על בהמות ועל אבק אדם

אבדן העשתונות הרטורי של ליברלים מובסים יונק משורשים עמוקים: תנועה פוליטית מהפכנית שקמה כדי להציל את ההמונים אבל לא כל כך חיבבה אותם

ההיסטוריה הציונית רצופה ביטויים של ביטול ושל ארס מצד מיעוט מתנשא כלפי רוב לא-מהוקצע ולא-ראוי. הקטלוג שלהלן הוא חלקי מאוד, תוצאה של אסוציאציות מיידיות, לא של מחקר מעמיק. הקורא המלומד ממני מוזמן לתרום להשלמת הקטלוג.

אני כמובן רומז לעודד קוטלר, שהלך בעקבות יאיר גרבוז, שהלך בעקבות תיקי דיין (״אספסוף״, במערכת הבחירות של 1999), שהלכה בעקבות דודו טופז.

כשלעצמי אני חושב שמר קוטלר התכוון בסך הכול להגיד, כי אופקיה הצרים להפליא של שרת התרבות הם הזמנה לקונפורמיוּת; ששום תרבות אינה יכולה להתקדם, אם היא שואבת את החמצן מן המרחב, שבו מתנהלים אקספרימנטים בלתי פוסקים, באמנות, בחברה, בפוליטיקה. קונפורמיות אינה מיטיבה עם שום חברה; למען האמת, נובעת ממנה סכנת-נפשות.

הוא, מר קוטלר, השתמש במטאפורה רעה מאוד. אין לי כל ידיעה על נבכי נפשו, אבל אני משער שהוא לא התכוון לפיזיולוגיה של “הבהמות”, אלא למצעדן, להרגליהן העֶדריים, לסיום העצוב של חייהן בבית המטבחיים. אילו רק אמר ״עדר״ במקום ״בהמות״, אולי לא היתה צונחת בהלה על חשבונות הטוויטר של מצויני המחנה הציוני.

ולדימיר בוקובסקי, מראשוני הדיסידנטים הסובייטיים, הגיב פעם על הטענה שהמהפכה הבולשביקית הצליחה, מפני שהיא ״סיימה את הרעב״ ברוסיה. ״גם סוסים שבעים״, הוא אמר.

תארו לעצמכם מה היתה שלי יחימוביץ׳ אומרת על בוקובסקי (מי? מי?) בבהלת הטוויטר שלה. ההיתה יוצאת להגן על כבודם של 250 מיליון סוסים סובייטיים נאמנים?

ממלכת כוהנים וגוי קדוש

הציונות היתה תנועה מהפכנית, לפני שנעשתה תנועת-המונים. היה לה אוונגרד נועז וקטנטן, וּב-40 השנה הראשונות של עליותיה לארץ ישראל לא היו לה המונים. אפילו מן האוונגרד נשאר רק אוונגרד: העליה הראשונה נהרה אל אוסטרליה, ומן העליה השניה נשארו אולי עשירית הבאים. הציונות הזו לא אמרה נואש, מפני שעל אף מס השפתיים שהיא העלתה להרצל, היא בעצם לא רצתה ״מיקלט לילה״ להמונים הנרדפים; היא התאוותה אל ממלכת כוהנים וגוי קדוש. זאת אומרת, הגולה לא היתה פגומה בעיניה בגלל הגיאוגרפיה שלה, אלא בגלל מצב-הדעת שלה. בארץ ישראל עמד להיוולד יהודי ממין חדש. זה היה העיקר, והימין החילוני הסכים בהחלט, וייחל ל״גזע גאון ונדיב ואכזר״.

גדולי הציונים לא חשבו שיש טעם לחרוש את תלמי השטעטל המזרח אירופי (אני מדבר על מזרח אירופה, מפני שבה חי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי, וּבה התארך צילו של האיום הכבד ביותר על קיומו). העליה הכלכלית הראשונה לארץ, שמניעיה לא היו חלוציים ורעיוניים, באה בעיקר מפולין ב-1924 (׳העליה הרביעית׳). היא הפכה את תל אביב משכונה לעיר, באמצעות נסיוב של מסחר זעיר. מה גדול היה גועל הנפש לנוכח הופעתם של ה׳קיוסקים׳ ושל ה׳גזוז׳, שלא לדבר על היידיש הוורשאית ועל צלילי הפולנית.

העליה ההיא, תרמה, בשיאה, אולי 50,000 יהודים. אבל האוונגרד הציוני עיקם את חוטמו. הוא לא רצה להציף את הארץ ביהודים. הוא רצה לקלוט אותם לאט לאט, באופן שיאציל עליהם את זיווה של המהפכה הציונית; מבלי שהמהפכה תזדהם מידיהם.

״המיליון המיותר״

הציוני המהולל ביותר של זמנו, חיים וייצמן, שבא ממעמקי השטעטל, התמלא חרדה, שמא העליה הרביעית תשַווה לתל אביב החדשה את דמותם של ״דז׳יקה ונאלֶווקי״. אלה היו הרחובות המפורסמים של הרובע היהודי הישן והצפוף בוורשה. סביבם ייבנה 15 שנה אחר כך הגטו, בדרך לטרבלינקה. ד״ר וייצמן התבונן בהמונים היהודיים של פולין, והתמלא ייאוש. ב-1937 הוא כינה אותם ״אבק אדם״. לפי ההיסטוריונית, פרופ׳ דינה פורת, הוא השתמש במלים ההן ״בחמלה, לא בבוז״. לא כך הן נשמעות, לא כך הן מוּבָנוֹת (אם צריך להודות שהרטוריקה הציונית של הזמן ההוא, עוד לפני היטלר, היתה נגועה בשימוש הלשון הזה כלפי ציבורים יהודיים שלא היו מאורגנים על פי כללי הציונות ועל פי מאווייה. מצאתי במקום אחד את האיפיון ״אבק אדם״ לתיאור היהודים הלא-ציוניים באמריקה.)

הציוני הידוע ביותר בפולין (עד עלייתו לארץ, ב-1933), היה יצחק גרינבוים, חבר הפרלמנט הפולני, לימים מראשי ההנהלה הציונית ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל. הוא דיבר במפורש על ״המיליון המיותר״ של יהודי פולין, אלה הנמצאים מחוץ להשג ידה של המהפכה הציונית, ללא תקווה, ללא תוחלת, ללא תועלת.

הביטויים האיומים ההם כמובן לא נועדו לקדם השמדה, או להצדיק אותה. אבל ה״כמובן״ לא היה מובן מאליו. רדיקליות נפסדת וצינית בקעה מהם. לימים, האורתודוקסים הקיצוניים, אפילו בכנסת, יטילו על הציונים את אשמת השואה. זה יביא אותם אחר כך לחטא כבד משלהם: הם יפקדו את רצח המיליונים על חילוניותם של הציונים ועל התפקרותם, בחינת עונש מן ההשגחה העליונה. רבנים אשכנזיים עשו כן לרוב, במפורש; המרן עובדיה יוסף הואיל אחר כך לצרף את קולו למעלילים, לפני שהתחרט, ואמר שמתי השואה היו בעצם תלמידי חכמים ויראי שמיים (רובם דווקא לא היו).

היא לא באה להרי האטלס

הסלידה הפתולוגית של בני פלוגתא אלה מאלה הכתימה את התרבות הפוליטית הציונית, אחר כך את תרבותה הפוליטית של מדינת ישראל. למחרת המהפך של 1977 הכריז נואם בריכוז מפ״ם (היה ריכוז, היתה מפ״ם), שהמהפכה הציונית דילגה על יהודי צפון אפריקה. כשלעצמו, זה היה נכון. המהפכה ההיא, ככוח מודרני וחילוני, אמנם החמיצה את הרי האטלס. זו עובדה.

ההתבטאות ההיא היתה לגיטימית, ונשמעה כמעט כמו איפיון של סמינר אקדמי. אבל השתמעה ממנה אכזבה איומה. בוני הארץ ומייסדי המדינה הפסידו במלחמה על עיצוב דמותה, והם עמדו להשליך את ידיהם באויר. ארבע שנים אחר כך יצרח שמעון פרס לעבר בריוני הליכוד, שניסו לפוצץ את אסיפותיו, ״חומייניסטים, חומייניסטים״, ודודו טופז יגיד ״צ׳חצ׳חים״.

אבדן העשתונות הרטורי הזה עצוב מאוד. אבל אין הוא עצוב יותר מן ההשתלחות המאורגנת, או המאורגנת-למחצה, המזהמת את לשון הדיבור באינטרנט הישראלי. אף אחד ממורחי הגרפיטי האנונימיים אינו ידוע כמו האדונים גרבוז וקוטלר, אבל ההסתה הגזעית נגד אשכנזים וההסתה הפוליטית הנפסדת נגד כל צליל רפה של נון-קונפורמיות (״סמולנות״) חמורות יותר לאין שיעור, מפני שהרעל הזה מטפטף יום אחר יום אל ורידיה של החברה הישראלית.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דודי ג.   ביום 22 ביוני 2015 בשעה 9:39

    רשימה מרתקת.

    לדעתי העלייה הראשונה – בניגוד לעלייה השנייה – לא היתה אוונגרדית במיוחד, אלא בעלביתית ברובה. היא הונעה גם, אולי בעיקר, מפחד הפוגרומים, ולא רק מתוך חזון נשגב על חברה חדשה.

    הם גם לא נהרו לאוסטרליה.

    ברובם הגדול דווקא נשארו בארץ, למרות משברים רבים. הנהי על מספר היורדים נלווה לציונות מראשיתה ועד ימי המילקי בברלין. איתו הגיעו גם הגזמות מספריות, המשקפות חשש לעתיד המפעל יותר מאשר סטטיסטיקה מדויקת על מצבו הנוכחי. (בכלל זה קביעת בן-גוריון ש-90 אחוז מבני העלייה השנייה עזבו את הארץ).

    • יואב קרני   ביום 22 ביוני 2015 בשעה 10:18

      תודה, דודי.

      הביל"ויים היו בוודאי אוונגרד. הגל השני, בשנות ה-90 של המאה ה-19, אמנם היה בעל-ביתי, והאוונגרד של העליה השניה רחש לו בוז עמוק, כינה אותו "הבועזים" (על שם בועז של מגילת רות), וניהל נגדו, בעיקר נגדו, את המלחמה על העבודה העברית.

      עדויות לנשירת חלוצי העליה הראשונה אפשר למצוא בשפע, כולל תיאור מהמם בזכרונות איתמר בן אב"י, על סיפון אניה היוצאת מיפו.

      • דודי ג.   ביום 22 ביוני 2015 בשעה 12:17

        אכן ביל"ו היו אוונגרד מהפכני חילוני.

        מספרית הם היוו מיעוט קטן בקרב העלייה הראשונה, עשרות מבין רבבות. מספרם היה קטן גם ביחס לעולי תימן שמנו אלפים – אע"פ שאם נספור את הדפים שהוקדשו לכל קבוצה בדפי ההיסטוריה נקבל יחס הפוך. המניע העיקרי של רוב העולים, גם ב-1881-82, היה בריחה מן הלחץ של מזרח אירופה, הרצון לחיים טובים יותר, וגם הכמיהה הדתית לארץ הקודש.

        בורגנים, דתיים, בעלי משפחות היו גם חלק מן הבאים בעלייה השנייה; ההבדל בין העליות מבחינת אוונגרדיותן הוא כנראה עניין של מינון ומרכז כובד.

        לגבי מספר היורדים, יש פער מעניין בין עדויות והתרשמויות, שאכן יש בשפע, ונוטות להעצים את המספרים, לבין הנתונים היבשים, עד כמה שניתן למצאם (כמובן לא עניין פשוט). הפער הזה קיים עד היום, ואולי קשור גם לנקודה העיקרית של המאמר. לא שלא היתה ירידה בהיקף נרחב, גם של אנשי היישוב הישן אגב, אבל עדיין רוב בני העלייה הראשונה נשארו.

  • דודי   ביום 23 ביוני 2015 בשעה 9:12

    גם בין עולי העליה השניה האוונגרד לא היה רוב. פחות ידוע, אבל גם בעליה השניה היו בורגנים, עירוניים, אשכנזים ומזרחיים ו"בעלי בתים" שהתיישבו בערים ובמושבות. קראו את הספר"אימיגרנטים". כך היה גם בעליה השלישית, ובניגוד לכך, בעליה הרביעית היו גם לא מעט חלוצים

    • יואב קרני   ביום 23 ביוני 2015 בשעה 10:38

      תודה על התוספת. עדיין ברור למדי שהאוונגרד של כל אחת מן העליות האלה טבע את עיקר החותם על חיי הארץ; והעליה הרביעית הפכה את תל אביב לעיר של סוחרים זעירים, כפי שאמנם ניכר בהרכב של מועצות העיירה עד סוף שנות ה-50.

  • יובל פינטר   ביום 23 ביוני 2015 בשעה 23:14

    לא מלומד ממך, אבל הנה טעימה מהקטלוג של סביב הבחירות.

    אלונה קמחי (פייסבוק): "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם."

    ענת וקסמן (ראיון לערוץ 2): "אני לא אמליך לעצמי כזה מנהיג. סליחה, אבל ה'שוקולדים', זה המלך ש… האשכנזי, העלק נאור, עם המבטא האמריקני עם הנאומים האלו…יושב וכותב נאומים וסרטונים" … "את המשוכנעים לשכנע? הוא רק אומר 'ערבים' והם יוצאים מהחורים."

    לאחינועם ניני היה פוסט פסיכי לחלוטין באנגלית ערב הבחירות, נראה שהיא מחקה אותו בינתיים.

    לא יודע איפה אתה עוצר ב"אנשי תרבות". אמיר חצרוני ואביעד קיסוס בטח לא עוברים, אבל גל וולינץ נחשב? ירון מרגולין ("יש לתת לעם לרבוץ במעברות העוני לצד כהני הדת")?

    • יואב קרני   ביום 24 ביוני 2015 בשעה 6:03

      אלוהים אדירים. אלוהים. אדירים.

  • דני פ   ביום 24 ביוני 2015 בשעה 17:27

    מעניין עד כמה הגישה הזו קיימת במקומות אחרים בקרב חוגי שמאל. בטוח שבמידה מסויימת כן, לפחות מאז שקרל מרקס כינה את האיכרות הצרפתית נעדרת התודעה המעמדית שהצביעה ללואי נפוליאון ״שק של תפוחי אדמה״. הציונות הסוציאליסטית ירשה במינונים כאלה או אחרים מהמרקסיזם וכנראה ירשו את הגישה הזו.

    מפלגות השמאל עלו ונפלו עם מעמד הפועלים העירוני, שמאופיין בהשתייכות לאיגוד מקצועי וגם בזה שאיננו דתי במיוחד. מרקס כתב את מה שכתב כאשר מעמד הפועלים היה קטן יחסית למעמד האיכרים ותיסכולו מובן. לימים יגדל מאוד מעמד הפועלים העירוני אך בעשורים האחרונים הוא בשקיעה. הנטישה של מעמד הפועלים האמריקאי הלבן מהמפלגה הדמוקרטית החלה עוד בשנות השישים (לפני מספר שנים דיבר אובמה בביטול על ציבורים ש״נצמדים לאלוהים ולרובים״ – המקבילה של מנשקי המזוזות של גרבוז). באירופה בשנים האחרונות מפלגות השמאל חוות קשיים כאשר מעמד הפועלים הלבן עובר ממפלגות סוציאליסטיות למפלגות ימין אנטי-מערכתיות כמו החזית הלאומית בצרפת או, לאחרונה, ukip באנגליה. התיסכול שחווה מרקס כנראה שרק ילך ויתגבר.

    בארץ מצבן של מפלגות השמאל עוד יותר קשה, מלכתחילה לא היה דבר משותף בין אידאולוגיה חילונית מובהקת כמו הסוציאליזם והציבור המזרחי שהוא הרבה יותר דתי.

    • יואב קרני   ביום 28 ביוני 2015 בשעה 5:40

      אכן, דוגמת מרקס ולואי נפוליאון מצוינת. כיוצא בה גם דוגמת אובמה ואנשי הערים הקטנות, המכורים לנשק ולאלוהים.

      אפשר להוסיף גם דוגמה מצד ימין: תלונות של מיט רומני על "ארבעים-ושבעת האחוזים, הרגילים לקבל".

      יוהרת אובמה עלתה לו בתבוסות במקדימות של מפלגתו באוהיו, בפנסילווניה, במערב וירג'יניה ובקנטאקי. הוא היה קרוב להפסיד במירוץ. זה היה רמז לחירשות-הצלילים שאפיינה את נשיאותו.

      אשר לרומני, ארבעים-ושבעת האחוזים היו מרכיב חשוב מאוד במשוואה תבוסתו ב-2012.

  • דני פ   ביום 24 ביוני 2015 בשעה 17:30

    מר גרבוז דיבר כמובן על מנשקי הקמיעות ולא מנשקי המזוזות. עימו הסליחה.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: