מלחמות אסיה

תמהיל של רחמים עצמיים ושל טינה מפרנס מדיניות חוץ ופנים, מסין ועד טורקיה. ועכשיו הוא מפרנס עימות בין סין לטורקיה. האם זה רמז על העתיד לבוא?

קשת של משברים נמתחת עכשיו לרוחב אסיה. במזרח, השגשוג הבלתי מופרע של סין, שהתחיל לפני 30 שנה ויותר, מסתיים בימים האלה ממש; במערב, עשור השגשוג והיציבות של טורקיה מגיע אל קצו. במערב אסיה, שאנחנו מכנים ״המזרח התיכון״ (איזה מזרח, איזה תיכון), רק פתאים או אופטימיסטים חסרי תקנה מוסיפים להאמין, שהם יינצלו מן האש הלוחכת את בתיהם מכל עבר.

קשה לדבר על משבר כל-אסיאני. אסיה גדולה מדיי וּמגוונת מדיי, וּבעצם גבולותיה הקונטיננטליים שרירותיים למדי. בניגוד ליבשות האחרות, אסיה מעולם לא השתוקקה אל ״אחדות״, בין אם זו אחדות כפויה, מידי כובש אימפריאלי (טוב, נו, ג׳נג׳יס חאן התקרב), וּבין אם זו אחדות מרצון. אין לאסיה רצונות משותפים, המעוגנים בהיסטוריה או במיתולוגיה; אין בה אחדות של דתות, או של גזעים. למען האמת, הדיבור על ״אסיה״ הוא בעיקרו עניין של נוחיות.

אה, עוד דבר אחד: אסיה פיגרה הרחק אחרי המערב בעידן האימפריות של הזמן המודרני. לא שלא היו לה אימפריות, ולא שהן לא היו חמדניות ותאבות-התפשטות; לא היה שום דבר מנומס, או ידידותי, או שוחר שלום בקיסרות העות׳מנית, או הפרסית, או המוּגאלית (ששלטונה היה פרוש, לפחות בחלק מן הזמן, על פני הודו, פקיסטן ואפגניסטן של ימינו), או הסינית, או המונגולית/טאטארית. אבל אי קטן ששמו בריטניה הגיח מן הים הצפוני, והשתלט על נתיבי שיט ועל חופים, הילך אימים, השפיל, כבש  והרס.

מכנה משותף אחד

אז בכל זאת היה להן, לאימפריות האסיאניות, מכנה משותף אחד: האנגלים (וגם קצת הצרפתים, הרוסים וההולנדים) סידרו אותן. הן הפסידו, וּפיתחו תרבות-משנה של רחמים עצמיים ושל טינה עמוקה. האירופים, בעזרת האמריקאים, סידרו גם את היפאנים, אבל הם ניגשו מייד לעבודה, ו-30 שנה אחר כך הם התחילו לבנות אימפריה ימית משלהם, בואך פרל הרבור.

ההתאבדויות הקולקטיביות של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 העניקו למסודרי אסיה את ההזדמנות לחזור אל הבמה. אחדים ניסו להיות בוגרים ואחראים, אחרים התמכרו לרחמים העצמיים. מסובך יותר הוא מצבם של אלה ששילבו בגרות של מעשה עם טינה היסטורית. זה המתכון המאיים ביותר, מפני שלאנשים פרגמטיים קשה להתמודד אתו. לעולם אינך יודע על איזה יבלת תדרוך, ומי ייצא לך בטריקת דלת באמצע משפט.

את עקבות התמהיל הזה אפשר למצוא כמעט בכל מקום, במינון משתנה. התמהיל הזה הוא המפגיש, וחוזר ומפגיש, את סין ואת ארה״ב בַעֲמָדוֹת פעילוֹת או חצי-פעילות של איבה; הוא מכביד גם על יחסים בין שכנוֹת, בייחוד אלה שסבלו את נחת זרועה של יפאן במחצית הראשונה של המאה ה-20.

פרגמטיות סינית מדוברת

אבות העצמאות של הודו קיוו, כי מורשת הניצול מידי המערב תספק בסיס משותף לידידות אמיצה עם סין. ״הודים וסינים אחים״, אמרה סיסמא מפורסמת של שנות ה-50, שהמאורעות שמו ללעג ולקלס.

יום אחד התברר להודים, שהסינים חושבים את גבולות הודו לפרי-באושים של האימפריאליזם הבריטי, והם רוצים לחזור ולסרטט אותם, לטובת תאבונם הטריטוריאלי הניכר. ב-1962 הם אסרו מלחמה על הודו, וקרעו ממנה שטח הגדול מזה של מדינת ישראל. הם מוסיפים לתבוע שטחים גדולים נוספים בשם זכויותיהם ההיסטוריות.

הודו עושה כמיטב יכולתה להפריד את הסכסוך הטריטוריאלי מעניינים דו-צדדיים אחרים. היא מקווה שפרגמטיות תהיה מקור ההשראה של יחסיה עם סין.

סין אינה מעודדת את הציפיה הזו במקומות אחרים. היא מצחצחת חרבות לכל אורך חופיה, בזה המכונה ״ים סין״ (המזרחי, או הדרומי). היא מתייחסת אל שימוש הלשון באופן קצת יותר מדיי מילולי. ״ים סין״ בעיניה הוא ים השייך לסין, רק לסין, ואבוי למי שינסה לתבוע בעלות חלקית בשם ההיסטוריה והגיאוגרפיה. מלחמה בים סין אינה הזיה. הנשיא אובמה עתה זה תיאר את התנהגות סין כלפי שכנותיה ״תוקפנית״.

070615pressreader_z

לאומנים טורקיים מעלים באש דגל סיני, ומניפים את דגלי ״מזרח טורקסטן החופשית״ (שהסינים קוראים ׳שינגיאנג׳) בהפגנה באיסטנבול, חמשה ביולי 2015. המקור: Pressdisplay.com

בני הפזורה האויגורית מוחים באיסטנבול על השתקת בני עמם, הם לבושים בחולצות המייצגות את ארצות מושבם, מוכתמות באדום לסמל את הדם האויגורי, שהסינים שופכים

בני הפזורה האויגורית מוחים באיסטנבול על השתקת בני עמם, הם לבושים בחולצות המייצגות את ארצות מושבם, מוכתמות באדום לסמל את הדם האויגורי, שהסינים שופכים. המקור: Pressdisplay.com

תנו להם הרפתקאות

העימות המפתיע של הימים האחרונים הוא בין מזרח למערב במובן גיאוגרפי צרוף: סין נגד טורקיה. גל אנטי-סיני מציף עכשיו את טורקיה, במחאה על היחס הסיני למיעוט האוּיגוּרי, בערך 45% של אוכלוסיית ״המחוז האוטונומי של שינגיאנג״, כעשרה מיליון, 0.75% של אוכלוסיית סין. הגירה מסיבית של סינים אתניים (״האן״) הופכת את האויגורים למיעוט בארץ מולדתם. הם מוסלמים, ולשונם שייכת למשפחת הלשונות הטורקיות. מאות אלפי אויגורים נמלטו לטורקיה בשנים האחרונות.

יחסה של סין למיעוטיה מעמיד אותה בתחתית הסולם. חרדת המשטר ליציבות ולשלמות טריטוריאלית משפיעה לעתים קרובות לרעה על שכלו הישר. אבל העימות הזה אינו רק מעשה-ידיה של סין. הוא תוצאה של מצב רוח וּמצב דעת בטורקיה, שהמשטר הניאו-איסלאמיסטי טיפח, או לפחות נמנע מלצנן.

מייסד הרפובליקה החילונית, אטאטורק, רצה לנתק את טורקיה החדשה מן המקורות הפוליטיים של שקיעתה: פאן-איסלאמיות ופאן-טורקיות (או ״פאן-טוּראניזם״). זו האחרונה צברה תנופה משלהי המאה ה-19. עניינה היה אחדות כל העמים הטורקיים של מרכז אסיה. היא פירנסה זן של לאומנות, שהיה פופולרי בשנים האחרונות של האימפריה העות׳מנית.

אטאטורק אסר באיסור חמור את שתי האחדויות המבוקשות, והבטיח ״שלום מבית ושלום מחוץ״, ללא הרפתקאות, וללא מדיניות חוץ אגרסיבית. טורקיה מתפרקת זה שנים אחדות ממורשתו של האב המייסד. בראשה עומדת ממשלה, שהרפתקנות נפסדת חרותה על מצחה. עכשיו יתכן, שהניאו-איסלאמיסטים יכוננו קואליציה עם הלאומנים הפאן-טורקיים, לאחר שאיבדו את הרוב המוחלט שלהם בפרלמנט. אלה בדיוק שני האלמנטים, שהצבא הטורקי השתדל לנטרל במשך שנים.

טורקיה אינה עומדת לצאת למלחמה לטובת האחדויות ההן. אבל אין זה מן הנמנע שאנחנו צופים בקווי העימות של הדור הבא, או של המחצית השניה של המאה ה-21: מלחמות מרכז אסיה, שדת ולאום ישמשו בהן בעירבוביה, לרעת כל השכנים, הקרובים והרחוקים.

[תיקון טעות: הנוסח המקורי של הרשימה כלל את הציון, שהאויגורים הם חמשה אחוזים של האוכלוסיה. לא כן. חלקם של האויגורים נופל מאחוז אחד, ומספרם הכולל עומד בערך על עשרה מיליון. היה עליי לבדוק את הנתון הזה לפני פרסומו, ואני מתנצל.]

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • orihippo   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 15:39

    ניתן להבין בדבריך ש 5% מהאוכלוסיה הסינית היא מוסלמית אויגור. אך המוסלמים שייכים ל10 קבוצות שונות מתוך 55 מיעוטים והאויגורס הם כ 7-8 מליון איש שזה כחצי אחוז מהאוכלוסיה. בערך כמו תושבי הונג קונג.

    • יואב קרני   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 18:08

      אכן, טעיתי בעניין מספרם של האויגורים, תודה על התיקון.

      לפי מרכז המידע של הסי.איי.אי, סך כל המיעוטים בסין מחזיקים 7.1% של האוכלוסיה, וסך כל המוסלמים הם 1.8%. רק מדינת משטרה ברוטלית, המפחדת מן הצל של עצמה, יכולה להיאחז פניקה למראה מיעוט מוסלמי קטנטן, השוחר זכויות לאומיות ודתיות. אבל עם זה כמובן אינך מסכים, וזאת זכותך.

  • orihippo   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 16:33

    The Turkish government doesn’t provide official statistics for the number of Uighurs in Turkey. Uighur groups say there are about 20,000, many of whom have never been to China. About 1,500 are in Kayseri, while most others live in Istanbul, especially in the Zeytinburnu neighborhood near old town. There are also hundreds of thousands of Uighurs living in former Soviet Central Asia

    http://blogs.wsj.com/briefly/2015/01/30/5-things-to-know-about-turkey-and-the-chinese-uighurs/

    • יואב קרני   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 18:21

      על פי אתר הבי.בי.סי, סגן ראש ממשלת טורקיה בולנט ארינץ׳ העריך ב-2009, כי בטורקיה מתגוררים 300,000 אויגורים. אני נוטה להניח שזה היה נתון מוסמך. אבל מי יודע.

      • דודי ג.   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 23:23

        יש לאויגורים זכות להגר לטורקיה, בנוסח חוק השבות?

        • יואב קרני   ביום 19 ביולי 2015 בשעה 8:10

          שאלה מעניינת. אינני חושב שיש משהו מעין חוק השבות, אולי מן הטעם הפשוט שטורקיה אינה מתיימרת להיות המולדת ההיסטורית של דוברי הטורקית. אם בכלל, ההיפך צריך להיות נכון: אבות-אבותיהם של הטורקים בני ימינו היגרו לאנטוליה כנראה מצפון-מזרח אסיה. יש אפוא לעמים דוברי הטורקית שורה של מולדות היסטוריות, ואף אמנם חמש מהן הן מדינות עצמאיות (שיצאו מחלצי ברית המועצות).

          כך או כך, עיון חטוף בחוק האזרחות של טורקיה אינו מעלה שום הזכרה של אזרחות אוטומטית לדוברי טורקית שנולדו מחוץ לטורקיה, להורים לא-טורקיים. אפשר אבל להניח שלדוברי לשונות טורקיות (בשום פנים לא זהות לטורקית; נדמה לי שרק אַזֶרית כמעט זהה) נהנים מיחס אוהד, אם הם נמלטים מארצות מושבם, או מנסים להגר.

          • דודי ג.   ביום 20 ביולי 2015 בשעה 8:51

            אכן החוק (גם מעיון חטוף) לא מבחין כלל בין מהגרים ממוצא כזה או אחר.

            אהבתי, אגב, את משפט הפתיחה: Turkish citizenship is acquired by birth or after birth

            טוב שהחוק מבהיר מייד שאי-אפשר להיעשות אזרח טורקי לפני שנולדת. רק מי שנולד – הרוויח.

            תודה על התשובה והקישור, יואב.

  • חנוך   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 17:02

    יואב כרגיל המאמרים שלך מרתקים ומלומדים. אני חושב שלרשימת המדינות הקולוניאליסטיות יש להוסיף את פורטוגל (פורמוזה – טאייוואן, מקאו וכמה מושבות באינדונזיה).

    • יואב קרני   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 18:11

      אני קצת התלבטתי בזה, למען האמת, והחלטתי לבסוף להשמיט את פורטוגל, מפני שהיא חדלה להיות משתתפת פעילה במשחק הקולוניאלי של אסיה עוד במאה ה-16. ההולנדים דחקו אותה משם, לאחר שגנבו את תכניות הבניה של האניות הפורטוגליות (באמת). במאה ה-19 וה-20 לא היתה שום חשיבות לפורטוגל באסיה, אף כי הוסיפה להחזיק במקאו, בגואה ובמזרח טימור.

      כיוצא בזה גם השמטתי את ספרד, אף על פי שהיא החזיקה בפיליפינים עד סוף המאה ה-19; ונמנעתי מלהזכיר את גרמניה, אף כי היה לה מאחז קטן בחוף סין עד מלחמת העולם הראשונה.

      תודה על התעניינותך, חנוך.

  • נדב   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 18:52

    מעניין מאוד, לא ידעתי על קיומו של המשבר הזה. האם ארדואן או דבוטולו אמרו משהו בנושא? איכשהו, קצת נראה לי לא סביר שטורקיה תפעל, בוודאי שלא צבאית אבל גם לא כלכלית, נגד סין.

    אגב בריתות אסייתיות, נראה לי שאחד הסיפורים החשובים בנושא הוא התגבשות ברית בין יפן להודו, כנראה נגד סין. אתה בוודאי יכול לספר על זה יותר.

    http://www.japantimes.co.jp/news/2015/01/18/national/politics-diplomacy/japan-india-agree-to-beef-up-trilateral-alliance-with-u-s/#.Vap1jPnYhoM

    • יואב קרני   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 19:51

      כמובן, טורקיה אינה זוממת שום פעולה נגד סין, לפי מיטב ידיעותיי, אם כי לפי דיווחים בעתונות הטורקית כבר נרשמה ירידה במסחר בין סין לטורקיה. לפי העתון Zaman (הקשור באופוזיציה), ״חברות מכרות סיניות ואנשי עסקים אחרים מקפיאים את פעילותם ואת נסיעותיהם לטורקיה״. לפי הידיעה, ״ירידה תלולה״ נרשמה ביצוא אבני-חן מטורקיה לסין. סין היא השוק החשוב ביותר לאבני-החן הטורקיות.

      אשר להודו וליפאן, ״ברית צבאית״ היא כנראה הפרזה. אמנם היו דיבורים על הידוק של שיתוף הפעולה הצבאי עם יפאן, וגם עם וייטנם, ובייחוד עם ארה״ב; ואמנם ההנחה הטבעית היא ששיתוף פעולה כזה יהיה מכוון בעיקר כלפי סין; אבל אנחנו רחוקים מאוד מברית צבאית. ההודים יוצאים מגדרם שלא לחמם את גבולם עם סין, ולהדק את שיתוף הפעולה הכלכלי אִתה. (חן חן על הקישורית לעתון היפאני.)

      אינני יודע אם נשיא טורקיה או ראש ממשלתו השמיעו את קולם, אני מסופק.

  • ד"ר מירי שפר-מוסנזון   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 19:30

    שלום יואב,

    כרגיל אני קוראת את הטור שלך בעניין רב, וכך גם הפעם. אני רוצה להעיר על נקודה מסוימת ולהאיר אותה בכל הקשור למתיחות הנוכחית בין תורכיה לסין סביב האויגורים: לטעמי, ההתעניינות התורכית באויגורים כיום אינה שלב בהתפרקות תורכיה מהמורשת הכמאליסטית, אלא גלגול או פרשנות חדשה שלה.

    אתה ודאי צודק שהעימות הנוכחי (למעשה אפיזודה במתיחות שקיימת כבר שנים אחדות) הוא גם תוצר של משטר מאוד מסוים בתורכיה בעל הלכי רוח אסלאמיסטיים. האירועים הנוכחיים מתרחשים במהלך חודש רמדאן, שוודאי צובע בצבעים עזים את הקשר הדתי. אבל תחושת האחווה והקרבה בין תורכים לאויגורים אינה תופעה חדשה בשום צורה – היא מופיעה בבירור גם בראשית הרפובליקה הכמאליסטית.

    ספרי היסטוריה, למשל, אלו שנכתבו בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, שנים של עוצמה גדולה של אתאתורכ כשליט ושל האידיאולוגיה הכמאליסטית, מתארים את העם האויגורי ההיסטורי כחלק מתפיסה תורכית נורמטיבית.

    בדיוק על רקע הניסיון להציע היסטוריה אלטרנטיבית לזו העוסמאנית-מוסלמית, נכתבה היסטוריה שמדגישה את התורכיות. הכותבים בחלקם אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה הקשורים בממסד הכמאליסטי. בהיסטוריה זו, ההקשר הדתי-מוסלמי הוא חוליה אחת ברצף ארוך בהרבה, והאויגורים בפירוש חלק ממנה. תורכים בני זמננו מותחים קו ישר בין האויגורים מימי הביניים לאלו המודרנים, גם אם היסטורית הדבר בסימן שאלה.

    כהיסטוריונית של רפואה מוסלמית ותורכית אני יכולה להעיד שנתקלתי לא אחת בספרי היסטוריה של רפואה, שנכתבו בתורכיה בתורכית בעשורים הראשונים של הרפובליקה, שבהם רפואה אויגורית בימי הביניים מתוארת כאחת ההשראות או המורשות של "הרפואה שלנו", כך בפי הכותבים התורכים.

    לכן כאשר אני רואה התייחסות לאויגורים בספר שהתפרסם בשנת 2000, שכותרתו "מתחת לאור הידע: מוסדות רפואה ובריאות מהעוסמאנים לרפובליקה", שראה אור בהוצאה של עמותה שפועלת תחת המיניסטריון לענייני דת, מבחינתי אין זה מפתיע ומרעיש אלא מעניין לבחון את המשך הקו והשתנותו.

    לאור כל זאת איני בטוחה, שעצם ההזדהות של תורכים ושל תורכיה עם האויגורים היא עדות לשינוי תפיסתי עמוק. אפשר להציע פרשנות, שהנכונות של הממשל התורכי להחצין את העימות הבינלאומי עם סין היא דוגמא לשינוי גישה מהזהירות הכמאליסטית של העבר, אבל כאמור, לא עצם החשיבה על בני המשפחה הרחוקים בסין.

    בברכה,

    מירי

    ד"ר מירי שפר-מוסנזון | ראשת החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה
    אוניברסיטת תל אביב | עמוד הבית: humanities.tau.ac.il/mideast_africa/he
    אתרים: humanities.tau.ac.il/segel/shefer | telaviv.academia.edu/MiriSheferMossensohn
    בקרו אותנו בפייסבוק: http://www.facebook.com/mideast.history.tau

    • יואב קרני   ביום 18 ביולי 2015 בשעה 19:43

      אסיר תודה לך, ד״ר שפר-מוסנזון, על התוספת המחכימה והמרתקת.

      אני אמנם התכוונתי לטעון, שהאוירה הפוליטית בטורקיה היא המאפשרת התפרצויות מן הסוג הזה. עניינם הצודק של האויגורים הנרדפים במקומו מונח, אבל ההסתה נגד סין הניבה התנפלות מכוערת על קבוצה של תיירים קוריאניים, שהמפגינים הטורקיים לא הבחינו ביניהם ובין סינים (עיניים מלוכסנות, אתם יודעים). היה גם חשש מפני פגיעה באזרחים של תאילנד, מפני שממשלת תאילנד גירשה פליטים אויגורים מתחומיה. מדבר בעדו הצירוף של קנאות דתית ושל שנאת-זרים לשמה.

      הסנטימנטליות הפאן-טורקית לא יכלה להיעלם, וגם אינה צריכה להיעלם, כל זמן שאין היא נרתמת ליעדים של פוליטיקה מניפולטיבית. זה אמור בטורקיה — ובכל מקום אחר.

      אגב, הקורא יבחין בהבדלי האיות — ד״ר שפר-מוסנזון כותבת ׳תורכיה׳, ואני כותב ׳טורקיה׳. אם אינני טועה, ׳תורכיה׳ היא מורשת של הכתב הערבי (זה אמנם האיות בערבית), בשעה ש׳טורקיה׳ הוא סיגול עברי של ליטון הכתב, מזמן אטאטורק, הלוא הוא ״אתאתורכ״. בניגוד לערבית, העברית אינה סובלת כ״ף פתוחה בסוף מלה, גם אם המלה היא שם, וגם אם המרתה בקו״ף (״מובראכ״=״מובארק״) כרוכה בחריגה מן התעתיק המדעי. אבל זה כמובן עניין צדדי ונוקדני.

  • רועי   ביום 19 ביולי 2015 בשעה 22:22

    ומה עמדתה של רוסיה בנושא? ודאי יש לה אינטרסים בסין, בטורקיה, ברפובליקות לשעבר, ובתוכה היא.

    • יואב קרני   ביום 20 ביולי 2015 בשעה 10:24

      רוסיה, על פי כל הסימנים, בחרה ברית אסטרטגית ארוכת-טווח עם סין.

      עד כמה ארוך הוא הטווח הארוך, קשה לדעת, בייחוד אם הפרופיל הסיני יוסיף לעלות ברפובליקות הסובייטיות לשעבר של מרכז אסיה, או, כמובן, במזרח הרחוק הרוסי.

      בכל מקרה, לא הייתי רוצה לעורר את הרושם שעימות מתרגש ובא בין סין לטורקיה. דיברתי רק על היערכויות אפשריות לעתיד לבוא, עתיד רחוק לבוא, שבו אסיה והמזרח התיכון יפשטו צורה וילבשו צורה יותר מפעם אחת.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: