מה זה ענייננו

מותר לסלוח לאזרחים הדרוזיים של מדינת ישראל אם החוכמה הצרופה, ״שיהרגו-אלה-את-אלה״, אינה מדברת אל לבם

בין ישראלים בשנים האחרונות, ספק אם היה עניין אחד שנוי במחלוקת פחות מן ההבנה שאין להתערב במלחמת האזרחים של סוריה. מה אנחנו אומרים ״הבנה״: ודאות גמורה. כל נער ונערה התנדבו להסביר, מפסָגות של פרגמטיוּת ושל ציניות, שיהרגו-אלה-את-אלה, מה-זה-ענייננו.

מותר לסלוח לאזרחים הדרוזיים של מדינת ישראל אם החוכמה הצרופה, ״שיהרגו-אלה-את-אלה״, אינה מדברת אל לבם. מלחמת האזרחים הסורית מתרחשת בתוכם ועל חשבונם. מחר או מחרתיים, הם עלולים להיות הארמנים של המאה ה-21, או הכורדים, או כל מיעוט מזרח תיכוני ביש-מזל אחר, שהנסיבות דחקו אל מצודה בראש ההר, כאשר קנאות רצחנית גואה במישור שלמטה.

הרעיון שמלחמת האזרחים הסורית אינה נוגעת לנו, אלא בשוליים, היה מלכתחילה לקוי. אי אפשר לבודד מלחמות אזרחים בסמיכות מקום מיידית, בוודאי כאשר הן משתוללות לאורך שנים, וּמניסות מיליונים מבתיהם; קל וחומר כאשר הן מספקות חממה לאויבים המרים ביותר של הסטאטוס-קוו.

הצרפתים האמינו ב-1937, שאם יעצמו את עיניהם חזק מספיק, מלחמת האזרחים של ספרד תיעלם, או לפחות תתמעט חשיבותה. הדמוקרטיות המערביות סירבו לחמש את הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של ספרד, ואסרו על אזרחיהן להתנדב לשירותה. שדות-הקטל של ספרד הפכו עד מהרה למלחמה באמצעות שליח בין היטלר ומוסוליני מצד אחד לסטאלין מצד שני.

האם התערבות של הדמוקרטיות היתה משנה את תוצאות המלחמה, ומצננת את תאבונו של היטלר להתפשטות טריטוריאלית בשנתיים הבאות? מי יודע. בחוכמה שלאחר מעשה נראה שהיה לפחות טעם לנסות.

העולם החיצון ״עומד מנגד״

אין טעם, לעומת זאת, להעמיד פנים שיש נוסחת התנהגות במלחמות אזרחים אצל השכנים. התערבויות הניבו לא פעם תוצאות לא רצויות:

  • התערבות המערב במלחמת האזרחים של רוסיה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, לא רק נכשלה לחלוטין, אלא גם סייעה ליצור מצב-דעת של איבה ושל חשד, שאת פירותיו אנחנו קוצרים עד עצם היום הזה;
  • התערבות דרום אפריקה של האפרטהייד במלחמת האזרחים של אנגולה, באמצע שנות ה-70, הביאה צבא קובאני לאפריקה המשוונית, וקיצרה את תוחלת החיים של משטר המיעוט הלבן (תוצאה רצויה כשלעצמה, אבל בוודאי לא אליה התכוונו אדריכלי ההתערבות);
  • מסלול כמעט ישיר מוליך מהתערבות מצרים במלחמת האזרחים של תימן, בתחילת שנות ה-60, למלחמת האזרחים התימנית של ימינו;
  • וכמובן, איך לא, התערבות ישראל במלחמת האזרחים של לבנון, מאמצע שנות ה-70 ואילך.

ההתערבות הישראלית התחילה בלבוש הומניטרי. ״הגדר הטובה״ ליד מטולה נפתחה לא רק למיליציה של מייג׳ור חדד, אלא גם לטיפול רפואי. ישראלים נהגו להחמיא לעצמם על גילויי האנושיות ההם, בשעה שהעולם החיצון ״עומד מנגד״.

מנחם בגין אהב לנזוף ב״עולם הנוצרי״ על אדישותו לגורל הנוצרים בלבנון. הוא נשמע כמו אימפריאליסט בריטי של המאה ה-19, שלא לומר גנרל צלבני מן המאה ה-12. הוא לא שם לב שאין עוד ״עולם נוצרי״, ו״קדימה, חיילים נוצריים, צועדים אלי מלחמה״ הוא לא יותר מהמנון תפילה נשכח ברפרטואר האנגלו-פרוטסטנטי.

הם אפילו לא שני אחוזים

פעם אחר פעם הוּכחה נכונותו של העולם לעמוד מנגד, בשעה שהמנצחים במלחמות אזרחים נוקמים במנוצחים. מי לכל הרוחות רוצה לעמוד באמצע, במלחמה לא-לו, רק כדי להגן על עיקרון אנושי.

כמובן, אלה הנמנעים מלהגן על עקרונות אנושיים הם לעתים קרובות אלה העושים שימוש רטורי בחוסר נכונותם של אחרים להגן על עקרונות כאלה. אבל אין טעם לפקוד עוון של חוסר-עקיבות על פוליטיקאים, או אפילו על החיילים האלמונים במלחמת-השוחות של הטוקבאק.

מה קורה, לעומת זאת, אם מיעוט לויאלי פעיל בתוך מדינה תובע את התערבותה, או מנסה לכוון את מדיניות החוץ שלה במסלול אקטיבי מאוד? אינני מתכוון ליהודי ארה״ב, פחות משני אחוזים של האוכלוסיה, אלא לדרוזים של ישראל, פחות משני אחוזים של האוכלוסיה.

לא, לא צריך להתנועע באי נוחות על שום כורסה. למיעוטים קטנים יש לעתים קרובות דעות ברורות וקולניות; הם מגייסים נימוקים של מוסר ושל צדק, לפעמים עד גבהים צורמנים; והם מזכירים לבני הרוב, שהם שילמו לא פעם מחיר דמים כדי להגן על המדינה המשותפת.

כשבסוריה צעד הפלמ״ח

לישראלים היו מפעם לפעם רעיונות יצירתיים ביחס לדרוזים, מהם רעיונות שגבלו בהזיה. יגאל אלון, שר בממשלת לוי אשכול ומפקד הפלמ״ח בדימוס ("עוד נזכור תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח", חרז חיים חפר) כתב לראש הממשלה מייד לאחר מלחמת ששת הימים על הצורך למהר ולקרוע את הר הדרוזים מסוריה, כדי לכונן בו מדינת-חיץ דרוזית. האפיזודה ההיא מתוארת בין השאר בספר ׳טס נחושת, המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948-1967׳ מאת שמשון אביבי (2010).

"הימצאותנו ברמת הגולן… במרחק לא רב מהר הדרוזים, נותנת לנו הזדמנות לסייע בידם בהגשמת שאיפתם”, כתב אלון, שהשתעשע בימים ההם בציור-מחדש של מפות המזרח התיכון.

על פי אביבי, אשכול הגיב בהמהום של הסכמה, וקציני מודיעין של צה״ל הסבו עם זקני הדרוזים בגולן להפוך ברעיון. העניין נודע לדמשק, והשיחות הופסקו מייד. תארו לעצמכם מה היה קורה אילמלא הופסקו, ואילו ישראל היתה מתערבת בסוריה.

אנחנו יודעים מה היה עושה ולדימיר פוטין לנוכח דילמה דרוזית אשר כזאת. הוא כבר היה מחדיר אלפי חיילים, דרוזיים ולא-דרוזיים, חמושים בנשק כבד, מעבר לגבול, ומספק להם מטריה אוירית. צבא רוסי מאפשר כיום עצמאות נומינלית של ארבעה אזורים, השייכים למדינות אחרות (גיאורגיה, מולדובה ואוקראינה). לישראל אין האופציה הזו.

מלחמת האזרחים שלא היתה מעניינה של ישראל חדלה לנקוש בנימוס על הדלת. היא עכשיו מנסה לפרוץ אותה, בכוח. במוקדם או במאוחר, הדלת תיפרץ. מה טוב יהיה אם הדרוזים, לויאלים כתמיד, לויאלים מתמיד, יעמדו סמוך לדלת, להגן עליה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דן מוזס   ביום 27 ביוני 2015 בשעה 15:26

    מעבר לכאב שחווים הדרוזים עקב הפגיעה בני עמם גם הם בהחלט אדישים לזהות ה״מנצחים״ בקרב על סוריה.
    ובלבד שתשמר זכותם לחיות, אין זו אלה עובדה.

    גישה פרגמטית זו הובילה אותם במהלך דורות רבים

    כעם אשר שזר את גורלו עם השלטון היהודי בישראל חלה עלינו החובה לסייע ולו גם מאחורי הקלעים
    התערבות גלוייה לא בהכרח תשפיע לטובה על מצבם של הדרוזים

    דן מוזס

  • דני פ   ביום 28 ביוני 2015 בשעה 0:31

    זה לא נכון שישראל לא מעורבת: ישראל תוקפת מדי פעם את חיזבאללה בתוך סוריה, וכמובן ישראל מעניקה שירותים רפואיים לחמושי "ג'בהת א-נוסרה", מה שעורר את חמתם של הדרוזים (ומי יודע מה ישראל עוד מעניקה להם) – לא אי-ההתערבות הישראלית היא הבעייה, אלא דווקא ההתערבות שלה.

    מה שאתה כותב כאן קצת מפתיע אותי. כתבת בעבר (http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000850647) שאתה תתמוך בכל ברית נגד איראן וחיזבאללה – אני מניח שהתייחסת לג'בהת אל נוסרה, אולי אפילו דעא"ש. הדרוזים מרוצים לא יהיו כאן.

    מעבר לשאלה האם ישראל עושה בחוכמה שהיא עוזרת (בהצנע) לסניף הסורי של אל-קעידה, על הדרוזים לחרוק שיניים ולהבליג. הם עברו את מלחמת לבנון הראשונה והם יעברו את גם את זה. אני מניח שלא מעט ארמנים-אמריקאים לא היו מרוצים מהברית האמיצה בין ארה"ב ותורכיה בזמן המלחמה הקרה. אפשר לנסות להשפיע, אבל לא לשבור את הכלים.

    • יואב קרני   ביום 28 ביוני 2015 בשעה 4:53

      מסכים בהחלט, דני. חוץ מאשר בנסיבות קיצוניות מאוד של השמדה, של רצח עם.

      אני מוסיף להאמין שאת איראן ואת חיזבאללה יש לעצור בכל מחיר, אבל אני מוסיף בזה הסתייגות: חוץ מאשר במחיר של השמדת עם — כורדים, דרוזים, נוצרים. זה לא יעלה כלל על הדעת, גם באופן עקרוני וגם לרגל ההיגיון ההיסטורי של התייצבות לצד מיעוטים.

      אבל אני בהחלט מודה שבהנחות האלה יש פירכות, וההיגיון אינו תמיד עקיב.

      אינני בטוח שתופסת ההקבלה לעמדת הארמנים-אמריקאים בימי המלחמה הקרה. האנטי-טורקיות שלהם בשלב ההוא היתה היסטורית, סנטימנטלית. לא הונח על הפרק שום עניין אקטואלי. לא היו עוד ארמנים (גלויים) במזרח אנטוליה. חיים לא עמדו בסכנה. כאן, כמובן, שאלת החיים היא מיידית, והיא הנותנת.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: