והוא — ראש ממשלת ישראל.

בימי קרקפטריק, משלחת ארה״ב באו״ם ניהלה מאבק בלתי פוסק נגד הלגיטימיות של החלטות האו״ם. כאשר דיפלומט סובייטי הזהיר כי האו״ם ייצא מניו יורק, סגנה של קרפטריק הכריז: אדרבא, אנחנו ״נלווה אתכם אל הרציף, וּננופף לכם לשלום לבבי בשעה שתפליגו לעבר השמש השוקעת״.

נציג ארה״ב באו״ם ״מציע לחברות הלא-מרוצות לקחת את האו״ם למקום אחר״. למשל, לכל הרוחות. (על עמוד השער של ה׳ניו יורק טיימס׳, 20 בספטמבר 1983)

ג׳ין קרקפטריק נואמת במועצת הבטחון של האו״ם. מאחוריה, מימין, נראה סגנה, צ׳ארלס ליקנסטיין, האיש שהבטיח ״לנופף שלום לבבי״ לאו״ם, אם יחליט להסתלק מניו יורק (המקור: צילום מסך של יוטיוב)

׳אתם מוזמנים לבעוט בנו׳

אלאן גֶרסון, פרקליט וושינגטוני ידוע שהיה יועץ בכיר לקרקפטריק, כתב, כי בשנתיים האחרונות של נשיאות ג׳ימי קרטר, ״האו״ם עשה כמיטב יכולתו להתעלם מארה״ב, לגַנות אותה, לבוז לה וּלהכפיש אותה״. באחד מנאומיה באוזני מועצת הבטחון של האו״ם, קרקפטריק הכריזה, ״אנחנו הסרנו מן השולחן את השלט ׳אתם מוזמנים לבעוט בנו׳״.

נתניהו הצטרף אל המאבק הזה נגד האוירה באו״ם ונגד האנטי-ישראליות האינסטינקטיבית של רוב חברותיו. באותם הימים, בידודה של ישראל בזירה הבין לאומית היה פנומנלי. היו לה יחסים דיפלומטיים רק עם שלוש ארצות באפריקה השחורה. עדיין לא היו לה קשרים דיפלומטיים עם סין ועם הודו. הכניסה לדיפלומטים ישראליים היתה אסורה בהחלט בכל ארצות מזרח אירופה, מחוץ לרומניה. אמנם לדיפלומטים ישראליים קשה להרגיש מבודדים בניו יורק, אבל בצד המזרחי של מנהטן היו מקומות נעימים יותר מארמון הזכוכית של האו״ם.

צריך כמובן להזכיר, שלא קרקפטריק ונתניהו התחילו את המאבק נגד האו״ם בתוך האו״ם. קדמו להם שגריר ארה״ב פטריק דניאל מויניהן ושגריר ישראל חיים הרצוג באמצע שנות ה-70, הלוא הם ימי ״ציונות היא גזענות״. אבל קרקפטריק ונתניהו שיכללו אותו.

חודש אחד לאחר מינויו כשגריר, ה׳ניו יורק טיימס׳ כתב על נתניהו, כי הוא מן המעטים באו״ם המסוגלים להתבטא ״באופן ספונטני״. העתון הוסיף: ״הסכמה שוררת בין יריבים וּבעלי ברית, שמעלתו הגדולה ביותר של מר נתניהו היא הלהט שלו והשימוש האפקטיבי שהוא עושה בסרקזם בהצגת עמדותיו״.

ההרגלים הרעים

מעט מעט התחילו העננים להתפזר. ישראל התחילה להיחלץ מבדידותה ביחס ישיר לסיום המלחמה הקרה. האו״ם חדל להיות תיאטרון של איבה, וּלסולנים כנתניהו וכקרקפטריק לא נועד עוד תפקיד. היא עזבה את האו״ם ב-1985, והתאכזבה לגלות שהנשיא רייגן אינו מוכן לקדם אותה. נתניהו עזב ב-1988, כדי להתמודד על מקום ברשימת הליכוד בכנסת. הוא יתמנה עד מהרה לסגן שר החוץ, ויוקפץ למנהיגות לאחר התבוסה הניצחת של הליכוד בבחירות לכנסת ה-13, ב-1992.

לא כל ההרגלים הרעים סרו מן האו״ם. הרוב האוטומטי שנהג להקניט את הדמוקרטיות המערביות הוסיף להניב אבסורדים תקופתיים, כמו בחירת שגריר ערב הסעודית לנשיא מועצת האו״ם לזכויות האדם; או החלטה של אונסק״ו, שלישראל אין כל קשר היסטורי עם ירושלים. ככל שהיחסים הבין לאומיים מידרדרים, וגוברים החיכוכים הדיפלומטיים בין החברות הקבועות במועצת הבטחון (בייחוד ארה״ב עם רוסיה ועם סין), גדל הדמיון בין הימים האלה ובין הימים ההם.

הואיל ומר נתניהו חוזר ונזכר בתחילת שנות ה-80 הוא ירצה אולי, ואולי לא ירצה, להיזכר במלים שהשמיע ב-17 באוקטובר 1984, לאחר שהעצרת הכללית של האו״ם, דחתה ברוב גדול הצעה איראנית להשעות את חברותה של ישראל. ״יהיו אשר יהיו פגמיו, האו״ם מציע לפחות מקום פגישה לכל האומות״, אמר נתניהו, והוסיף:

״כולנו עומדים לפני בררה. אנחנו יכולים להוסיף ולהתייחס בסובלנות אל המאמצים להפוך את הגוף הזה לפרודיה של עצמו, או שאנחנו יכולים להגיד, ׳רבותיי, נא להשאיר את קנאותכם בדלת הכניסה׳״.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “מלחמת שלושים השנה של בנימין נתניהו”

  1. אורי היפו הגיב:

    אתה רומז, אם הבנתי נכון, שלא צריך לצפות ליותר מדי מטראמפ, ואנו עלולים להתאכזב מהפער בין ההכרזות של הצד שלו לבין המעשים בפועל.

    סקירה הסטורית מהנה מאד, אני לא יכול להאמין שחלפו כבר 36 שנים,

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, אני ספקן. לא מפני שאני חוזה, מעשה נחמיה שטרסלר ב׳הארץ׳ לפני כמה חודשים, שטראמפ יכפה הסדר שלום על ישראל ועל הפלסטינים, אלא מפני שהוא חסר כל מצפן פוליטי או מדיני. שום דבר הבוקע מפיו אינו מיוסד על השקפת עולם או על קריאה משכילה של עובדות. הוא לוח חלק. מפחיד למדי בהתחשב בעוצמה השמורה לנושא הכהונה.

  2. גיל ג. הגיב:

    היי יואב, שמח לראותך שוב כאן.

    קצת מצחיק לראות את ביבי סונט ומתגרה באובמה במשך שנים, שבמהלכן אובמה לא הוציא מלה לִגְנוּתוֹ, ותמך בישראל בצורה חסרת תקדים, ואז פתאום לתקוף אותו על החלטה שהיתה צריכה לדעתי להתקבל כבר מזמן.

    אני חושב שהוא גם שם יותר מדי מיהבו על טראמפ, שהוא אדם לא צפוי ולא נראה שיש לו סנטימנטים מיוחדים דווקא לישראל.

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים בהחלט, גיל.

      אני אפילו מעז לנחש, מבלי שיש לי איזשהו יסוד עובדתי, שנתניהו חושש מפני טראמפ בדיוק מן הטעם שציינת.קשה להתייחס ברצינות אל איזושהי דעה שטראמפ מביע, מפני שדעותיו מאינן מעוגנות באיזשהו בסיס של ידע או של הבנה היסטורית. כולן תוצאה של אינטואיציה מסחרית.

      • יוסי דר הגיב:

        מעניין, כי אני חשבתי שלהיות סוחר זאת תכונה רצוייה לנשיא (כל השאר, ידע, הבנה היסטורית וכו’ יבואו בעזרת עקומת למידה סבירה ויועצים טובים)

        • יואב קרני הגיב:

          אינני יודע על יסוד מה חשבת את זה, יוסי, בוודאי לא על יסוד תקדימים. איש העסקים האחרון שנבחר לנשיא היה הרברט הובר, ב-1928, והוא הגיש לאמריקה את השפל הגדול.

          ארץ, בוודאי ארץ גדולה ומורכבת ורבת השפעה, אינה מתנהלת כעסק, או כתאגיד. אי אפשר למכור אותה, או לפרק אותה, או לשמוט את חובותיה, או להכריז עליה פושטת-רגל, או לפטר את אזרחיה, או למזג אותה עם ארצות אחרות. ארצות אינן מתנהלות על יסוד ׳השורה התחתונה׳, מפני שמניע אותן הרבה יותר מהיגיון מסחרי.

          כמובן, נשיאים יוצאים נשכרים מעצותיהם של יועצים חכמים ומיומנים. אבל תחילה נשיא צריך לבחור יועצים כאלה, ואחר כך הוא צריך להאזין להם. הנשיא המיועד טראמפ מסרב לקבל תדרוכים שוטפים מקהילת המודיעין; והוא מינה גזען ל״אסטרטג ראשי״. התנגגדות ל׳תקינות פוליטית׳ אינה נוסחה מספיקה לניהול ארץ.

          אגב, מעניין מה תחשוב אם יום אחד השורה התחתונה של טראמפ תגיע ליחסי ארה״ב עם ישראל. הם נטולים היגיון מסחרי. כדי להמשיך אותם צריך סנטימנטים, הכרה מוסרית, ידיעה היסטורית. נסיון בניהול בתי קאזינו פושטי רגל ומועדוני גולף אינו מספיק.

          כך או כך, טוב לחזור ולשמוע ממך, יוסי.

  3. נועם הגיב:

    הרבה מילים רעות נשפכו על טראמפ מאז החליט לרוץ לנשיאות, אני מאלו שסבורים שדווקא הלוח החלק איתו הוא מגיע לשולחן יתן ניעור רציני לכל המערכות, כי בוא נודה על האמת, בכל הקשור ל״תהליך המדיני״ – לא אובמה,בוש וקלינטון התקרבו להבאת קץ הסכסוך, הכל שבלוני ולא פורץ דרך או חשיבה חדשנית (מזכיר שאוסלו על כל מגרעותיו ופגמיו היה פורץ דרך, ולאמריקאים לא היה חלק בו, אולי אפילו קלקלו קצת שניסו לדחוף אותו חזק מידי ומהר מידי מהרגע שהם הוכנסו בסוד הרעיון).

    טראמפ האיש לא חף ממגרעות בפן האישי, אבל בוא נודה על האמת שאם היינו נחשפים לאמת על אחד מנשיאי ארה״ב, יכול להיות שהיו שם דברים הרבה יותר קשים לעיכול. בסופו של יום מה שקובע את המורשת של נשיא לאחר סיום תפקידו הם מה היו ההשגים שלו גם אם ההתנהלות שלו היא פחות ״מכובדת״ ונשיאותית מקודמיו.

  4. אני מניח שבחירתו של קרטר עצמו לא נחשבת כי פורד לא כשל “לשוב ולהיבחר” כי לא נבחר בפעם הראשונה? וטרומן וג’ונסון כי הפסידו במקדימות?

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, השבת על שאלתך הראשונה בהצלחה, יובל. (-:

      טרומן וג׳ונסון אמנם הפסידו במקדימות של מפלגותיהן בניו המפשר, אבל לא ניהלו כלל מערכת בחירות, אלא רק הניחו לשמותיהם להיכלל ברשימת המועמדים. כך או כך, הם ויתרו על כל נסיון לחזור ולהיבחר למועמדי מפלגתם, ולא ניסו לחזור ולהיבחר לנשיאים.

  5. עמית הגיב:

    שלום יואב,
    שמח על שובך !

    אני מבקש לשתף בזוית אירונית נוספת על ענין טראמפ, והיא העובדה שבשנה האחרונה הסדרה “הבית הלבן” עלתה מחדש בערוץ החינוכית (פרק יומי בשעה 23:00, כעת כבר מתחילה עונה 7 ואחרונה העוסקת בקמפיין של מחליפו המיועד של הנשיא ברטלט).

    הריחוק המונומנטלי ממש בין תוכני הסדרה, שהיתה בשעתה פופולרית מאד, לבין עלייתו של טראמפ והשתלטות ה”טראמפיזם” על אופיו הכללי של השיח הפוליטי בימינו, מעמיד אותי במבוכה, אני חייב להודות.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, עמית.

      אכן, וכמו שהאמריקאים אומרים you ain’t seen nothing yet. הטראמפיזם רק התחיל להשתולל. עצום את עיניך ונשום עמוק, מפני שב-20 בינואר ישתנה העולם.

      אגב, הסדרה המקורית בארה״ב בהתחילה בשנה האחרונה של נשיאות ביל קלינטון, כך ששש משבע עונותיה חפפו לנשיאות ג׳ורג׳ בוש/דיק צ׳ייני. היא היתה תזכורת שבועית ל״ריחוק המונומנטלי״ בין המציאוּת ובין מה שיכול היה להיות. ברטלט היה הנשיא, שהדמוקרטים רצו ולא קיבלו. הוא היה החלוּפה המדוּמה והמקוּוָה לבוש/צ׳ייני.

      אגב, גאונותם של יוצרי הסדרה הגיעה אל שיאה בעונה השביעית. הם חזו בדיוק מדהים את עלייתו של ברק אובמה (דרך דמותו של ציר הקונגרס ההיספאני מטקסאס, ״מאת׳יו סאנטוס״. כיוצא בזה, אם גם במידה קצת פחות מדויקת, הם חזו את מיט רומני דרך דמותו של הסנאטור מקליפורניה, ״ארנולד ויניק״.

      בשנים הבאות תהיה סיבה טובה לחזור ולצפות, ולחזור ולצפות. היפוך יותר גדול של הנשיא האינטלקטואל ורב-האנושיות ברטלט לא יתכן. אפילו תרחישאי הוליווד לא היה מצליחים לבדות את הנשיא טראמפ מלבם.

Leave a Reply