קצת יותר מדיי דמוקרטיה עדיין לא הועילה לאיש

משאל-העם של יוון מעצבן את שאר אירופה. אירופים זוכרים את ההיסטוריה הארוכה של מניפולציה ושימוש לרעה של משאלי עם עוד מימי נפוליאון בונפרט. אבל משאלי-עם דווקא התירו פלונטרים בשורה של ארצות, כולל כאלה שלא ידעו אם הן רוצות להיות אירופיות. משאל עם היה יכול לפזר את הערפל ביוון לפני ארבע שנים, אילו הגרמנים והצרפתים היו מרשים. עכשיו, משאל העם — שאולי בכלל אינו חוקי — הוא אמצעי של אבדן עשתונות

במהדורה האירופית של ׳וול סטריט ג׳רנל׳, שניים ביולי 2015

התנהלותה של ממשלת יוון השבוע תילמד יום אחד בחוגים למדע המדינה, בחינת מופת של טירוף מערכות: הנהו ראש הממשלה ציפראס, המאבד עשתונות, יוצא בטריקת דלת, וּמכריז על משאל עם; הנהו ציפראס, המנסה למצוא את עשתונותיו האבודים, ושולח מכתב-פיוסים, וּמציע לקבל את התכנית האירופית חוץ מ…; הנהו ציפראס, החוזר ומאבד את עשתונותיו בתוך כמה שעות, וּמוקיע את ”המנהיגים השמרנים הקיצונים“ של אירופה, שדחו את ידו המושטת.

על האימפולסים של הקבוצה המשונה המנהיגה את יוון אני כותב ברשומה נפרדת: ממשלה, המתנהגת כמו היתה אופוזיציה רדיקלית, הזקוקה למגבר-קול יותר ממה שהיא זקוקה לסיעוּר-מוחות. מקודם הם נהגו לחתור תחת הסֵדר הפוליטי בארצם. עכשיו, משהפכו בעצמם לַסדר הפוליטי, הם חותרים תחת הסדר הפוליטי של אירופה.

בעלי בריתו היחידים של ציפראס באירופה, או לפחות הנאמנים ביותר, הם אנשי Linke, השמאל הקיצוני בגרמניה, שאת הגרעין הקשה שלו מספקים יורשיה הישירים של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית; ומפלגת המוקיון Bepe Grillo באיטליה. צורמנותו של ציפראס וחוסר בגרותו נמאסו אפילו על הסוציאל-דמוקרטים של גרמניה ושל איטליה.

להלן יעסיק אותנו האמצעי שציפראס שלף מתרמיל העשתונות האבודים שלו: משאל-העם. את המשאל הוא יזם בחטף, והוא נועד להיערך ביום א‘, שבוע לאחר הכרזתו.

מנדט? איזה מנדט?

עד הרגע האחרון לא היה ברור כלל אם המשאל יתקיים. עירעור על הלגיטימיות שלו תלוי ועומד בבית המשפט העליון ביוון. שרים בכירים בממשלה, כולל זה העומד בראש הצוות הכלכלי, דחקו בציפראס לבטל את המשאל, מפני שהם חוששים מהפתעה לא נעימה. אמנם הסקרים הראשונים חזו נצחון מכריע למתנגדי ”התכתיב האירופי“, אבל סגירת הבנקים וההזהרות הבוטות מברלין ומבריסל עוררו אצל היוונים חרדת פרידה מאירופה. הסקרים האחרונים לפני המשאל הצביעו על תיקו: גלולה מרה מאוד בפיו של ציפראס.

האירופים מתייחסים אל המשאל הזה בתערובת של כעס, של בוז ושל עייפות. הגרמנים מנידים את ראשיהם, כשהם שומעים שממשלת יוון זקוקה ל“מנדט“. הלוא יש לה מנדט. היא ניצחה ביתרון ניכר בחודש ינואר (אמנם לא השיגה רוב בזכות עצמה, אבל קיבלה הרבה יותר ממה שקיבל הליכוד בבחירות בארץ, ויש לה רק שותפת קואליציונית קטנה אחת). היא ניצחה על יסוד התרסותיה נגד אירופה. מדוע היא מבזבזת זמן על משאל, אלא אם כן היא מנסה להשתמט מאחריות? (תשובה אפשרית: היא מנסה להשתמט מאחריות.)

ידו של גיאורגי רעדה

סיפור משאל העם הזה הוא לאמתו של דבר ארוך הרבה יותר משבוע. היקפו של משבר החובות ביוון התחוור במלואו לפני שש שנים. בראש ממשלת יוון עמד אז גיאורגי פפנדריאו, בן לשושלת פוליטית מפורסמת (גם סבא, גם אבא היו ראשי ממשלה, לאורך ימים וּמספר פעמים). פפנדריאו הנכד עמד אמנם בראש המפלגה הסוציאליסטית (PASOK), אבל בניגוד לאבא הוא היה איש מערבי, מודרני ונוח לבריות.

ידו של פפנדריאו רעדה, כאשר עמד לחתום על ההסכמים עם נושי יוון ב-2011. לו באמת לא היה מנדט, מפני שבַעלוֹתוֹ לשלטון, שנתיים קודם, לא היה לאיש מושג מה גדול השבר. הוא הודיע אפוא על משאל עם. הוא התכוון למשאל רציני, בעקבות בירור ציבורי מקיף. המשאל נועד להתקיים כעבור חודשיים או שלושה, לא ”בשבוע הבא“.

לא בא בחשבון, הודיעו לו האירופים, זאת אומרת אנגלה מרקל הנצחית, הקנצלרית של גרמניה, וניקולא סרקוזי, עדיין נשיא צרפת. אם הוא רוצה משאל עם, הם אמרו לו, בבקשה, אבל המשאל הזה צריך להיות על עצם חברותה של יוון בגוש האירו, לא על פרָטֵי ההסכם לפרעון חלקי של חובותיה.

מאחר שגם שר האוצר שלו תקף את תכניתו, בגלוי ובפומבי, פפנדריאו חזר בו. הוא התפטר ימים אחדים אחר כך, כדי לפנות מקום לממשלה רחבה בהשתתפות הימין, אשר בראשה הועמד טכנוקרט. ככל הידוע, רק בנימין נתניהו מתגעגע אל פפנדריאו (”ג‘ורג‘“, הוא ציטט את עצמו אומר לפפנדריאו בפגישה לבבית בבית קפה באתונה). כאשר פפנדריאו ניסה לחזור אל הפוליטיקה, מפלגתו החדשה לא התקרבה אפילו אל אחוז החסימה.

לימאן ברדרז בריבוע

משאל עם ביוון, בדצמבר 2011, או בינואר 2012, היה מפזר כנראה הרבה מן הערפל. הוא היה מקדים וּמגלה את המידה שבה להנהגה הפוליטית אין מנדט לעסקים עם אירופה. הסקרים באותו הזמן הראו, כי 77% מן היוונים מתנגדים להסכמים. משאל עם היה שומט אפוא את הקרקע מתחת לכל התהליך, ויוון היתה ממהרת, או מ‎שׂתרכת, אל שערי היציאה מן האירו.

אכן, הרבה דרמה היתה נחסכת, חוץ מזה שלפני חמש שנים יציאת יוון היתה מסוכנת לאין שיעור יותר ממה שהיא השבוע. אז, אירופה לא הספיקה להתכונן, וסכנה של קריסה מונטארית ריחפה עליה, מעין לימאן בראדרז בריבוע. זו היתה הסיבה העיקרית שמרקל וסרקוזי התנגדו למשאל. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה.

הנפוליאונים אהבו לשאול

משאלי-עם לא היטיבו עם דמוקרטיות אירופיות, או עם דמוקרטיות בכלל. באירופה הן נטו לשרת שליטים סמכותניים מנפוליאון בונפרט ואילך. הרעיון המודרני של משאל-עם שאב את השראתו מכיכר השוק של אתונה. הוא לא נועד להחליף את הדמוקרטיה היַציגה, אלא לחזק אותה. אבל הוא נמצא מחליש אותה.

דמוקרטיה יציגה היא זו הנבחרת אחת לכמה שנים (בין שנתיים לשש, תלוי בארץ הנידונה). הריבון, הלוא הוא העם, מאציל את סמכויות השלטון לאסיפה מחוקקת. ברוב מדינות אירופה וּבחלק ממדינות אסיה ואמריקה, האסיפה היא המקימה ממשלה. הריבון עובר ליציע, וּמריע, או שורק בוז, אבל אין הוא משתתף בקבלת החלטות.

נפוליאון הראשון, מ-1802 ואילך, ואחיינו, שנטל 50 שנה אחר כך את התואר ”נפוליאון השלישי“, חזרו ועשו שימוש במשאלי-עם כדי לצמצם, או לבטל, את החרויות הדמוקרטיות, וּלכונן את שלטונם האישי לכל חייהם, ואחר כך לכל חיי צאצאיהם. אמנם איש מהם לא זכה להוריש את שלטונו, אבל זה היה רק בגלל תבוסות צבאיות.

רק סדאם רצה 100%

הַקַלוּת, שבה המנגנון של משאל העם שועבד לצורכי הדיקטטור, הילכה קסמים גם על דמוקרטים — בייחוד בנסיבות שבהן פיצול מפלגתי הִקשה על קבלת החלטות, למשל בזמן הרפובליקה השלישית של צרפת (1940-1871). משאל-העם ייפה את כוחם של המנצחים לנתק את הקשר הגורדי, או הפלונטר, באיבחת חרב אחת.

מוסוליני והיטלר שיכללו את משאל-העם, והפכו אותו לכלי העיקרי של השגת לגיטימיות וּביצורה. שניהם זכו תמיד ביותר מ-95%, בדרך כלל  יותר מ-98%. לפי הידוע לי, רק סדאם חוסיין תבע 100% תמיכה במשאל-עם, שערך ערב הפלישה האמריקאית, ב-2003. רוב הדיקטטורים האחרים הבינו שזה יהיה מוגזם.

משאלי-עם שימשו את גנרל דה גול בצרפת, תחילה כראש הממשלה הזמנית, לאחר שחרור פאריס מידי הנאצים, ב-1944, ואחר כך כראש ממשלה ונשיא מ-1958 עד 1969. הצרפתים נהגו להנהן כל אימת שהגנרל הואיל להימלך בדעתם, והוא פירש את הינהוניהם כמנדט לשלטון אישי רם ויהיר. לבסוף, כאשר ביקש את הסכמתם לשינוי קטן-יחס בחוקה, הם אמרו לו מספיק-ודי. הוא  התפטר, ומת כעבור שנה.

נמנעתי מלכלול כאן את משאלי-העם המפורסמים של שווייץ, כולל אלה שסירבו במשך שנים להעניק זכות הצבעה לנשים, או דחו מהגרים. זו מסורת לא-מודרנית, והיא קשורה בחולשה המובנית והמכוּונת של הממשלה המרכזית. לממשלה הזו יש פחות סמכויות ממה שיש לממשלה בארץ מתועשת כלשהי, וּמשאלי-עם הם לא פעם תחליפים הכרחיים, בייחוד בזירה המקומית.

גם בארה“ב יש מסורת רבת שנים של משאלי-עם, אבל מעולם לא היה בה משאל-עם ארצי. הקונגרס מוסיף להיות המחוקק היחיד. משאלי-עם נערכים לעתים קרובות במדינות יחידות, או ברשויות מקומיות. היו בשעתם משאלים אפקטיביים מאוד על שאלות של מסים ושל חינוך. בשנות האלפיים הראשונות, סדרה של משאלי-עם אסרו נישואים חד-מיניים במדינות יחידות. לא עזר להם, כאשר העניין הונח על שולחנו של בית המשפט העליון בוושינגטון.

האירים שיגעו את אירופה

האירופים התגברו פה ושם על ההתנגדות הטבעית למשאלי-עם, למשל בשאלת החברוּת בארגונים פאן-אירופיים. הבריטים ניתקו את הקשר הגורדי ב-1975, במשאל עם על ההשתתפות בקהילה האירופית, קודמתו של האיחוד בן-ימינו. משאל כזה היה הכרחי, מפני שהשאלה פילגה את שתי המפלגות הגדולות. אבל הספקנוּת הבריטית עומדת להניב משאל-עם נוסף על אירופה, ב-2017, שאת תוצאותיו קשה לחזות.

משאלי-עם סיכלו הצטרפות של נורווגיה אל אירופה, תחילה ב-1972, ואחר כך ב-1994. משאל עם הכניס את דנמרק לאירופה, ב-1972. אבל ב-1979 החליטה גרינלנד, שהיא מחוז אוטונומי בדנמרק, לפרוש מן הקהילה האירופית. התוצאה קצת סכיזופרנית, אבל אוכלוסיית גרינלנד קטנה מזו של מלטה, וזה לא היה כל כך חשוב.

האירים שיגעו את אירופה, כאשר הצביעו דבר והיפוכו, פעמיים בתוך שבע שנים. משאל-עם ראשון, ב-2001 וב-2008, הסתיים בתבוסה לשוחרי אירופה; משאל עם חוזר, בתוך שנה וחצי, הנחיל נצחון לשוחרי אירופה. ללַמֶדכם שמשאלי-עם לא פעם מבלבלים את המצביעים דווקא מפני שניתנת בהם ברירה חד-משמעית. אולי ציבורֵי בוחרים אינם זקוקים לבהירוּת כזאת.

בשעתה, הפכפכנותם של האירים הילכה אימים על אירופה. נוסחת הפעולה במוסדות אירופה מצריכה הסכמה כללית. אמנם יש פרלמנט אירופי, וּבו הרוב קובע. אבל רוב הסמכויות נמצאות בידי הפורומים של המדינות החברות. אמנות לשינוי המבנה של האיחוד האירופי בכל גילגוליו תלויות בנכונותן של כל הארצות החברות לחתום עליהן. אירלנד הקטנה עמדה לסכל את השינויים הגדולים במבנה אירופה בעשור שעבר. אילו עמדה בסירובה, היא היתה מתחיל לגלגל כדור שלג, שקשה מאוד לשער את מחוז חפצו.

המשקל הניתן למדינות קטנות הוא מקור של חיוניוּת בארגון, שהיה עלול להיות כלי של דומיננטיות ושל ניצול בידי הגדולות (הן ממילא מואשמות בניצול). אבל עכשיו ברור למדי, שאירופה יוצאת ניזקת ממשקל-היתר הזה. בנסיבות נורמליות, משאל-עם ביוון לא היה מועמד טבעי לכותרות ראשיות באיזשהו מקום מחוץ ליוון.

אפשר רק להתנחם באירוניה, שמועצת אירופה — גוף המפקח על זכויות האדם באלה המתנדבות להיות חברותיו, כולל לא-אירופיות — חושבת את משאל העם של יוון ללא-דמוקרטי. הסיבה: מערכת בחירות קצרה מדיי, שאינה מעניקה די הזדמנויות לטעון בעד ונגד.

לאן הגענו. אפילו את כיכר השוק של אתונה אין אתונה מסוגלת לנהל. איך היא תנהל חוב של 411 מיליארד אירו.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

‎המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

‎אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

‎אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

One Response to “קצת יותר מדיי דמוקרטיה עדיין לא הועילה לאיש”

  1. orihippo הגיב:

    משאל העם נועד להיות הצגה דרמטית שתשכנע את האירופאים ברצינות האזרח היווני, משהו בסגנון תחזיקו אותי או שאני מתאבד. העתונות באירופה כבר דיברה על הצורך בעזרה לזקנים ולמערכת הבריאות, דעת הקהל העולמית נרעשה. זה לא עבד על מארקל.
    ההבדל בין ההסכם של יוון לאירן הוא שיוון תצטרך לעמוד בהסכם ולקיים אותו לטובתה שלה, גם לולי ההסכם היא היתה נאלצת לעשות קיצוצים נרחבים מחוסר ברירה.
    אני שומע מאנשים שקיצצו להם את הפנסיות והמשכורות, כבר אי אפשר לקצץ יותר, לכן אני מסופק אם המצב הכלכלי של יוון ישתפר ואם היא תעמוד בהסכם.
    גם לאירן וגם ליוון יש אינטרס להפר את ההסכם ובשני המקרים המערב יצטרך להתעלם מכך. כושי לא יהפוך עורו. ביטוי שכבר אסור להשתמש בו.

Leave a Reply