כשהשלטון רוצה בעצם להיות אופוזיציה 

משאל-העם ביוון הוא תרגיל אבסורדי בהתחמקות מאחריות מצד מפלגה, שמעולם לא ציפתה ברצינות להרכיב ממשלה. היא מוסיפה להציע ליוון התמרמרות לאומית במקום חשבון נפש

מה לנו עניין דמוקרטי יותר ממשאל-עם, ועוד משאל-עם באתונה. כשהעם נקראים להניף את ידיהם (כן, העם ”הם“, לא ”הוא“), אי אפשר להתלונן על התוצאות. המנדט ישיר וּמפורש, וּמי יוכלו לחלוק על תבונתם של העם. סוקרטס? נו, באמת, הוא טיפטף כל כך הרבה רעל, לפני שטיפטפו קצת אל כוסו.

מחר ינהרו היוונים אל כיכרות השוק שלהם, ויחליטו מאיזה צוק הם רוצים לקפוץ, ואל איזו תהום הם רוצים להגיע.

לבנו יוצא אל היוונים, מפני שלרובם הגדול לא היה מושג באיזו מידה ארצם היתה רקובה וּמושחתת ועצלה. ממשלתם שיקרה להם, כאשר זיפה את הספרים ועיוותה את החשבונות. הם לא ידעו שהשגשוג של תחילת העשור שעבר היה אחיזת-עיניים, שממשלתם לוותה מכל הבא ליד, שהבנקים שלהם כרעו תחת חובות רעים; הם לא ידעו, ואל-נכון לא התעניינו במיוחד, שהכסף, המממן את חייהם הנוחים יחסית הוא כסף שמישהו אחר יצר והשתכר. ככה זה עם כסף אמתי, הוא משקף את סך כל העבודה והתפוקה של מישהו.

רבע טריליון אירו יצקה אירופה אל החבית היוונית, לפני שהתברר לה כי אין שם תחתית, רק דיוֹגֶנֶס אחד, ציניקן מושבע, חובב עוני ושונא מוסכמות, שהאקט הציבורי הראשון של חייו היה להרוס את ערך המטבעות שהנפיק אביו בשביל עיר מולדתו. דיוגנס גורש, עבר לאתונה, ועשה כמיטב יכולתו להרוס את ערכיה הבורגניים, יהיה איפיונם הראוי אשר יהיה.

מן השוליים הסהרוריים

דיוגנס התגורר בחבית ללא תחתית, ממש כמו אלכסיס טסיפראס, הפרחח קורא קריאות-הביניים, שבבחירות האחרונות לפני ההתמוטטות, ב-2009, קיבלה מפלגתו 5% של הקולות. רקבון נבלתה של כלכלת יוון היה מקור צמיחתה האלקטורלית המהירה: כמעט 17% במאי 2012, כמעט 27% ביוני 2012 (אכן, חודש אחר חודש באותה השנה), 36% ויותר ב-2015. שיעור הקפיצה הזה היה מבייש אפילו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בגרמניה בין 1930 ל-1932.

דילוגיה של ׳סיריזה׳ משוליה הסהרוריים של הפוליטיקה היוונית עד השלטון היו המראָה ההפוכה של הצלחות יוון. היא היתה מפלגת ההתמרמרות הלאומית. היא העניקה פטור מחשבון נפש.

מדוע זה יצטרכו היוונים להפשיל שרוולים ולעבוד, אם אפשר להאשים את הנאצים ההם, אלה המחופשים לגרמנים דמוקרטים. אחד החשבונות המוטרפים של יוון מראה, כי לאמתו של דבר גרמניה חבה לארצם יותר ממה שארצם חבה לנושיה (לא זה המקום לדון בייסוריה האמתיים של יוון במלחמת העולם השניה, חטטו נא במעי האנציקלופדיה הסמוכה).

פוליסת ביטוח

יוון היתה זקוקה מלכתחילה לאירופה הרבה יותר ממה שאירופה היתה זקוקה ליוון. היוונים נכנסו למה שנקראה אז ׳הקהילה האירופית׳, ב-1981. זה היה רק שש שנים וחצי לאחר חידוש הדמוקרטיה היוונית.

בסוף שנות ה-60 וּבתחילת שנות ה-70, יוון היתה חרפת אירופה, דיקטטורה צבאית ברוטלית, שהנהיגו רוב הזמן קולונלים משכילים רק למחצה. החברוּת בקהילה האירופית נועדה להעניק פוליסת ביטוח מפני חזרה אל משטר צבאי; אגב, לא רק ביוון, כי אם, כמה שנים אחר כך, גם בספרד ובפורטוגל. אבל במקרה של יוון, אירופה נחפזה מאוד. הפורטוגלים, לשם השוואה, חיכו 12 שנה.

אירופה חששה לא רק מפני הימין היווני הקיצוני, אלא גם מפני השמאל הקיצוני, זה השמאל שמֵחלציו יצאו גם טסיפראס וסיריזה. היטלר עדיין לא הובס, ב-1944, כאשר הסטליניסטים היווניים התחילו את התקוממותם באתונה, בנסיון לתפוס את השלטון מידי הבורגנים הפרו-בריטים. מלחמת האזרחים של יוון השתוללה, בהפסקות, במשך ארבע שנים ויותר, גבתה יותר מ-150,000 הרוגים, עקרה מבתיהם מיליון בני אדם, היה רצופה מעשי זוועה הדדיים, וטבעה צלקות עמוקות בגוף יוון ובנפשה.

השמאל הקיצוני לא חדל לשנוא את הדמוקרטיה היוונית המקרטעת, והיא שנאה אותו. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, והוחזרה אליו  רק ב-1974, לאחר נפילת המשטר הצבאי. היא לא הפליאה עשות בזירה האלקטורלית, אבל שמאל רדיקלי, אנטי-מערבי, עלה לשלטון ב-1981, ועמד במרכז המערכת הפוליטית עד מותו של מנהיגו הכריזמטי, אנדריאס פפנדריאו, ב-1996.

המיץ הפרובינציאלי

זה היה שמאל מעצבן במיוחד, שנהנה להקניט את ארה“ב ואת מערב אירופה, ולפלרטט עם ברית המועצות. פפנדריאו עצמו, בנו של ראש ממשלה ליברלי מן האסכולה הישנה, היה חניך האקדמיה האמריקאית, וּבילה שנים ארוכות כפרופסור באוניברסיטת מינסוטה. טסיפראס, יורשו הרוחני, התבשל במיץ הפרובינציאלי של יוון, שאל קלישאות מעייפות של שמאל יושב-קמפוס, והכין את עצמו לחיים ארוכים במועדון של ויכוחי-סרק.

״ציפראס בבוּנקר״, מכריזה הכותרת ביומון האיטלקי Messagero, שניים ביולי 2015. ״המנהיג נעלם מעיני עמו במשך ימים, מתקשר רק באמצעות נאומי טלויזיה״. הוא חזר והופיע בעצרת ערב ההצבעה

טסיפראס שייך לקטגוריה של מנהיגים פוליטיים, שלא ציפו להגיע לשלטון, בוודאי לא במהירות הזאת, או בנסיבות האלה. אוגו צ‘אווס בוונצואלה היה אחד מהם, ב-1998, עם תוצאות הרות-אסון בשביל ארצו; אסמאעיל הניה מחמאס היה אחר, ב-2006, עם תוצאות ידועות; אולי גם טאייפ ארדואן בטורקיה, ב-2002. שום דבר לא הכין את טסיפראס לשלטון. הוא בא מסביבה פורקת עול, שרוממה את חוסר האחריות למצע פעולה.

מאין לו מושג איך מושלים, טסיפראס גם לא ידע איך מפרשים מנדט, וּמה עושים בו בדמוקרטיה יציגה. נראה בעליל שפאניקה אחזה אותו, כאשר התברר לו שיש לו ההזדמנות הלגיטימית לחלוטין להוציא את מצע מפלגתו אל הפועל, וּלהסתלק מגוש האירו. בשנות האופוזיציה שלו לא היה איכפת לו להאזין למשק כנפי ההיסטוריה, ולתבוע מונופול מרקסיסטי ישן על הבנתה. אבל עכשיו הוא רוצה שמישהו אחר יקבל את ההחלטה בשבילו.

יציאת יוון מן האירו אינה משרתת שום עניין חשוב. היא תזיק ליוונים, היא תזיק לאירופה, היא תשפיע לרעה על כלכלת העולם. אבל יציאת טסיפראס עצמו אינה יכולה להזיק. הוא מייצג זן פוליטי הרסני: אופוזיציה, המוסיפה להתנהג ככזאת גם כאשר היא מגיעה לשלטון. ישראלים מכירים אופוזיציות כאלה. הן מעייפות מאוד, והן תלויות לשיורן בקיטוב ובפילוג.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

‎המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

‎אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

‎אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “כשהשלטון רוצה בעצם להיות אופוזיציה ”

  1. redrafi57 הגיב:

    אני מתייחס לשתי הרשומות האחרונות:
    1. האם לדעתך אירופה, בהובלת גרמניה, חפה מכל אחריות? האם אין ביחס כלפי יוון אפליה ביחס לחסינות ממנה נהנו בנקים שכשלו (או טייקונים שזכו לתספורות נדיבות)?
    2. האם לדעתך יציאת יוון מגוש האירו איננה מסוכנת יותר לאירופה מאשר עבורה? האם אין חשש שמדינה כמו ספרד, גדולה ומשמעותית הרבה יותר, תהיה הבאה בתור ואז דבר לא יעצור את ההתפוררות?
    3. ובאותו הקשר – נדמה לי שהיה מקום להזכיר גם את ״פודמוס״ בין בעלי בריתו של ציפראס.
    4. ולמה ברשומה אחת הוא ציפראס ובשניה טסיפראס?

    • יואב קרני הגיב:

      תודה על הערותיך.

      אירופה בוודאי אינה חפה. החטא הקדמון היה כנראה לצרף את יוון לגוש האירו מבלי לפשפש בספריה, ומבלי לתהות אם תרבותה הפוליטית והרגליה מתיישבים עם סדר תקין. בשעתם, האירופים העשירים התנו הצטרפות לאירו בהורדת הגרעון בתקציב הממשלה המצטרפת לשלושה אחוזים מן התוצר המקומי הגולמי. מראות הפוכות נתלו על התקרות, כדי לעורר את הרושם ששורה של ממשלות עמדו בתנאי הזה.

      החסינות שניתנה לבנקים ניתנה להם לזכר לימאן בראדרז. כמובן, הבנקים היו צריכים להיענש על קלות דעתם הכמעט-נפשעת. אבל מה הטעם להעניש בנקים, אם התוצאה היא התמוטטות פיננסית כללית.

      אכן,יציאת יוון מעמידה בספק את שיור האירו, בייחוד אם יוון תתאושש במהירות יחסית (כפי שחוזים כמה כלכלנים). ספרד, פורטוגל, אפילו איטליה עלולות למהר אל תור היציאה — וזה יהיה אסון כבד לחזון של אחדות אירופה. כשלעצמי אני מאמין שאירופה צריכה לצאת מגדרה להשאיר את יוון, אבל ציפראס ושות׳ אינם פרטנרים רציניים.

      הצדק איתך, כמובן, בטעות השמטתי את Podemos הספרדית מרשימת בעלי הברית של ׳סיריזה׳. Podemos עלולה להיות מפלגת השלטון הבאה של ספרד, ואז אבוי לאירו ואבוי לאיחוד האירופי. אין כל סיכוי שמשלמי המסים בגרמניה, בצרפת, באוסטריה, בהולנד, בבלגיה ובסקנדינביה יממנו את החזון הדמוקרטי פופוליסטי של התנועות הקיקיוניות האלה, שצמחו בן לילה.

      מתנצל על בלבול האיות של ציפראס ושל טסיפראס. בארץ מקובל לאיית ציפראס, ועליי לעמוד בכלל הזה.

      חן חן.

  2. טל ס הגיב:

    יואב, אני מאד מעריך את כתיבתך וקורא את הטורים שלך באדיקות מזה שנים רבות. זו הפעם הראשונה אי פעם שאני לא מסכים עם הניתוח שלך מכל וכל.
    חברים יוונים שלי שהיגרו מיוון למדינות אירופאיות אחרות מספרים על מצב של כמעט-אנרכיה ששורר בכפרים מחוץ לערים הגדולות כבר כמה שנים. כנופיות משליטות חוק וסדר כאוות נפשן והמשטרה חדלה מלתפקד.
    ציפראס מייצג בעיניהם של רבים את האפשרות האחרונה של יוון להיחלץ מהתפרקות מערכות טוטאלית.
    ציפראס יודע שהמנדט שניתן לו מהעם הוא שברירי גם כך, והדבר ההגון היחידי שהוא יכול לעשות בהינתן הצורך לקבל החלטה גורלית הוא לאשרר את ההחלטה על עתיד יוון במשאל עם. זה הרבה יותר הגון מראש ממשלה ישראלי שמסתמך על קואליציה צרה ותמיכה של המפלגות הערביות מבחוץ כדי לקבל החלטות גורליות. מן ההגינות הוא שהיה מבקש אישרור מהעם, תוך הכרה בכך שהמנדט שניתן לו הוא מאד גבולי.
    לגבי יוון, הישארותה בגוש היורו שירתה עד כה ותמשיך לשרת בעיקר את הבנקים והחוסכים הגרמניים. עזיבה של יוון את גוש היורו תוכל – אולי – להציל את יוון בטווח הנראה לעין.
    לצורך העניין, פיחות מהיר במטבע היווני עשוי לגרום לכך שתוצרת חקלאית יוונית איכותית תוכל להתחרות בהצלחה בשווקי האיחוד במחירים תחרותיים. פיחות יגרום גם לכך שמשפחה ישראלית תוכל לצאת לחופשת הכל כלול ביוון במחיר של יציאה למסעדה טובה בתל אביב.
    אני מאמין שתול יצירת יתרונות תחרותיים בענפי התיירות והחקלאות יוון תוכל להימנע ממיתון ארוך טווח במידה והיא תצא מהיורו.
    בכל מקרה, הישארות ביורו תבטיח את המשך הסבל הנוכחי ללא אופק לפיתרון.
    הניתוח של אבירמה גולן בסופ״ש האחרון מתאר בעיני בצורה מדוייקת את המציאות.
    http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2675071

    • יואב קרני הגיב:

      טל, אני אינני רואה את הקשר בין ציפראס ובין שיפור מצב החוק והסדר באזורים הכפריים. אנא השכילני.

      כיוצא בזה, אינני מצליח להבין מדוע ציפראס, המקומם עליו את כל אירופה, ימין ושמאל מתון, הוא ״האפשרות האחרונה של יוון להיחלץ מהתפרקות מערכות טוטלית״. כל התנהלותו מעידה על חוסר כשרון ועל חוסר כישורים. הגידופים כלפי אירופה בימים האחרונים, מפיו ומפי שר האוצר שלו, הם פשוט לא-מבוגרים. איש לא יישא וייתן אתו למחרת משאל העם.

      אינני מבין מדוע אתה חושב את המנדט שלו ל״שברירי״. הוא ניצח באופן משכנע בבחירות של חודש ינואר על יסוד הבטחתו לשאת-ולתת מחדש על עיסקות החילוץ.

      מסכים איתך עם רמיזתך ליצחק רבין. אני חזרתי והבעתי את דעתי, פעם אחר פעם, שטעותו ההיסטורית של רבין היתה להסתמך על קואליציה קטנטנה ואופורטוניסטית, ולא לבקש מנדט במשאל-עם, או בבחירות. אבל רבין באמת סטה מן המנדט שלו באופן דרמטי (אני הייתי מצביע בעדו במשאל עם; אינני מבקר את מדיניותו, אלא את כשלונו הטראגי לזכות בלגיטימיות).

      יוון תיהנה מתחרותיות לרגל פיחות הדראכמה? לא תחת ציפראס. כאשר הוא מבטל רפורמות, מבטל הפרטות, מעלה שכר ופנסיות, האינפלציה תאכל את התחרותיות.

      יוון צריכה נוסחה אחרת, אבל חבורת הנערים שליד ציפראס הוכיחה בעליל עד כמה אינה מסוגלת להוביל את יוון אל שום מקום. כך או כך, אם יוון רוצה דראכמה, שתיקח אותה.

      מודה לך על התעניינותך. באמת אינך צריך לסייג את אי-הסכמתך או לתרץ אותה. אני מברך עליה.

  3. עמית הגיב:

    שלום יואב וברוך שובך
    בעת קריאת הרשימה חשבתי על “תיאורית הדומינו” המפורסמת ההיא (שהתגלתה כמופרכת אם אינני טועה) לפיה נטישת האחיזה האמריקנית בוויטנאם תביא לנפילת דרום מזרח אסיה כולה בידי הגוש הקומוניסטי . האם הרציונל הזה לפיו יציאת יוון מגוש האירו עשויה לטמון בחובה סכנה דומה יש לו באמת על מה להסתמך ? אני תוהה בקול רם מפני שבתוך כל הדברים הרבים הנאמרים ונכתבים על הנושא עולה בברור לדעתי שונות כה מובהקת בין חלקים מסוימים בתוך השלם הזה המתקרא אירופה.

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה תלויה ועומדת, עמית.

      שים נא לב שארצות, הנחשבות מועמדות אפשריות ליציאה, הן דרום-אירופיות: ספרד, פורטוגל, איטליה. יש תכונות משותפות לפוליטיקה שלהן ולכלכלותיהן.

      אם יציאה אפשרית של יוון תעלה יפה, והיא תצליח לצמוח במהירות יחסית לאחר שמיטת חובות, אפשר להעלות על הדעת את ספרד צועדת באותו הכיוון, בייחוד אם Podemos הרדיקלית תעלה בה לשלטון.

      יציאת ספרד תהיה מהלומה כבדה לאירו, אבל תהיה גם מהלומה כבדה לספרד. נטיות צנטריפוגליות בספרד יתחזקו, בייחוד בקטלוניה ובארץ הבאסקים.

      אני חושב שעל הכיוון הכללי ישפיע יותר משאל העם המתוכנן בבריטניה, בעוד שנתיים, על עצם החברות באיחוד האירופי. אבל סילוק יוון, או הסתלקותה, בוודאי יניבו מצב-רוח.

      אגב, תורת הדומינו לא התממשה במלואה, אבל היה בה ממש, בהחלט. שלוש ארצות נעשו קומוניסטיות מלאות בתוך חצי שנה (1975); ואלמלא השתנו האינטרסים האסטרטגיים של סין, אולי יותר היו נסחפות.

      כמובן, אינו דומה הנידון לראיה, כאן אנחנו מדברים על יציאה _וולונטרית_ מאירופה, לא על סילוק כפוי באמצעים צבאיים.

  4. מאור פרץ הגיב:

    1) הייתי שמח אם תשיב יותר בפירוט לסוגיה שהעלה רפי בנוגע להבדל בין מחיקת חובות לתאגידים ולבנקים לבין מחיקת חובות למדינה. למה כשממשלת ארה”ב מצילה את AIG ומוחקת לה חובות זה צעד שקול ואחראי, אך כשיוון מבקשת זאת זה פופוליזם ועזות מצח? מה לא לגיטימי בבקשה של יוון לתת לה אורך-נשימה כדי שתוכל להתאושש ואז להחזיר את חובותיה?

    2) באשר לסיוע האירופי ליוון, ספק אם מדובר בכלל בסיוע. מדובר במלוות שניתנות ליוון כדי שזו תעביר אותם לבנקים הגרמניים. למעשה, ממשלת גרמניה לוקחת את כספי המיסים של אזרחיה ומוסרת אותם לבנקים הגרמניים, כאשר יוון רק משמשת כצינור להעברת הכסף הזה, כמובן מבלי שהיא יכולה לשקם את כלכלתה באמצעותו בגלל תנאי הצנע הדרקוניים שמציבים לה.

    3) גם ההתעקשות על תוכנית הצנע לא הוכיחה את עצמה. ב-2010 יחס החוב-תוצר ביוון היה 110% וכעת הוא 180%, וזה אחרי שיוון קיצצה בפנסיות וצמצמה את הוצאות הממשלה. אפרופו צמצום הממשלה, ביוון יש רק 10 משרדים, מה שאין באף דמוקרטיה מערבית כמדומני. חסידי ה”ממשלה הקטנה” אמורים היו למחוא כפיים על היעילות. אולי דווקא הרחבה תקציבית, גם במחיר הגדלה זמנית של הגרעון, תסייע ביצירת מקומות עבודה ובהגדלת הכלכלה היוונית, מה שיקל עליה להחזיר חובות? העובדה שממשלות אירופה מתעקשות לפתור את המשבר היווני באמצעות תכנית הצנע הכושלת תוך צמצום הפנסיות והשירותים החברתיים של האזרחים, ולא למשל ע”י העלאת מיסים על עשירים, גורמת לי להטיל ספק בעניין של ממשלות אירופה בהחזר חובותיה של יוון, ולחשוב שהמטרה האמיתית היא “ליישר” את יוון לפי התאוריה הכלכלית “הנכונה”. אולי ממשלות אירופה חשות מאוימות מיוון בגלל שהיא מציעה אלטרנטיבה לכלכלה הליברלית שהן דוגלות בה ומקונן בהן הפחד שמא השמאל היווני יצליח וישקם את יוון. אם יצליח ביוון, כמו שציינת, הוא עלול להצליח גם במקומות אחרים דוגמת ספרד למשל. הן היו מאוד רוצות לראות את ממשלות הימין-מרכז (שהן-הן אלו שגרמו למשבר הכלכלי וזייפו את ספרי התקציב, ולא ממשלתו של ציפראס) עולות במקום ממשלת השמאל.

    4) מדוע לא לראות בהחלטה ללכת למשאל עם החלטה אמיצה? סוף-סוף לא מדובר כאן במשאל-עם על גובה צריחי המסגדים, כמו בשוויץ, אלא על עתידו של כל אזרח ואזרחית ביוון. ציפראס ייתכן ושם נפשו בכפו כאן, כי יאלץ להתפטר אם יפסיד.

    5) על דבר אני מסכים עמך, שיוון לא היתה צריכה להיות חלק מגוש האירו. כשערכו של מטבע לא משקף את ערכה האמיתי של כלכלת המדינה זה מתכון לפשיטת רגל, כפי שהוכח כבר גם בארגנטינה שהצמידה באופן מלאכותי את הפסו לדולר האמריקאי. אני מסכים עם טל. יוון תוכל להשתקם כלכלית רק אם תשתחרר מהאירו. זהו לא תנאי מספיק, אך זהו תנאי הכרחי.

    • יואב קרני הגיב:

      אין כל דמיון בין מחילת חובות של AIG ובין יוון, מאור. החלטותיה של ממשלת ארה״ב נגעו לתאגידים אמריקאיים פרטיים, וכללו מוסדות פיננסיים אחרים ותעשיית הרכב. כל התאגידים האלה פרעו את חובותיהם לממשלת ארה״ב. בכל מקרה, זה היה עניינה של ממשלה אחת, בגבולותיה, ביחסיה עם אזרחיה. ההשוואה, במחילה, קלוטה מן האויר.

      ממשלות אירופה ויוון אינן שותפות שוות-ערך במשוואה הזו. יוון לוותה כספים מאירופה, וכשלווים כספים צריך לפרוע אותם. מה לא ברור כאן? תכנית צנע נעשית הכרחית, כאשר אוזל הכסף. ממשלות יוון הסתירו במשך שנים את הפיננסים שלהן מעיני הציבור — היווני והאירופי. יוון פינקה את אזרחיה בפנסיה מוקדמת ונדיבה על חשבון משלמי מסים בגרמניה, בצרפת ובארצות אירופיות אחרות. זה לא יכול היה להימשך.

      יוון היא שביקשה סיוע אירופי, הוא לא נכפה עליה. היא ביקשה אותו, מפני שהגיעה עד סף התמוטטות. אני אינני צריך כאן למסור את הנרטיב של המשבר היווני.

      אתה יכול להוסיף מרכאות כפולות כאוות נפשך לתיאוריות כלכליות נכונות, אבל אירופה היא דמוקרטית וקפיטליסטית. אני מצטער אם צליל המלים אינו נעים לך. תמיד אפשר לנסות לקפוץ אל יקום פרללי.

      אגב, סיריזה היא שניהלה מסע בחירות פאן-אירופי נגד ממשלות דמוקרטיות נבחרות. אנשיה הופיעו בעצרות בחירות של השמאל הרדיקלי, הקומוניסטי לשעבר, בגרמניה. ראש הממשלה שלה הוא שתקף בימים האחרונים את מפלגות השלטון של אירופה, ותיאר אותן ״שמרניות קיצוניות״, חוץ ממה שהאשים אותן בסחטנות ובטירוריזם. מלחמת המעמדות הרטורית הזו נלעגת על פניה, ומעוררת בוז מצד הרוב הגדול של האירופים.

      אכן, יוון היא קרבן הפוליטיקה של ממשלותיה הקודמות. אז מה? האם זה מעניק לעשרת מיליוניה את הזכות הדמוקרטית להכתיב את עתיד אירופה למאות מיליונים, שבחרו ממשלות באופן דמוקרטי לא פחות? האם יוון פטורה מן המאמצים, שעשו ארצות קטנות אחרות באירופה, כמו סלובניה וסלובקיה ולטביה ואסטוניה, כדי להיחלץ ממשברים מערכתיים דרמטיים לא פחות?

      את יוון מנהלים כיום חובבנים, המתבלבלים תדירות בין חדר הישיבות ובין כיכר השוק. הם דירדרו את כלכלת יוון מאז עלו לשלטון, קוממו עליה את שותפיה באירופה, והרחיקו אותה מן המציאות. בלשונו של סגן הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי של גרמניה, הם הרסו את הגשר האחרון אל אירופה.

  5. מאיר גוטמן הגיב:

    “יוון לוותה כספים מאירופה, וכשלווים כספים צריך לפרוע אותם”!
    כרגיל, כמו אצלנו את “הטייקונים”, מאשימים את הלווים בכל, ב-100% של האחריות. במשוואה לווים כנגד מלווים, לאחרונים יש אחריות גדולה יותר, לפחות בקצת, אם לא בהרבה יותר. המלווים קיבלו כסף מחוסכים לפנסיה ושאר צרות והם מעלו בתפקידם. כרגיל, הרווחים הקלים עוורו והחרישו אותם. האם אין זה מתפקידם לשמור מכל משמר ע המפקידים? לבדוק היטב את יכולת ההחזר של הלווים מהם?
    הלווים הם מטבעם אופטימיסטים. זה אופי החיה! אם אין חזון אין התקדמות.

Leave a Reply