האם ישראלים צריכים לקנא בהודו

הבחירות ההיסטוריות בהודו הדיחו את השושלת הפוליטית המפורסמת ביותר של זמננו, אבל הן הנחילו רוב מוחלט בפרלמנט למפלגה שקיבלה פחות משליש הקולות. יציבות על חשבון יציגות

הנדנדה ההודית. ברקע נראה מושב הפרלמנט של הודו בניו דלהי (מורשת אדריכלית של השלטון הבריטי). בחזית, נרנדרה מודי מכריע ללא קושי את האופוזיציה המצומקת. ראהול גאנדי נתלה במושב, ומעליו נראים מנהיגי שלוש המפלגות האזוריות הגדולות ביותר,  ראשי הממשלה (צ׳יף מיניסטר) של אודישה/אוריסה, של טאמיל נאדוּ ושל מערב בנגל. כולם חוץ מראהול נהנו משיטת הבחירות הבריטית של הודו, אשק העני׳ה להןם הרבה יותר מושבים ממה ששיטת הבחירות הישראלית היתה מעניקה (קריקטורה בעתון ההינדי Jagran, המופיע בעשרות מהדורות מקומיות בצפון הודו)

הנדנדה ההודית. ברקע נראה מושב הפרלמנט של הודו בניו דלהי (מורשת אדריכלית של השלטון הבריטי). בחזית, נרנדרה מודי מכריע ללא קושי את האופוזיציה המצומקת. ראהול גאנדי נתלֶה במושב, וּמעליו נראים מנהיגי שלוש המפלגות האזוריות הגדולות ביותר, ראשי הממשלה (צ׳יף מיניסטר) של אודישה/אוריסה, של טאמיל נאדוּ ושל מערב בנגל. כולם חוץ מראהול נהנו משיטת הבחירות הבריטית של הודו, אשר העניקה להם הרבה יותר מושבים ממה ששיטת הבחירות הישראלית היתה מעניקה (קריקטורה בעתון ההינדי Jagran, המופיע בעשרות מהדורות מקומיות בצפון הודו)

לאט, בהדרגה ואולי באופן בלתי נמנע, תפיסת הדמוקרטיה משתנה: את מקום החתירה אל ייצוג אותנטי של רצון הציבור תופסת החתירה אל יציבות. חוק המשילות בישראל הוא דוגמא אחת. חוקי משילות באיטליה וביוון נועדו להגן על הבוחרים מפני תוצאות חוסר האחריות של בחירתם.

הודו עתה זה סיימה תהליך ארוך וּמסובך של בחירות, שהיו ראויות לכל תוארי-השם ותוארי-הפועל. הן היו הגדולות ביותר בדברי ימי האדם, הארוכות ביותר, הן התנהלו למופת (יחסית, בהתחשב בממדים הבלתי-אפשריים) — והן הניבו את אחד המהפכים הפוליטיים הגדולים ביותר של כל הזמנים.

הן גם הראו את המידה שבה שיטת בחירות יכולה להבטיח ממשלה יציבה על חשבון היציגוּת. מפלגה שקיבלה שלושים-ואחד אחוז מקולות הבוחרים זכתה בחמשים-ושניים אחוז מן המושבים בפרלמנט. מפלגה שקיבלה תשעה-עשר אחוז מן הקולות זכתה רק בשמונָה אחוזים מן המושבים.

הפרשנים התחרו באִפיונים של נצחון המנצחים: צונאמי, הם קראו לו. שוּקי הפיננסים יצאו מגדרם משמחה: סוף סוף, ממשלה יציבה שאינה תלויה בשותפים קואליציוניים.

בהודו יש בעצם עשרים-ותשע בחירות נפרדות, בכל אחת מן המדינות המרכיבות את הפדרציה ההודית (יש עוד כמה אזורים פדרליים, שהם פחות ממדינה). במדינה הגדולה ביותר, אוּטאר פּראדֶש (מאתיים מיליון בני אדם, כמו ברזיל), עמדו שמונים מושבים לבחירה. מפלגת העם ההודית (BJP) גרפה שבעים-ואחד מושבים, כמעט תשעים אחוז, אף כי חלקה בקולות המצביעים היה ארבעים-ושניים אחוז. מפלגת אופוזיציה מקומית, המייצגת את הקאסטות הנמוכות ביותר במִדרג ההינדואי (’דאלית‘, או מה שקראו פעם ’הטמֵאים‘), קיבלה עשרים אחוז של הקולות, והם הנחילו לה בדיוק אפס מושבים.

באיזור עיר הבירה דלהי, שהוא טיפה פחות ממדינה, BJP גרפה את כל שבעת המושבים, אף כי חלקה בין המצביעים היה רק ארבעים-וששה אחוז. התמונה הזו חוזרת בשורה של מדינות, שבהן מפלגת הקונגרס המוּבסת של משפחת גאנדהי לא קיבלה אף מושב אחד, אף כי הצביעו בעדה בין חמשה-עשר אחוז לשלושים-וחמשה אחוז. במדינות אחרות היא קיבלה ציר או שניים, אפילו כאשר חלקה התקרב לארבעים אחוז.

הזכות לשלוט

אין עוררים על תבוסתה של מפלגת הקונגרס. היא נחלה את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיה, וישראלים מלומדי מהפכים לא יתקשו לזהות את המשתמע: הקרקע נשמטה מתחת לרגליה של מפלגה היסטורית, שהיתה הרבה יותר ממפלגה, והתרגלה להניח את זכותה הטבעית לשלוט. כל כך טבעית היתה הזכות הזו, עד שהיה מותר להעביר אותה בירושה, כמעט כלאחר יד.

אנשי המפלגה נמאסו על ההודים במידה כזאת, שהיה אפשר להריח את גועל-הנפש. אני חייב להודות שכמעט לא נתקלתי באנשים שהצביעו לטובת המפלגה, ואני כולל בזה אפילו חברי מפלגה, תומכים וָתיקים שלה, אנשים שאכלו במרוצת השנים מכף ידה, וּבמקרה אחד מישהו המקבל ממנה שכר חודשי תמורת עבודה של יחסי ציבור.

אבל הפרדוקס הסטטיסטי בעינו עומד. אני מתקשה להיזכר אימתי ראיתי קשר כה רופף בין תוצאות הבחירות ובין הייצוג בפרלמנט.

בבחירות הקודמות בהודו, ב-2009, מפלגת הקונגרס קיבלה שלושים-ושבעה אחוז, והם הספיקו לה אז למאתיים-וששה מושבים. אז, שלושים-ושבעה אחוז מן הקולות הניבו שלושים-וּשמונָה אחוז מן המושבים. סביר. המפלגה הוכרחה לכונן קואליציה, כדי להגיע אל הרוב הנחוץ של מאתיים-שבעים-ושניים מושבים.

כשלונה בבחירות מיוחס, לפחות חלקית, לחוסר היציבות של ממשלתה. שותפים זוטרים איימו להפיל אותה פעם אחר פעם, והיא נאלצה לכונן קואליציות דה-פאקטו כדי להישאר בחיים, ואגב כך שילמה מחיר פוליטי. תמרוניה להישאר בשלטון גם הבאישו את ריחה.

הפעם, מפלגה שקיבלה ששה אחוזים פחות ממנה הצליחה לקבל שמונים-ושניים מושבים יותר ממנה, והיא יכולה לכונן ממשלה ללא שותפים (היא תיקח שותפים, אבל זה בחזקת קצפת לעוגה).

שלושים-ואחד אחוז לא היו מקרבים אפילו מפלגה ישראלית לרוב מוחלט. הפעם האחרונה שבה הליכוד קיבל שלושים אחוז ויותר היתה ב-1988. זה הספיק לארבעים מושבים בכנסת. כאשר מפלגת העבודה קיבלה שלושים-וארבעה אחוז, ב-1992, היא נהנתה מארבעים-וארבעה מקומות ישיבה.

בימים הראשונים שלאחר הבחירות בהודו היה קשה להיתקל בהערות על הסטטיסטיקה, אולי מפני שהן היו מתפרשות כביטוי של חוסר אבירוּת מצד המובסים. אבל בהמשך השבוע הואיל ’טיימס אוף אינדיה‘ להזכיר לקוראיו, שמעולם לא היו חייבים צירי פרלמנט כה רבים חוב כה גדול לבוחרים כה מעטים (הפרפרזה על חיוויו המפורסם של צ׳רצ׳יל היא שלי). בעבר, מפלגות הודיות היו זקוקות לפחות לארבעים אחוז כדי לקבל רוב מוחלט, ובדרך כלל קיבלו יותר. ב-1977, מפלגת הקונגרס הפסידה בבחירות בפעם הראשונה בתולדותיה לאחר שקיבלה שלושה אחוזים יותר ממה שניתנו הפעם ל BJP. אבסורד.

נכדו של המהטמה גאנדהי, בעצמו עובד מדינה בכיר ורב מוניטין, שהיה המושל (הטִקסי) של מדינת מערב בנגל, פרסם השבוע מכתב גלוי לראש הממשלה המיועד נַרֶנדרַה מוֹדי, וקרא לו לזכור כי הוא בא מעמדת מיעוט אלקטורלי. קצת קשה להאמין שהוא יזכור. הכול מעניקים לו ”מנדט גורף“ לשינויים.

קווי-התפר הרופפים

הודו זקוקה לממשלה יציבה, אין בזה ספק. מי אינו זקוק? אבל הודו זקוקה שבעתיים, מפני שבהיעדר ממשלה כזאת יגברו בה הנטיות הסִרכּוּזִיוֹת (=צנטריפוגליות), ואינטרסים אזוריים ימשכו בכיוונים מנוגדים. הודו אינה מועמדת להתפוררות, אין כל סימנים שמדינות אינדיבידואליות ינסו לפרוש ממנה, אבל היא עלולה להפוך לאוסף של בעלי-חזקה, בלי ראיה לאומית.

השאלה היא שאלת המחיר. האם ארץ כה מורכבת, שקווי התפר בה כה רופפים, יכולה להרשות לעצמה לשלול ייצוג מקבוצות דמוגרפיות ודתיות גדולות מאוד? לא רק ייצוגם של בני הכתות הנמוכות ביותר פחת במידה מסוכנת, אלא גם זה של המוסלמים, בערך חמשה-עשר של האוכלוסיה. בפרלמנט ההודי יֵשבו בחמש השנים הבאות פחות מוסלמים מאשר בכל פרלמנט קודם, בקושי חמשה אחוזים.

ברור בהחלט איך זה קרה: תוצאה של מורשת בריטית אחת, שההודים לא טרחו לתקן.

הם ירשו את שיטת הבחירות הבריטית, מה שמכנים באנגלית First Past the Post, זאת אומרת ”המגיע ראשון לקו הסיום“, נוסחה רוּבָּנית אכזרית, שמכוחה הולכים לאיבוד כל הקולות האחרים בכל אחד ממחוזות הבחירה.

השיטה הזו עושה שמות ברצון הציבור בבריטניה זה תשעים שנה לפחות. היא הניבה אבסורדים פעם אחר פעם. ב-2005 קיבלה מפלגת הלייבור של טוני בלייר רוב מוחלט של המושבים, בפעם השלישית ברציפות, איזה השג היסטורי!, עם שלושים-וחמשה אחוז של הקולות. המפלגה הליברלית, שנתנה את הטון עד מלחמת העולם הראשונה, התכווצה בהדרגה לממדים גרוטסקיים: ב-1964, אחד-עשר אחוז של הקולות העניקו לה קצת יותר מאחוז אחד של המושבים.

גם לארה“ב יש שיטה כזאת, אבל במערכת דו-מפלגתית היא בדרך כלל אינה בעייתית, אלא כאשר מתמודד מועמד שלישי חזק.

שיטה כזאת מאפשרת למועמדי מיעוט לנצח בבחירות לנשיאות בכל מיני ארצות, לפעמים עם תוצאות הרסניות. כך הגיע לשלטון סלוודור איינדה בצ׳ילה, ב-1970, מבלי לייצג את רצון הרוב. במקסיקו, מועמדים חוזרים ונבחרים לנשיאות עם מיעוט של קולות הבוחרים.

שיעור הודי

ישראל עומדת זה שנים בוויכוח על צדדי הזכות והחובה של שיטת הבחירות שלה. אם אינני טועה, רק דויד בן גוריון הציע ברצינות לאמץ את הדגם הבריטי, אבל לא התעקש. ייצוג במוסדות היישוב, עוד שלושים שנה לפני הקמת המדינה, היה יחסי טהור, והמדינה ירשה אותו. זה היה הכרחי לחלוטין במערכת מורכבת וּמגוּונת. יציבוּת על חשבון ייצוּג היתה שקולה כנגד פחות דמוקרטיה.

ישראל השתנתה. יש בה יותר נכונות לפחות דמוקרטיה. חוק המשילות הוא רק קצה הקרחון. נשיאותיזציה פוטינית אורבת מעבר לפינה. יום אחד יגבר על ישראל הפיתוי האיטלקי/יווני, והיא תקפיץ אוטומטית את המפלגה ”המגיעה ראשונה לקו הסיום“ אל רוב מוחלט בכנסת.

האיטלקים והיוונים החליטו להערים על רצונו הלעולם-לא-כל-כך ברור של הבוחר באמצעות זיוף מסיבי של התוצאות. המפלגה ״המגיעה ראשונה״, אפילו ההפרש בינה ובין המפלגה השניה הוא כמה שברי-אחוז, מקבלת אוטומטית תוספת צירים שתספיק לה לרוב בפרלמנט. סידור כזה מניב ממשלה, אבל אינו מניב לגיטימיות. אילו היה הסידור הזה בישראל, ציפי לבני היתה הופכת לראש הממשלה ב-2009. זה היה מייצג אולי את רצוני, אבל לא את רצון הציבור.

הודו תספק לנו בשנים הבאות שיעור מועיל על מחיר הנסיגה מדמוקרטיה יציגה אל דמוקרטיה יציבה. אני מקווה שתוסיפו לקרוא.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • פיני יפתח פרג'ון   ביום 24 במאי 2014 בשעה 23:48

    הסקירות שלך יואב על מערכת הבחירות ההודית הממושכת היו מרתקות מאד.
    למרות הכל,אני מעדיף כרע במיעוטו את אופן הבחירה בישראל ומקוה שבעתיד הקרוב חלק מהבחירות יתנהל בשיטה האזורית.

    שבוע טוב!

  • יובל פינטר   ביום 25 במאי 2014 בשעה 10:43

    עשרים האחוזים חסרי התנובה של מפלגת הדאלית מהדהדים לי את רוס פרו בריצתו לנשיאות ב-1992, אז זכה לאחוז דומה ללא אלקטור אחד לרפואה. האם ידוע לך, יואב, על מפלגה שהריצה רבים לבית הנבחרים ולא נכנסה על אף שיעורי תמיכה גבוהים לרוחב המדינה?

    • יואב קרני   ביום 25 במאי 2014 בשעה 12:10

      אכן, רוס פרו. התמודדותו אפשרה לביל קלינטון להיבחר עם 43% מן הקולות. בצרפת היו עורכים סיבוב שני. אני מניח שקלינטון היה נבחר ממילא, אבל נשיא של 43% הוא פחות ממנדט ברור.

      בארה״ב מדברים אמנם על ״מפלגה שלישית״, אבל בעצם זה ״מועמד שלישי״. אם אינני טועה, הפעם האחרונה שבה מפלגה שלישית ניסתה ברצינות להתמודד בוזמנית על הבית הלבן ועל הקונגרס היתה ב-1912. היא קיבלה 13% של הקולות, אבל רק שני אחוזים מן המושבים. זו היתה השנה שבה טדי רוזוולט ניסה לחזור לבית הלבן מטעם ׳המפלגה הפרוגרסיבית׳.

      השיטה הדו-מפלגתית בארה״ב בולמת נסיונות רציניים להציג חלופה של ממש בבחירות לקונגרס.

  • דני פ   ביום 31 במאי 2014 בשעה 20:12

    ״יום אחד יגבר על ישראל הפיתוי האיטלקי/יווני, והיא תקפיץ אוטומטית את המפלגה ”המגיעה ראשונה לקו הסיום“ אל רוב מוחלט בכנסת״

    לא יודע, זה באמת יהיה שינוי גדול מאוד. לאחרונה החליטו להעלות את אחוז החסימה ל-4% אבל קשה לראות כיצד זה ישנה משהו – המפלגות הערביות תתאחדנה וזה לא ישנה שום דבר. שינוי שבאמת מעניק למפלגה הראשונה בונוס עצום ייתקל בהתנגדות המפלגות הדתיות (גם הבית היהודי) וקשה לראות איך זה יכול לקרות, כל עוד הדתיים הם במיעוט.

    ״סידור כזה מניב ממשלה, אבל אינו מניב לגיטימיות. אילו היה הסידור הזה בישראל, ציפי לבני היתה הופכת לראש הממשלה ב-2009. זה היה מייצג אולי את רצוני, אבל לא את רצון הציבור.״

    עולה השאלה מהי לגיטימיות. בעיני, אם הציבור והמערכת הפוליטית מתייחסים לתוצאה בלגיטימיות, אזי ממשלה כזו היא לגיטימית. כפי שראשי הממשלה בהודו ובבריטניה ובקנדה (שאף אחד מהם לא זכה לרוב) נחשבים ללגיטימיים, אני מניח שגם לבני היתה נתפסת כלגיטימית.

    "הפעם, מפלגה שקיבלה ששה אחוזים פחות ממנה הצליחה לקבל שמונים-ושניים מושבים יותר ממנה"

    זה לא מדיוק. ב-2009 לא הקונגרס קיבל 37%, אלא הגוש בו הוא עמד. הקונגרס לבדו קיבל 26%. הפעם ה-BJP קיבל 31%, והגוש שבראשו עמד קיבל 39%, כך שבכל מקרה ההישג של המנצחים השנה יותר גדול מההישג של המנצחים לפני 5 שנים. חשוב גם לזכור שבשיטת בחירות אזורית (כהכללה) אפשר לומר שמה שחשוב הוא לא ההישג של הגוש אלא הפער בין גוש אחד לגוש שני. הקוגרס לא רק שקיבל תוצאה גרועה, אלא עמד בראש גוש מדולדל של 21% בלבד (שני בני הברית המרכזיים של הקונגרס ב-2009 עזבו את הגוש הפעם). הפרש של 18% בין הגושים הוא עצום. כמובן שגם צריך לקחת בחשבון שבאזורים שונים מפלגות שונות מתחרות. בשיטה אזורית הקונגרס נמצא בעמדת נחיתות מכיוון שהקוגרס היא מפלגה לאומית באמת, וזוכה לתומכים בכל מדינות הודו. וה-19% של מפלגת הקונגרס היא שמיכה קצרה מידה למיטה בגודל הודו כולה. ל-BJP יש מיטה קטנה יותר שכן במזרח ובדרום הודו היא זוכה לתמיכה נמוכה מאוד – ובשאר הודו השמיכה של ה-BJP כיסתה את הכל בצבע זעפרן.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: