מדינה ללא ראש

אי אפשר לבטל את מוסדות הרפובליקה רק מפני שראש הממשלה אינו סובל את המועמד המוביל. זה מה שעשו מאו, היטלר ומרשל פטן, לא שמישהו משווה

יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו

יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג (משמאל, כמובן) בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו

שאלה לרודפי טריוויה:

איזה מנהיג פוליטי החליט לבטל את כהונת הנשיא, כדי ששׂנוּא-נפשו הפוליטי לא יחזיק בה?

זה היה מאו צה טונג. הוא עמד בעיצומה של אחת ההרפתקאות הרצחניות שלו, ’מהפכת התרבות‘, ונפטר בזה אחר זה כמעט מכל מנהיגיה המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית. שנוא עליו במיוחד היה הנשיא, המתון יחסית, לְיוּ שאו צ‘י, האיש שניסה לאסוף את שברי סין מידי מאו בהרפתקה הרצחנית הקודמת, זו שנקראה ׳הצעד הגדול קדימה׳, ועלתה בחייהם של 30 מיליון בני אדם (נתונים שבאו מפי ההנהגה הקומוניסטית לאחר מות מאו).

כאשר המטוטלת חזרה ונעה לטובתו, הוא הדיח את ליו, השליך אותו למחנה כפיה, והרג אותו לאט וּבהתמדה. כהונת הנשיא בוטלה. יעברו 15 שנה לפני שיורשי מאו יחזירו אותה על כנה.

אבל זו רק טריוויה. סוף סוף איש אינו חושש שבנימין נתניהו זומם להפוך את ראובן ריבלין ללא-איש, להוקיע אותו כבוגד, ולמחוק אותו מן האנציקלופדיות. הוא רק רוצה לנקום בו, ולהשפיל אותו, ולשמח את בני ביתו.

אגב, תפקיד מרכזי ברדיפת ליו מילאה אשת מאו. היא היתה מפורסמת בשמירת טינה.

לימים, כאשר בעלה שקע בערפִלֵי הזִקנה, היא קשרה קשר עם שלושה מנהיגים צעירים של המפלגה בנסיון להשתלט על סין (”כנופיית הארבעה“).

זה כמעט הצליח, עד שזקני המפלגה התעשתו, תפסו אותה ואת חבריה, העמידו אותם למשפט ראווה (האלמנה הקיסרית התאבדה בכלאה, 15 שנה אחר כך), והעלו את סין על נתיב של רפורמה כלכלית היסטורית.

נשיאים היו די מיותרים ברודנויות קומוניסטיות.

לנין החליט שאין בהם צורך. כדי לקבל כתבי האמנה מידי שגרירים זרים, או לחתום נומינלית על חוקים, יספיק יושב ראש הנשׂיאוּת של הסובייט העליון, ה“פרלמנט“ של ברית המועצות. שני יושבי-הראש הראשונים נולדו לאבות יהודיים. הראשון כיהן שלושה שבועות (לב קמנייב, לשעבר רוזנפלד), השני — שנה אחת (יעקב סוֶרדלוֹב). אגב השני הואשם שארגן את רצח הצאר וּמשפחתו, ב-1918.

רק בימיה האחרונים של המדינה הסובייטית, ב-1990, נולד לה נשיא. מיכאיל גורבצ‘וב החליט שהוא רוצה להיות שוֵה-ערך לג‘ורג‘ בוש האב ולפרנסואה מיטראן. הוא הניח בזה את היסוד לנשיאות ביצועית חזקה ברוסיה, שוולדימיר פוטין הוא גידול-הפרא שלה. אילמלא עשה כן, מי יודע, אולי רוסיה היתה הופכת לדמוקרטיה פרלמנטרית (אני יודע, הצחקתי אותם).

רעיון שווייצרי

מרשל מקמאון ידע, יחסית, איך לתמרן את יריביו בשדה הקרב. אבל בפוליטיקה הוא היה טרף קל. אפשר לחשוב אותו, כנראה, למייסד בלי-כוונה של הנשיאות הלא-ביצועית, זו שישראלים מתקשים להבין בשביל מה היא קיימת (המקור: וויקיפדיה)

מרשל מקמאון ידע, יחסית, איך לתמרן את יריביו בשדה הקרב. אבל בפוליטיקה הוא היה טרף קל. אפשר לחשוב אותו, כנראה, למייסד בלי-כוונה של הנשיאות הלא-ביצועית, זו שישראלים מתקשים להבין בשביל מה היא קיימת (המקור: וויקיפדיה)

הנשיאות הלא-ביצועית נולדה כמעט בלי כוונה. היא היתה תחליף רפובליקאי למלך חוקתי, זה ”המולך ואינו שולט“.

הנשיא הראשון של הרפובליקה השלישית בצרפת, דוכס ומרשל בצבא נפוליאון השלישי, פַּטריס מַקמאוֹן (=מקמהון, היה בו איזה דם אירי) חשב, בשנות ה-70 של המאה ה-19, שהוא בעל הבית, מפני שנבחר בבחירות כלליות. הוא רצה בעצם להחזיר את השושלת הבורבונית על כנה.

כאשר השתמש בזכותו לפזר את הפרלמנט הסורר, הרפובליקנים קיבלו רוב, והנשיא התפטר. מאותו היום ואילך, פרלמנטים סוררים ניהלו את הרפובליקה עד שנפחה את נשמתה (אביגדור ״משטר נשיאותי״ ליברמן יאהב את האנלוגיה, כי היא מוכיחה לכאורה שנצח המדינה אינו מתיישב עם פרלמנטריזם רעוע. לא ברור מה יגידו המלים ״הרפובליקה השלישית״ לעמיתיו או לבוחריו, אבל אדרבא, שינסה).

עד 1910 היו רק שני נשיאים באירופה: בצרפת וּבשווייץ. בעצם, בשווייץ אין ממש נשיא. מאז 1848, הכהונה עוברת ברוטציה, אחת לשנה, בין שבעת חברי הקבינט הפדרלי (יאיר לפיד אהב את המספר הזה, והשתמש בו, לפני שהספיק לקרוא את שאר הערך בוויקיפידיה).

אין ארמון נשיא, אין לשכת נשיא, אין פמליה ונדמה לי שאפילו אין מכונית שרד. אין מסעות רשמיים לחו“ל, ואין אפילו קבלות פנים נשיאותיות לאורחים זרים. אבל מוטב למר נתניהו להיזהר לפני שהוא מאמץ את הדגם השווייצרי בשלמותו: בשווייץ גם אין ראש ממשלה.

שווייצרים מן המניין נוטים לא לדעת מי הנשיא התורן. לפני הרבה שנים, בנעוריי, אספתי שמות של מנהיגים פוליטיים. כשהזדמנתי יום אחד לבֶּרן, בירת הקונפדרציה השווייצרית, שאלתי את פקידי הקבלה במלון מה שם הנשיא. אז לא היה אינטרנט. הם היו צריכים לטלפן אל הפרלמנט כדי להיוודע. המשימה לא עלתה יפה.

הנשיאים שלאחר האסון

התמוטטותן של שלוש הקיסרויות האירופיות במלחמת העולם הראשונה חוללה פריחת נשיאים.

הרפובליקות הזעירות, הקטנות והבינוניות, שירשו את הקיסרים, נטו לפסוח על שתי הסעפּים. חלקן התקרבו להיות נשיאותיות, באחרות רוב הכוח הביצועי היה בידי הפרלמנט.

בגרמניה, הַפּסיחה על שתי הסעפּים היתה קטלנית. הנשיא נועד להיבחר בבחירות כלליות לתקופה של שבע שנים, עם סמכות למנות את ראש הממשלה (קנצלר), וּלהכריז מצב חירום. פילדמרשל הינדנבורג אמנם לא סבל את ”הקורפורל הבּוֹהֶמי“ אדולף היטלר, אבל השתכנע לבסוף למנותו לקנצלר. וכך הסתיימה ההיסטוריה, והתחילה חדשה.

היטלר ביטל את כהונת הנשיא תיכף למותו של הינדנבורג, ב-1934. הוא אמנם יכול להפוך את עצמו לנשיא, אבל לא רצה כל זכר של רפובליקה. הוא העדיף את התואר ׳קנצלר ופיהרר של העם הגרמני׳.

גם מרשל אנרי פטן, כאשר נעשה דיקטטור של צרפת המובסת, ב-1940, העדיף את התואר ׳ראש המדינה׳ על פני ׳נשיא הרפובליקה׳. צרפת לא רק חדלה להיות רפובליקה, אלא אפילו חדלה להיקרא ׳רפובליקה׳. היא הפכה ל׳מדינה הצרפתית“.

הדוכס הגדול לא רצה לחתום

עיקוּר כוחם של הנשיאים הלא-ביצועיים צבר תנופה לאחר מלחמת העולם השניה: מערב גרמניה, איטליה, טורקיה (עם כמה הפיכות פה ושם), יוון (לאחר ביטול המלוכה, ב-1974). התהליך הזה הקביל לעיקור כוחם של אחרוני המלכים. בהדרגה ניטלו מן המלכים כמעט כל סמכויותיהם.

בשוודיה למשל אין למלך אפילו הסמכות הטקסית להטיל הרכבת ממשלה. זה עניינו של יושב ראש הפרלמנט. בהולנד ובבלגיה, המלכים שומרים על סמכות טקסית, ומשתמטים מן הטינופת הפוליטית, באמצעות מינוי מתאם מיוחד לתהליך הכינון של ממשלה חדשה. בבלגיה זו יכולה להיות משרה מלאה, מפני שנדרשים חודשים, לפעמים שנים, לכינון ממשלה.

הדוכס הגדול של לוקסמבורג היה האחרון שהורשה להטיל וטו על חוקים, אבל איבד את הזכות לפני חמש שנים, לאחר שסירב לחתום על לגליזציה של המתות-חסד. הוא מוסיף להיות המפקד העליון הסמלי של צבא הדוכסות, 790 חייל. הוא תחליף נאה, מכובד, רומנטי ועתיר-היסטוריה לנשיא. כיוצא בזה גם המלכים והמלכות של הולנד, בלגיה, דנמרק, שוודיה ונורווגיה. קטנות, בלי ההדר וההיסטוריה של המלוכה הבריטית, המלוכות הקונטיננטליות משרתות יפה את ארצותיהן.

אז אולי בכלל כדאי לשקול כינון מלוכה בישראל?

עד לפני מאה שנה היה ברור בהחלט שצריך מלך, או לפחות נסיך, אם רוצים עצמאות. היוונים, הרומנים והבולגרים הוכרחו לייבא נסיכים גרמניים ודניים; הפולנים, הפינים והליטאים עמדו לעשות כן בסוף מלחמת העולם הראשונה, לפני שהתבררה תבוסת גרמניה.

אילו הקדימה לקום מדינה יהודית, נניח ב-1898, היה צריך למצוא בשבילה אציל מיובא, אולי הבארון רוטשילד, או הבארון הירש, או שהרצל היה מוכרז לנסיך יהודה, או שנסיך גרוזיני היה מסכים להתגייר (משפחת המלוכה של גרוזיה, הקיימת עד עצם היום הזה, היא עתיקה מאוד, וטוענת שיצאה מחלציו של בית דויד).

מה חבל שיבוא המלכים הסתיים ב-1918, אבל לא הסתיים הצורך להעמיד ראש מדינה בראש מדינה.

מי צריך את גביע המדינה?

הטענה שצריך לבטל את הנשיאות ”מפני שיש חסרי בית“, או ”מפני שניצולי שואה אינם גומרים את החודש“, גובלת בפארסה. אפשר לחסוך הרבה כסף אם נחיל את ההיגיון הזה על כל המוסדות הרפובליקניים. אפשר גם לסגור כמה בתי משפט באותה ההזדמנות, או לכנס את הכנסת אחת לשנתיים (זה מה שעושים למשל בטקסס).

רפובליקה ללא נשיא היא שוַת-ערך של ארץ ללא דגל וּללא המנון; של צבא ללא מדליות; של כדורגל בלי גביעים (מי צריך את גביע המדינה, לא מספיקה אליפות?).

והרעיון שהנשיאות תבוטל מפני שראש הממשלה אינו רוצה בראובן ריבלין הוא תעתוע.

אומרים שפירוק ברית המועצות היה קשור ברצונו של בוריס ילצין להיפטר ממיכאיל גורבצ‘וב. לא היתה דרך לפטר את גורבצ‘וב מן הנשיאות, אז יועצי ילצין נמנו וגמרו להיפטר ממנו באמצעות ביטול המדינה שהוא היה הנשיא שלה. אומרים.

צריך לקוות שמר נתניהו לא ירצה להצטרף אל הליגה של מאו, היטלר, פטן וילצין. הוא אינו צריך לפחד מפני הרפובליקה, והוא בוודאי אינו צריך לקשור קשר להרוס אותה.

(וההשוואה כאן אינה חלילה בין אופיו של ראש הממשלה וכל מעשיו ובין מאו/היטלר/פטן. הגזרה השווה היא רק עם האקט של ביטול הנשיאות. שכה אחיה.)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דני פ   ביום 17 במאי 2014 בשעה 21:38

    דרום אפריקה היא רפובליקה פרלמנטרית שאין בה נשיא סמלי. היתה בדרום אפריקה צורת ממשל שדומה לזו שבישראל, עד שב-1983 אוחדו התפקידים של ראש הממשלה ונשיא המדינה. מאז ראש הרשות המבצעת נקרא נשיא, והוא נבחר ע״י הפרלמנט ואחראי בפניו.

    השיטה עובדת בצורה סבירה למדי, והיא המשיכה להתקיים גם לאחר נפילת האפרטהייד. אפשר לבדוק את הנושא יותר לעומק, אבל זו בהחלט נראית לי צורת ממשל סבירה ולגיטימית. מה שלא לגיטימי הוא לשנות את השיטה מעכשיו לעכשיו.

    אגב, בדיוק קראתי מאמר על המצב הפוליטי באיטליה ומסתבר שבשנים האחרונות נשיא איטליה, ג׳ורג׳ו נפוליטאנו, ממלא תפקיד הרבה יותר מאשר סמלי, ומשפיע במידה רבה על המערכת הפוליטית (המאמר, אגב, מאוד עוין כלפי נפוליטאנו, גם מההֶבּט החוקתי). זה כנראה מצב שעלול לקרות כשהמערכת הפוליטית משותקת (שמעון פרס ודאי מקנא).

    • יואב קרני   ביום 18 במאי 2014 בשעה 10:11

      תודה, דני, על התוספות החשובות.

      דרום אפריקה נמנעה מלהעמיד את הנשיא לבחירה כללית. אני מסופק אם אפשר לראות בו אפילו נשיא באופן המסורתי. הוא קרוב להיות ראש ממשלה חזק, נניח בסגנון הבריטי, עם תואר של ״נשיא״.

      אתה יודע שבספרד, למשל, אין משתמשים בתואר ״ראש הממשלה״. האיש העומד בראש הממשלה הוא ״נשיא הממשלה״. הספרדים קוראים לו ״אדוני הנשיא״. יש לו אפילו ארמון משלו.

      מושל פלורידה לשעבר, ג׳ב בוש, בנו של/אחיו של, אולי מועמד בעצמו לנשיאות ב-2016, ביקר פעם בספרד. הוא דובר ספרדית שוטפת, והוא פנה אל ראש הממשלה במלים ״אדוני נשיא הרפובליקה הספרדית״. הוא היה טיפשון, אבל אפשר להבין את המבוכה. מה פתאום ״נשיא״ ו״מלך״ בכפיפה אחת?

      גם אצל הצרפתים, בימי הרפובליקה הפרלמנטרית שלהם (עד 1958), ראש הממשלה הוא ״נשיא מועצת השרים״, וּממילא ״מסייה לה פרזידאן״. אף האיטלקים קוראים לראש ממשלתם Il presidente del Consiglio.

      תמיד התפלאתי שבדרום אפריקה נשמרה נוסחת השלטון של העשור האחרון של האפרטהייד. השינוי ב-1983, שכונן נשיאות ביצועית (לפניה היתה שיטה פרלמנטרית) נועד לאפשר את הנסיון המוזר של פרלמנט תלת-ביתי — אחד ללבנים, אחד ל״צבעונים״ ואחד לאסיאנים. בבתים הלא-לבנים קמו ממשלות, שבראשן היה צריך להעמיד ראש ממשלה. זה היה הזמן שבו האפרטהייד ניסה למצוא דרך להשתייר באמצעות העברת האתנים הלא-לבנים-לא-שחורים לצד הלבנים.

      את המגבלות של הנשיאות הדרום אפריקאית ראינו לפני שש שנים ויותר, כאשר הנהגתה של מפלגת השלטון החליטה להדיח את הנשיא המכהן. היא הורתה לו להתפטר, והוא התפטר . יש בזה משהו המזכיר קצת הלכות התנהגות של מפלגות קומוניסטיות מן הזן הישן. ואכן, מפלגת השלטון בדרום אפריקה רכשה את הרגליה במפלגה הקומוניסטית.

      [להלן צילומו של המודח, תַאבּוֹ מ׳בֶּקי, משמאל, מתחבק עם מדיחו, הנשיא הנוכחי ג׳ייקוב זוּמַה. שניהם נהגו לנעוץ סכינים זה בגבו של זה.]

      לעניין איטליה, נשיאיה תמיד מילאו תפקיד קצת יותר פעיל מזה של נשיא ישראלי. נוסחת השלטון הנוכחית, המעניקה רוב אוטומטי בפרלמנט למפלגה המנצחת, היתה צריכה לקצץ את יכולת ההתערבות של הנשיא. אבל איטליה, מהיותה איטליה, קצת מתקשה להסתדר עם יותר מדיי סדר. אני חושב שמה שעשה בזמן האחרון נפוליטנו, מנהיג קומוניסטי לשעבר, שהמפלגות הפוליטיות התחננו לפניו להישאר לכהונה נוספת, היה מתחיל מרד אזרחי בישראל.

      נשיאים שיש להם סמכויות בשטח-ההפקר שבין דמוקרטיה ללא-דמוקרטיה תמיד מפחידים קצת. באיטליה היה מלך כזה, ויטוריו אמנואלה השלישי, שלטיפשותו המונומנטלית, וּלעודף סמכויותיו, אנחנו חייבים את בניטו מוסוליני (התנהגותו סללה את הדרך לביטול המלוכה, במשאל-עם ב-1946, ברוב קטן מאוד, ואולי מזויף).

      בגרמניה, הנשיא הלא-ביצועי-לא-סמלי שונא-הרפובליקה הינדנבורג עולל את היטלר.

      בהודו, לפני 39 שנה, נשיא לא-ביצועי חתם על צו לכינון משטר חירום והשעיית הדמוקרטיה. לא ברור מֶה היה קורה אילו סירב לחתום. לפחות משטר החירום היה טבוע בחותם של חוסר לגיטימיות.

      באוסטרליה, ב-1975, היה מושל כללי, זאת אומרת נציג מלכת בריטניה, שפיטר ראש ממשלה דמוקרטי נבחר (מן השמאל), וּמינה תחתיו את מנהיג האופוזיציה (מן הימין), ללא רוב בפרלמנט. זה היה מאורע מדהים לחלוטין (שאני זוכר ככתב מתחיל לענייני חוץ בגלי צה״ל), וּמומחים למשפט חוקתי אמרו אז שלא קרה כדבר הזה במערכת האנגלו-סאקסית מאז פיטר המלך ג׳ורג׳ השלישי את ראש הממשלה שלו, קאוונדיש-בנטינק (״קואליציית פוקס-נורת׳״), ב-1783.

      [להלן העמוד הראשון של עתון אוסטרלי, 11 בנובמבר 1975, ביום שבו הדיח המושל הכללי את ראש הממשלה וויטלאם, נגד רוח החוקה הלא-כתובה]

      זו היתה הפעם האחרונה שמלך בריטי עשה שימוש בזכות. אני מניח שעדיין יש למונרך הזכות התיאורטית לפטר ראש ממשלה. אבל זו חדלה להיות פררוגטיבה כמעט מאליה, מבלי שמישהו חוקק חוק בעניינה, לאחר 1783. יש אנשים החוששים שצ׳ארלס, אם יוכתר אי פעם, יהיה מסוגל לעשות מעשה ג׳ורג׳ השלישי. אבל זה יהיה סוף המערכת החוקתית הבריטית, ואולי סוף המלוכה.

      יש דעה, שכל סמכות הניתנת כחוק עתידה לשמש יום אחד להפרת החוק, וכל כוח סופו שינוצל לרעה. זו השקפה פסימית על סדרי הבריאה, אבל היא מעוגנת בהרבה נסיון. היא מדריכה אל נכון את ציפי לבני ביוזמה לשלול את סמכות הנשיא להחליט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. בישראל מעולם לא נוצלה הסמכות הזו לרעה, אבל יום אחד היא אולי תנוצל.

      אגב, מנחם בגין, בהיותו באופוזיציה, נהג להתלונן על עליבותה של כהונת הנשיא. הוא הציע שלנשיא יינתן התואר ״מפקד עליון של הכוחות המזוינים״, גם אם התואר הוא נומינלי בלבד. לפי מיטב זכרוני הוא לא ניסה ליזום חקיקה בכיוון הזה. אחת התשובות לבגין היתה אז, שהתואר ״מפקד עליון״ ניתן לנשיא דל-הסמכויות של הרפובליקה הרביעית בצרפת. אחרון הנשיאים של הרפובליקה ההיא, רֶנֶה קוֹטי, ניסה לנצל את התואר כדי להפסיק את ההתמרדות של צבא צרפת באלג׳יריה. אבל זה היה אקט כמעט אופרטי. תואר ללא סמכות מיותר, אמרו מתנגדי בגין. (הנה קישור לנקרולוג משכיל של AP לאחר מות קוטי, בנובמבר 1962)

      [להלן צילום של רנה קוטי, הנשיא דל הסמכויות של הרפובליקה הרביעית, סולל את דרכו של שארל דה גול אל הנשיאות עתירת-הסמכויות של הרפובליקה החמישית, דצמבר 1958]

      רנה קוטי ממנה את שרל דה גול לראש הממשלה, דצמבר 1958

      כשלעצמי אינני בטוח בזה. תארים מוסיפים הדר (תראו איך אני מדבר, כמעט כמו תלמיד של ז׳בוטינסקי, הדר, אה?), ומדינה זקוקה להדר ולטקסים. זו הסיבה שהערתי פעם בבדיחוּת דעת שאני ״מלוכני״. רק במובן הזה שאני חושב שהצדדים החיצוניים של מלוכה טקסית מועילים לשלומה של המדינה (וּמגדילים את ההכנסות מתיירות).

  • orihippo   ביום 18 במאי 2014 בשעה 3:57

    מאו נפטר משנואי נפשו, ראובן ריבלין לא צריך לחשוש, עוד לא הגיעו אצלנו לפתרונות קיצוניים כאלו, וגם האקסית של צפון קוריאה חזרה לתחייה.

    אבל הרעיון להחליף את מוסד הנשיאות במלוכה הוא רעיון נהדר, יתיַחסו אלינו בין העמים הרבה יותר ברצינות.

    אפשר להעביר את סמכות המינוי לידי הרבנות הראשית, אולי החרדים יתאספו סביב חצר המלך וזה יעסיק אותם וגם את עמך ישראל. זה גם יקטין את הלחץ על נתניהו, הוא יוכל תמיד לתרץ: רציתי להתפשר, אבל המלך לא הסכים. בערך כמו שאני אומר כשמזמינים אותי לארוחת ערב מיותרת, ולאשתי יש דלקת באוזן, ולא נוכל לבוא.

    עדיין לא הבנתי מהכתבה מה הצורך בגביע המדינה בכדורגל, ולמה הוסיפו את גביע הטוטו.

    • יואב קרני   ביום 18 במאי 2014 בשעה 10:45

      העניין הוא שלפי דעתי החרדים יתנגדו למלוכה. זו מסורת פרוּשית רבת ימים, עוד מזמן החשמונאים. הם לא סבלו את אלכסנדר ינאי.

      אלא אם כן יציעו להם את נוסחת המלוכה של מלזיה: הכתר מתחלף אחת לחמש שנים בין תשעת הסולטנים של המדינות המרכיבות את מלזיה. אדמו״ר וגדול בתורה אחת לחמש שנים. זה יתקרב אל מודל המלוכה הישנה של מונטנגרו, הנסיך-הבישוף.

  • אורן נהרי   ביום 18 במאי 2014 בשעה 9:09

    יואב שלום,

    כתבה מרתקת כרגיל וּכתובה היטב כרגיל, אבל בכל זאת – האם קלינין לא היה נשיא, גם אם תוארו היה מעט מורכב יותר?

    ואתה ודאי מכיר את האנקדוטה על ההזמנה הרשמית לועידת קזבלנקה, איך פונים באופן רשמי לסטלין…

    להתראות

    אורן נהרי

    • יואב קרני   ביום 18 במאי 2014 בשעה 10:52

      תודה, אורן, טוב לראותך כאן, כבוד הוא לנו.

      לברית המועצות היה כמובן ראש מדינה דה-פאקטו. במערב גם קראו לו ״נשיא ברית המועצות״. זה אגב עיצבן מאוד את ליאוניד ברז׳נייב, שהיה השליט, אבל רק מזכיר כללי של המפלגה. כשהוא התחיל לנהל את מדיניות החוץ, בשנות ה-70 (לפני כן עשה את זה ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין), הוא לא אהב את חוסר ההקבלה הטקסי בינו וּבין בני שיחו. טכנית, הוא היה פחות מניקסון, או פורד, או פומפידו, או ז׳יסקאר, שאיתם נועד. לבסוף, ב-1977, הוא אסף אל חיקו גם את כהונת היושב ראש של נשיאות הסובייט העליון, ונעשה ראש המדינה דה-פאקטו.

      אינני מכיר את האנקדוטה על סטלין, שאתה מזכיר. אדרבא, השכילני.

      הוא היה בדרך כלל רק מזכ״ל המפלגה, אם כי מפעם לפעם גם הוסיף את כהונת ״יושב ראש מועצת הקומיסרים״, או אחר כך ״השרים״ (מעין ראש ממשלה). בזמן המלחמה כמובן התגנדר בדרגות מרשל, וצרצ׳יל היה קורא לו מרשל סטלין.

  • hiladg   ביום 19 במאי 2014 בשעה 2:36

    שתי הערות:

    ב TED יש ה הרצאה על מקור התואר ״נשיא״ בארה״ב. [תקציר בכתב אפשר למצוא באתר הרשת של הרדיו הציבורי בארה״ב.]

    הם חיפשו מלה נמוכה יותר מיושב ראש, והסכימו ״זמנית״ על President. זו דוגמה למצב שבו מלה קיבלה נופך של משמעות מן המציאוּת, ולא המציאוּת השפיעה על המלה. לפי ההרצאה, ברק אובמה ממתין עד עצם היום הזה שהסנאט יודיע לו את תוארו הקבוע…

    ושאלה: כמדומתני, הנסיך פיליפ (בעלה של המלכה אליזבת׳) הוא נסיך יווני, כלומר משושלת גרמנית?

    בכל אופן, תודה רבה על הפוסט המחכים. באוסטרליה [שממנה נכתבה התגובה הזו] מדברים עד היום על פיטורי ראש הממשלה ויטלאם בידי המושל הכללי. אמנם בבחירות שהיו מייד אחר כך ויטלאם הובס. ועדיין.

    • יואב קרני   ביום 21 במאי 2014 בשעה 14:00

      תוספת מעניינת, הלה, תודה. משעשע להיווכח, שהבחירה האמריקאית נפלה על President, במקום Chief Magistrate, או אפילו King, מפני שהמחליטים האמינו, כי התואר הצנוע מאוד President, שהיה שווה-ערך ל״מזכיר״, ינסוך ענווה בנושאו. 225 שנה אחר כך, President of the United States מתחרה במישרים רק עם ״קיסר רומא״, ומביא אותך להזדקף על רגליך כמעט אוטומטית.

      ״נשיא״ במסורת העברית, לעומת זאת, מעולם לא ביטא ענווה, או חוסר חשיבות. ראו-נא סקירה היסטורית מאלפת של שימושי המושג ׳נשיא׳ מאת דן עמיר. לפני חורבן הבית הראשון, ׳נשיא׳ שימש בדרך כלל בהוראה של ׳ראש שבט׳. לאחר חורבן השתנתה המשמעות. ה׳נשיא׳ הועלה בדרגה, והתחיל לשמש בהוראת ׳מלך׳, או אפילו ׳מלך המשיח׳.

      בשלהי תקופת הבית השני, ׳נשיא׳ הועמד בראש הסנהדרין. הרמב״ם הסביר אלף שנה ויותר אחר כך

      הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום.

      על פי מסכת סנהדרין,

      כשהנשיא נכנס כל העם עומדים.

      ועל פי מסכת מועד קטן,

      ונשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלין.

      בדיקה באתר המקוון (המעולה) של העתונות העברית והיהודית מעלה כי ״נשיא״ התחיל לשמש בהוראת President בשלב מוקדם מאוד. אני נתקל בו בפעם הראשונה ב-1861, בכתב העת ׳כרמל׳, שהופיע בווילנה. שם, ראש ממשלת איטליה, הרוזן קאבוֹר, נקרא ״נשיא המיניסטריום״, ובסוגריים ניתן ההסבר ׳מיניסטער פרעזידענט׳, באיוּת השאול מן היידיש.

      הופתעתי לפגוש את הניסוח ׳נשיא ארצות הברית׳ כבר ב-1863, ב׳המגיד׳, המתואר בלקסיקונים כשבועון העברי הראשון מאז ומעולם (גם כאן, כמנהג התקופה, תעתיק השמות הזרים הוא על פי היידיש, ממילא ׳אמעריקא׳ בשביל ׳אמריקה׳).

      עצם המושג ׳ארצות הברית׳ הוא, צריך להודות, מורשת של ימי ההשכלה. התרגום העברי המכאני הוא כמובן ׳המדינות המאוחדות׳. ללמדכם שאפשר להתרגל לכול, גם ללשון קצת משונה וקפריזית.

      בתחילת 1870 עתון עברי בפאריס, שנקרא ׳כבוד הלבנון׳, הבחין בין ׳נשיא׳ ובין ׳מלך׳. הוא מספר על קשר רפובליקאי נגד שלטונו של הקיסר נפוליאון השלישי. הקושרים קיוו, כי ״צרפת תשוב בן יום ולילה לממשלה רעפובליקית״, והקושר ״התברך בלבו כי אותו יושיבו לכסא נשיא הארץ״.

      את השימוש המודרני במונח ׳נשיא׳ אפשר לייחס כנראה למליציוּת של סופרי ההשכלה, שאנחנו חייבים להם הרבה יותר מלעג על סגנון מנוּפּח. הם העזו להעמיד פנים שהעברית מוכשרת לשימוש מודרני, והכשירו את דרכה.

      לא הזכרתי כאן את חלקו של דון יוסף נשיא, אבל זה עניין נפרד.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: