במאי 1999ֿ שאלה רצינית היתה רק אחת: בנימין נתניהו

היה פעם נשיא בארה”ב, ריצ’רד ניקסון. והיה לו יועץ יהודי מניו-יורק, שאמר לו: הדרך הטובה ביותר לניצחון היא לחולל קיטוב לאומי. והוא ניסה, וניסה, וניסה, ולא ידע מתי לעצור. בנימין נתניהו לא למד את הלקח. הוא הרים את ידו על התפרים האחרונים של המרקם הלאומי: תחושה של שותפות גורל וסולידריות חברתית. מוטב שמסעו יסתיים בתחנת שכונת התקוה, יום אחד אחרי תיקי דיין

הרשימה הזו הופיעה במגזין השבת של ׳גלובס׳ ערב הבחירות לכנסת ה-15, ב-18 במאי 1999. היא מובאת כאן ללא שינוי
מודעת בחירות של מפלגת העבודה (׳ישראל אחת׳), מערכת הבחירות של 1999

מודעת בחירות של מפלגת העבודה (׳ישראל אחת׳), מערכת הבחירות של 1999

הטרגדיה האישית של בנימין נתניהו והטרגדיה הלאומית של המדינה הצטלבו בשוק של שכונת התקווה, ביום שאחרי תיקי דיין. אין עוד דרך חזרה. ביום ההוא טואטאו מסדר היום האלקטורלי כל הנושאים, ונשאר נושא אחד בלבד: בנימין נתניהו. האם האיש הזה ראוי לשמש ראש ממשלת ישראל? האם תקופת כהונה נוספת שלו עלולה לפרום את אחרוני התפרים במרקם החברתי של ישראל, לשסות איש באחיו, ולהניב חולשה לאומית הרת-אסון?

זו טרגדיה כפולה, מפני שבנימין נתניהו לא היה חייב להגיע לתחנה ההיא. שום דבר בביוגרפיה שלו, בבית גידולו וּבחינוכו לא היה חייב להפוך אותו למחרחר ריב ומסית. הוא הגיע לשם בגלל חולשות אופי מהותיות (אחד האנשים המיטיבים ביותר להכיר אותו משתמש במלים “קריסת אישיוּת”) — אבל גם בגלל איבה חסרת מעצורים שהפגינו כלפיו אנשים בשמאל מן הימים הראשונים של דרכו בפוליטיקה.

התגובה על הופעת נתניהו בחיים הציבוריים בשנות ה-80 היתה כל-כך בוטה, עד שאי אפשר להימנע מן המחשבה שהיה בה משהו פתולוגי, ניאורוטי, שלא פרשנים ופולמוסנים פוליטיים הם הצריכים להסביר אותו, אלא פסיכואנליטיקונים.

אני זוכר שיחה עם נתניהו, בזמן שהיה סגן שר החוץ, ב-1989. הוא דיבר בזהירות, מפני שלא היתה לו סיבה להניח שאני מאוהדיו הפוליטיים, אבל גם לא היתה לו סיבה להניח שאני מאלה המוכנים לקרוע אותו לגזרים עוד לפני שהשלים משפט. הוא אמר אז, שהוא מוטרד מחוסר היכולת שלו להידבר עם השמאל ועם האינטליגנציה. כל אימת שהוא פותח את פיו, הוא אמר, וחיוך קטן ועצוב הופיע על פניו, “הם אומרים, אה, ‘רדוד'”.

באותם הימים כתבתי בעיתון ׳הארץ׳”, והצעתי לנתניהו שינסה לכתוב שם. אמרתי לו שאולי כדאי לו, מדי פעם, להרהר בקול רם על עניינים החורגים מפולמוס מפלגתי מיידי, ולשתף את קוראי ׳הארץ׳ במחשבותיו.

אני זוכר שהוא שאל, בטון מינורי להפתיע, “אבל האם הם יפרסמו אותי?” אמנם לא הוסמכתי על-ידי איש, אבל אמרתי לו שאני סמוך וּבטוח שהארץ אמנם יפרסם, כי יש לו עורכים דמוקרטיים ובעלי סובלנות. שמחתי להיווכח כמה שבועות אחר-כך, ש׳הארץ׳ אמנם פירסם מאמר של נתניהו, בהבלטה, סמוך לטור מאמרי המערכת שלו.

רוּצקוֹי במצודת זאב

לשיחה ההיא לא היה המשך אלא שלוש שנים אחר-כך, כאשר נתניהו כבר היה מנהיג הליכוד. זה היה חודש ויותר לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ב-1993. התהלכו שמועות, שנתניהו יציע למרכז הליכוד, בפעם הראשונה בתולדותיו, “תוכנית מדינית”.

כתבתי אז רשימה, שבה השוויתי את הברירה העומדת בפני הליכוד עם זו של רוסיה. ימים אחדים קודם היתה ברחובות מוסקבה מלחמת אזרחים קצרה בין כוחות הנשיא ילצין לנאמני סגן הנשיא רוּצקוֹי. רוצקוי עשה יד אחת עם הקומוניסטים בניסיון להשיב את הגלגל אחור.

הבעתי את דעתי, שנתניהו יכול לעשות מעשה ילצין, וּלהצעיד את הליכוד בעקבות הזמן — או להיות כרוצקוי במצודת זאב, וֹלהיאבק נגד הבלתי-נמנע. הוספתי, כי אני מאמין שהעיתונות הישראלית נהגה בנתניהו בחוסר-הגינות, והיה עליה להעניק לו יותר אשראי.

נתניהו טילפן אלי למחרת להודות לי על המאמר. “ישבת יותר מדיי זמן בוושינגטון”, הוא אמר, “עמיתיך לא יאהבו מה שכתבת”.

הוא גם אמר, שאין הוא מתנגד לאוסלו מעיקרה, ושהוא תומך ב”מוּבלעוֹת פלסטיניות” עם שלטון עצמי. “לא איכפת לי שהם ישלטו בעצמם, כל זמן שלא יקראו לזה מדינה”. אבל הוא מיד הוסיף, “אם תצטט אותי – אני אכחיש”. לא ציטטתי אותו עד היום.

למרבה הצער, נתניהו העדיף בסופו של דבר את המצודה של רוצקוי. האם זה היה יכול להיות אחרת? האם השמאל המאורגן והלא-מאורגן אמנם הרחיק לכת בגילויי האיבה כלפי נתניהו? האם קצת יותר איפוק, קצת יותר סלחנות, קצת יותר הקשבה היו מניבים נתניהו אחר? נתניהו מריר פחות? חשדן פחות? קצת יותר מרוסן?

יתכן מאוד שלא. שאלות דומות נשאלו בשעתן על ריצ’רד ניקסון, הפוליטיקאי שנתניהו מחקה, ביודעים או שלא ביודעים.

״קורבן של אליטות״

ניקסון, אף על פי שנעשה סגן נשיא לפני שמלאו לו 40, והיה מועמד לנשיאות של מפלגתו לפני שמלאו לו 45, לא חדל להאמין כל חייו הפוליטיים שהוא נרדף. הוא היה, בעיני עצמו, “קורבן של אליטות”. ביותר היתה שנואה עליו האליטה של צפון החוף המזרחי בארה”ב, עם האוניברסיטאות המיוחסות שלה, עם השושלות העשירות של ניו-אינגלנד, עם הטירות, ואגודות-הסתרים, והגולף, והסוסים, והיאכטות. האליטות תמיד חיפשו אותו, באמצעות עיתוניהן, ותמיד ניסו לרצוח את אופיו.

הרגע האופייני ביותר שלו היה ב-1962, בלילה שבו הובס בנסיונו להיבחר למושל קליפורניה. הואיל וזה קרה רק שנתיים לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות, הכול הניחו שהקריירה של ניקסון הסתיימה. גם ניקסון הניח. “לא תוכלו עוד לבעוט בדיק ניקסון”, הוא אמר לעיתונאים.

אלא שניקסון חזר מן הכפור, ונבחר פעמיים לנשיא. הוא עשה חיל בתנאים של קיטוב ושל חרדה. שנות ה-60 הביאו את מלחמת וייטנאם לצד תמורות חברתיות מופלגות, והוא, ניקסון, הבטיח למעמד הבינוני להשיב לו את מקומו הראוי. הוא הבטיח להגן על בטחונו האישי והכלכלי של המעמד הזה, ולא להניח לאינטלקטואלים שמאליים להסיט אותו מדרך הישר.

ניקסון אימץ לו ליועץ פוליטי יהודי ניו-יורקי, ששמו קווין פיליפס, עורך דין צעיר מן הברונקס. עצתו של פיליפס לרפובליקאים היתה לפלג את העם, לחדד את הקיטוב, ולזכות בתמיכתן של שתי קבוצות אוכלוסייה עיקריות: הלבנים של מדינות הדרום, והבוחרים ה׳אתניים׳ של ערי הצפון והמערב התיכון.

הלבנים של הדרום היו החסידים המוּבסים של אפליה גזעית, אשר הגיעה אל קִצה הממוסד בשנות ה-60. ה׳אתניים׳ היו קתולים (איטלקים, אירים, פולנים) וּפועלי צווארון כחול.

המשותף לחברי שתי הקבוצות הוא מה שאמריקאים קוראים “צוואר אדום”, כינוי היסטורי לבעלי דעות קדוּמות. כדי שהקבוצות האלה יתאחדו בתמיכה בו, הן היו זקוקות לאויב ברור. האויב היה צירוף השמאל והאליטות, וּממשל ניקסון יצר ללא הרף עימותים נרגזים עם השמאל, שהיה “אנטי-אמריקאי”, “אויב של ערכי המשפחה”, “סובלני כלפי פושעים”, וכן הלאה.

ניקסון הורס את ניקסון

באמצעות האסטרטגיה הזו, ניקסון קיווה לחלץ את הקונגרס משליטת הדמוקרטים ב-1970. הוא נחל כישלון חרוץ. מייקל בארון (Barron), משקיף בעל סמכות על הפוליטיקה האמריקאית עם השקפת-עולם ימנית, כתב, כי ניקסון נכשל מפני שהוא

“איבד את יכולתו לקיים משמעת עצמית, וּלהימנע מדיבורים מפלגים וּמלאים רחמים עצמיים, שהבוחרים חשבו לצורמים, כאשר הם באו מפי האיש שבידיו הופקדו הסמכויות של מנהיג לאומי”.

זה, כאמור, על ניקסון של 1970. ניקסון של השנים הבאות הידרדר והלך. הוא הורה לעוזריו להכין ׳רשימת אויבי ניקסון׳, והפעיל את הבולשת הפדרלית ואת מס ההכנסה כדי להתנכל להם. אנשיו פרצו למשרדים, גנבו תיקים רפואיים, איימו, הטרידו – ולבסוף שכחו לצלצל בפעמון לפני שנכנסו לסוויטה אחת בבניין הנקרא ווטרגייט.

ניקסון נהרס בסופו של דבר לא מפני שה׳אליטות׳ גברו עליו. ניקסון נהרס מפני שניקסון הרס אותו. ניקסון נהרס מפני שהיה משוכנע כי רק אויבים מקיפים אותו. ניקסון נהרס, מפני שלא ידע איפה לעצור.

מה שכתב בארון על ניקסון ב-1970, כמו כתב על בנימין נתניהו במאי 1999. החיזיון הנפרש לעינינו אינו עוד של פוליטיקאי, העושה ניסיון לגיטימי להישאר בשלטון. החיזיון הוא של איש תועה, שאבדו לו כל הפרספקטיבות על עצמו ועל סביבתו. זה איש ההורס זה שנים את עצמו ואת המוניטין שלו, איש ההורס את מפלגתו ואת מקורביו ואת משפחתו — ועכשיו הוא הורס מה שנבנה בארץ במשך עשרות שנים: תחושה של שותפות גורל, של זהות לאומית, של סולידריות חברתית.

בחירה דמוקרטית לעולם אינה צריכה להיות מלוּוָה בהזהרות מפני סוף-העולם, גם אם המנצח הוא יריב פוליטי. הכרעה דמוקרטית היא תמיד מאורע חגיגי. בדיוק מן הטעם הזה הלב שותת דם לנוכח מה שבנימין נתניהו עולל לעצמו ולתרבות הפוליטית הישראלית.

בצער עמוק אין מנוס מלומר, שבנימין נתניהו הפך את המשך שלטונו של בנימין נתניהו לאסון לאומי.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “במאי 1999ֿ שאלה רצינית היתה רק אחת: בנימין נתניהו”

  1. יוסי דר הגיב:

    הדיון בשאלת התאמתו או אי התאמתו של נתניהו מבלי להתייחס – ולו במלה – לאלטרנטיבה הוא דיון חסר.

    אשר להפחדות מצד נתניהו, אלמלא היה בכך אמת – ניחא. אבל אנחנו הרי באמת יושבים על לועו של הר געש (עשרות אלפי טילי חיזבאללה – בחסות איראנית – שמכוונים לכל נקודה בישראל, מוכנים להפעלה בכל רגע, וכבר הופעלו לא פעם בעבר; טילים של החמאס – גם הם בחסות איראנית – שאך לפני כמה חודשים הורידו אותנו למִקלטים או, אילצו אותנו לפטפט בנימוס עם שכנים בחדרי המדרגות, וכן השביתו את נמל התעופה בן גוריון על כל התוצאות החמורות הנובעות מכך, שלא לדבר על המנהרות שנחפרו (עדיין נחפרות?) השד יודע איפה – אולי גם בצפון).

    ובכן, מה האלטרנטיבה? הרצוג? מה האיש הזה עשה בחיים שלו? מה הרקורד שלו? אדרבא, שיראה לנו מקרה אחד – אחד בלבד – שבו הוא התמודד אי פעם עם מצב מורכב או מסובך. האיש הזה הוא חור אחד שחור וגדול מבחינת יכולתו לנהל את המקום המטורף הזה. ואני עוד לא מדבר על הכריזמה – כלומר העדר מוחלט של כריזמה ומנהיגות – שהוא ניחן בהם, מה שעלול לזרוע דמורליזציה בעם בשעת משבר.

    הייתי ברצון בוחר בהרצוג – אילו היה מדובר בשווייץ.

    • יואב קרני הגיב:

      כן, מה טוב היה אילו מפלגת העבודה העמידה מועמד טוב מהרצוג — אם כי הנסיון מראה שמועמדים טובים יכולים להיות ראשי ממשלה איומים, ראה ערך ברק, אהוד.

      אשר לאיראן, אני אינני חולק כלל על הזהרותיו הנוקבות של נתניהו מפניה. אני חושב אותה לאיום ארוך-הטווח הגדול ביותר על שלומה של ישראל ועל שיורה. אדרבא, אני חושב שנתניהו _המעיט_ מחומרת האיום וממיידיותו בקונטקסט של מלחמת האזרחים בסוריה. (ראה-נא את רשימתי באתר הזה, ׳על תאנים ועל פיסטוק חלבי׳, ואת רשימתי באתר ׳גלובס׳, ׳סכנה ברורה ומיידית׳.)

      אבל, למרבה הצער, התמודדות עם האיום האיראני מצריכה הבנה בין לאומית רחבה ואוסף ידידים. הוא עשה כמיטב יכולתו לבודד את ישראל ולהרחיק את ידידיה.

      כשלעצמי, הגעתי למסקנה כי כל ראש ממשלה זולתו, מקרב ההסכמה הציונית כמובן, ייטיב ממנו.

      אני מאמין שהרצוג מוקף במספר מספיק של בוגרים אחראים ומנוסים, אשר יצילו אותו מטעויותיו ומחוסר נסיונו. מצב אידאלי? כלל וכלל לא. אבל עדיף לאין שיעור על החלופה.

      אף על פי כן אני מבין בהחלט את הסיבות לספקותיך.

      אגב, טוב לחזור ולשמוע אותך, יוסי.

  2. “ארבע שנים טובות יותר”… הוי.

  3. דני פ הגיב:

    “בנימין נתניהו הפך את המשך שלטונו של בנימין נתניהו לאסון לאומי”

    אזהרות על אסון לאומי צריך תמיד לקחת בערבון מוגבל, אנשים נוטים להפרזה בעניינים מסוג זה, וכפי שאדם סמית׳ אמר ״there is much ruin a nation״. אבל התחזית הזאת, למרות שכמובן נתניהו הפסיד ב-1999, בפירוש נראה במרחק של 16 שנה כמו אסון לאומי מתמשך שאנו חיים בו… לא מכל הבחינות כמובן, והתהליך לא התחיל כנראה עם ביבי, הוא רק העמיק אותו. ישראל מאבדת ידידים כל יום, ובסופו של יום ישראל תלויה בהם.

    לגבי קווין פיליפס, הוא איננו יהודי (יש התייחסות למוצאו כאן: http://carnegieendowment.org/2006/05/22/kevin-phillips-ex-populist-elite-model). אני לא מסכים לאמירתך ש״פיליפס הציע לפלג את העם״. העם האמריקאי וליתר דיוק הקואליציה הדמוקרטית שרוזוולט בנה היתה כבר מפולגת. אני גם לא חושב שזה נכון שניקסון אימץ את האידאולוגיה של המתנגדים לזכויות האזרח, כל שעליו היה לעשות היה להיות מעט ימינה מהדמוקרטים. הקולות של הלבנים בדרום היו מגיעים אליו לבד. בכל מקרה בבחירות 1968 ניקסון לא סחף את הדרום – וואלאס ניצח ברוב הדרום העמוק, וגם לדמוקרטים היתה אחיזה לא מבוטלת שם. ברבות הימים ההתבססות של הרפובליקנים בדרום תלך ותעמיק, ובכל מקרה התהליך הזה אינו קשור כלל לאישיותו של ניקסון. אנשים שונים מאוד ממנו כמו רייגן, בוש האב ובוש הבן הלכו באותה הדרך.

    לגבי הקתולים, אפשר לומר שהחלוקה בין קתולים לפרוסטנטים הפכה ל-non issue ולא היתה סיבה שקתולים יצביעו לדמוקרטים והקתולים לרפובליקנים, כפי שהיה מקובל. לפיליפס יש ניתוח מעניין שמראה שאחד הגורמים שהביאו לנטישה של קתולים את המפלגה הדמוקרטית היתה הצטרפותה של ארה״ב לצד בריטניה בשתי מלחמות העולם – אירים וגרמנים לא כ״כ אהבו את זה. הוא גם מדבר על כך שהיה תהליך הפוך בקרב פרוסטנטים בצפון, מעבר מהדמוקרטים לרפובליקנים.

    • יואב קרני הגיב:

      דני, טוב לחזור ולקרוא אותך.

      מרכזיותו של פיליפס — יהודי או לא יהודי — בנצחון ניקסון ב-1968 ובשינוי-האוריינטציה הפוליטית של הדרום אינן עניין לוויכוח בינינו. הן יסוד מוּסָד בהיסטוריה הפוליטית של ארה״ב, והן נידונות בהרחבה בכל ספר העוסק בהיסטוריה הזו ב-40 השנה האחרונות.

      אני גם מציע לך, במטותא, לעיין במפת הבחירות של 1968. תיווכח בקלות יחסית, שניקסון נחל סדרה של נצחונות בדרום, שבלעדיהם לא היה מגיע אל הבית הלבן. הוא ניצח במדינות דמוקרטיות קלאסיות, כמו וירג׳יניה, שתי הקרוליינות, טנסי, פלורידה; ובמדינות-גבול עם הרגלים דרומיים, כמו קנטאקי, מיזורי ואוקלהומה, בסך הכול 107 אלקטורים. על זה אפשר להוסיף במידה לא מעטה גם את נצחונו באינדיאנה (13), שאינה דרומית, אבל ההתנגדות בה לזכויות האזרח היתה גדולה מאוד. די היה אם שתי מדינות דרומיות, נניח שתי הקרוליינות, היו מצביעות לטובת המועמד הדמוקרטי לנשיאות, כדי שיוברט המפרי היה מנצח.

      (המפה שלהלן, ארה״ב בבחירות של 1968, משועתקת מוויקיפדיה. הצבע האדום מציין מדינות שהצביעו לטובת ניקסון, כחול — המפרי, וכתום — ג׳ורג׳ וואלאס)

      הבחירות לנשיאות בארה״ב, 1968

      דני, זו אינה שאלה של דעה אישית. אני חושב שלשנינו אין הקליבר הנחוץ כדי לחוות דעות אישיות על היסטוריה מתוֹעדת וּמנותחת. בכל מקרה, אם יש לך ויכוח, מוטב שתנהל אותו עם כל ההיסטוריונים החשובים של זמננו, לא אתי (-:

      אשר לתיאוריה, המאוחרת מאוד, של פיליפס על סימפטיות של אירים וגרמנים, עזוב. פיליפס בסך הכול ניסה למכור ספר לעת זקנתו. הקתולים הצביעו בהמוניהם לטובת הדמוקרטים עד סוף שנות ה-60. מה אתה חושב, שילדיהם או נכדיהם נזכרו פתאום במלחמת העולם הראשונה, והחליטו להעניש את וודרו ווילסון? קו פרשת המים היה המאבק לזכויות האזרח ומלחמת וייטנם.

      ממתין בקוצר רוח לתרומותיך.

  4. אסף ברטוב הגיב:

    יפה עשית בהביאך את הרשימה הזו מחדש. אכן, הדברים נכוחים גם בשנת 2015, מבלי לשנות ולו תג. מה עגום.

Leave a Reply