חבלי משיח

זה הזמן לתיאבון אסטרטגי. זה הזמן לקריאת תיגר על כל מה שהיה מובן מאליו. זו הזדמנות הנקרית אולי פעם בחצי מאה, אולי פעם בחצי אלף. זה הסיכוי הגדול של הימין המהפכני בישראל

׳הארץ׳, שבעה באוקטובר 2016

איך נעדר הפאקטור הזה מן המִשוואה הישראלית? איך החמצנו מעיקרה את הציפיה הזו? האם היא קיננה שם מאז ומעולם? האם הימין הקיצוני בישראל תמיד ייחל לִפריקת עול רביבשתית? האם הוא תמיד קשר את מימוש חזונו בניתוץ הסטאטוסקוו? האם האסטרטגים הראשיים שלו, בבונקרים הסודיים מתחת לעמונה, תמיד חישבו את הקץ על פי הסיכוי של טריפת הקלפים בחפיסה הבין לאומית?

הבה נחזור אל ששה באוקטובר. נפתלי בנט מדבר בכינוס לזכר חנן פורת בירושלים.

"בנושא ארץ ישראל אנחנו צריכים לעבור מבלימה להכרעה", הוא אומר. "אנחנו צריכים לסמן את החלום, והחלום הוא שיהודה ושומרון יהיו חלק מארץ ישראל הריבונית  […] אנחנו לא יכולים להמשיך לסמן את ארץ ישראל כיעד טקטי, וּמדינה פלסטינית היא היעד האסטרטגי”.

על מה לכל הרוחות הוא מדבר? יכלו תושבי אוקטובר 2016 לתהות, מפני שהם האמינו כי רגליהם עומדות על קרקע המציאות. באיזה עולם פרללי מתכנן שר החינוך לשנות את היעדים האסטרטגיים?

הקרקע הנשמטת

התשובה חוזרת וניתנת מאז שמונָה בנובמבר: בעולם הזה. הפרללי שייך לריאליסטים מִשֶכּבר הימים. התפוגגה המציאות שבה עמדו רגליהם. התפוגגו אפילו הכלים שבאמצעותם נבחנת המציאות. בנט הקדים להבחין. לאחר הבחירות בארה״ב הוא הטעים את הקשר בין חזונו האסטרטגי ובין שינויים אוניברסליים.

הפרטים כמעט אינם חשובים. חשובה היא הקרקע הנשמטת. בלשון הימים האלה, ״האליטות״ מוּכּוֹת בכל מקום. מובס ונהרס המונופול שלהן על הבנת העולם. בארץ אחר ארץ, הכלים נשברים, לא סתם מתוך אי הסכמה עם דעות האליטה, אלא מתוך אי הסכמה עם עצם זכותה להציג את השאלות.

ברק אובמה ציטט במסיבת העתונאים המסכמת של נשיאותו, ביום ו׳ שעבר, סקר דעת קהל המראה שיותר משליש הבוחרים הרפובליקאיים בארה״ב סומכים את ידיהם על ולדימיר פוטין. ״ראש הקג״ב לשעבר״, הזכיר הנשיא לשומעיו. ״רונלד רייגן היה מתהפך בקברו״. אבל למי בכלל איכפת רונלד רייגן. פוטין הוא רק משל. הם יסמכו את ידיהם על כל דבר שהוא ההיפך מהגיונן של האליטות וּמציפיותיהן הטבעיות.

הם יהיו ׳הם׳ אשר יהיו שלחו את האליטות לכל הרוחות בבריטניה, במשאל ברֶקזיט, ביוני שעבר. הם שלחו את האליטות לכל הרוחות בארה״ב. הם שלחו אותן באיטליה, במשאל העם החוקתי של תחילת החודש. מה הן יעשו בהולנד, בבחירות של חודש מארס? ובצרפת, בבחירות של אפריל/מאי? ובגרמניה, בבחירות של ספטמבר?

בהולנד, שיש לה המבנה הפוליטי הקרוב ביותר לישראל (פיצול מפלגתי כרוני, משטרים קואליציוניים מסובכים), הסקרים של השבועות האחרונים חוזים התמוטטות של המערכת הפוליטית. הימין הקיצוני שונאהמהגרים, שונאהאיחודהאירופי וחובבישראל, יזנק לעמדת בכורה. למפלגות ההיסטוריות צפויה התרסקות כללית. ה׳וול סטריט ג׳רנל׳ כותב, שבהולנד דוק: בהולנד, לא בצרפת ולא בגרמניה ״החלום האירופי יסתיים״.

כאשר מתמוטט הסטאטוסקוו

הגיעו בנפשכם מה עשוי להתרחש בעולם ב-2017: שינוי רדיקלי במדיניות החוץ האמריקאית, התחזקות רוסית במזרח אירופה וּבמזרח התיכון, קריסה של אחדות אירופה. לשון אחר: עירעור חסר תקדים של הסדר העולמי, אשר הולדתו בימים שלאחר מלחמת העולם השניה, והתבססותו בימים שלאחר נפילת הקומוניזם הסובייטי.

זה עולם של הזדמנויות יוצאות מגדר הרגיל. כאשר מתמוטט סטאטוסקוו אימפריאלי, או ניאואימפריאלי, מתחיל עידן ארוך של איודאות ושל ניסויים פוליטיים וחברתיים. גבולות חדשים נמתחים, וחוזרים ונמתחים.

עניינו של הסטאטוסקוו הקודם היה ציות לִכללי התנהגות. בימי זוהרה של הקיסרות הרומית היה אפשר להתנהל בבטחון מלא לכל רוחב אירופה, מן הים השחור עד האוקיאנוס האטלנטי. קראו לימים ההם Pax Romana, השלום הרומאי. הוא היה תוצאה של הבנת המחיר הכרוכה בַּהפרתו. תשאלו את יהודי המאה הראשונה לספירה מה קרה להם לאחר שהפרו. 400 שנה אחר כך, הלך השלום וּבאו הברברים.

היגיון מהפכני

על חורבות הסדר הקיים, או לפחות על חורבות הבנתו, הכול מוזמנים לכתוב כללים חדשים, או להציע הבנה חדשה. שינויים היסטוריים מפליגים מתאפשרים רק בנסיבות כאלה. זה הזמן לתיאבון אסטרטגי. זה הזמן לקריאת תיגר על כל מה שהיה מובן מאליו. זו הזדמנות הנקרית אולי פעם בחצי מאה, אולי פעם בחצי אלף. בדרך כלל מְניבות אותה מלחמות עצומות ממדים: מלחמת מאה השנה, מלחמת 30 השנה, מלחמת שבע השנים, מלחמות נפוליאון, שתי מלחמות עולם.

היגיון מהפכני מציין כמעט מאז ומעולם את הימין הקיצוני, או ״החלופי״, כפי שקוראים לו כיום באמריקה (Alt Right). הוא היה זקוק למהפך, כדי להיחלץ מן השוליים הסהרוריים, וּלהתקרב אל מרכז הזירה. לימין הקיצוני בישראל מהפך מקומי לא הספיק. 1977 אמנם הניבה אופוריה, אבל היא התנפצה על סלעי המציאות. מֵחלציה יצא הפירוק המסיבי ביותר של יישובים בתולדות המפעל הציוני.

בבונקרים מתחת לעמונה כמובן, לא עמונה הפיזית אלא עמונה המנטלית השתרר מצב רוח טרוצקיסטי. נביא המהפכה הבולשביקית האמין שהיא תנצח רק אם תהיה מתמדת, ורק אם תתרחש בעת וּבעונה אחת בכל העולם. ״מהפכה בארץ אחת״ לא עניינה אותו, מפני שהיתה בעיניו חסרת כל סיכוי. כיוצא בזה, המהפכה הישראלית נכזבה, מפני שהיתה תלויה בשינויים מהפכניים בוזמניים בשלוש יבשות. היא הצריכה את הריסת הציפיות והכללים. היא הצריכה הבאשה מסיבית של ריח האליטות.

בקיצור, היא הצריכה חבלי משיח. זה הזמן לחזור ולהאזין לנעימת התוגה והתקווה של נעמי שמר. חבלי משיח הנה זה בא. הנה זה בא.

אשרי המאמין.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמוס ב.   ביום 23 בדצמבר 2016 בשעה 23:54

    ברוך שובך. התגעגעתי…

  • שוני ב״כ   ביום 24 בדצמבר 2016 בשעה 0:52

    יואב, אני קורא את כתבתך מ-2012. אני עוד זוכר את הכתבה הראשונה שלך שקראתי. התקוממת נגד אורי אבנרי, שטען שאיראן לא תקפה מדינה אחרת באלף השנה האחרונות. חשבתי לעצמי, הנה כתב שמדווח על המציאות כמות שהיא, ולא מוסיף את עמדתו לכתבה.

    שאני קורא את מה שאתה כותב עכשיו, הרושם הוא שונה לגמרי, אתה ממש מדווח את עמדתך על מה שהתרחש. השימוש במלים ׳אליטות׳, ׳סהרורי׳, ׳ימין אלטרנטיבי׳ וכו. לא אתה הראשון שהשתמשת בהן. אבל שזה מופיע בכתבה שלך זה חוטא לאמת.

    אני מקווה שימי משיח לא יבואו, אני מקווה שישראל על אליטותיה ועל הימין האלטרנטיבי שלה ישכילו להגיע להסדר, שבו מי שאינו מכיר בה כמדינה וחותר תחתיה לא יהיה אזרח שלה. לא חייבים להגיע להפרדה מוחלטת. יש הרבה פתרונות המתקיימות במדינות מערביות אחרות. כמו תושבות קבע, או תושבות זמנית. לא כולם צריכים להיות אזרחים. ולגבי כוונתו של בנט לסיפוח הגדה המערבית על האוכלוסייה שלה, זה לא יוביל את ישראל למקום טוב, אלא להפך.

    • יואב קרני   ביום 25 בדצמבר 2016 בשעה 3:45

      מודה שלא ירדתי לסוף דעתך.

      האם אתה מתלונן שהבעתי דעה בחתימתי המלאה, בניגוד לך, למשל, או לְליגיונות המשוטטים האנונימיים בפרוזדורי האינטרנט?

      אתה מייחס אובייקטיביות לביקורתי על אורי אבנרי, אבל מסרב למצוא אותה בביקורתי על הימין. ובכן, אני חושב שאתה מעמיד אותי במבחן פגום. אינני חושב שאני צריך להישפט על משוא פנים, אלא על רצינות. עניין אחד אם אתה מסיק שלא הצלחתי להציג טענה רצינית להצדקת הדעה שאני מביע. עניין אחר הוא אם אתה מגלה כי הדעה שאני מביע אינה מתיישבת עם דעתך. הסכמה בינינו אינה מעניקה לי הילה של אובייקטיביות, ואי-הסכמה אינה מפקיעה את ההילה.

      אני מקווה שאינני דוקטרינר, ואינני מביע דעות רק מפני שהן מתיישבות עם השקפת עולם מנחה וחסרת-פניות. אני משתדל, במידות משתנות של הצלחה, לשפוט אנשים לגופן של דעותיהם. מפעם לפעם אני מוצא את עצמי בעמדת הסכמה עם אנשים שהשקפות העולם שלהם זרות לי. גם ההיפך הוא הנכון.

      אני חושב שמצאת פנים שלא כהלכה ברשימה שעליה אתה מגיב כאן. מה בדיוק הפריע לך בשימוש ״אליטות״, כדי לתאר, איך נגיד אתה זה, אליטות? ההגדרה ׳השוליים הסהרוריים׳ היא שימוש לשון רב שנים באנגלית, lunatic fringe. לא כל ימין הוא ׳סהרורי׳. ימין קיצוני בארה״ב מן המין שתיארתי, עם נטיות ניאו-נאציות, הוא בהחלט סהרורי. יש ימין רחב-יריעה, הנמצא בגבולות המוסכמים של הלגיטימיות. זה אמור גם בשמאל.

      אני חולק בהחלט על הנחותיך בעניין ״תוֹשָבוּת״. תושָבי-קבע בדמוקרטיות המערביות הם אנשים שמעולם לא היו אזרחים, ואין להם עניין בהתאזרחות, או שהם נמצאים בשלב-מעבר לקראת אזרחות. אתה מדבר על שלילת אזרחות מאוכלוסיה ילידית. אני מקווה שהשקפה כזאת תישמר בסמיכות מקום לשוליים הסהרוריים.

      תודה על התעניינותך.

  • אוריהיפו   ביום 24 בדצמבר 2016 בשעה 10:10

    תענוג לשמוע אותך שוב.

  • עמית ארז   ביום 24 בדצמבר 2016 בשעה 11:31

    ברוך השב. חסרת לי. מקוה שהבלוג הזה יחזור להיות פעיל.

  • נועם שילה   ביום 25 בדצמבר 2016 בשעה 7:40

    ראשית, כרגיל עונג צרוף לקרוא את טוריך (כאן או בגלובס).

    יש לי שאלה, או יותר נכון בקשה.

    הייתי רוצה לדעת לאור מה שכתבת מה הסיבות והמניעים למצב ההיסטורי שאליו נקלענו, מה חלקו של האיסלאמיזם בו, והאם אתה מכוון בדעתך על עימות כלל עולמי (מלא או מוגבל) בעקבות השינוי הזה.

    חנוכה שמח,

    נועם

    • יואב קרני   ביום 25 בדצמבר 2016 בשעה 17:15

      תודה, נועם.

      השאלה שאתה מציג כמובן חובקת עולם, ואפשר לענות עליה רק לאורך זמן. מקווה לעשות כן, טיפין טיפין, במישרים או במשתמע.

      כמובן, האסלאם הרדיקלי מילא תפקיד בולט בהיערכות מחדש של היחסים הבין לאומיים. הוא חשף את חולשתן של הדמוקרטיות הליברליות במערב. אף אחת מהן לא התכוננה לצירוף הקטלני של אלימות דתית ושל נהירת פליטים. כל אחת מהן בנפרד היתה מספיקה כדי להעמיד את אושיות הדמוקרטיה הליברלית במבחן. הצירוף הניב שיעורים של שנאת-זרים (לא-רציונלית) ושל פחד (רציונלי), שלא היו דוגמתם בזמן המודרני.

      אבל הצירוף הזה כשלעצמו כנראה לא היה מספיק כדי לחולל את רעשי-האדמה הפוליטיים של הימים האלה. מקום מרכזי נועד להתקוממות נגד הסדר ה׳ניאו-ליברלי׳, זה המעמיד קפיטליזם נאור, סחר חופשי וגבולות פתוחים במרכז סדר היום. זה צירוף שהתקבל על דעתם של רוב האזרחים בדמוקרטיות המערביות לפני רבע מאה ויותר (כפי שהוכיחה התמיכה הציבורית בבריטניה במשאל-העם הראשון על אירופה, 1975; בארה״ב, בכינון איזור הסחר החופשי של צפון אמריקה, ב-1993). אבל במרוצת השנים התמעטה היכולת להבין את יתרונותיו. סיבה אחת היא כמובן חומרית, כי אנשים איבדו את מקומות העבודה שלהם לטובת שותפי סחר מעבר לגבול, או מעבר לים. סיבה שניה היא היעדרם של מליצי יושר משכנעים ואמינים.

      לא קל להיות אמין ולשכנע. הטענה לטובת הסֵדֶר הגלובלי היא מורכבת ורבת-רבדים. אי אפשר לכווץ אותה לרסיסים של רטוריקה פשטנית. בוודאי אי אפשר לצייץ אותה. עכשיו אנחנו יודעים שאין היא עוברת לסוחר, זאת אומרת לבוחר.

      הנסיגה הבוזמנית מן הליברלי ומן הגלובלי היא הרת אסון. כשהיא מצטרפת אל קריסת ציפיות של התנהגות בין לאומית (רוסיה נגד שכנותיה במזרח אירופה, סין נגד שכנותיה בים סין הדרומי) היא בהכרח מעמידה בספק את היכולת להגן על הסדר הבין לאומי שצמח מחורבות מלחמת העולם השניה. אפשר לטעון, כי אנחנו קרובים עכשיו אל עימות צבאי יותר ממה שהיינו מאז הרגעים הקודרים ביותר של המלחמה הקרה. רוסיה עלולה להתחיל אותו, אם תחליט לבחון את דונלד טראמפ על גבולותיה המזרחיים והדרומיים; סין עלולה להתחיל אותו, אם תתקוף כלי שיט אמריקאיים. הסבירות מוסיפה להיות נמוכה, אבל היא גבוהה ממה שהיתה.

  • דני פ   ביום 25 בדצמבר 2016 בשעה 9:57

    באמת טוב לקרוא אותך שוב בפורום הזה. מפחיד לחשוב שאתה צודק.

  • D!   ביום 25 בדצמבר 2016 בשעה 10:22

    מצטרף למודים על חזרת הבלוג לפעולה. מן המפלטים החשובים והמעניינים שלי

  • kb   ביום 26 בדצמבר 2016 בשעה 20:28

    פוסט מרתק. שמח שחזרת לכתוב פה.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: