עוד קונפוציוס חי, על 700 קמ״ר

מכל המשיחים האידיאולוגיים הרבים מאוד של המאה ה-20, אין זה מן הנמנע שרק אחד מוסיף ליהנות מהערצה וּמהשתוקקות לחיקוי: לי קוואן יוּ, המלך הפילוסוף של סינגפור והמהנדס הראשי שלה, שמת בחודש שעבר. הוא היה ראוי לתשומת לב רבה מאוד, אבל אולי קצת פחות להערצה. דווקא הצלחותיו המרשימות צריכות להזכיר לנו לְמַה דמוקרטיה אינה זקוקה: לְאב הרחמן

סבא לח רק נראה כמו קונפוציוס, אבל אף על פי שהיה במזרח, לבו היה בירכתי מערב. סבא היה מה שקוראים ״אנגלופיל״, חובב אנגלים. באותו הזמן, אנגליה סיפקה את נוסחת ההתקדמות היחידה, או לפחות הסבירה ביותר

סבא לי רק נראה כמו קונפוציוס, אבל אף על פי שהיה במזרח, לבו היה בירכתי מערב. סבא היה מה שקוראים ״אנגלופיל״, חובב אנגלים. באותו הזמן, אנגליה סיפקה את נוסחת ההתקדמות היחידה, או לפחות הסבירה ביותר (הצילום שאול מן האוטוביוגרפיה של לי קוואן יו, The Singapore Story)

מאתיים-וחמשים השנה האחרונות הניבו יבול מרשים של משיחים אידיאולוגיים. חלקם, בייחוד ראשוניהם, לא ידעו ולא התכוונו. הם לא היו מעלים בדעתם שהם יצוּטטו בחרדת קודש דורות לאחר שבשׂרם יהיה לרימה. חלקם דווקא התכוונו מאוד, כאשר ערפו ראשים והטביעו ארצות בדם, כאשר רצחו עמים וּמעמדות, ותמיד-תמיד אהבו מאוד ילדים.

הם התיישנו בזה אחר זה, אם מפני שהעובש התפשט במורשתם, אם מפני שדברים מפלצתיים נעשו בשמם או מטעמם, ואם מפני שהם הפסידו בשדות קרב צבאיים ופוליטיים. ההתיימרויות לבנייני-על ולתשובות טוטליות פיתו מיליונים — ואיכזבו מיליונים. הן לא עמדו במבחן הנסיון.

אין זאת אומרת שאנשים יחדלו לחפש. אולי יום אחד הם יחזרו ויוציאו את הכוהנים הגדולים המוּדחים מן הנפטלין. רדיקליוּת תוסיף להלך קסמים על צרכני הפוליטיקה של הכּיכּרוֹת. ראו-נא את צרפת, שבה סבא התאבק בעפר רגליו של סטאלין, ונכדיו מפלרטטים עם מארין לה פן. אותם השוליים, אותו הניכּוּר, אותו הפחד מפני המודרניוּת מְזינים תוצאות הפוכות, או אולי בעצם לא-כל-כך-הפוכות.

מה שמביא אותנו אל ילד סיני, ששמו הארי. הוא נולד בקרחת יער, שהפכה למזח, שהפך לנמל, שהפך לכרך, שהפך לחבל, שהפך למדינה, שהפך לסיפור הצלחה, שהפך לאגדה, שהפכה למיתוס. הוא מת בזקנה מופלגת בחודש שעבר, והעולם כולו עמד על רגליו, כדי לחלוק לו כבוד הגדול מזה שמעניקים למלכים. אפילו נשיא מדינת ישראל נסע להלווייתו, אף כי במותו הארי לא החזיק בשום תואר רשמי, ואף כי מורשתו החשובה והמרשימה ביותר היא הבוז שהרעיף על הדמוקרטיה המערבית.

״רק לא ישראל של דרום-מזרח אסיה״

הארי היה ידוע יותר בשם בגרותו, לי קוואן יו, ראש הממשלה הראשון של סינגפור. הוא יילד אותה, לפני 50 שנה, נגד רצונו ונגד רצונה. קולו השתנק במהלך הכרזת העצמאות, והוא הוציא ממחטה לבנה גדולה מכיסו כדי למחות את דמעותיו (ראו את חלון יוטיוב להלן). אולי זו היתה הצגה — הוא היה מומחה לתיאטרון הפוליטיקה — אבל יתכן בהחלט שלא. הוא לא רצה דגל והמנון, צבא ויחסי-חוץ, מטבע לאומי והשפעה בין לאומית.

סינגפור שלו עמדה להיות מדינה אוטונומית בתוך הפדרציה של מלזיה. אבל המאלאים המוסלמים של מלזיה התחרטו ברגע האחרון. בסינגפור היו יותר מדיי סינים, והם, המאלאים, לא רצו מדינה דו-לאומית (הסינים של סינגפור יחד עם הסינים של מלזיה התקרבו להשתוות למספר המאלאים, וגם מבלי להשתוות, הם נתנו את הטון בחייה ובכלכלתה).

סינגפור נבעטה אפוא החוצה, מוּקפת בארצות מוסלמיות לא-ידידותיות, סמוכה אל הים, מתקשה להגן על עצמה.

מזכיר לכם מישהי? ובכן, היא בהחלט הזכירה מישהי ללי קוואן יו. שלוש שנים קודם הוא נסע לקאהיר, לדבר על לבו של גמאל עבד א-נאצר שיעזור לסינגפור למצוא מקום טוב בין הארצות המשתחררות של אסיה ושל אפריקה. סינגפור לא רצתה להיות שלוחה אימפריאליסטית, אף כי הבריטים המציאו אותה, ונתנו לה תוקף. מי מוסמך יותר מעבד א-נאצר של הימים ההם להעניק הֶכשר אנטי-אימפריאליסטי למדינה משתחררת?

לי קוואן יו נשבה בקסמיו של ה׳ראיס׳, גמאל עבד א-נאצר, קאהיר, אפריל 1962. הוא הבטיח לו שסינגפור אינה רוצה להיות ישראל שניה

לי קוואן יו נשבה בקסמיו של ה׳ראיס׳, גמאל עבד א-נאצר, קאהיר, אפריל 1962. הוא הבטיח לו שסינגפור אינה רוצה להיות ישראל שניה (הצילום שאול מן האוטוביוגרפיה של לי, The Singapore Story)

בזכרונותיו, שכתב 35 שנה אחר כך, לי מתאר את נשיא מצרים בהתפעלות ובהערצה. הוא

״פתח את זרועותיו לרווחה והיה ידידותי להפליא. הקונסול הכללי שלו בסינגפור […] ידע כי איננו רוצים שסינגפור תהפוך ל׳ישראל של דרום-מזרח אסיה׳״

זאת אומרת, זרה וּמוזרה, מבודדת וּמתנשאת, חשודה וחשדנית, נישׂאת על כידונים וּתלויה בתמיכת זרים.

הוא לא רצה, אבל זה מה שיצא. צבא ההגנה לסינגפור נוסד על דוקטרינות צבאיות ישראליות, בסיוע יועצים צבאיים ישראליים. סינגפור ביססה את תקוות השיור שלה על המחיר שהיא תצליח לִגבּוֹת מפולש זר. ״בעולם שבו הדג הגדול אוכל את הדג הקטן, והדג הקטן אוכל את החסילונים, סינגפור חייבת להפוך לחסילון רעיל״, התפלסף לי קוואן יו.

כאשר המערב קפץ לביקור

רעילוּתה של סינגפור מעולם לא הועמדה במבחן. אבל לי קוואן יו לא חדל להתפלסף.

משעה שמדינת 700 הקמ״ר שלו הוכרזה אור-לגויים, הוא הפך למלך-פילוסוף א-לה אפלטון. בעצם, אפלטון אינו נחוץ. אנחנו עוסקים בסינים, שהציוויליזציה שלהם קדמה לזו של יוון. קונפוציוס חי מאה שנה לפני אפלטון, והנחיל מה שהיינו קוראים ״ערכים״. הוא הוריש תפיסת-עולם וּתפיסת-שלטון לכל מזרח אסיה. מוסדות ״קונפוציאניים״ ושַליטים ״קונפוציאניים״ הרעיפו מטוּבם לא רק על סין, כי אם על יפאן, על קוריאה ועל וייטנם; ונסיוב של קונפוציוס הוזרק גם אל ורידים אחרים באסיה.

למה בדיוק התכוון קונפוציוס, וּבאיזו מידה כוונותיו הובנו או סוֹרסו, לא לנו להגיד. הפירוש הרוֹוֵחַ ביותר של תורתו העניק הכשר לשלטון-יחיד, למִבנה חברתי פטרנליסטי, לצייתנות וּלנאמנות. השליט בשום פנים לא היה פטור מחובות: תמורת הציות היה עליו לדאוג לרווחתם של נתיניו. בלשון הפילוסופיה המערבית, אמנה חברתית היתה כרותה לשליט עם נתיניו.

קונפוציוס התיישן אי-שם בתחילת העת החדשה, כאשר המערב קפץ לביקור, נכנס מבלי לנקוש בדלת, וסירב לצאת. ארצות קטנות וּרחוקות, מגוחכות בגודלן וּבתרבותן, בלעו נתחים עצומים של אסיה, מהודו להודו-סין וּלמה שקראו אז ״איי הודו המזרחית״ (אינדונזיה של זמננו). ספינות התותחים של פורטוגל, של הולנד ושל אנגליה הפכו על ראשו את הסדר המדיני באסיה. אגב כך, דגלים אירופיים נתקעו במקומות כמו הונג קונג, מקאו וסינגפור.

בפרושׂ המאה ה-20 היה ברור למדי לאסיאנים שיהיה עליהם לגייס כלים מערביים אם רצונם לבלום את המערב. היפאנים הוכרחו לצאת מבדידות מזהרת, ולפתוח את נמליהם לסחר. כיוון שכך הם שלחו עשרות אלפי צעירים יפאניים להשתלם באוניברסיטאות מערביות, כדי להפוך בתוך דור אחד או שניים למעצמה ימית מן המעלה הראשונה. הסינים הפילו את הקיסרות, והקימו רפובליקה לאומנית. רדיקלים שביניהם התחילו לפלרטט עם משיחים אידיאולוגיים מערביים, כמו קרל מרקס.

לימים ישובו הרדיקלים וייפגשו עם קונפוציוס. סין הקומוניסטית, לאחר שהוציאה תחילה את קונפוציוס אל מחוץ לחוק, בימי השׂיא של המאואיזם, תחזור וּתאמץ אותו אל לבה. היא תיצוק הון תועפות אל ״מכוני קונפוציוס״, וּתדבר ברצינות גמורה על יצוא ערכיו של בן המאה הששית לפני הספירה אל המערב הדקדנטי והשוקע. אבל כל זה לא היה קורה, כנראה, בלי הילד הסיני הארי.

תשעה ביוני 1959, ׳ניו יורק טיימס׳: לי קוואן יו עתה זה הושבע לראש הממשלה של מושבת הכתר סינגפור, והוא מתחיל ללא שהיות את סירוס הדמוקרטיה. שמונה עתונים ״פורנוגרפיים״ נסגרים מייד, קברט מורד מן הבמה, במה שהיתה אחת הטריטוריות החופשיות ביותר של מזרח אסיה. ממשלתו ניגשת לטפל בעתון החשוב ביותר בסינגפור, Straight Times, שצייתנות תיגזר עליו מאותו יום ואילך. לי ושרי ממשלתו ניצלו חוקי-דיבה דרקוניים כדי להלך אימים על כל עתון ועל כל עתונאי, מקומי או זר, שהעזו לחרוג

תשעה ביוני 1959, ׳ניו יורק טיימס׳: לי קוואן יו עתה זה הושבע לראש הממשלה של מושבת הכתר סינגפור, והוא מתחיל ללא שהיות את סירוס הדמוקרטיה. שמונה עתונים ״פורנוגרפיים״ נסגרים מייד, קַבַּרֶט מוּרד מן הבמה, במה שהיתה אחת הטריטוריות החופשיות ביותר של מזרח אסיה. ממשלתו ניגשת לטפל בעתון החשוב ביותר בסינגפור, Straight Times, שצייתנות תיגזר עליו מאותו היום ואילך. לי ושרי ממשלתו ניצלו חוקי-דיבה דרקוניים כדי להלך אימים על כל עתון ועל כל עתונאי, מקומי או זר, שהעזו לחרוג

מעבדת-ניסויים קונפוציאנית

לי קוואן יו הפך את סינגפור למעבדת ניסויים קונפוציאנית. אף על פי שמסלול העליה שלו עבר בפוליטיקת רחוב דמוקרטית, במאבקי איגודים מקצועיים וּבייצוג האדם הפשוט, הוא הכניס את הדמוקרטיה הסינגפורית להקפאה עמוקה.

כמעט מזמן עצמאותה, סינגפור היא מדינה חד-מפלגתית, למעשה אם גם לא להלכה. כמעט כל סוג של פלורליזם פוליטי וחברתי היה לצנינים בעיני לי. פחות ממלך-פילוסוף, הוא היה המהנדס הראשי של סינגפור. הוא התערב בכל תחום של פעילות אנושית וחברתית. הוא אמר לאזרחי 700 הקמ״ר שלו מה עליהם לעשות בחדרי-המיטות שלהם.

ואגב כך הוא קרא דרור לכוחות השוק. סינגפור מעולם לא היתה מדינה קפיטליסטית, בוודאי לא באופן שהאסכולה האוסטרית היתה מגדירה, אבל אפילו לא על פי שיטתם של טהרנים קטנים יותר מפרידריך האייק. ממשלתה התערבה ללא הרף בפעילוּת הכלכלית. בלשון החביבה על הימין האמריקאי, היא עסקה ב״בחירת המנצחים״.

אבל למי משנים ה״איזמים״ כל זמן שאי אפשר להתכחש לתוצאות? ב-1960, ערב עצמאותה, סינגפור היתה עניה בהרבה מארץ-האם שלה, בריטניה. שלושים שנה אחר כך היא היתה עשירה ממנה בהרבה, ולא מאותן הסיבות שכוויית ודובאיי חלפו על פני ארץ-האם. צמיחתה של סינגפור נמשכה, ללא הפרעה במשך חמשים שנה.

הסבר מקובל, מפי הכלכלן האמריקאי רוברט בארו, הוא שביורוקרטיה יעילה, בחסות משטר סמכותני, פטרה את סינגפור מן ״השאיפה לרֶנְטַה״, זאת אומרת מן הנטיה להרוויח כסף מבלי לייצר, ״לנגוס בעוגה הקיימת במקום להגדיל אותה״.

בלשון בני אדם, סינגפור היתה פטורה משחיתות, אם כי לא לגמרי. כאשר התברר שבנו של לי קוואן יו קיבל הנחה של 700,000 דולר במכירת דירות, לי משך בכתפיו, ואמר: ״אני זה אני. נתוני הפתיחה אינם שווים״. וּמפני שהם אינם שווים, בנו של לי הוא עכשיו ראש הממשלה, וכלתו, אשת בנו, עומדת בראש החברה הפיננסית הגדולה ביותר במדינה. שניהם אגב עושים עבודה טובה, אבל איש מהם לא הגיע לשם באופן שטהרנים היו קוראים ״מריטוקרטי״, זאת אומרת אך ורק על יסוד כשרונותיהם הנתונים.

״הפוליטיקה יכולה לשנות תרבות״

הקושי ליישב את התנהלותה של סינגפור העצמאית עם המסורת שקדמה לה הוא זה שהושיב את לי קוואן יו על ענן גבוה. הוגה הדעות והפוליטיקאי האמריקאי, פטריק דניאל מויניהאן, כתב פעם על ההבדל בין שמרנים לליברלים, כי בעוד ששמרנים מאמינים כי התרבות, לא הפוליטיקה, היא המעניקה סיכויי הצלחה לחברה, הנה הליברלים מאמינים כי

״הפוליטיקה יכולה לשנות תרבות, ולהצילהּ מפני עצמה״.

(״תרבות״ במשוואה הזו אינה אמנות וציור ותיאטרון, אלא היא סגנון הפעולה וצורת המחשבה של בני אדם.)

לי קוואן יו אמנם נהנה בדרך כלל מהערצת שמרנים, כפי שיגלה על נְקַלָה עיון ברשימת הממליצים על ספר זכרונותיו. לא מצאתי שם אף איש שמאל אחד, אף כי לי עלה מן השמאל, וּזמן מה היה גם חבר פעיל באינטרנציונל הסוציאליסטי. אבל לאמתו של דבר ה’איזם‏‎‘ היחיד המצטרף בנוחיות אל שמו הוא ’פרגמטיזם‘. כאשר הפרגמטיוּת של פוליטיקאי עולה כל כך יפה, הפיתוי להפוך אותה לאסכולה הוא כמעט בלתי ניתן לריסון.

לי, הואיל והתברך בכל מיני תכונות אנושיות מקובלות, כולל יהירות וּרדיפת כבוד, פיתח במרוצת השנים נטיה להטיף מוסר לזרים, ואגב כך לחלוק מחמאות לעצמו, מיניה וּביה.

ריקוד דמוקרטי ליברלי

התמוטטות המרקסיזם-לניניזם, בתחילת העשור האחרון של המאה שעברה, נרשמה בהכרח על כל מכ״ם. היא כמעט הגיעה עד סין, עד שנתקלה בשרשרות הטנקים. בזמן ההוא היה נדמה כמעט לכל שליט יחיד, שרק ריקוד דמוקרטי ליברלי יציל אותו מֵרעה.

מזכיר המדינה של ארה״ב יצא אז למסע ברפובליקות הסובייטיות לשעבר של מרכז אסיה, ושמע את מארחיו מדקלמים פיסקאות מתומס ג׳פרסון וּמג׳יימס מדיסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית. זה היה הזמן שבו הודיע ההיסטוריון האמריקאי פרנסיס פוקויאמה על ׳סוף ההיסטוריה׳, במובן הזה שהתחרות בין רעיונות מנוגדים תמה בנצחון חד משמעי של הדמוקרטיה המערבית הקפיטליסטית הליברלית. היתה אמת כל כך פואטית בהכרזה ההיא, שקשה היה לדחות אותה רק מפני שלא התקבלה על הדעת.

אבל לא היה בה ממש. לאוטוקרטים של מרכז-אסיה לא היו כל נטיות ג׳פרסוניות. כאשר לי קוואן יו התייצב בפניהם, או בנוכחותם, ודיבר בשבח המִדרג הקונפוציאני, והזהיר מפני התוצאות של פלורליזם מתירני בנוסח המערב, הוא כיוון ללבם וּלמעיהם. בשנות ה-90, המערב הדמוקרטי דהר באין מפריע. דווקא הנמרים של אסיה נקלעו למשבר כמעט סוֹפָני. אבל העשור הראשון של האלף שמט את הקרקע מתחת לרגלי המערב. דרור נקרא לקונפוציוס.

ולא היתה להוטה יותר לאמץ אותו מסין הקומוניסטית. לי קוואן יו, אנטי קומוניסט לתיאבון, יציר כפיה של המלחמה הקרה, נעשה איקון על כותלי העיר האסורה בבייג׳ינג, מקור של תקווה ושל השראה. סוף סוף, מה לכם ראיה ניצחת יותר ליתרונם של ׳הערכים האסיאניים׳ מאשר נוכחותו עטורת הנצחון של סיני קטן על מְצָרֵי מאלאקה, 137 ק״מ מקו המשווה?

שאלת 60,000 הדולר

כיום, כאשר מכאובי הדמוקרטיה הליברלית מכּים בנו באשר אנחנו מתבוננים, המופת של לי קוואן יו כמעט אינו ניתן להפרכה. לך תפריך הכנסה שנתית לגולגולת של 60,000 דולר (מקום שביעי בעולם, אבל עם אוכלוסיה גדולה במידה ניכרת מזו של כל אחת משש הראשונות, הכוללות את קטר, ליכטנשטיין, מקאו, ברמודה, מונקו ולוקסמבורג. עיינו-נא באלמנך של הסי.איי.אי עלי-רשת).

אכן, ריר מי לא יזלוג. מי צריכים אותה, את הדמוקרטיה המעייפת, הוולגרית, הצעקנית, העֲקָרָה, המְפַלגת והמכאיבה של פרלמנטים שבורים וּרצוצים.

מוטב לזכור, כי סינגפור העצמאית עמדה לא פעם על סף כשלון. בדמוקרטיה תקינה, יחסית, לי היה מובס בבחירות, או לפחות נאלץ לחזור ולהצטדק באוזני אופוזיציה פרלמנטרית חזקה.

סיבה חשובה אחת לנצחון שיטותיו היתה אורך כהונתו. הואיל והוא צימצם את מרחב הפעולה של האופוזיציה, הוא היה חופשי לעשות נסיונות על הבשר החי. מן העֵבר השני של האוקיאנוס השקט, גנרל פינוצ׳ט בצ׳ילה נהנה מאותן הנחות, והיה חופשי לעשות דבר והיפוכו במשך כמעט עשרים שנה, עד שהצליח לעורר את הרושם שהצליח.

מה עוללו ניסוייו של המהנדס הראשי בסינגפור אפשר לראות בהתערבותו הגסה והכושלת בענייני הילודה. זה סיפור שֶחוט של פארסה משוך עליו.

המטומטמים של הדור הבא

בשנות ה-60 לי קוואן יו השתכנע שהנדל״ן בסינגפור לא יספיק לאוכלוסיה המתרבה כה מהר. הוא הכריז אפוא על שני-ילדים-ודי, והניח ששניים אמנם ייוולדו, כדי להשאיר את המספר הנוכחי על כנו.

אבל זה עבד כה טוב עד ש-15 שנה אחר כך הריבוי הטבעי פחת ל-1.7 לכל אשה. לי עשה אפוא פניית פרסה. הבה נגדיל את המשפחות, הוא אמר, אבל לא חס ושלום אצל מעוטי-היכולת והלא-משכילים. ב-1984, ממשלתו התחילה לעודד משפחות גדולות בין בוגרי אוניברסיטאות.

הוא הסביר:

״אם לא נכלול נשים בוגרות-אוניברסיטה במאגר הפריון שלנו, ונניח אותן על המדף, סופנו שתהיה לנו חברה מטופשת יותר… לא יהיו די אנשים מבריקים, כדי לתמוך במטומטמים של הדור הבא. זו תהיה בעיה״.

הוא הואיל להציע מענקים נדיבים למטומטמים, כדי לעבור ניתוחי עיקור (10,000 דולר למטומטמת המתעקרת לאחר ילד אחד או שנייים). כמובן, אם במקרה המתעקרות המטומטמות היו נשים מאלאיות-מוסלמיות, אין זה אלא צירוף מקרים מעניין.

ב-1987, משהתברר כי הילודה מוסיפה לצנוח בכל רחבי החברה הסינגפורית, ראש הממשלה הקונפוציאני שינה כיוון פעם נוספת. הוא הקים שירות שידוכים מיוחד לתועלת המטומטמים. הממשלה הרעיפה את הסיסמאות הבאות על ראשיהם: ״מִצאו-נא מקום לאהבה בחייכם״, ״מה נעים לחיות אם אתם אבא או אמא״, או ״שלושה ילדים או יותר — אם אתם יכולים להרשות לעצמכם״.

התוצאה, לאחר עשרים שנה של עידוד הילודה: 0.8 ילדים לאשה, השיעור הנמוך ביותר עלי אדמות.

המעוניינים יוכלו למצוא את מלוא תולדותיה של מדיניות הילודה הסינגפורית בספר The Coming Population Crash. הפרק הסינגפורי ניתן לדפדוף באתר אמזון 

ריבלין בסינגפור. בשביל מה?

מה עשה הנשיא ריבלין בסינגפור? האומנם היה עליו לחלוק מכבודו לעריץ המת?

מאחר שאינני יודע מדוע נסע לשם, קשה לי להשיב על השאלה. נשיאים נוטים לייצג את ישראל בהלוויות של ראשי מדינות, אלא אם כן המתים הם בני-דמותם של וינסטון צ׳רצ׳יל ושארל דה גול (ישראל שלחה אז את הנשיא זלמן שז״ר, בצדק). נשיא המדינה שמעון פרס לא ייצג את ישראל אפילו בהלוויית נלסון מנדלה. האומנם הנשיא ריבלין, דמוקרט לעילא ולעילא, היה צריך ללַווֹת למנוחתו האחרונה את האיש שכל כך השתוקק לא להיות ״ישראל של דרום-מזרח אסיה״?

כך או כך, התפעלות מהצלחותיו של הכוהן הגדול הזה מעוררת לכל הפחות אי-נוחות, וּבמקרים אחדים אפילו חלחלה. אילו מקרים? בחברות המשתוקקות אל איש חזק, וּמתפתות להמיר את אי-הוודאויות של חייהן הדמוקרטיים בזרועו הנטויה של אלוהי-צבאות, או לפחות של שליחו עלי-אדמות.

לי קוואן יו היה מעניין מאין כמותו. הוא הועיל לארצו בהרבה מובנים, והוא עורר מחשבות והזין תהליכים אינטלקטואליים הרחק מגבולותיה. אבל פרדוקסלית הוא קבע את קו הנסיגה האחרון של הדמוקרטיה: היא צריכה להתאמץ מאוד כדי שהוא ובני-דמותו לא יהיו רצויים, או נחוצים, או אפילו אופציונליים. הֱיֵה שלום, הארי.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

One Response to “עוד קונפוציוס חי, על 700 קמ״ר”

  1. דני פ הגיב:

    אני לא יודע עד כמה באמת יש קשר בין לי קוואן יו לקונפוציוס. בעיני לי קוואן יו הוא בשר מבשרה של התרבות המערבית. בשנות ה-60 פנה אליו (בהתנשאות מסויימת) שר החוץ הבריטי דאז “Harry, you’re the best bloody Englishman east of Suez” – הוא היה אולי האנגלי הטוב ביותר נקודה – הוא ייצג את הערכים של האימפריה הבריטית טוב יותר מאשר הבריטים בני זמנו.

    יש לי הרבה מה להגיד עליו (בגדול: יש לי המון סימפטיה ל״התפלספויות״ שלו), אבל אולי צריך להרהר בכך שאולי סיפור ההצלחה של סינגפור איננו כה יוצא דופן. כל המדינות בעלי התרבות הקונפוציאניות שלא ניסו להקים כלכלה קומוניסטית הפכו לסיפורי הצלחה מסחררים (סין ווייטנם שהורידו מעצמן את עול הקומוניזם צומחות בשיעורים עצומים בימים אלה). כל מדינה עשתה דרכה להצלחה בדרך אחרת (הונג קונג אפילו לא היתה מדינה עצמאית!) כך שאולי סינגפור (במידה שהיתה הופכת למדינה עצמאית לא-קונמוניסטית) היתה מצליחה גם בלעדיו. צריך להוסיף לכך את העובדה שסינגפור היא חלק מהפזורה הסינית העצומה של דרום מזרח אסיה והמיעוט הסיני מצטיין בחיים הכלכליים של כל מדינות האיזור (תאילנד, אינדונזיה, מלזיה). חומר אנושי טוב היה לסינגפור.

    יכול להיות שההישג שלו היה בהפיכתה של סינגפור למדינה עצמאית, היתה פה מידה גדולה של מזל. בראשית דרכו שיתף פעולה לי עם הקומוניסטים נגד הבריטים כדי להפוך לראש הממשלה (כאשר סינגפור היתה עדין חלק מהאימפריה הבריטית). אח״כ שיתף פעולה עם המאלאים המוסלמים נגד הקומוניסטים. כאשר אלו הובסו ֿ/ נאסרו / הוברחו הוא הסתכסך עם בעלי בריתו לאחר שהתברר שלי אינו מוכן להיות שותף זוטר בהנהגת מלזיה. הקמתה של סינגפור עצמאית לא היתה עניין מובן מאליו.

    אינני מוצא דופי בנוכחותו של ריבלין בלוויה. לישראל ולסינגפור, כפי שאתה מציין, היו קשרים בטחונייים אמיציםֿ, שישראל יכולה להתגאות בהם. ראשי מדינה וראשי ממשלה רבים נכחו בלוויה, מדוע לא ישראל? (אזכרת דרום אפריקה אינה רלבנטית – דרום אפריקה, בניגוד לסינגפור, היא מדינה יחסית עויינת).

Leave a Reply