המפלגה הגדולה הזקנה: הָיֹה הָיָה רעיון, וּראו, איננו עוד

בהודו וּבישראל, מפלגות שלטון טבעיות, שהשיגו עצמאות ושלטו לנצח, תוהות אם נשארה רוח חיים באפן. בין ראהול גאנדהי ליצחק הרצוג מתברר שיעור השקיעה. וכן: היה היו נוצרים-דמוקרטים ואפילו מפלגה שקראה לעצמה ״מאוחדת״

rahul_prince

הנסיך לבית גאנדהי. סבא רבא, סבתא ואבא היו ראשי ממשלה. זה היה טבעי בשביל מפלגת השלטון הטבעית. ראהול (בצילום מימים טובים יותר) עמד לרשת. לא עוד. המפלגה הטבעית טבעה

 

יש תיאוריה אחת, שהתחבבה מאוד על האינטליגנציה הרוסית בימיה האחרונים של ברית המועצות וּבימיה הראשונים של רוסיה, ועניינה הוא ״מוֹצָא העמים״. בַּעליה הוא לֶב גוּמילוֹב, אינטלקטואל ודיסידנט של הזמן הסובייטי, בנם של משוררים מפורסמים.

כטוב לבו בפואטיקה, בהיסטוריה וּבמטפיזיקה, גומילוב ניסח נוסחה, המתארת את תולדותיהם של עמים כהשתקפות חייהם של בני אדם. הם נולדים, הם ילדים, הם נערים סוררים, הם בחורים צעירים נוטפי הורמונים (המיגדוּר אינו חשוב, זכרים או נקבות).

והם מגיעים אל פִּרקם, ועוברים את שיאם, וּמתחילים להזדקן, וּלאבד את הטסטוסטרון (מטאפורה, לא ביולוגיה); ואז הם שוקעים לאטם, עד שהם מתחילים לגווע.

גומילוב לא היה היחיד שפלירטט עם רעיונות כאלה. התיבה ethnogenesis תנחיל לכם כמעט 300,000 קישוריות בגוגל.

תיאוריית גומילוב אינה חייבת להסתיים בעמים. אפשר להחיל אותה על יֵשויות קיבוציות נוספות, למשל על מפלגות פוליטיות, בייחוד מפלגות הרשאיות לתבוע אשראי על החייאה של עמים עתיקים. להלן נדבר על שתי מפלגות כאלה, שהזִקנה קפצה עליהן, בשום פנים לא בטרם עת: מפלגת הקונגרס של הודו וּמפלגת העבודה של ישראל. ההשוואה אינה מקורית, מדעני מדינה כבר הוציאו גזרות שוות.

האויר נפלט מריאותיה

הקונגרס ההודי היה עד זה לא כבר מפלגת השלטון הגדולה והחזקה ביותר בעולם הדמוקרטי. היא הניבה ששה ראשי ממשלה, שכיהנו חמשים-וארבע שנה. שלושה מהם היו שייכים למשפחה אחת. לפני ארבעים שנה, המפלגה הפכה לעסק שושלתי. סבתא, בעצמה בתו של ראש ממשלה, נרצחה, והנהגת המפלגה עברה לבנה; הוא נרצח, וההגה עבר לידי אלמנתו ילידת איטליה. היא עדיין שם. בנם הוא יורש העצר.

בבחירות של האביב שעבר, המפלגה נחלה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה, והתכווצה לממדים של סיעה פרלמנטרית קטנה. היא צנחה אפילו מתחת לסף המעניק למפלגה את הזכות להיחשב לאופוזיציה הראשית. מאז היא חזרה והובסה בבחירות לאסיפות המחוקקות של כמה מן המדינות החשובות ביותר בהודו.

בתחילת פברואר, מפלגת הקונגרס הוכתה שוק על ירך בבחירות לאסיפה המחוקקת של איזור הבירה דלהי, שחיים בו בערך עשרים מיליון בני אדם. היא שלטה בו במשך 12 שנה, ועד לפני שנה ורבע היו לה ארבעים-ושלושה מושבים מתוך שבעים. בבחירות של תחילת פברואר היא לא קיבלה אף מושב אחד. זה היה חיזיון מדהים. האויר נפלט מריאותיה.

״שבתון במהלך חופשה״

בהודו שולטת עכשיו ממשלת הימין החזקה ביותר בתולדותיה. היא הגישה באמצע פברואר את הצעת התקציב הראשונה המלאה שלה, שמונה חודשים לאחר שעלתה לשלטון. פרלמנטים דמוקרטיים קיימים בשביל דברים כאלה. משימתם החשובה ביותר היא לאשר תקציבים.

והנה ראו זה פלא, ביום שבו הוגש התקציב, נעלם יורש העצר של מפלגת הקונגרס, ראהול גאנדהי (כן, ככה מאייתים). אומרים שהוא עלה על מטוס, והתעופף למינכן, וּממינכן — לאתונה. הוא הודיע לאמא שנחוצה לו ״פגרה לצורך הרהורים״.

דרגת ההתפנקות הילדותית של ההודעה הזו הדהימה את המערכת הפוליטית. האיש המוחזק אחראי לשקיעתה של מפלגתו החליט שלא היה לו די זמן לחשוב, והוא צריך עוד. תקציב-שמקציב, או איך שאומרים את זה בהינדית. הילד בן הארבעים-וארבע מדוכָּא, תנו לו מנוח. צייצן אחד בטוויטר לגלג, ״ראהול גאנדהי הוא האדם הראשון, הלוקח תקופת שבתון במהלך חופשה״.

מפלגת הקונגרס חשובה כמתה. היא הולכת מדחי אל דחי במהירות כזאת, עד שלא ברור מי בעצם ירצו להצביע בעדה בפעם הבאה. ראהול, הנער-שאינו-מתבגר, מממש עכשיו את הבטחת הבחירות הגדולה ביותר של יריביו. ראש הממשלה הנוכחי, נרנדרה מודי, חזר והשפיל אותו במהלך מערכת הבחירות (״הנסיך״, הוא קרא לו). הוא הבטיח ״לנקות את הודו ממפלגת הקונגרס״. היא אמנם מתנקה והולכת.

התחילו יחד, ניצחו יחד, הפסידו יחד

המפלגה הזו ניהלה את מאבק העצמאות של הודו מ-1931. היא הכריזה עצמאות ב-1947. היא החזיקה בשלטון ללא הפסקה עד 1977. היא הפסידה את השלטון פעמיים, לפני שחזרה וזכתה בו ב-1991. היא איבדה אותו ב-1996.

מישהו מאמין בנומרולוגיה? אני לא. אבל המספרים האלה מדהימים. מפא״י עלתה לשלטון בתנועה הציונית ב-1933. היא הכריזה עצמאות ב-1948. היא החזיקה בשלטון ללא הפסקה עד 1977. היא חזרה לשלטון ב-1992. היא איבדה אותו ב-1996. השנה היא המליכה עליה ״נסיך״ לכל דבר — נכדו של, בנו של, אחיינו של — המסתייע בשירותיה של נסיכה.

מעוררת אסוציאציות היתה בחודש שעבר פנייתו של יצחק הרצוג לבוחר להעניק לו ״שלושים מנדטים״. ב-1977, שלושים-ושלושה מנדטים הנחילו למפלגה את התבוסה האיומה ביותר בתולדותיה. ב-1969 היא קיבלה חמשים-ושבעה מושבים, במערך עם מפ״ם. ב-1965, כל מרכיבי תנועת העבודה קיבלו ששים-ושלושה מושבים פלוס ארבעת ״הערבים של מפא״י״.

הוא רוצה שלושים מושבים, והם מעבר להשג ידו, אבוי.

״לא סתם מפלגה״

כשלעצמי אני מאחל הצלחה ליצחק הרצוג. הוא מייצג את הסיכוי האחרון למתינות פוליטית ולפרגמטיות; הוא מייצג את הסיכוי האחרון לנתק את הזיהוי בין אידיאליזם לקיצוניות בציונות. אין לי כל מושג אם הוא מתאים להיות ראש הממשלה; אבל מקיפים אותו די אנשים, המסוגלים להציל אותו מטעויותיו. אף אחד מיריביו אינו יכול להשתבח בחישוקים כאלה. הם הפכו את היוהרה לסימן-הכר.

אבל נראה בעליל שיצחק הרצוג לא ירכיב את הממשלה הבאה; וממילא מסתיימת והולכת ״המפלגה הזקנה הגדולה״ של הפוליטיקה הישראלית (המושג הזה נולד בארה״ב לתיאור המפלגה הרפובליקאית; ההודים אימצוהו לתיאור מפלגת הקונגרס).

אם מפלגת האופוזיציה הראשית אינה רשאית עוד לקוות לנצחון אלקטורלי, היש בה עוד טעם? ראהול גאנדהי אמר זה לא כבר, שהקונגרס ״אינו סתם מפלגה, הוא רעיון״. זה נשמע טוב, בייחוד ככתובת על מצבה. היה היה רעיון, וראו, איננו עוד.

מפלגות שלטון טבעיות מתות פתאום, או לאט-לאט

מפלגת שלטון קלאסית של הזמן שלאחר מלחמת העולם השניה היתה הנוצרית-דמוקרטית של איטליה. היא נעשתה השליטה באופן טבעי ואלגנטי זמן קצר לאחר נפילתו של מוסוליני, היא היתה המרכיב העיקרי בכל הקואליציות ששלטו באיטליה ב-50 השנה הבאות. היא היתה היתה המחסום החסון (והמושחת) לעליית הקומוניסטים (המפלגה האיטלקית היתה החזקה ביותר באירופה מחוץ לגוש הסובייטי, והמצליחה ביותר אלקטורלית מכל המפלגות הקומוניסטיות בעולם, אולי חוץ מקפריסין).

האיטלקים חזרו וסלחו לדמו-נוצרים את חטאיהם הכבדים, עד שהסבלנות פקעה, באמצע שנות ה-90. ׳הרפובליקה האיטלקית הראשונה׳ נפחה את נשמתה, והשניה נולדה בתקווה גדולה. אחר כך בא ברלוסקוני, והתקווה התנדפה.

הקלוּת והפתאומיוּת שבהן קרס הסדר הפוליטי הישן היתה מדהימה. פלגים דמו-נוצריים קטנים הופיעו מאז על המפה, וקיבלו ייצוג קטן בפרלמנט. אבל מפלגת השלטון הטבעית מתה. החסר ניכר: אין עוד מפלגת מרכז-ימין של ממש באיטליה, אבל לפחות יש מרכז-שמאל, העומד כיום בראש ממשלתה.

המאוחדת, השלטת, המתכווצת, המתפרקת

האנלוגיה האיטלקית מעניינת, אבל אינה מועילה מאוד לענייננו. סוף סוף, מפלגת העבודה לא התנדפה תיכף לתבוסתה ההיסטורית ב-1977, והצליחה לחזור לשלטון באופן משכנע מאוד, לפחות פעם אחת (1992), אם לא נחשוב את נצחון ברק (1999) לנצחון מפלגתו.

אני משתעשע מפעם לפעם, בייחוד ביני ובין עצמי, בהוצאת גזרה שווה קצת אֶסוֹטֶרית בין מפלגת העבודה ובין ׳המפלגה המאוחדת׳ (United Party) בדרום אפריקה. למען האמת, השוואה כזאת עמדה במרכז הרשומה הראשונה שהתפרסמה באתר הזה, לפני 12 שנה.

המפלגה המאוחדת היתה מפלגת השלטון הטבעית של המיעוט הלבן בדרום אפריקה. בראשה עמד פילדמרשל מהולל של האימפריה הבריטית, שהיה חבר בקבינט המלחמה שלה בשתי מלחמות-עולם, והיה ממייסדי האו״ם. ב-1948, המפלגה נחלה הפסד זעום למפלגה שייצגה את הלאומנים האפריקנרים, הלוא הם צאצראי איכרים הולנדיים ופליטי-חרב צרפתיים מן המאה ה-17.

היא לא חזרה עוד לשלטון, ומבחירות לבחירות ייצוגה הפרלמנטרי הצטמק והלך, אף כי היא נשארה האופוזיציה העיקרית. לבסוף, ב-1977 היא הגיעה למסקנה שאין היא מסובגלת עוד למלא את התפקיד החשוב ביותר שהפוליטיקה הועידה למפלגות: להשפיע על המדיניות. היא נפלה על חרבה, והתפזרה לכל רוח.

חלק ניכר של פעיליה הצטרפו אל מפלגת אופוזיציה ליברלית קטנה, שדמתה להפליא למרצ. חלק אחר של הפעילים הצטרפו אל המפלגה הלאומית השלטת, והעניקו לה משב-רוח טיפ-טיפה ליברלי יותר. 12 שנה אחרי כן, מפלגת השלטון נטולת-היריבים עשתה פניה רדיקלית חדה ומהפכנית, והחליטה לפרק את משטר האפרטהייד.

כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים   אנלוגיות היסטוריות אינן מושלמות, כפי […]

הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

 מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה התפרסם ב'כסף', מוסף […]

השאר תגובה