בין אתונה לטהראן: מי מקווה ומי מאמין

שני תהליכים מייגעים וגורליים של משא-ומתן הסתיימו כמעט בוזמנית, לאחר הפחדות הדדיות, איומים ותחינות. לאיראנים היה כוח סיבולת גדול מזה שליוונים, והם חוגגים — בלי הפגנות רחוב בבקשה; היוונים הפסידו לכל אורך הדרך, כי לא טוב להיות מדינה קטנה במזרח הים התיכון

והעיר טהראן צהלה ושמחה, כי ניצלה מידי מרדכי היהודי. איראן אסירת התודה, ירוקה (כמובן)נ על המפה, מושיטה את ידיה אסירות התודה אל שר החוץ שהביא את ההסכם. ובא לפרס גואל

והעיר טהרן צָהֲלָה ושָֹמֵחָה, כי ניצלה (הפעם) מידי מרדכי היהודי. איראן אסירת התודה, ירוקה (כמובן) על המפה, מקפיצה על כתפיה  את שר החוץ ג׳וואד זריף, שהביא את ההסכם. וּבא לפרס גואל (קריקטורה של מוחמד-עלי רג׳אבי, Iran Daily)

"יום היסטורי״, מכריזה הכותרת בעתון האיראני הזה, חמשה-עשר ביולי 2015

"יום היסטורי״, מכריזה הכותרת בעתון האיראני הזה, חמשה-עשר ביולי 2015

"שדה מוקשים״, אומרת הכותרת בעתון היווני ׳אתנוס׳, ארבעה-עשר ביולי 2015. המקטורן הוא מקטורנו של ציפראס-בלי-עניבה, העדפת לבוש משותפת לראש ממשלת יוון ולביורוקרטים של איראן

"שדה מוקשים״, אומרת הכותרת בעתון היווני ׳אתנוס׳, ארבעה-עשר ביולי 2015. זה ציטוט מנאומו של ראש הממשלה ציפראס בפרלמנט, לפני שביקש את הסכמת הבית ל״סחטנות״ האירופית. האיש עם המקטורן הוא ציפראס-בלי-עניבה, העדפת לבוש משותפת לראש ממשלת יוון ולביורוקרטים של איראן

צירוף נסיבות זימן לאותו השבוע עצמו שתי עיסקאות פוליטיות רב-צדדיות על שניים מן המשברים החמורים ביותר של השנים האחרונות: האיום היווני על שלומה הכלכלי של אירופה — והאיום האיראני על שלום המזרח התיכון.

הדמיון מקרי בהחלט — או אולי לא. הסכמים לא-טובים נולדו מתוקף הנסיבות המאיימות ביותר. הם מעוררים פיקפוק הכרחי מצד כל משקיף לא-משוחד.

נכונותם, או יכולתם, של חותמי ההסכמים להוציא אותם אל הפועל אינן ידועות, וּממילא מוטלות בספק ניכר. שני ההסכמים מעוררים התנגדות עזה ביותר מצד מי שלא יכלו למנוע אותם, וּמצד מי שעדיין מקווים כי יוכלו לשבש אותם.

שניהם מתקבלים בתערובת של אנחות-רווחה ושל חריקות-שיניים קולניות. מנהיגי הארצות הגדולות מלמדים עליהם סניגוריה, בשיעורים משתנים של התלהבות. הביקורת הקשה ביותר על ההסכמים באה מצד הקטנים במשוואה הבין לאומית (ישראל, סעודיה, האמירויות; סלובקיה, סלובניה, ליטא, לטביה). פונדמנטליסטים מבית — בין אם הם מרקסיסטים או לאומנים קיצונים ביוון, ובין אם הם איסלאמיסטים משיחיים והרפתקנים צבאיים באיראן — אינם רוצים בהם.

שני מנהיגים פוליטיים, שבחירתם הזריקה נסיוב של אופטימיות אל ורידיה של דעת קהל נואשת בארצותיהם, מנסים למכור את ההסכמים.

כאן מסתיים הדמיון, מפני שבשביל מנהיג אחד, היווני אלקסיס ציפראס, ההסכם שעליו חתם הוא איום-ונורא גם בעיניו שלו; וּבשביל המנהיג השני, האיראני חסן רוהאני, ההסכם מממש הבטחה, וכרוך בו פוטנציאל של שינוי.

איש לא חגג את ההודעה על ההסכם ברחובות אתונה, בשעה שאיראנים, בייחוד צעירים, בייחוד בעלי מראה לא-מהפכני, צפרו במכוניותיהם, והניפו דגלים לאומיים (ואחדים, נועזים במיוחד, הניפו דיוקנאות של מנהיגי אופוזיציה עצורים).

ההסכמים האלה עומדים לפתוח פרק חדש, או להוכיח שאי אפשר לפתוח פרק כזה. הם מעמידים במבחן עניינים לא-מוחשיים כמו אמון הדדי ותקווה, שלא לומר משאלת-לב חסודה (הנה אמרתי).

להאמין להן? מדוע בעצם?

אירופה היתה מוכנה לפתוח את ידה הקפוצה, כדי להזרים עוד תשעים-וארבעה מיליארד דולר אל החבית היוונית חסרת התחתית, וּבלבד שהיוונים יבטיחו לעשות רפורמות. אבל הם כבר הבטיחו פעם, או פעמיים, או שלוש לעשות רפורמות תמורת מיליארדים. ואז הם בחרו ממשלת שמאל קיצונית, שהבטיחה לבטל חלק מן הרפורמות, ולא להסכים לחדשות.

ממשלת השמאל הזו נשאה ונתנה עם אירופה במשך חמישה חודשים, בייחוד כדי למשוך זמן, הואיל והאמינה שאירופה מפחדת מפניה יותר ממה שהיא מפחדת מפני אירופה. לבסוף, היא ערכה משאל עם על התכנית האירופית, וקראה לבוחרים להצביע נגד התכנית, מפני שהיא ״סחטנית״ ו״טירוריסטית״. וּלבסוף-לבסוף היא חתמה על התכנית, אף כי המצביעים במשאל העם נענו לה ברוב עצום.

אפשר להבין אם אֵמון בכנות כוונותיה של יוון אינו נוטף מכל נקבובית בגופה של אירופה.

אמון בכוונותיה של איראן מוכרח להיות קצוב אפילו יותר. סוף סוף, היא אינה שייכת לקהילה משותפת, או לאיחוד מונטארי; אין לה אפילו יחסים דיפלומטיים עם בת-השיח העיקרית שלה, וחברי הפרלמנט שלה חוללו מהומה איומה, כאשר שר החוץ שלה נראה משוחח בידידות מופרזת עם מזכיר המדינה של ״השטן הגדול״. בניגוד אפילו למרקסיסטים הקשוחים של יוון, היא אינה חושבת שיש לה עתיד משותף עם שותפיה להסכם, אם כי כמובן היא אינה מתעבת את כולם באותה המידה, וּמוכנה לעשות עסקים עם אחדים מהם (בייחוד עם רוסיה ועם סין).

״אירופה תובעת כניעה מלאה״, מכריז העתון ההוטלנדי AD, שלושה-עשר ביולי 2015, על רקע הסתודדותם של שלושה דוברי אנגלית-לא-מהוקצעת, הנשיא אולאנד, הקנצלרית מרקל וראש הממשלה ציפראס

״אירופה תובעת כניעה מלאה״, מכריז העתון ההולנדי AD, שלושה-עשר ביולי 2015, על רקע הסתודדותם של שלושה דוברי אנגלית-לא-מהוקצעת, הנשיא אולאנד, הקנצלרית מרקל וראש הממשלה ציפראס

אמנות מתיחת החבל

שתיהן, איראן ויוון, מתחו את החבל עד הרגע האחרון. ממשלת השמאל הקיצוני של יוון מינתה מומחה לתורת המשחקים, ״כלכלן מן המדרגה השניה״ על פי הגדרתו שלו, לשר האוצר. הוא הרבה להשתעשע בתורתו, ושיכנע את עמיתיו שברגע האחרון, על פי התהום, האירופים ייבהלו — ויוותרו. לא לגמרי ברור איך הוא הגיע למסקנה ההיא, אולי תוצאת הבוז שמרקסיסט אדוק רוחש למוסדות הקפיטליסטיים. בסופו של סופו של סופו של דבר, ראש הממשלה המרקסיסטי הדיח את שר האוצר המרקסיסטי, החליף אותו במרקסיסט מנומס ממנו, ונכנע על פי התהום.

אלקסיס ציפראס התייצב ביום ד׳ במליאת הפרלמנט באתונה, כדי לבקש את הסכמתו החפוזה של הבית למסגרת ההסכם, כדי לעמוד בלוח הזמנים שיאפשר משא-ומתן על פרטים. הבנקים עדיין סגורים (עומדים להיפתח ביום ב׳), וכלכלה שהיתה במצב אנוש היא עכשיו כלכלה במצב נואש.

שר האוצר המודח, יאניס וארופאקיס, בלוגר פורה, אופנוען רב-כשרון, חביבם של כל שונאי הסטאטוס-קוו באירופה, הודיע שיצביע נגד ההסכם, שהוא השווה עם הסכמי ורסאי של סוף מלחמת העולם הראשונה (דומה מאוד. אכן, יוון המושפלת תתמלא תאוות-נקם, ותכבוש את אירופה בעוד 20 שנה). ציר של האופוזיציה הימנית קרא לעברו, ״אתה הרסת את כלכלתנו״, אבל הרדיקלים של מפלגת השלטון אינם מתחרטים על שום דבר. 38 מהם הצביעו נגד ההסכם, ורק תמיכת האופוזיציה הצילה, לפי שעה את ציפראס. יושבת ראש הפרלמנט, זואי קונסטנטופולו, השייכת לאגף הרדיקלי, כינתה את ההסכם ״השמדת-עם חברתית״, לא פחות.

איראן מתחה את החבל במידה גדולה יותר של הצלחה. היא שילמה מחיר כלכלי וחברתי כבד מאוד על הרפתקות הגרעין שלה. הממסד הדתי נאלץ להרשות לכליא-ברק רפורמיסטי להעפיל לכהונת הנשיא, לפני שנתיים, לרגל עייפות כללית ממדיניות חוץ, אשר הסיגה את כלכלת איראן בשנים, מוטטה את המטבע שלה, הקטינה באופן דרסטי את הכנסותיה מיצוא נפט, ייקרה את היבוא ללא נשוא, וחסמה את המערכת הפיננסית הבין לאומית בפניה.

אבל איראן לא נחפזה להגיע להסכם. אפילו לאחר שהנושאים ונותנים, בלוזאן או בווינה, לא עמדו בלוח הזמנים, דיפלומטים איראניים הגיבו במשיכת כתפיים פומבית. היה ניכר בהם שהם נוהגים על פי תרחיש מוכן מראש: לשון הגוף שלהם מביעה זלזול בכל איום.

עתון איראני בלשון האנגלית מצטט באהדה את נשיא ארה״ב ואת מזכיר המדינה שלו על עמוד השער, לא מאורע של מה בכך. Iran Daily, חמשה-עשר ביולי 2015

עתון איראני בלשון האנגלית מצטט באהדה את נשיא ארה״ב ואת מזכיר המדינה שלו על עמוד השער, לא מאורע של מה בכך. Iran Daily, חמשה-עשר ביולי 2015

אובמה, ללא דרמה

דרגת הסבלנות, שנהגו האמריקאים באיראן במרוצת המשא-ומתן הזה, ראויה להשוואה מעניינת עם מיעוט הסבלנות שנהגו האירופים ביוון. אכן, היוונים עיצבנו את כל שומעיהם, אבל הם ביקשו כמה ארכות קצרות בסוף הדרך, ואירופה סירבה בכל התוקף להעניק אותן. ארה״ב, לעומת זאת, חזרה והודיעה, שלוחות-זמנים שרירותיים לא יעמדו בינה וּבין הסכם עם איראן. (אגב, האמריקאים ביקרו בנימוס תקיף את עמדת אירופה כלפי יוון, אבל זה עניין נפרד.)

איזו מן הטקטיקות היתה נבונה וּמועילה יותר? זה יצטרכו יום אחד ההיסטוריונים, או הפסיכולוגים, להכריע. אבל ברור למדי שסבלנותה של ארה״ב הגדילה את סיכויי ההסכם, לטוב ולרע; הקטינה את תאבונו של המנהיג העליון לשבור מייד את כל הכלים; וגם אותתה לאיראן שרצונו של הצד השני בהסכם גדול מאוד. גדול מאוד, מאוד.

הנשיא רוהאני, על אף תוארו, הוא בעל יכולת תמרון מוגבלת מאוד. לא זו בלבד שהוא כפוף למנהיג העליון, אלא שחלקים ניכרים של הממשלה נמצאים מחוץ להשג ידו, וחותרים ללא הרף תחתיו. הרדיקלים, הטהרנים והמשיחיים של הרפובליקה האיסלאמית היו מוכנים לקבל נוסחה מדודה וּמוחלשת של פיקוח גרעיני, כדי להיחלץ מן הטבעת החונקת של הסנקציות. אבל אין להם כל עניין להיחלץ מיחסי איבה פעילה עם ארה״ב.

הו, לא, הננס הציוני המכוער התגנב אל מתחת לשלוחן המשא-ומתן, והוא מנסה בשארית כוחותיו הננסיים לסכל אותו. קריקטורה של עלי רג׳אבי ב Iran Daily, עשרים-ותשעה ביוני 2015

הו, לא, הננס הציוני המכוער התגנב אל מתחת לשולחן המשא-ומתן, והוא מנסה בשארית כוחותיו הננסיים לסכל אותו. קריקטורה של עלי רג׳אבי ב Iran Daily, עשרים-ותשעה ביוני 2015

האייאטוללה חמנייאי הבהיר את זה בנאום בפני סטודנטים בשבוע שעבר. אמריקה, הוא הכריז, היא ״פיסגת היהירות עלי אדמות״, וצריך להוסיף ולהילחם בה. היתכן שקיווה, כי ההכרזה הזו תשמוט ברגע האחרון את הקרקע מתחת לרגלי הדיפלומטים שלו בווינה? או אולי הוא ידע, שהנשיא קר הרוח בבית הלבן, זה שחסידיו קשרו לו בשעתם את כתר No Drama Obama, אינו נוטה להגיב על עלבונות, בייחוד כאשר הם באים מצד אויבים.

הנשיא אובמה לא חתם על ההסכם הזה כלאחר יד. אין כל ספק שהוא הקדיש לו חודשים של מחשבה, והפך בו והפך בו. איך הגיע למסקנה הפוכה מזו הנראית מובנת מאליה בעיני ישראל וידידיה? התשובה הפשוטה היא, שחילוקי דעות קיומיים מפרידים בינו וּביניהם, לא רק על עתיד המזרח התיכון, כי אם גם על מקומה של אמריקה בעולם. היא רשאית לקבל עליה סיכונים, שמדינה צרת מותניים בשולי הים התיכון אינה מוכנה ואינה מסוגלת לקבל.

מינכן, שמינכן

אנלוגיות היסטוריות הן תמיד חלקיות, תמיד מטעות, תמיד מוּעדוֹת למניפולציה. ישראלים חוטאים בהן פעם אחר פעם, לרעת רצינותם. מה לנו אנלוגיה שחוקה יותר ממינכן. חוזרים עליה אנשים שספק אם קראו יותר מפיסקה אחת על מינכן בוויקיפדיה. אבל אני חושב שהשבוע יש משהו באנלוגיה הזו, אם גם לא במובן של ישראל = צ׳כוסלובקיה.

הדמיון נוגע למצב הפנימי בארצות, שהמערב הדמוקרטי היה להוט לפייס. אנחנו יודעים שהיטלר ומרעיו רצו מלחמה בספטמבר 1938. הם נחרדו מפני אנחת-הרווחה הקולקטיבית של הגרמנים, כאשר ארצם קיבלה מה שרצתה בלי מלחמה. הם חרקו שיניים, כאשר גרמנים נופפו בידידות למכונית השרד של צ׳מברלין, מפני שקיוו, כי מינכן הצילה אותם ממלחמת גוג-ומגוג. זה בדיוק מה שקרה ביומיים האחרונים בטהראן. בטהראן, המשטרה נשלחה לפזר הפגנות ספונטניות לטובת ההסכם, שארצם חתמה.

אנחנו גם מניחים, במידה סבירה של ידיעה, כי הצבא הגרמני היה מוכן לצעוד נגד היטלר, אילו נצטווה לצעוד לעבר הגבול הצ׳כי, בהיעדר הסכם עם הדמוקרטיות המערביות. שליח גרמני, קולונל בייהם-טלטבך, אפילו ניסה להתקבל אצל אנשי ממשלה בלונדון, כדי לדווח להם על התכניות. לשווא.

הבריטים גמרו אומר להגיע להסכם, שגרירם בברלין היה מליץ יושר מובהק של פיוס היטלר, הם לא התעניינו באופוזיציה הגרמנית (הוא, השגריר, תיאר את פעילות האופוזיציה כ״דיבורים של בגידה״, ומהיותו ג׳נטלמן אנגלי הוא סירב בהחלט לשקול אותם); והם הניחו שהסכם-עכשיו יסלול את הדרך להסכמים נוספים, מפני שאפשר לתת אמון בהבטחותיו של היטלר.

מתונים, כמה שהם מתונים

איננו יודעים מה קורה בחדרי-החדרים של הממסד הבטחוני האיראני. יותר מדיי פעמים הניח המערב שיש ״מתונים״ בטהראן, המוכנים להיענות לגילויים של רצון טוב מצד המערב. בשנות ה-80, ישראל עזרה לאמריקאים להניח את קיומם של ה״מתונים״, לרעת ההבנה של איראן ושל מעשיה. אחר כך היתה נשיאותו של חאתמי. עכשיו מחייך אלינו רוהאני.

אם יש ״מתונים״ בעלי רצון וכוח, ספק אם אנחנו יודעים את שמותיהם, או את מעמדם, או את הרגליהם. אבל היתכן ש״מתונים״ חיכו לכשלון המשא-ומתן על הגרעין, ממש כפי שגנרל האלדר במטה הכללי הגרמני ב-1938 חיכה לכשלון מינכן, כדי לשים קץ למשטר?

אולי נדע את זה יום אחד. אולי נדע אז אם ברק אובמה היה ״שוטה שימושי״, או שהציל את העולם, אם גם לא את ישראל. כך או כך, הממד ההיסטורי של השבוע העובר אינו מוטל בספק. חזקה עליו שייזכר אפילו בעוד 500 שנה. זה היה השבוע — יגידו תושבי המאה ה-26 — שבו חלף לוויין אנושי בפעם הראשונה על פני פלוטו, והתחיל לפתוח את שעריו של שביל החלב. אובמה? ציפראס? חמנייאי? מי? מי?

טעות, לעולם חוזר: בנוסח קודם של הרשימה הזו תיארתי את שר האוצר המודח של יוון, ורופאקיס, כמומחה ל״תורת המספרים״. היה צריך כמובן להיות, ״תורת המשחקים״. מתנצל, ומודה ליובל פינטר ולאורן בלס על התיקון.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 תגובות בנושא “בין אתונה לטהראן: מי מקווה ומי מאמין”

  1. במלים אחרות ניתן לכנות את המתואר ״הפנים החדשות של הקולוניאליזם״.

    שוב, ״מנהיגי הארצות הגדולות״ (כך בלשונך), אלה היושבים מעבר לים הגדול, יודעים טוב יותר מה׳נייטיבס׳ מה הדרך הנכונה. העובדה שכל שכנותיה של איראן חושבות ההיפך הינה משנית.

    נזכור שגם השכנה עיראק, ולמעשה כל השכנות, הן יציר הקולוניאליזם מן המאה ה-19.

    בסיבוב הקולוניאלי הקודם ארצות הברית לא השתתפה, מותר להטיל ספק אם השחקן החדש ישפר את קבלת ההחלטות.

    דן מוזס

  2. יואב, תוכל לכוון אל מקום, ספר, ספרים, להרחיב בו את הקריאה וההבנה על הסכם מינכן ועל אותם "בוגדים"?

    תודה.

    1. ציטטתי מן הספר German resistance against Hitler; search for allies abroad, 1938-1945, מאת Klemens von Klemperer, שיצא בארה״ב ב-1992. המונח ״בגידה״, לתיאור הקשר הגרמני נגד היטלר, מפי השגריר הבריטי בברלין, נוויל הנדרסון (Henderson), מוזכר בעמ׳ 92.

      מעניין, ומעורר אסוציאציות, הוא מה שכתב על הנדרסון המתנגד העקיב ביותר של פיוס היטלר בשירות הדיפלומטי הבריטי, רוברט ואנסיטארט (Vansittart): ״אם תתקבל דעתו של סיר נ. הנדרסון, יקיץ הקץ על המתונים בגרמניה ועל הסיכוי של גרמניה מתונה בעתיד״. הנדרסון נאבק נגד ״התערבות בענייניה הפנימיים של גרמניה״ בדרגה מבהילה של עיוורון.

  3. שלום יואב, ורופקיס הוא פרופסור לכלכלה, מומחה בתורת המשחקים, שקיבל את הדוקטוראט ולימד באוניברסיטאות מערביות, וגם הצליח לא רע בתור איש עסקים במערב. שני חתני פרס נובל לכלכלה (קרוגמן ושטיגליץ) ועוד כלכלנים בכירים רבים טענו בפומבי שתכנית הצנע היא הרסנית ולא תביא לשיקום יוון. למה להגחיך?

    1. אינני מלעיג על עצם ההתנגדות לתכנית-הצנע. טענות כבדות-משקל נטענו נגדה, והן ראויות ללימוד.

      אני מלעיג, לעומת זאת, על הקליקה המרקסיסטית החובבנית, שעלתה לשלטון ביוון מבלי שהיה לה איזשהו מושג מה לעשות. היא קיבלה לידיה כלכלה, שהיו בה סימני התאוששות מסוימים (הצמיחה ביוון ברבעון האחרון של השנה שעברה היתה המהירה באירופה; הרחק מן המהירות הנחוצה ליוון להיחלץ מן התהום, אבל אות מבשר טובות), ודירדרה אותה בתוך ששה חודשים אל מעמקים חדשים.

      זו קליקה, שכל תכנית הפעולה שלה היתה מיוסדת על שתי תקוות לא מבוססות: שהיא תפחיד את שאר אירופה, ותסחט ממנה תנאים משופרים ברגע האחרון; ושהיא תערער את הסדר הפוליטי הקיים באירופה הדמוקרטית, באמצעות בעלי ברית רעיוניים מן השמאל הקיצוני ובאמצעות שונאי אירופה מן הימין הקיצוני.

      כשהקליקה הזו היתה צריכה להקים ממשלת קואליציה, מאין לה רוב מוחלט בפרלמנט, היא העדיפה מפלגת ימין קיצונית ולאומנית על פני שמאל דמוקרטי קלאסי. היא נמאסה בסופו של דבר לא רק על שמרנים ועל ליברלים כלכליים, אלא גם על סוציאל-דמוקרטים אירופיים. מנהיג הסוציאל-דמוקרטים של גרמניה אמר על ציפראס שהוא ״שרף את הגשר האחרון אל אירופה״.

      הקליקה הזו, שונאת הקפיטליזם, שונאת הדמוקרטיה המערבית, יצאה מחלצי הקומוניזם הסטליניסטי של שנות ה-40, אשר ניסה לתפוס את השלטון ביוון בכוח, והתחיל מלחמת אזרחים עקובת דם. בנים לא ייענשו על חטאי אבות, אבל אביו של ורופאקיס היה אחד מהם.

      אגב, ורופאקיס הוא שהעיד על עצמו, כי היה ״כלכלן ממדרגה שניה״, לא אני. הפוזה האופנענית שלו, עם מעיל העור והקסדה בדרך לפרלמנט, הזמינה גיחוך. הוא שיקר לעמיתיו האירופיים, הוא ניסה להערים עליהם, הוא העליב אותם, הוא שיקר לתקשורת על מהלך שיחותיו איתם — הוא עורר טינה ושאט-נפש מצד כל בני-שיחו. זה מה שיוון היתה צריכה בשולחן המשא-ומתן?

      התשובה היא, כן, בעיני המרקסיסטים החובבנים המנהלים אותה. כל האקט הפוליטי שלהם לא היה אלא מחוות התרסה, מן הרגע הראשון של שלטונם. בהתרסות אי אפשר להציל מדינה.

      (לא היה לי די זמן להוסיף קישורים לעובדות ולציטוטים הניתנים כאן, אני מקווה לעשות כן לכשאפנה.)

השאר תגובה