הקומנדו הסובייטי החדש

בחמת-זעם, בגסות-רוח, בלשון עילגת, תומכי פוטין בישראל פושטים על מחילות האינטרנט. האם זה קוריוז, או ביטוי של העדפה? האם ישראל יכולה לחדול להיות מערבית?

כי מן ׳הרפוליקה הדוֹֹנְיֶצקית׳ תצא תורה. זה מה שיש לגיבורי העצמאות בדונבאס של מזרח אוקראינה להגיד על ארצות הברית (גזיר עתון מ׳גלובס׳, 17 באפריל 2014)

כי מן ׳הרפוליקה הדוֹֹנְיֶצקית׳ תצא תורה. זה מה שיש לגיבורי העצמאות בדונבאס של מזרח אוקראינה להגיד על ארצות הברית (גזיר עתון מ׳גלובס׳, 17 באפריל 2014)

אין שום פגם בנוסטלגיה וּבסנטימנטליות. געגועים אל לשון-אֵם בארץ רחוקה, זיקה לתרבותה, עֶרגה אל נופיה ואל מאכליה, אפילו סימפטיה לפוליטיקה שלה הם עניינים טבעיים בתרבות מהגרים.

קצת פחות מובן הוא הצורך להיחלץ לַהגנתה של הארץ הרחוקה ההיא, כאשר היא עוברת על החוק הבין לאומי. עוד פחות מובן הוא הסגנון האלים והגס של המגינים. קומנדו סובייטי פושט בימים האלה על כל אתר אינטרנט עברי, שבו מישהו מעז לבקר את התנהגות רוסיה במזרח אוקראינה.

אפשר להניח שאינני היחיד המקבל דואל אגרסיבי, לעתים קרובות עילג. ניכר בסגנונם של שולחיו שהם ממעטים לכתוב עברית. לפעמים נדמה שאת הטקסט העברי שלהם הניבה תוכנת תרגום, כנראה מרוסית, אולי מלשון אחרת.

בין אם יש יד מכוונת בהסתערות הקומנדו הסובייטי וּבין אם לא, היא מזכירה לנו את התרבות הלא-דמוקרטית, לא-מערבית, לא-ליברלית שחלק מעולי ברית המועצות לשעבר הביאו אִתם. אמרתי ”חלק“. חלק אחר מבורכים בחוכמה וּבעמקות, בהשׂכלה וּבִפתיחוּת. העלִיה הרוסית היתה רצויה וּמבורכת, ואל-נכון האריכה את תוחלת החיים של מדינת הלאום.

אבל כמו כל עלִיה אחרת לפניה, ואולי יותר, בגלל גודלה חסר התקדים, היא לא היתה אחידה. איך יכלה להיות.

היא כללה מהגרים לא-אידיאליסטים, שלחץ כלכלי ואי-ודאוּת עמדו ביסוד בחירתם הטריטוריאלית. הם לא עזבו את הארץ שבה נולדו מפני שהם מאסו בה, בוודאי לא במידה שחלוצי שלוש העליות הראשונות מאסו בקיסרות הרוסית.

באופן בלתי נמנע, ממש כמו קודמיהם, הם ספגו את תרבותה. הכוונה כאן לא רק ל“הוֹך-קוּלטוּר“, התרבות הגבוהה, הספרות, המוסיקה, הבאלט. זה מובן ורצוי. תרבות כוללת גם גינונים וצורת-מחשבה, אינסטינקטים ודעות קדומות.

זכויות היוצרים למושג הזה אינן ידועות, אבל הפופולריזציה שלו מיוחסת לדידיסנט והוגה הדעות הסובייטי אלכסנדר זינובייב. ספרו ׳הומו סובייטיקוּס׳ התפרסם במערב ב-1986

זכויות היוצרים למושג הזה אינן ידועות, אבל הפופולריזציה שלו מיוחסת לדידיסנט והוגה הדעות הסובייטי אלכסנדר זינובייב. ספרו ׳הומו סובייטיקוּס׳ התפרסם במערב ב-1986

׳האדם הניאו-סובייטי׳

ליברלים רוסיים הקדימו ללגלג, לפני ארבעים שנה ויותר, על ”האדם הסובייטי“, זאת אומרת אוסף של הרגלים ושל קִבעונות-מחשבה, שמיליונים נחלו מידי השיטה אשר גידלה אותם בסד-ברזל.

לפחות חלק מן הביקורת לא היתה הוגנת, ובוודאי היתה מתנשֵׂאת שלא לצורך. היא גם שיקפה שאננוּת ואי-הבנה היסטורית. הרדיקלים הדמוקרטים, שניהלו את ממשלת רוסיה בתחילת שנות ה-90, לא היו אלא אינטרמצו חטוּף בהיסטוריה של ארצם.

׳האדם הסובייטי׳ לא נעלם, לא רק במובן של ססמאות ושל דגלים, אלא במובן של צרוּת-אופקים, של שִׂנאת-זרים, של התנשׂאות על מיעוטים ׳לא-לבנים׳, של כמיהה אל שליט חזק ושל יכולת מוגבלת לביקורת עצמית. את האדם הסובייטי ירש ה׳ניאו-סובייטי׳, שאימץ כמה מראיות עין של חברה פתוחה מבלי לעבור דמוקרטיזציה ממשית.

הגירה מברית המועצות היתה בהכרח אקט של התנערות ממשטרה. קודם כול, אנשים איבדו אוטומטית את אזרחותם. שנית, המשטר, הואיל וסיגל לעצמו אנטישמיות גלויה, הבטיח את עצמו מפני אהדה כלשהי של היוצאים. ממילא הדלת נטרקה.

התמוטטות המשטר, באופן טבעי, הקלה על יוצאי רוסיה וּמושבותיה לחזור ולהתגעגע. הגעגועים התפתחו, לפחות בחלק מן המקרים, להזדהות פוליטית, שהתחזקה באמצעות צפיה בטלויזיה רוסית וּנסיעות תכופות, אפילו תקופות מגורים בארץ הישנה. הדרכונים הוחזרו. ”רוסי-ישראלי“ נעשה לא ציון של מוצא בלבד, אלא ציון של אזרחות ושל נאמנות.

אגב, אין בזה ייחוד. יהודים מטורקיה, או מבולגריה שמרו אמונים לארצות-המוצא שלהם בקנאוּת ניכרת.

יהודי בולגריה היו אסירי תודה לארץ-מוצאם שלא הסגירה אותם לידי הנאצים בימי השואה (והיו מוכנים להעלים עין משליחת יהודי מקדוניה היוגוסלבית, בשלטון בולגרי, לאושוויץ). יהודים טורקיים נהגו להתלונן על רשימות פרו-ארמניות בעתון (”הגיע להם“, זאת אומרת לארמנים, להירצח בידי הטורקים ב-1915).

׳על המשמר׳, בטאון מפ״ם, מודיע על מות סטאלין, מארס 1953. העתון צידד בהתלהבות בקומוניסטים בימי מלחמת קוריאה (המקור: אתר העתונות היהודית והעברית)

׳על המשמר׳, בטאון מפ״ם, מודיע על מות סטאלין, מארס 1953. העתון צידד בהתלהבות בקומוניסטים בימי מלחמת קוריאה (המקור: אתר העתונות היהודית והעברית). הנה קישור לנוסח מברק-האבל הסהרורי, שמנהיגי מפ״ם שיגרו אל הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בשעה שלא היו אפילו יחסים דיפלומטיים בין ברית המועצות לישראל (סטאלין ניתק אותם). בשבועות האחרונים של חייו, סטאלין פתח מערכה אנטישמית חסרת תקדים, והיו עדויות שהוא עמד לגרש את כל יהודי ברית המועצות למרכז אסיה ולסיביר

יהודים — וַעריצים

איך יהודים יכולים להגן על עריצים? יכולים. אפילו להיטלר היו מְחַזרים יהודיים, אם גם שוליים בהחלט. פטריוטים ציוניים בארץ ישראל העריכו בגלוי את עמידתו על משמר האינטרסים של גרמניה בתחילת 1933. ב-1940, אחדים במחנה הלאומי הציעו לנאצים ברית תמורת מדינה יהודית פשיסטית בארץ ישראל.

כיוצא בזה, בשמאל הציוני בשנים הראשונות של עצמאות המדינה היו מעריצים קנאים של סטאלין (ראו את הצילום למעלה). הם צידדו בנייטרליות של ישראל במלחמה הקרה, ותיארו את ארה“ב כ“בית עבדים“.

התקפות פרועות על ארה“ב וגזענות כלפי הנשיא אובמה הן כמובן לחם-חוק בתרבות הפוליטית הישראלית. אבל הן מוסמכות בדרך כלל לאי-הסכמות עונתיות על תהליך השלום, והן משוּלוֹת בעיקר להוצאת קיטור.

מה שלא כן נהר המרגליות, הזורם בימים האלה באינטרנט הישראלי נגד אמריקה, בגלל עמדתה כלפי אוקראינה. בדרך כלל לישראלים אין דעות חד-משמעיות בעניינים בין לאומיים, שאינם נוגעים במישרים להם או לארצם. אני מקבל תלונות תקופתיות על עצם העזתי לכתוב על הודו, ש״לא מעניינת אף אחד״. אבל הפעם ההתקפות מכוּוָנוֹת לא סתם נגד ״חוסיין אובמה האנטישמי״, אלא נגד אופיה של אמריקה, נגד ההיסטוריה שלה ונגד מדיניות החוץ שלה.

מפעם לפעם, ישראל מתוארת בסקרי דעת קהל (בייחוד אלה של Pew ושל Gallup) כמעט כארץ הפרו-אמריקאית ביותר בעולם. נראה שהכספית במדחום הידידות ירדה מאוד בשבועות האחרונים.

המדינות הפרו-אמריקאיות ביותר בעולם, על פי מרכז המחקר פְּיוּ (Pew) בוושינגטון. ישראל שניה רק לפיליפינים, בהפרש קטנטן, 83% לעומת 85%. אפילו בארה״ב, הפופולריות של ארה״ב נמוכה יותר (81%). הסקר נעשה ב-2013 — וברשימה המלאה אפשר לעיין על הרשת

אופציה רוסית? אופציה סינית?

האם כל זה מצריך משיכת כתפיים? חיוך? או אולי מידה של דאגה? סוף סוף, ממשלת ישראל נמנעה במפגיע מלבקר את רוסיה. השגריר הישראלי נצטווה להיעדר ממליאת האו“ם בהצבעה על סיפוח חצי האי קרים (רוב עצום הצביעו בִגנוּת רוסיה). אם אינני טועה, רוסיה נהנתה מדרגה כזאת של הבנה רק מצד ונצואלה, ניקרגואה ונאורו.

ציון ועגל הזהב

ראש הממשלה מושח את מנהיגי העתיד. הוא חניך אמריקה, תוצר (לא מושלם) של הרגליה הליברליים. משוחיו יהיו מנוכרים ומנותקים מן העולם האנגלו-סאקסי. לזה יש מחיר

באתר הזה, נובמבר 2012

האם ממשלה סהרורית בישראל אמנם מנסה לחפש חלופות לאמריקה? האם היא נכנסת לשלב של היפנוזה עצמית, שמכוחה היא משתכנעת כי יש לה ”אופציה רוסית“, או ”אופציה סינית“?

ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, הזהיר זה לא כבר מפני כניסת סין לשוק התשתיות בישראל. הוא הטעים, בצדק וּבחוכמה, שמסילת ברזל מאילת אינה רק עסק כלכלי, אלא כרוכה בה בחירה מדינית וּמוסרית.

ישראל לא-מערבית היא תרחיש לא-רציונלי. אבל את ישראל מנהלת כיום ממשלה לא-רציונלית. היא מנסה להשתמט מן התוצאות של מנוּסתה המתמדת מפני המציאוּת. היא עלולה להאמין שנייטרליות אוהדת לרוסיה במשבר אוקראינה תרכוש לה איזה אסימונים בקזינו הבין לאומי, בייחוד אם לאס וגאס ומקאו עומדות לנחות בחופי חצי האי קרים.

22 תגובות בנושא “הקומנדו הסובייטי החדש”

  1. מעניין ומחכים כתמיד, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם התיזה שלך.

    אני רואה תגובות פייסבוק של חברים-של-חברים, רוסים, שתומכים חד משמעית בפוטין (כולל בפלישה האחרונה לאוקראינה). החברים אינטליגנטים, ולכן אני מניח שגם החברים-של-חברים הם כאלה.
    מה שעוד מפתיע, זה שחלק מהתגובות האלה הם בדיונים עם חברים אוקראינים (שכמובן, נגד הפלישה). הדיונים נעשים בשקט, וּבהתלהמות מינימלית (ולגמרי לא בכעס).

    כיוון שהרבה מזה הוא ברוסית, אני לא ממש יודע מה הטיעונים של תומכי-פוטין. אבל המנגינה מזכירה מאוד את "הדברים הם לא כל כך שחור ולבן כמו ש- CNN מציג", שזה מה שהישראלים תמיד אומרים בזמן מבצע צבאי לעזה/דרום לבנון (ובצדק).

    אני חלילה לא טוען שלא עשית מחקר מעמיק, ואני יודע היטב שאתה קורא עיתוני עולם מכל הסוגים, והמון. אבל אולי בכל זאת יש פה משהו שאנחנו מפספסים לגבי הסכסוך הזה?

    1. תודה, אבירם.

      אין לי כלל ספק שהרבה מעולי ברית המועצות לשעבר הם אנשים נבונים וּמשׂכילים, המתבטאים במתינוּת וּבדרך ארץ. אני יכול רק להעיד מנסיוני שלי: מדואל שנקלט בתיבת הדואר שלי, ממגיבים באתר הזה, וּממגיבים באתר הרשת של ׳גלובס׳.

      אשר לספק המתעורר בלבך, אני מכבד אותו. אבל אני מוצא בו את עקבות המניפולציה הרוסית, המנסה לעורר ספקות באחד העניינים המעטים של זמננו הקרוב מאוד להיות פטוּר מִספֵקות.

      נשיא אסטוניה אמר השבוע ל׳ניו יורק טיימס׳, כי התמוטטה תפיסת הבטחון של אירופה. מאז 1989 היא היתה מיוסדת על ההנחה, שגבולות לא ישתנו בכוח. היא העניקה שלום וּבטחון לאומות קטנות וּגדולות, ואִפשרה לחברות נאט״ו להתחיל צמצום דרסטי של הוצאותיהן הצבאיות. לא עוד. עננה כבדה מרחפת עכשיו על אירופה. הגבולות אינם בטוחים עוד, וארצות קטנות, במיוחד קטנות, במזרח אירופה, במיוחד במזרח, צריכות להביא בחשבון שקיומן תלוי להן מנגד.

      זה מעשה ידיו של ולדימיר פוטין. שום דבר לא הכריח אותו לפלוש וּלספח. איום פיזי לא נשקף כלל לרוסים באוקראינה. הוא הומצא, יש מאין, לצורך תעמולה וּמניפולציה. לשם השוואה, איום ממשי וּמיידי נשקף לאלבנים של קוסובו של 1999 ולמוסלמים של בוסניה חמש שנים קודם.

      רוסיה חוזרת אל הרגלים אימפריאליים, שקדמו אפילו לאימפריה הסובייטית.

      האם אנחנו ״מפספסים״? אינני יודע מה. אדרבא, כולי אוזן.

      1. תודה על התשובה. אני חוזר בי מֵחֵלֶק של דבריי: אני קורא אותך מספיק שנים, כדי לדעת שידך לא קלה על ההדק עם משפטים כמו "עננה כבדה מרחפת על אירופה". המצב חמור, אני מסכים. גם אי אפשר להגיד ש"האמת היא איפשהו באמצע": מעצמה גרעינית פלשה, ללא כל התגרוּת, למדינה ריבונית, וסיפחה חלק משטחה. יש צד אחד תוקף, וצד שני הוא הקורבן.

        אבל המאמר שלך הוא על ה"קומנדו הסובייטי": אנשים שחלקם הלא-מבוטל שקולים ונבונים (אם כי רבים מהם לא, כפי שציינת), והם חושבים שיש לפחות שתי פנים לסכסוך.

        שאלתי היתה, מדוע? מה מסַפּר לעצמו אדם נבון, המביא אותו להצדקת פלישתה של רוסיה למדינה שכנה? חייבת להיות שרשרת טיעונים לוגית, וּמסקרן אותי לדעת מהי. אני לא משתכנע שתעמולה רוסית גורמת לזה. לא רק "רוסים ישראלים", גם רוסים בארה"ב (משם אני שואב את רוב האנקדוטות שלי בדיון הזה) אומרים דברים דומים, בזיהוי מלא.

        שאלה נוספת, שאולי קשורה לשאלה הראשונה ואולי לא, היא למה טון הדיון השתנה מצד אוקראינה? הבאת כאן את דבריו של נשיא אסטוניה, המדינה הראשונה שאליה "פלשה" רוסיה באופן וירטואלי (אם כי שם זו היתה פלישה ממוחשבת בלבד, ומטרתה היתה ענישה, ואולי ניסוי כלים, ואולי גם הוכחת יכולת).

        אבל נראה שאוקראינה שינתה טון – במקום הפגנות נושאי כרזות "אני אוקראיני, אני לא רוסי" נראה שההפגנות הם "בואו כולנו נלך להצביע". קצת מינורי, לא? אם הייתי גר במדינה, ששכנתה ממזרח פולשת אליה, מספחת אדמה בכוח וּמאותתת שיש עוד בקנה, הייתי צורח בקול רם יותר. איך זה לא רואים את נשיא אוקראינה באו"ם, מחזיק ציור של פצצה וקורא להחמיר את הסנקציות?

        1. הערות מעניינות, אבירם. אגב, אינך צריך לחזור בך מביקורת עליי, אני ראוי לה בדיוק כמו כל אחד, ולא היתה לי כל תלונה על נימתה. רק הצעתי שתסביר את הביקורת.

          אני חושב שהלוך המחשבה של יוצאי רוסיה בעניין הזה, ואולי לא רק בעניין הזה, קרוב להפליא לזה של רוב הרוסים, כולל האינטליגנציה הרוסית.

          הפירוק המכאני, הלא-מבוּכּר והלא-היסטורי, של הקיסרות הסובייטית השאיר אוסף גדול של עוולות ושל עיוותים.

          הייתי במוסקבה בספטמבר 1991, ימים אחדים לאחר הפוטש הכושל של ההנהגה הקומוניסטית, כאשר התחוור שברית המועצות הסתיימה, וּמצעד העצמאויות התחיל. היה ברור שאוקראינה מסתלקת, כמו כל האחרות. אבל כל האחרות לא נגעו לנפש הרוסית באותה המידה. אולי גרוזיה נגעה, אולי, באופן חלקי, גם קזחסטן.

          אני נזכר שמאמר בעתון אירופי הציע, כי חצי האי קרים יהפוך ל״ריביירה של ברית המועצות לשעבר״, בבעלוּת משותפת של כל הרפובליקות. חשבתי את זה לרעיון מעניין, וקראתי את הנוסח באוזני רוסים צעירים, בחברה עִסקית שזה מקרוב נולדה, פתוחים למערב, דוברי אנגלית.

          התגובה הדהימה אותי. היא היתה נחרצת בהתנגדותה. מה פתאום בעלות כללית? רטנה אשה צעירה, נאה וּמשׂכּילה. ״זה חלק מרוסיה״.

          אני חושב שזה היה מובן מאליו בשביל כל מי שנולד וגדל ברוסיה הסובייטית. אני זוכר את בעל הבית הצעיר שלי במוסקבה, רוסי נשוי ליהודיה. בבוא הקיץ, כל משפחתו היתה נדחסת אל מכונית-פח חלודה, ונוסעת דרומה, מרחק של אולי אלף ק״מ, כדי להשׂתרע על חופי התכלת של קרים, ולהיצלות בשמש. אנשים גדלו עם קרים.

          כמובן, למי איכפת שקרים נכבשה בסוף המאה ה-18 מידי הטַטַרים, מוסלמים דוברי טורקית; והטטרים האלה גורשו עד איש אחד בידי סטאלין, ב-1944, לאחר שהטיל עליהם את האשמה הקולקטיבית של שיתוף פעולה עם הנאצים במהלך הכיבוש הגרמני (היתה מידה של שיתוף פעולה). רגשי-אשמה מעולם לא היו מפותחים ברוסיה, מפני שהם אינם מתיישבים עם רחמים עצמיים.

          טטרי-שמַטַרי, קרים היא רוסית. איפה ישב צ׳כוב ויצר את מיטב יצירותיו (׳הגברת עם הכלבלב׳, למשל), אם לא בקרים? ואיפה הוא נולד, אם לא בטַגַנרוֹג, ׳רוסיה החדשה׳ משכבר הימים, חלק מאוקראינה כיום?

          ההיסטוריון הגדול של רוסיה, ריצ׳רד פּאייפּס (Pipes), כתב זמן לא רב לאחר התמוטטות ברית המועצות, במסה על ׳משקל העבר: מדיניות החוץ של רוסיה בפרספקטיבה היסטורית׳, כי הקיסרות הרוסית סיגלה לעצמה תכונות מיוחדות בזכות זה שברוסיה,

          ״עלייתה של מדינת-הלאום וַעליית האימפריה התרחשו בעת וּבעונה אחת, ולא, כפי שקרה בארצות המערב, בסדר עולה (in sequence)״.

          ממילא התמעטה עד מינימום היכולת להפריד בין גבולות האימפריה וּבין גבולות המולדת.

          ראינו משהו מעין זה באימפריה הצרפתית, שכמעט עד סופה ראתה במושבותיה ״מחוזות מעבר לים״ (וּמוסיפה להאציל מעמד כזה על השאריות הקטנות עד עצם היום הזה: טהיטי, ראוניון, גיאנה הצרפתית); ראינו את זה בפורטוגל, שבמאה ה-20 כמובן היתה רק צֵל חיוור של גדוּלתה האימפריאלית מן המאה ה-16. אף על פי כן, ממשלתה הימנית האותוריטרית התעקשה לראות במושבות הענקיות אנגולה ומוזמביק ultramar, פורטוגל ׳שֶמֵעֵֶבר לים׳, שממילא לא היו זקוקות לדה-קולוניזציה. התוצאה הית המלחמת-הגרילה הארוכה ועקובת הדם ביותר בתולדות הדה-קולוניזציה של אפריקה.

          נקל לשער מה קרה ברוסיה: אוקיאנוס לא הפריד בינה וּבין מושבותיה, וקִרבָה תרבותית וגנטית שׂררה בינה וּבין חלקן (כמובן לא מושבותיה בים הבלטי, או באסיה התיכונה, או בקווקז; לא כיבושיה על הוולגה וּבירכתי סיביר; אבל אוקראינה וביילורוסיה).

          היסטוריון בולט מאוד של רוסיה, ג׳פרי הוסקינס, מעמיד את ההבדל בין רוסיה וּבין מעצמות אימפריאליות אחרות על העיקר המחוּדד הבא: בעוד שלבריטניה ולצרפת היו קיסרויות, רוסיה היתה קיסרות.

          זאת אומרת, לא היתה לה זהות נפרדת מן האימפֶּריוּם. בריטניה וצרפת יכלו לסגת הביתה, בשן-ועין; רוסיה לא יכלה לסגת, מפני שלא היה הבדל בין הבית וּבין האימפריום, בין אם קראו לאימפריום ׳רוסיה׳, ובין אם קראו לו ׳ברית המועצות׳.

          הֶגיון הגבולות החדשים היה פגום מלכתחילה במידה שלא ניתנה ליישוב. ממה נפשך, הבַּשקירים על הוולגה, או הבַּלקַרים בצפון הקווקז, יהיו חלק מרוסיה — אבל האוקראינים לא? זו לא סתם שאלה של ״אזורי השפעה״, זו שאלה של ״מיהוּת״.

          אני קורא עכשיו מאמר, שנכתב לפני 14 שנה, ׳סבסטופול [חצי-האי קרים] במיתולוגיה הרוסית׳. בעל המאמר הוא סִרהֵי (סרגיי) פּלוֹחי, פרופסור להיסטוריה אוקראינית באוניברסיטת הרוורד. הוא מזכיר לנו, כי עוד באוגוסט 1991, מייד לאחר התמוטטות הפוטש, דוברו של נשיא רוסיה בוריס ילצין הזהיר את אוקראינה, כי אם היא תעמוד על רצונה להכריז עצמאות, רוסיה תשמור לעצמה את הזכות לשנות את גבולותיה עם אוקראינה. לבל יהיו ספקות, הרוסים תבעו אז חזקה בדיוק על האזורים השנויים עכשיו במחלוקת.

          לשון אחר, אפילו ממשלה רוסית דמוקרטית למהדרין, שעתה זה הוציאה את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, והבטיחה רפורמות ליברליות וחופש פוליטי מלא — ההיפך מפוטין — ערערה על קדושת גבולותיה של אוקראינה. זה היה עניין סביר, והיה צריך להתברר אז, לפני שהגבולות האלה נחתמו בשעוות החוק הבין לאומי.

          אף על פי כן מעניין, כי כאשר האוקראינים נקראו להצביע במשאל עם על עצמאות, בדצמבר 1991, אפילו בחצי-האי קרים נמצא רוב, אם גם קטן בהרבה מזה של שאר אוקראינה: 54% בעד לעומת 90% בכל אוקראינה. בסבסטופול הצביעו 57% לטובת עצמאות.

          ״המיתוס של סבסטופול״, כתב פרופ׳ פלוחי בשנת 2000, הוא המזין את התביעה הטריטוריאלית ואת מרירוּת ההפרדה. העיר הגדולה של קרים היא ״עיר התהילה הרוסית״, סמל הצי הרוסי וסמל העבר המפואר. גם כאשר הִסכּינה לגבולות אוקראינה בלי שינוי, רוסיה סירבה לוותר על שליטתה בצי הים השחור. אבדן הים השחור,

          ״פירושו היה נסיגה של שלוש-מאות שנה, אל מלפני ימיו של פטר הגדול״.

          סיפורי התגוננותה ההירואית של סבסטופול נבטו בנפש הרוסית מייד לאחר מלחמת קרים, באמצע המאה ה-19, הרבה דרך הסופר שהנחיל ללאומיות הרוסית חלק ניכר של תפיסתה העצמית: טולסטוי. תשעים שנה וּפחות אחר כך חזרה סבסטופול והותקפה, בידי גרמניה הנאצית. היא חזרה והתגוננה בגבורה, והיתה תקועה כקוץ בגרונו של היטלר כמעט שנה שלמה. גם ב-1854, גם ב-1942 העיר ההירואית נפלה (אגב, היא קיבלה מעמד רשמי של ״עיר הירואית״, לצד סטלינגרד, לנינגרד ואחרות). כמעט אפשר להגיד שמגרונה של רוסיה בוקעת הקריאה ״סבסטופול בשלישית לא תיפול״.

          הנה סיכת ׳העיר הגיבורה׳, שהוענקה לסבסטופול ב-1965.

          סיכת ׳העיר הגיבורה׳ לסבסטופול

          קשה להיפרד ממורשת כזאת, בעיקר כשהפרידה וולונטרית, ואינה מתיישבת עם ההיגיון.

          על זה תוכל להוסיף גם את הרגשות המעורבים שלאומיות אוקראינית, או רוסית, או בלטית, עוררו אצל יהודים. אנטישמיות רצחנית היתה כרוכה בהן לעתים קרובות. משפחתי נמלטה מאוקראינה ב-1919 בגלל לאומנות אנטישמית אוקראינית. אין לי כל אהדה לבולשביקים של מלחמת האזרחים, אבל אני חושב שאפשר לטעון כי נצחונם הציל את יהודי אוקראינה משואה-שלפני-השואה.

          כללית, אני חושב שהלאומיות האוקראינית של ימינו שונה מן הלאומנות הפרימיטיבית, הגֶנוֹצידית, של המחצית הראשונה של המאה ה-20. עובדה, מספר ניכר של יהודים באוקראינה הם פטריוטים, התומכים בעניינה של ארצם, גם כאשר הם יודעים יפה על השתתפותם של אלמנטים מן הנוסח הישן בתנועת המחאה, זו המכונה ׳אירו-מאיידאן׳. אבל החששות מפני אופי הלאומיות הזו מוּבָנים.

          הארכתי קצת. עד כאן לפי שעה.

          1. מרתק!

            בהרבה מביקוריי בקייב, כאשר התגוררתי ברחוב "בוגדן חמיילניצקי" חייכתי לעצמי באירוניה .. 🙂

            כן, זמנים משתנים, ונכון לתאר את זרם ״הלאומנות הפרימיטיבית, הגֶנוֹצידית" כשוּלי (תלוי באיזור) בלאומיות האוקראינית העכשווית. קולו נשמע יותר (יחסית) באזורי הגבול עם פולין (מחוזות לביב [לבוב] ואיבנו-פרנקיב [פרנקוב], הידועים בלאומנותם השורשית עוד מן העבר ההיסטורי, טרם התהוות אוקראינה כמדינה ריבונית (יחסית).

            תודה,
            יאיר

            1. תודה, יאיר.

              חמיילניצקי, כמובן, לא היה כלל גיבור התנועה הלאומית האוקראינית. הוא הוחזק כאיש שמכר את אוקראינה לרוסים. פולחן חמיילניצקי בא בהשראת המשטר הסובייטי, מפני שהוא ״איחד״ את אוקראינה עם רוסיה. כמובן, אנחנו זוכרים מה הוא עולל ליהודים ב-1648, ׳חורבן הבית השלישי׳ קראו לזה אז.

              הגיבור הלאומי של הרדיקלים היה ההטמאן הקוזאקי איוואן מאזֶפַּה, שעליו כתבתי במקום אחר באתר. הוא ניסה, לפחות במיתולוגיה הלאומית האוקראינית, לחדש את עצמאות אוקראינה, ולנתק אותה מן הכתר הרוסי. על זה הוא היה יעד של שנאה בקיסרות הרוסית ובברית המועצות. שמו ודיוקנו מוסיפים לעורר שנאה ופחד באזורים המיושבים ברוסים בחצי האי קרים וּבמזרח אוקראינה.

              אכן, מערב אוקראינה היא מרכז של לאומיות רדיקלית, ולרוע המזל היא מוסיפה להיות חממה לכמה גידולי פרא, המסכנים את עצמאות אוקראינה.

          2. תודה על התשובה המנומקת, אני שמח ששאלתי 🙂

            יבגני למטה ענה לי על השאלה במלואה. קל לי לראות את הלוגיקה שלו (אם כי, כאמור, אני לא מסכים איתה).

  2. אני שוב נאלץ להזכיר, כי לא הכול מסתכם בגבולות.

    מדובר כאן על שינוי יזום בידי המערב של מאזן-כוחות ושבירת גבולות השפעה, שהתקיימו מאות שנים-עוד לפני ברית המועצות.

    אוקראינה היתה במערך הכוחות הבין-לאומי תמיד בתחום השפעה רוסי, ונחשבה חלק מן החגורה הרוסית. אין בזאת קדוּשה, אבל מי שמנסה לשנות סטטוס קוו זה המערב, לא רוסיה, ודומני שאתה מקפיד להתעלם מנקודה זו בטיעונים חוקיים שאינם העיקר, ושגם ניתן לעקוף אותם בקלות.

    זה לא שאני תומך ברוסיה או פוטין-אני חושב שצריך לראות את הבעיה נכון, ולא לצייר מפלצות.

    1. לרוסיה אין כל חזקה על אוקראינה. האימפריאליזם האירופי הסתיים במאה ה-20, לא רק באסיה וּבאפריקה, אלא גם באירופה עצמה.

      אגב, לא רק אוקראינה היתה שייכת ל״איזור ההשפעה הרוסי״, אלא גם המדינות הבלטיות ורוב פולין. האם גם הן צריכות לחזור לשם?

      הזלזול שלך ב״טיעונים חוקיים שאינם העיקר״ פשוט מנוגד מעיקרו להשקפת העולם שבה אני מחזיק.

      יש זמנים בהיסטוריה, שבהם אין צללים, ואנשים נקראים לבחור.

      אנחנו — אתה ואני — ניאלץ להסכים שלא להסכים.

  3. שלום לכולם-

    מר גולדבלט נוטה לקדש "גבולות השפעה של מאות שנים". כמה מגוחך! אם יש משהו לקדש, אלה הגבולות המדיניים הנוכחיים. אחרת אנחנו נתחיל לדבר עכשיו על השפעה טורקית היסטורית בבולגריה ויוגוסלביה לשעבר, על זכויות היסטוריות של רוסים וגרמנים במדינות הבלטיות וכן הלאה. ומה עם הזכויות ההיסטוריות של הבריטים בהונג קונג?

    אין כל הבדל בין פלישת ברז׳נייב לצ'כוסלובקיה לבין פלישת פוטין לאוקראינה. אין גם כמעט הבדל בין עידן ברז׳נייב לבין עידן פוטין.

    יואב מדבר בצורה מדויקת לטעמי על תכונות האדם הסובייטי או האדם הפוסט-סובייטי. אבל אף אחד לא מנסה, במקום מינוח נוח של פוסט-סובייטי, או נובו-רוסקיי [׳רוסי חדש׳] לנתח לעומק את הבסיס. והבסיס הוא המנטליות, האופי הלאומי של העם הרוסי.

    בואו נשאל שאלה: האם חל שינוי מפליג בין הרוסי לפני מהפכת 1917 לבין "האדם הסובייטי"?

    לעיונכם אעלה דברים שבעיני לא השתנו.

    1. שקיקה לצאר (גם לפוטין קוראים כך כיום בשיחות חברים).

    2. קסנופוביה – הם פשוט לא אוהבים זרים.

    3. גזענות – תכונה בסיסית של דורי דורות, שלא שייכת לפוליטיקה. במקום מגוריי במוסקבה למדו הרבה קצינים ערבים באקדמיה צבאית. מקומיים קראו להם ׳שחורי-תחת׳, והיכו אותם מכות רצח. האמינו לי, לא הייתה כאן סולידריות עם יושבי ציון.

    הסעיף הבא: ציטוט מן הסופר הרוסי הנפלא בוריס פּילניאק. ״כל דבר בארץ רוּס מיוֹעד לשתי תכליות: הראשונה, על פי טבעו; השניה, להיגנב״.

    אם תחליטו לקרוא עם איזה תכונות מוּלָדוֹת של האופי הרוסי ניסה הצאר פיוטר [=פטר] הגדול להילחם, אתם תגלו לדעתי שמלחמתו עדיין רלוונטית כמעט בכל התחומים.

    אין לגנות את פוטין על מעשיו, כי הוא מבטא את רצונם של אזרחיו. הרוסים אינם עם אירופי, בדיוק כמו הסינים או היפנים. זו באמת מנטליות שונה. לפוטין יש תמיכה של רוב מוחץ בקרב האוכלוסיה שלו. אני שונא את העובדה הזאת, אבל היא נשארת עובדה.

    עכשיו, יואב, על עולי ברית המועצות, או הפדרציה הרוסית, או אוקראינה הריבונית וכו'.

    אשר לנוסטלגיה, יואב, איש שפוי מבדיל אלף הבדלות בין נופים ובאלט לבין המשטר. מה גם, שחופש תנועה מגלה עולמות חדשים ובעיקר מעניק את היכולת להשוות.

    לכן הסתיו הכל כך יפה במרכז רוסיה מתגמד, ולא מתקרב ליופי של הסתיו בניו-אינגלנד, למשל.

    לא יכולים להיות לדעתי געגועים לשפה, כי עליה לא ויתרתי יחד עם האזרחות הסובייטית. לא יתכן כי אתגעגע לרוסית העילגת של ברז׳נייב, או לרוסית העלובה של פוטין.

    אתה כתבת פעם, יואב, משהו מאוד מעניין, כי באנגליה יכולות של מנהיג נבחנות קודם כל על פי כשרונו הרטורי בדיוני הפרלמנט הבריטי. למיטב זכרוני, מעולם לא היה ברוסיה או ברית המועצות מנהיג בעל כישורים ריטוריים. סטאלין גמגם, חרושצ'וב גמגם, את הלקסיקון של ברז'נייב בושה להזכיר, ילצין ופוטין מדברים רוסית עלובה.

    ולבסוף על הקומנדו הסובייטי הפושט על אתרים עבריים: אין לי מושג על מקורות התופעה, אבל אני לא חושב שהיא מעידה משהו על חיבות וּשׂנאוֹת של עולי ברה"מ, אנו ברוב מוחץ לא אוהבים את פוטין.

    1. בוריס, כן, כל מה שלמדתי על "אמא רוסיה" הכנסת לתגובה ממצה אחת באחת. היה ממש מסקרן, קראתי ולא יכולתי להפסיק לחייך ! 🙂

      גם ה Черный Ж… [׳הישבן השחור׳, כינויים של יוצאי הקווקז וּמרכז-אסיה בפי הרוסים]

      הייתי מוסיף, כי הרוב המוחץ של התומכים ניכרים עפ"י מחוזות מגוריהם ו/או מוצאם, "סוג" אמונתם, ועיסוקם, אני מוצא קשר בשיחות שלי עם אנשים עפ"י הפרמטרים הנ"ל.

  4. שלום יואב,

    אתה בוודאי זוכר את התמודדותו של אלדד יניב ברשימת "מושחתים נמאסתם" כזו או אחרת לכנסת האחרונה. סמוך לבחירות עצמן הוא התראיין בבטחון שכמעט שכנע גם אותי, שהדיון על מעבר אחוז החסימה כבר אינו רלוונטי בשבילו, והשאלה היחידה שנותרה פתוחה היא בכמה מנדטים הוא יזכה. את הבטחון האמור הוא שאב מהתמיכה המסיבית שניתנה לו בפייסבוק. זכור לי היטב המסר המרכזי שלו על אודות כוחה של המדיה החדשה, יכולתה להגיע לציבור באופן בלתי אמצעי, המהפכה שהיא מייצרת במאזן הכוחות הפוליטי, ועוד כהנה וכהנה.

    אלדד יניב סיים את ההרפתקה הפוליטית הנוכחית שלו עם כ-28,000 קולות, כשליש מהקולות הנדרשים כדי להיכנס לכנסת.

    אז מה קרה כאן? אני מרשה לעצמי לפתח כאן תזה, שלפיה אלדד יניב עשה מה שאני מכנה "אקסטרפולציה של מדגם לא מייצג". בלשון פחות סטטיסטית: הוא הניח שכמה אלפי האנשים שהביעו תמיכה בו באמצעות "לייק" בפייסבוק מייצגים סטטיסטית, פחות או יותר, את שיעור התמיכה בו בכלל האוכלוסיה. החיים כמובן מורכבים הרבה יותר.

    ולמה זה נוגע לענייננו: לעניות דעתי, קיים חשש שגם אתה חוטא ב"אקסטרפולציה של מדגם לא מייצג" כאשר אתה מניח שכמה עשרות/מאות מיוצאי רוסיה שכותבים אליך בדואל, ברמת אגרסיביות ו/או עילגות כזו או אחרת, מייצגים נאמנה את דעתו של העולה "הממוצע" על התנהלותו של פוטין בקרים, ובכלל. באופן דומה, לא סביר בעיני כי קיתונות הזעם העילג של כמה אלפי כותבי טוקבקים אודות "חוסיין אובמה" מייצגים את דעת הרוב אודות מעמדה של אמריקה בתפיסה הישראלית הקולקטיבית .

    אפשר לדון לעומק בפרופיל המאפיין של הטוקבקיסט, ומדוע רק אנשי הקצוות (השמאלי המדולדל והימני המעוּבֶּה) טורחים לשבת ולכתוב את עמדתם; וגם אני, כמותך, גולש לדכאון עמוק מקריאת טוקבקים בכל עניין שהוא. אבל להניח שמדיניותה האסטרטגית של ישראל מתנהלת על פי "קול ההמון" העולה מהם נראית לי הנחה פסימית במידה מופרזת.

    נטישת אמריקה לטובת סין או רוסיה עוד רחוקה, ואינני רואה אותה מתקרבת, גם אם עושה רושם שנשיאה הנוכחי של ארה"ב מצטיין במיוחד בתרומתו לשקיעתה של האימפריה.

    גיל

    1. תודה, גיל.

      אני לא הצעתי לראות במגיבי הטוקבק מדגם מייצג של הציבור בכלל, או של ציבור העולים בפרט.

      לעומת זאת אני טוען, שחלק ניכר מעולי רוסיה תומכים במהלכים הרוסיים באוקראינה, גם כאשר הם מקפידים להטעים שאין להם אהדה אל פוטין עצמו. את זה אינני מבסס על מדגם מייצג אלא על אינטואיציה.

      חוץ מזה, ממשלת ישראל נקטה כמה מהלכים דיפלומטיים בזמן האחרון, שמהם השתמעה משאלת-הלב שיהיה אפשר להחליף נאמנויות, או לפחות להחליש נאמנויות קיימות. נתתי לדוגמא את ההשתמטות מהצבעה באו״ם על החלטה לכבד את גבולות אוקראינה. הוסף לזה את ההחלטה לאפשר כניסת חברות סיניות לשוק התשתיות בארץ.ֿ

      כמוך, אני מפקפק ביכולת לעשות רה-אוריינטציה. כתבתי על עצם השאיפה שהיא ״לא רציונלית״. אבל מאימתי אי-רציונליות היתה אבן-הבוחן העיקרית של ממשלת ישראל, לפחות בהרכבה הקיים?

  5. מר קרני הנכבד, וקוראים נכבדים.

    אומר לפני הכול, שאני לא מעריץ של פוטין ושל המפלגה הפרזיטית שלו "רוסיה המאוחדת". אני לא מקבל תשלום מהקרמלין (למרות שבתור סטודנט שבקושי מצליח לגמור את החודש,היה לא רע לקבל קצת כסף מ"דוד" פוטין),ואני לא סוכן הקג"ב או של "קומנדו סובייטי" כזה או אחר.

    למען האמת מגיל 19 הייתי חבר במפלגת אופוזיציה רוסית, שמתנגדת לשלטון הרודני של פוטין, ותומכת בדמוקרטיזציה של הפוליטיקה והחברה ברוסיה. הרבה פעמים, אני וחבריי הִפגַנּוּ ליד השגרירות הרוסית בתל אביב בדרישה לשחרור כל האסירים הפוליטיים (בהם חברים אישיים) הכלואים שם, ולמען חופש העיתונות ברוסיה.

    לאחר שהבהרתי זאת, נכון שכל אדם בריא וּמאוזן שמהגר, או במקרה שלנו עולה לארץ אחרת, מפתח סוג של נוסטלגיה וסנטימנטליות כלפי ארץ מוצאו. געגועים לנופים וּלאקלים, לאוכל, לתרבות, לשפה ולמנטליות הכללית — ועוד דברים נוספים, שכבר שייכים לעולם המטאפיזי.

    הרבה אנשים גם מנסים תמיד לראות את הטוב במדינה שממנה הם באו ולהפחית את הרע. וזה טבעי כמובן, אלא אם כן האיזון הולך לאיבוד ומנסים למחוק את הרע, ואז זה כבר הכחשה.

    עכשיו בקשר לכתבה שלך…מר קרני אני מאוד שמח, שאתה מאשר שהעלייה שלנו הייתה רצויה, אבוי, מה היינו עושים אם לא היית מאשר אותה? השמאל למשל נורא התאכזב שמרבית העולים מברה"מ במקום להצטרף לחגיגת הליברליזם בארץ, החליטו לתמוך בכוחות יותר בריאים, לאומיים וימנים.

    אני מניח שזה בגלל שבאנו ממדינה טוטליטרית, והמוח שלנו נשטף על ידי סטאלין.

    אני שמתי לב הרבה פעמים מנסיון אישי, כי כל ביקורת כלפי ארצות הברית או המערב מעולה מרוסיה, או מנגד, תמיכה ברוסיה,ישר מעלים את שאלת הנאמנות… למי אתה נאמן? לרוסיה או לישראל? האם בשביל להיות אזרח ישראלי וציוני נאמן, ולקבל אישור מהצברים, אנחנו צריכים לירוק ולקלל את רוסיה כל היום?

    האם שאלת הנאמנות מוצגת גם לעולה חדש מארצות הברית, שתומך בכל צעד (ובכל הפצצה) של ארה״ב?

    כן,רבים מאיתנו באו לארץ כדי לשפר את חייהם, בעיקר לאחר התפרקות האימפריה הסובייטית. אבל רבים עזבו חיים טובים ונוחים, וּמִשׂרוֹת מעולות, והקריבו הכול, כולל את רמת מחייתם, בשביל הרעיון הציוני ובשביל לחיות בארץ אבות.

    תמיד עומדת השאלה, נו איך היה ברוסיה? קשה, נכון? במקרה שאתה עונה, כן,היה קשה זוועה, שלג, סטאלין, גולאג, הישראלי המצוי מחייך בסיפוק ואומר בהנאה: נו,כמה טוב שהבאנו אותך לפה!

    במקרה הנגדי, אם אתה עונה לשאלה איך היה ברוסיה, ״וואלה, היה סבבה לגמרי״, הצבר מתעצבן, וצועק, ״כן? אז תחזרו לשם!״

    האם גם עולה חדש מארצות הברית או מצרפת מקבל שאלה כזאת ויחס כזה? הרי הישראלי הממוצע מניח, שהאמריקאי הקריב את האחוזה שלו בבוורלי הילס, והצרפתי את הווילה שלו בריביירה, כדי להגשים את חלום הציונות.

    לא כן כאשר הרוסי בא לכאן, כי יש פה יותר סוגי פסטרמי או משהו כזה.

    אז לא. ההורים שלי הקריבו מקצועות טובים, דירה, מכונית, בית מחוץ לעיר,שלא לומר חברים ומשפחה, כדי להגיע לאדמת אבותינו. הגענו בלי כלום, כי הקומוניסטים החרימו את כל הרכוש שלנו כשעזבנו את ברה"מ חצי שנה לפני התפרקותה. וההורים שלי עבדו קשה מאוד בניקיון, במטבחים, בשמירה, במפעלים כדי להשתקע כאן. אבל אף פעם לא התלונַנוּ ולא חשבנו את עצמנו לקורבנות. אף פעם לא ביקשנו שום דבר מאף אחד. זאת הארץ שלנו, אנחנו לא אורחים כאן, ולא נמצאים כאן בגלל רחמים של אף אחד. באנו לכאן לקחת את מה ששלנו, ולחיות על אדמת אבותינו בין אחים ואחיות יהודים.

    אבל אבוי, העזנו לצאת נגד קודש הקודשים, העזנו לפקפק בדוד סאם. העזנו לפקפק בנרטיב, שמפמפמים בנו כלי התקשורת של המערב בנוגע לנעשה באוקראינה. כן אני יודע שהיינו אמורים ללבוש חולצה של מקדונאלדס, ולנופף בדגל אמריקאי, ולהצטרף לשורות הכבשים, ולצעוק: "שתי רגליים רע, ארבע רגליים טוב!", אבל העזנו לפקפק, כי אנחנו מכירים את אוקראינה.

    אני רק יכול להגיד, שנסיון הפסיכואנליזה שלך כלפי אנשים מהעלייה שלנו, שחטאו בחטא נורא, ולא הסכימו איתך, או עם הפרשנות של התקשורת הישראלית והמערבית במתרחש באוקראינה, מלאה בחוסר ידע והתמצאות, בהתנשאות, בסטריאוטיפים ישנים ומאוסים, שכל אחד מאתנו העולים החדשים והוותיקים לצערנו כבר שמעו אלף פעם. וזה בכלל לא משנה לי אם כתבת מאה ספרים על רוסיה, ברית המועצות והקווקז. אתה לא חי שם, ואתה לא יודע מה מתרחש שם. ואין בזה שום דבר רע או מביש. פשוט קצת צניעות, מר קרני הנכבד.

    אני יודע שאתה עתונאי ותיק ואינטליגנטי, אבל אנחנו חיים ב"נושאת המטוסים" של ארצות הברית ובמדינה שעברה "אמריקניזציה" כמעט מוחלטת, במקום לטפח את הזהות היהודית וישראלית מקורית. ובגלל זה גם רוב התקשורת הישראלית היא מאוד פרו אמריקאית, ואנחנו חשופים ותלויים בתקשורת המערבית, ולא חשופים לנקודות מבט אחרות.

    זה לא שאני מציע להתחיל לראות רק ערוצים רוסיים. הם כלים של תעמולה בשירות הממשל הרוסי, המציגים את נקודת מבטו, ותומכים במדיניות הפנים והחוץ שלו. אבל לא שונה בקמצוץ מהתקשורת המערבית. גם לה יש אג'נדה מסוימת, וגם לה יש בעלים ומחזיקי מניות, וגם הם משמשים כואסלים של הממשלות שלהם, בעיקר ביחסי החוץ. האם אני צריך להזכיר לך את התנהלות התקשורת המערבית ב-2003 ואיום "נשק ההשמדה ההמונית" של סדאם? כשכל ערוץ, אתר אינטרנט, עיתון ופרשן "מכובד" במערב טיפטפו לנו בהיסטריה על הסכנה הנוראית ועל מסע הצלב הקדוש שהמערב יוצא עליו. וכל התקשורת המערבית יישרה קו עם הממשלות המעורבות, לא שאלה שאלות, ופשוט רקדו לפי החליל. עיתונאים שכן שאלו שאלות, או התנגדו לפלישה, לא נשלחו לסיביר לסלול כבישים במינוס ארבעים מעלות, אבל פוטרו מעבודתם או צונזרו. התוצאה היתה מלחמה נוראית, מיליון עיראקים מתים, אלפי בחורים צעירים מארצות הברית ששבו בארונות הביתה.

    זה מה שקורה עכשיו סביב אוקראינה…אותו בליץ תקשורתי. אבל….רבים מאתנו שתומכים במרי האזרחי במזרח אוקראינה, לא עושים זאת בגלל אהבה לפוטין, או בגלל שטיפת מוח של הערוצים הרוסים. אלא בגלל שיש לרבים מאתנו שם קרובים וחברים שמספרים לנו מה קורה שם. ושום עיתונאי אמריקאי (או ישראלי לצורך העניין) שיושב במשרד ממוזג בניו יורק, או בתל אביב ומצטט את החונטה בקייב, לא ישכנע אותנו.

    לי יש קרובי משפחה במזרח אוקראינה, וחברים שאני נמצא אתם בקשר טלפוני, ואינטרנטי יומיומי, שמספרים לי את מה שקורה שם. לא, הם לא עובדים בשביל הקרמלין,חלקם באופוזיציה נגד פוטין.

    הטעות הכי גדולה שעשתה התקשורת המערבית (במכוּוָן או לא), שהיא ייחסה את ההתקוממות לפוטין. פוטין לא צריך את הבאלגן הזה. הוא צריך שקט, כדי שיוסיף לשבת על כסאו הנוח, ולעשות כסף מעושרה של רוסיה. הוא לא צריך את הבלגנים האלה, סנקציות, איומים של היאנקים… אבל לא היתה לו ברירה. פוטין הבין שאם הוא יתעלם מהזעקה של העם הרוסי בקרים ובאוקראינה אז הוא לא ישרוד פוליטית.

    בשביל לשרוד פוליטית בארצו, הוא צירף את קרים. אחרת היה מוכתם לנצח. אפילו נשיא רוסי "ליברלי" יותר ודמוקרטי היה עושה את אותו הדבר, אם ברצונו לשרוד פוליטית. פוטין וסוכני הקרמלין לא הוציאו את קרובי המשפחה והחברים שלי לרחובות. הוא לא הוציא מאות אלפי אנשים לרחובות במזרח אוקראינה ובקרים. מה שהוציא אותם הייתה ההפיכה בקייב. הפיכה שהעלתה באופן לא דמוקרטי חונטה של עובדי בנקים מערביים ולאומנים קיצוניים, שהועלו לשלטון על ידי כנופיות פשיסטיות ולאומניות קיצוניות כמו "מפלגת סבובודה" ו"הסקטור הימני".

    הקיצונים מהמפלגות האלה שהתהלכו אם תמונות של באנדרה ושוחביץ'(משתפי"ם של הנאצים) הגעילו והפחידו את האוכלוסיה הרוסית.הם איימו (אפילו אם זה לא התממש) להוציא מחוץ לחוק את השפה הרוסית, עיטורי כבוד מוותיקי הצבא האדום (קשישים!), ואיימו ברצח על אנשים שלא מיישרים איתם את הקו.

    כול ההפיכה היתה כמובן בתמיכת ארצות הברית, שאפילו שלחה את מחרחר המלחמות הזקן, הסנאטור ג'ון מקיין,ואת ויקטוריה נולאנד ממחלקת המדינה לקייב לתמוך במפגינים (תארו לעצמכם את פוטין בהפגנות בארצות הברית קורא לסילוק של ממשלת אובמה). הלאומנים הקיצוניים האלה, שהובאו בשיירות אוטובוסים ממערב אוקראינה, השתלטו על מבני ציבור וממשל, פצעו ורצחו עשרות שוטרים, שרפו שוטרים עם בקבוקי מולוטוב ונאפלם תוצרת בית.

    כמובן, ממשל אובמה הזהיר את ינוקוביץ' מלהשתמש בכוח נגד אותם מפגינים, ובגלל חוסר התגובה ההולמת של המשטרה ויחידות היס"מ (בארקוט), המפגינים השתלטו על קייב והבריחו באמצעות איומי מוות ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי (כן,למרות שהייתה מושחתת ביותר). עשרות מפגינים ועשרות שוטרים נהרגו מאש צלפים מסתורית בקייב, והיא יוחסה לכוחות יס"מ נאמנים לינוקוביץ' הפרו-רוסי.

    למה התקשורת המערבית לא מפרסמת שיחת טלפון מוקלטת, שבה ראש ממשלת אסטוניה (מאוד פרו מערבי) אומר לקתרין אשטון [שרת-החוץ של האיחוד האירופי] שוועדת החקירה שלהם גילתה שהצלפים שירו והרגו גם מפגינים וגם שוטרים [בכיכר מאיידאן בקייב] הם צלפים ששכרו כוחות האופוזיציה הלאומנים? כי זה לא הנרטיב שהם מבקשים להעביר.

    התושבים של מזרח אוקראינה וחצי האי קרים תמיד חלמו לחזור לרוסיה, מאז התפרקות ברית המועצות. מה שנקרא כיום "מזרח אוקראינה" היה באלף השנה האחרונות אדמה של מערב רוסיה, שסופחה ביחד עם כל אוכלוסייתה בצורה נפשעת לאוקראינה על ידי ולדימיר לנין והבולשביקים ב 1922, כך שחרקוב, דונצק, דנייפרופיטרובסק, לוגאנסק, זאפארוז'יה ועוד הם ערים ואזורים רוסים!

    חצי האי קרים ששייך לרוסיה לפחות מאז המאה ה-18, סופח ביחד עם האוכלוסיה שלו לאוקראינה על ידי ניקיטה חרושצ'וב ב-1955. ומה שנקרא היום "צפון קזחסטן" הם אדמות של אוראל הדרומית, שהבולשביקים סיפחו לקזחסטן (מדינה מלאכותית שהקומוניסטים יצרו). כך שאחרי 1991, מיליוני רוסים מצאו את עצמם לפתע חיים בחו"ל.

    האם זה מוסרי? האם זה צודק? רק שאחרי התפרקות ברית המועצות (אירוע שרוב תושבי חבר העמים רואים בו אסון גאופוליטי ואישי גדול), ילצין והכנופייה של הליברלים שלו לא דרשו מהקזחים ומהאוקראינים להחזיר את האדמות האלה לבעליהם חוקיים. האוכלוסיה הרוסית שם שדרשה עוד ב-1992 משאל עם, הושתקה. ילצין והחברים שלו היו יותר מדי עסוקים בלשדוד את מה שנשאר מהמדינה, ולרקוד לפי החליל האמריקאי.

    וכך במקומות האלה האוכלוסיה הרוסית חשה נבגדת ועזובה. מזרח אוקראינה וקרים, כמו צפון קזחסטן, תמיד היו מדינות בתוך מדינות. התושבים שם תמיד חלמו, כמו שהעם היהודי חלם במהלך גלותו בת ה-2000 שנה, לשוב הביתה.

    ההפיכה בקייב עדיין לא היתה הקש ששבר את גב הגמל. בזמן שהלאומנים והניאו-נאצים של מיידאן שרפו שוטרים וניפצו פסלים, תושבי מזרח אוקראינה המשיכו לצאת לעבודה, ולפרנס את כל אוקראינה (מי כמוך יודע באיזה חלק של אוקראינה נמצאות כל התעשייה, ההשכלה, ההיי-טק, והתרבות). הם המשיכו לעבוד, ולראות בדאגה איך מתפתחים לרעה העניינים בקייב.

    מה כן שבר את גב הגמל? נציגי החונטה החלו לפטר מאות עובדי ציבור רוסים בערי מזרח אוקראינה בטענה שהם לא מספיק תמכו במהפכה, ושהם "לא צריכים משכורות ועבודה,הרי הקרמלין כבר משלם לכם".

    קייב החלה לשלוח לאומנים קיצוניים של ׳סבובודה׳ ושל ׳הסקטור הימני׳ ועוד חלאות למזרח אוקראינה. הם החלו לאיים ולהפחיד את התושבים במזרח, שאם הם לא יְיַשרוּ קו עם החונטה בקייב, הם יפגעו בהם.

    תושבי מזרח אוקראינה החלו לבנות קבוצות הגנה עצמית, כדי להגן על עצמם מהלאומנים שבאו בקבוצות של מאות למזרח אוקראינה, חמושים מכף רגל ועד לראש, במטרה לערוך פוגרומים באוכלוסיה שלא צייתה. הקבוצות של הגנה עצמית התחמשו בכל מה שידם הצליחה להשיג, והצליחו לתת מענה ולהבריח את הקבוצות של הלאומנים. כמובן ששום דבר מזה אתה לא תראה בתקשורת המערבית. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ומאות אלפי בני אדם יצאו לרחובות. נמאס להם. נמאס להם מהפחדות ואיומים, נמאס להם מפיטורים על רקע פוליטי, נמאס להם לפרנס את הפרזיטים במערב המדינה ששונאים אותם, נמאס להם מהחונטה של קייב שהם לא הצביעו בעדה, נמאס להם שהמדינה שבה הם נאלצים לחיות הופכת לקלף מיקוח במאבק הגאופוליטי של וושינגטון ובריסל לבודד ולהקיף את רוסיה, ויותר מכול נמאס להם להיות חלק ממדינה כושלת, מושחתת וענייה שלתוכה הם סופחו על ידי דיקטטורה שלא שאלה את רצונם.

    עכשיו החונטה של קייב שלחה את הצבא האוקראיני הרעב והלא-מאומן לדכא את המרי האזרחי במזרח. שים לב לנרטיב מר קרני… כאשר מפגינים לאומנים אוקראינים השתלטו על מבני ציבור וממשל ושרפו שוטרים, והבריחו ממשלה, המערב קרא להם "לוחמי חופש" ודמוקרטים. באפריל, כשמפגינים רוסים יצאו לרחובות, וגם השתלטו על מבני ציבור וממשל, אבל לא רצחו שוטר אחד, המערב קרא להם "בדלנים","טרוריסטים",ובשם המגוחך "מליציות פרו רוסיות". איזו צביעות!

    ועכשיו קייב שולחת את הצבא האוקראיני הרעב והמבולבל למזרח לדכא את המרי האזרחי: "מבצע אנטי טרור" הם קראו לו. כמו שהיטלר קרא לפלישה לפולין "מבצע למיגור הטרור הפולני". אבל החיילים האוקראינים (שרבים מהם רעבים, ושודדים כפרים שלמים בשביל לאכול), מבינים איזה אינטרסים הם בדיוק משרתים, ועורקים בהמוניהם, ומצטרפים למפגינים.

    פוטין מעורב פה? האזרחים המזרח אוקראינים זועקים לעזרה לרוסיה.זועקים לעזרה דיפלומטית,התערבות,נשק להגנה… והקרמלין שותק.הקרמלין לא רוצה בלגן. יתכן שקרים הספיק לו

    כל זה לא בא מטלויזית פוטין, אלא מהמשפחה שלי ומהחברים שלי שגרים שם. והם לא סובלים את פוטין,אבל כמו כל העם משתתפים באופן אקטיבי בהגנה על עצמם ובזכותם הדמוקרטית למחות. וכשהם נחשפים לדיווחים בתקשורת המערבית,וחלקם גם לישראלית, הם פשוט בשוק מהשקרים והדיסאינפורמציה שמסופרת על מה שמתרחש אצלם "מתחת לחלון" ובשכונה. בעיקר "מסיפור הכרוּזים", שכביכול מצווים על היהודים להירשם אצל השלטונות ולשלם מס מיוחד של 50 דולר. זה נורא מכעיס. ובעיקר תושבי המזרח לא רוצים להיות חלק ממדינה שבממשלה שלה יושבים לאומנים שונאי רוסים ויהודים, שרואים במשתפי פעולה עם נאצים שרצחו מאות אלפי רוסים,יהודים,ופולנים כגיבורים שלהם ומודלים לחיקויים.

    צדק היסטורי חייב להיעשות. מזרח אוקראינה וקרים אף פעם לא היו שייכות לאוקראינה. אף פעם. אלה היו אדמות של רוסיה. והאדמה צריכה לחזור לבעליה.

    אוקראינה תמיד תהיה מדינה מפוצלת. הרוסים במזרח ובדרום והאוקראינים במערב ובמרכז. מאז עצמאות אוקראינה, ב-1991, המדינה היא כמו פצצת זמן מתקתקת. וב-2014, הודות לאמריקאים והנסיון שלהם להפוך את אוקראינה לבסיס נאט"ו, הפצצה התפוצצה. עדיף שהמדינה תתפצל, והמערב והמזרח יחיו ביחד כשכנים, מאשר להידחס יחד בכוח.

    מדוע כשאנשים רוצים לצאת מרוסיה הם "לוחמי חופש",וכשאנשים רוצים להצטרף לרוסיה הם "טרוריסטים" ובדלנים? כמובן שגיבורי העצמאות בדונבאס אומרים לאמריקה ללכת לכל הרוחות! אני יודע שזה בטח קשה ולא רגיל לראות שלטים כאלה… איך הם בכלל העזו לקלל ולהגיד לא! "לשליטי היקום"?

    פרנסיס פוקויאמה כתב לאחר פירוק ברית המועצות– זהו, קץ ההיסטוריה! המערב ניצח, ומעכשיו כדור הארץ והשמש יסתובבו סביבו… האמת שלא כך הדבר. ההיסטוריה חיה ונושמת..

    מר קרני…אני מודה לך מקרב לב שבכתבה שלך לא השתמשת אפילו פעם אחת במלה "הדוב-הרוסי", למען האמת זה כבר מתחיל להימאס, כשמתארים 140 מיליון בני אדם בשם של חיית טרף מפחידה. אני מקווה שהעברית שלי הייתה מספיק עילגת בשבילך. מצטער על האורך,אבל רק כך אפשר באמת להעביר את כל מה שאתה מרגיש.

    אם אתם רוצים לדעת את האמת, תסעו למזרח אוקראינה, ולקרים. רק כך תעברו את חומות השקרים והדיסאינפורמציה. יארחו אתכם בחום רוסי טיפוסי. אל תדאגו, לא יאכלו אתכם או ישלחו אותכם לסיביר, או יכריחו להשתחוות לתמונות של פוטין (יותר מפעמיים ביום).

    בכבוד רב: יבגני (מחטיבה ה-45 של הקומנדו הסובייטי)

    1. יבגני, בשליש הראשון של טיוטתך הלא-ערוכה חשבתי שאתה שנון. בשליש השני חשבתי שאתה קיצוני. בשליש השלישי אני אנוס להניח שאתה חמום-מוח.

      אינני יודע בן כמה אתה, יבגני. אולי צעיר ממני כמעט כדי שליש. אולי עדיין לא התוודעת אל עצת קוהלת, ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. אולי תעיין בהם, בכתובים ההם, כדי שתדע יותר על ״הזהות היהודית״, שאתה משתוקק אליה.

      מה מאוד אופייני הוא החיווּי,

      ״וזה בכלל לא משנה לי אם כתבת מאה ספרים על רוסיה, ברית המועצות והקווקז״.

      לא חשבתי שזה משנה. כתבת אליי מסר ארוך ואַלים עוד לפני חודש, שבו קיבלת עליך ללמד אותי את האל״ף-בי״ת של הקווקז, מפני שהעזתי להתנגד לביקורו של שליט צ׳צ׳ניה קדירוב בישראל.

      אני השבתי לך ב״קצת צניעות, מר יבגני״, שאני כנראה בליתי יותר זמן בקווקז ממך, וחלק מן המאורעות שתיארת לי באמצעות קישורים ליוטיוב ראיתי במו עיניי.

      זה לא שינה כלל את ה״נרטיב״ שלך. אתה הרי יודע כל מה שאתה יודע, ויש לך הזכות הטבעית לרקוע רגל, להרים קול, להטיל שיקוצים, לפסול וּלהעליב. אתה הינך הקומנדו הסובייטי, יבגני. אני כמעט נבוך מן הקַלוּת שבה סיפקת את המימצא, ללַמֶדך עד כמה עמוק וּמעוּוָת הוא אימפּוּלס ההגנה על רוסיה אצל חלק מעולי ברית המועצות לשעבר.

      הצורך שלך להטביע בשלוליות של סרקזם כל טענת-נגד מוּכָּר יפה לכל מי שהתוודעו אל רטוריקה רוסית וסובייטית ב-150 השנה האחרונות. להביא טענה של בן-פלוגתא אד-אבסורדום, כדי להפריך אותה מעיקרה, זו הרי טכניקה שפיתח לנין ״הנפשע״ בבתי הקפה של ציריך. שמענו, שמענו הכול.

      לנין

      הוויכוח בציונות על אוריינטציה — מערב ומזרח — התחיל עוד לפני תשעים שנה ויותר. הואיל וחלק ממייסדי הציונות היו אנשים ליברלים ורחבי-אופקים, שקיוו כי מימוש זכויותיו של העם היהודי לא יבוא על חשבון זכויותיהם של אחרים, הם אימצו את המערב.

      לרוע המזל, המערב, במובן הגרמנו-אוסטרי, לא אימץ אותם; אבל מידי המערב האנגלו-סאקסי באה הצהרת בלפור, ומידי המערב באה הרשות לכונן מדינה-שבדרך, וּמחוץ להפסקה קצרה (וחשובה בהחלט) ב-1948, נשק מערבי (צרפתי ואחר כך אנגלו-סאקסי) ותמיכה פוליטית מערבית אוששו את מדינת היהודים.

      יש סיבה לאהדה העמוקה לאמריקה בישראל. האם אתה יודע מה הסיבה הזו, יבגני? הסיבה הזו היא האהדה העמוקה לישראל באמריקה. אולי מן הטעם הקטנטן הזה, תמיכתך בגיבורי דונבאס, הקוראים קריאות להריסת אמריקה, אינה ערבה לחִכּם של ישראלים הנוטים להודות לאמריקה על תמיכתה וחרדים לשלומה.

      אל הדמוקרטיה המערבית נשאה ישראל את עיניה. אני חושב שאליה נשאו גם רוב יהודי ברית המועצות את עיניהם, בוודאי אלה שהקריבו משפחה וּבית וַעבודה וחירות בשנות ה-60 וה-70, לא רק ״חצי שנה לפני נפילת ברית המועצות״. אבל אתה הרי אינך זקוק לשיעור בהיסטוריה. אתה רק מלמד אותה.

      אתה אינך היחיד שיש לו קרובים באוקראינה, יבגני. אפילו לי יש, הַגַע-נא בנפשך. יהודים לחלוטין, שרוסית היא שׂפתם העיקרית, והתרבות הרוסית היא משׂאת-נפשם.

      את ימי החורף, סוף 2013 ותחילת 2014, הם בילו באספקת שׂמיכות, מזון וּתרופות למפגיני מיידאן בקייב. הם חשבו שהמפגינים ההם לוחמים את מלחמתם לטובת אוקראינה מודרנית ודמוקרטית. נוכחותם של הניאו-פשיסטים בכיכר היתה ידועה להם. הם העדיפו לקוות שידם של המתונים — הרוב הגדול — תהיה על העליונה.

      אתה אולי יודע, שהלוא אתה ״ותיק האופוזיציה לפוטין״, כי ניאו-פשיסטים מבית אדוארד לימונוב היו משתתפים קבועים בכל ההפגנות הקטנות של האופוזיציה נגד פוטין במוסקבה. פעם שאלתי את השחמטאי הגדול גארי קספרוב, ממארגני האופוזיציה בימים ההם, איך הוא מסוגל להסתדר עם לימונוב. הוא אמר שהוא משתף אתו פעולה בעניינים של הסכמה, וּמתנגד לו בעניינים של אי-הסכמה.

      (להלן, צילום של קספרוב, מימין, ולימונוב, משמאל, בצל דגלי תנועתו של לימונוב, המציגים את הפטיש-והמגל הסובייטי בעטיפה נאצית.)

      קספרוב, לימונוב מפגינים במוסקבה

      אני רואה את השלטים המוּנפים בהפגנות בדונבאס, ושומע את הרטוריקה. כולה נודפת פשיזם סובייטי ישן. כולה מלאה ערגה לימי הסדר הסובייטי.

      למרבה השׂמחה, סקרי דעת קהל במזרח אוקראינה חוזרים ומראים, כי רוב גדול של התושבים אינם רוצים להיפרד מאוקראינה. יש להם השגות על האופן שבו הגיע המשטר הקיים לשלטון. אני שותף להשגות האלה. טעות היתה לסלק את הנשיא יאנוקוביץ׳ מקייב, לאחר שחתם על הסכם בין לאומי לערוך בחירות דמוקרטיות לנשיאות וּלהפחית את סמכויות הנשיא. טעות — ואולי בכיה לדורות. אבל מוטב לזכור, שהממשלה הנוכחית, הזמנית, מכהנת מכוח רוב עצום בפרלמנט, הכולל גם את ציריה של מפלגת יאנוקוביץ׳.

      לעומת זאת, הפוטשיסטים במזרח, שתפסו בנייני ממשלה, הרסו תחנות משטרה, הקימו בריקדות ברחובות, חטפו משקיפים של הארגון לשיתוף פעולה בטחוני באירופה, והכריזו ״רפובליקה״, אינם מתעניינים אפילו במראית עין של מכניזמים דמוקרטיים.

      זוכר איך התלוננו במוסקבה על ״הפנים הרעוּלוֹת״ במיידאן? בתחרות הפנים הרעולות, קרים ודונבאס וּבנותיהן ניצחו. הפוליטיקה הרוסית רעולה וּמורעלת, פחדנית וכוזבת. זוכר איך פוטין הקדים להכחיש נוכחות של צבא רוסי בחצי האי קרים, ואחר כך, כלאחר יד, אישר?

      אמת ושקר תמיד התקיימו בעירבוביה בַּיקום הרוסי.

      גבולות אינם צודקים. חזרתי וכתבתי את זה כאן גם בלי השראתך. הגבולות של פירוק ברית המועצות היו שרירותיים ואַ-היסטוריים. אין מה לעשות. גבולות אפריקה, חלק מגבולות אירופה, גבולות בדרום אסיה ובמזרח התיכון, ואיפה לא, הם שרירותיים ולא-צודקים. אמנות בין לאומיות, ממגילת האו״ם ומטה, קידשו אותם בחותם של החוק הבין לאומי. אי אפשר לשנות אותם בכוח.

      אבל, אולי הכפירה בהנחה הזו היא מיצוי ״הזהות היהודית״ שלך. אולי זו ״הזהות הלא-אמריקאית״ שאתה מחפש גם בישראל: מדינה יהודית גאה, שתשאב השראה מרוסיה בשינוי גבולות לא-צודקים. זה מבשׂר טובות.

      משהו על טכניקת הדיון שלך: אתה מזכיר את הגילוי האסטוני, שנמסר בשיחה עם שׂרת החוץ של האיחוד האירופי, כי את הטבח בכיכר מיידאן עשו רוצחים שכירים, לא שוטריו של יאנוקוביץ׳. אתה שואל,

      ״למה התקשורת המערבית לא מפרסמת […] ? כי זה לא הנרטיב שהם מבקשים להעביר״.

      נו, באמת. מה ממך יהלוך אם תעשה בדיקה חטופה בגוגל לפני שאתה משמיע חיווי כזה.

      קודם כול, תמצא שם 240,000 הזכרות באנגלית של ההקלטה ההיא. אבל תמצא גם שורה של כלי תקשורת מרכזיים שדיווחו עליה, כמו סי.אן.אן, ׳אינדפנדנט׳, ׳גארדיין׳, ׳דיילי מייל׳; ראיתי לפחות מאמר מרכזי אחד בעתון גרמני, ׳די וולט׳ רב ההשפעה. הנה כי כן אתה שומט את הקרקע מתחת לרגליך שלך, שלא לצורך.

      אני נמנע כאן מלהתפלמס עם כל שורה ועם כל עובדה וכמו-עובדה. אני חושב שהגזמותיך הן כל כך מובהקות, עד שהן קרובות לעורר גיחוך, כולל הכמיהה לשוב הביתה אצל הקוזאקים של קזחסטן, שאתה משווה עם הערגה בת ה-2000 לציון. נו, באמת, קח איזו גלולת הרגעה, יבגני. אתה מזיק לרצינות העניין שאתה מנסה לייצג.

      אני מתקשה להגיד שנעמה לי השיחה אתך. חשבתי שתרצה להשתתף בדיון ענייני, חריף וקשה אבל ענייני. התאכזבתי. דווקא חכיתי, ייחלתי לאי-הסכמה מעמיקה ורצינית עם מה שכתבתי. לא ייחלתי להתפרצות היסטרית. חילופי בליסטראות אינם ממלאים אותי שום עונג.

      אני גם אינני מתפעל במיוחד מפני ההסתייגות שאתה, וחברי חטיבות אחרות של הקומנדו הסובייטי, מוסיפים לפני שהם מגינים על האימפריאליזם הרוסי, ״אני אינני תומך בפוטין״. נו, באמת.

      כבר ראיתי את הדוּאַלִיוּת הזו. בסוף שנות ה-70 התחילו להתיישב בארץ גולים פוליטיים שמאלים רדיקלים מארגנטינה (גם מצ׳ילה). הם היו אנשים הגונים, לעתים קרובות חכמים, שהנסיבות עקרו מארץ מולדתם. הם לא הגיעו לישראל לרגל מאווייהם הציוניים, אלא מפני שנשקפה להם סכנת התעללות וּמוות מידי החונטות של אמריקה הלטינית.

      (השימוש הבולשביקי התעמולתי שלך ב׳חונטה׳ לתאר את הממשלה הפרלמנטרית הזמנית בקייב מקפיא את דמי. כך היה רדיו ׳קול השלום והקִדמה׳ של ברית המועצות מתאר בעברית את הממשלה הדמוקרטית של ישראל.)

      ב-1982 פלשה החונטה הארגנטינית החצי-פשיסטית, אנטישמית, ניאו-נאצית לאיי פולקלנד של בריטניה, שהלטינים קוראים ׳מלווינאס׳. זה היה מהלך שקוף בהחלט: נסיון להזריק נסיוב אנרגיה לִוורידיו של משטר דיכוי נחלש והולך. כאיש אחד, הגולים הטרוצקיסטים בתל אביב התייצבו לימין הפולשים. לא, הם כמובן לא תמכו בגנרל ליאופולדו גלטיירי הנִקלֶה. הם רק תמכו בזכויותיה הלאומיות של המולדת, במאבקה נגד קולוניזציה בריטית של פינגווינים בדרום האוקיאנוס האטלנטי.

      אילו היתה הפלישה ההיא עולה יפה, ארגנטינה היתה אולי ממסדת את משטרה הצבאי ומנציחה אותו.

      שמעתי, ראיתי, שׂבעתי, הֵקֵאתי.

      לך לשלום, לוחם קומנדו נועז. כאשר תתעשת, ותחליט ששיחה בין בני תרבות מחייבת האזנה ושאילת שאלות, לא רק התרסה יהירה, תמצא בי שותף מתעניין וּמאזין.

  6. תודה על המאמר המחכים, כתמיד.

    אתה אומר

    "..ממשלת ישראל נקטה כמה מהלכים דיפלומטיים בזמן האחרון…"

    ואני אוסיף ואספר שביום ששי, עשרים-וחמשה באפריל, היתה הפגנה פרו-רוסית מול שגרירות אוקראינה ברח' ירמיהו בתל-אביב (אני גר באזור).

    אסתכן ואומר (בלי הוכחות, אתה רשאי לצנזר), ליברמן בוחש מטעןם חברו ולדימיר "מגן הדמוקרטיה" פוטין, ואלו התוצאות.

    מדינות שבהן הדמוקרטיה נמצאת במיגננה, וישראל כרגע היא כזו, רואות בפוטין מודל לחיקוי ומשאת נפש.

    או במלים אחרות, ליברמן.

    1. תודה, טל.

      אולי. כשלעצמי, אינני חושב שנחוצה בחישה פעילה של מר ליברמן, כדי שחלק מעולי רוסיה ייחלצו לעזרת המולדת הישנה. אני חושב שעתוניהם מעודדים את זה, ערוצי הטלויזיה שבהם הם צופים, קרוביהם מעבר לים.

      אני מסכים לעומת זאת עם האנלוגיה. אני כותב זה שנים על הכמיהה הפוטינית של מר ליברמן, שאפילו נטל את שמה של תנועתו, ׳ישראל ביתנו׳, משמה הראשון של מפלגת פוטין (התחלף בינתיים שלוש פעמים, או משהו כזה). גם ההשראה לדיכוי העמותות באה מן הפּוּטיניזם. שער בנפשך איזה עידוד עצום מקבל מר ליברמן מן הדוגמא של סיפוח בכוח וצפצוף על החוק הבין לאומי. הזרזיר לעולם אינו רחוק מן העורב.

      אף על פי כן צריך להזכיר, שהוא נהג בחודשים האחרונים יותר זהירות בכבודה של אמריקה מאשר האנגלו-סאקסים של ממשלת ישראל. אינני יודע אם יש כאן סימן של שינוי, לפחות של ריכוך, או לא.

      אני חושש שאין לי תיאוריית קונספירציה על ליברמן-פוטין.

      1. תודה על תשובתך.

        מסכים שאין צורך בתיאוריות קונספירציה. המציאות מדברת בעד עצמה. ליברמן אכן עושה מהלכים של "מתינות" ו "שיקול דעת" כלפי חוץ לפחות. בשטח, מה שקורה זה מהלכים ניאו-סובייטים למהדרין. ראה מה עולל לרשות המסים.

        וכן הגילויים בתחקיר קק"ל של רביב דרוקר. מסתבר שליברמן פעיל מאוד בהחדרת אנשיו אל תוך קק"ל ושאר "מוסדות לאומיים" דומים. (:

        אבל יכול להיות שאני קורא יותר מדיי לה-קארה, וכדאי שאעצור כאן.

  7. מעניין מאוד, מה יש באיש הזה אביגדור ליברמן, שהוא כל כך מדליק חלק מסוים בציבור הישראלי?

    זה מזכיר לי(אמנם בזעיר אנפין) הפחדות ממשלת המערך ב-1977 לפני נפילתה, כי שרון יביא טנקים לכיכר מלכי ישראל, לדכא את הדמוקרטיה הצעירה שלנו, אם הליכוד יעלה לשלטון.

    חברים יקרים, האם שמתם לב שביקר בארץ המועמד המוביל בבחירות הקרובות באוקראינה, פֶּטרוֹ פּוֹרוֹשֶנקוֹ? האם שמתם לב כי מלבד שמעון פרס הוא נפגש רק עם ליברמן? האם יודעים אתם כי הוא המדינאי המוביל במחנה האנטי-רוסי?

    דבר הביקור פורסם רק לאחר מעשה, כלומר פורושנקו פרסם הודעה על אודות הביקור לאחר שובו לקייב, אבל בהודעה האיש מביע את תקוותו כי ישראל תסייע לממשלו במלחמתה בטרוריסטים לאחר הבחירות. והשם "טרוריסטים" הוא מטבע לשון כלפי בדלנים פרו-רוסיים. נשאלת השאלה, איך זה משתלב עם "הפּוּטיניזם" של ליברמן. אני מזמין אתכם וכל אוהדי לה-קארה לבנות עלילה בנדון.

    1. בוריס, חשאיוּת ביקורו של פורושנקו מדברת בעדה. אין קושי לנחש מי עמדו על החשאיות: לא האוקראינים, אלא הישראלים. מדוע חשאיות? שר החוץ שלל פוטין לא קיבל את ראשי חמאס בחשאי. הוא הסביר אחר כך מה חיוני הוא התהליך של חילופי מידע. מדוע שר החוץ של ישראל הריבונית היה צריך להתחבא מתחת לשולחן? הפגנה של אומץ ועצמאות-דרך בוודאי לא היתה כאן.

      אין צורך לדבר על ״טנקים בכיכר״, בוריס, אלא אם כן יש לך עניין להביא את טענותיי אד-אבסורדום, כדי שיהיה לך קל לטעון כי הן אבסורדיות.

      יש שחיקה של דמוקרטיה שאינה מגיעה עד טנקים בכיכר, למשל הריסת אלמנטים של החברה האזרחית באמצעות מלחמת-חורמה בעמוּתוֹת, רעיון שמר ליברמן שאל מפוטין; או שושבינותו של מר ליברמן לחוק המשילוּת, שלא כולו רע, אבל חלקים ממנו רעים; שלא לדבר על האלמנטים ההרפתקניים של מדיניות החוץ שלו, מאז שהציע להפציץ את סכר אסואן.

      אולי הוא משתנה. הייתי רוצה להאמין שהוא משתנה. אבל נסיון פורושנקו להפיק הון פוליטי מביקורו החשאי אינו צריך להפתיע אותך. אני חושב שיכולה לנוח דעתך: אין כל סיכוי שישראל תסייע למאבקו של פורושנקו בטירוריסטים.

  8. אני מאמץ את מסקנתך — אין כל סיכוי aישראל תסייע בפועל להלחם בבדלנים, אבל זוית ראיה אחרת מעניינת אותי בכל הסיפור כאן.

    פתאום ישראל הקטנה מתבקשת לסייע למדינה גדולה במזרח אירופה, פתאום הדעה של ישראל בעניין לא מזרח תיכוני היא בעלת משקל. הרבה כלי תקשורת חשובים הדגישו כי ישראל לא הצטרפה לגינוי הגורף כמעט של רוסיה על ידי המערב.

    אולי תסביר לי, יואב, מה קרה שפתאום סופרים אותנו כל כך בתסבוכת שלא באזורנו. תשובתי לשאלה זו היא כי ליברמן הוא לא בכיס של אף אחד (גם לא בכיס של ביבי). פתאום יש לו מערכת יחסים חמה עם פורושנקו מן התקופה שפורושנקו היה שר החוץ. מסתבר ששניהם אוהבי טניס מושבעים וצברו זמן מגרש ביחד.

    ליברמן הוא לא שחור-לבן, לדעתי לישראל היום יש שביל גישה לפוטין, מבלי שאיבדנו מרחב תמרון מדיני. השביל שאני מדבר עליו לא נסלל הודות לאישיות הקסומה של ביבי, אני מתרשם שאף אחד לא מחבב אותו, אפילו לא הקנצלרית של גרמניה. גם כישוריו הריטוריים המפורסמים נשחקו כנראה.

    ציבור לא מבוטל בארץ סולד מליברמן ברמה כמעט פיזיולוגית. אני כבר הצעתי לידידה שלי לייסד מסדר אבירים. אבירים סולדי ליברמן. לפעמים סלידה או חיבה נובעים מסגנון, אפילו מההופעה החיצונית של איש.

    אבל אני כמו עיוור צבעים לא מבחין בכל זאת. אני רואה רק מדינאי מאוד פרגמטי, מדינאי שעושה ולא מפרסם את מעשיו כדרך קבע. חלק מידידיי חושבים אותו אסון למדינה, אבל עוד לא קיבלתי הסבר מניח את הדעת. בדבר אחד אני בטוח לחלוטין, הוא מה שנקרא ברוסית אנטיסובייטצ'יק.

    1. יתכן, בוריס, שאתה צודק.

      אבל אינך יכול להתלונן על היעדר ״הסבר מניח את הדעת״. אני השבתי לך במפורש מה מטריד אותי במר ליברמן.

      אם הוא פרגמטי, מוטב לקוות שהוא ישתנה. אם הוא ישתנה, אשמח להיות ״עיוור צבעים״. סוף סוף, השינוי האסטרטגי היחיד יוכל לבוא מימין. אם הוא יהיה חתום בטביעות אצבעותיו של מר ליברמן, מה טוב.

      אף על פי כן אני קצת משועשע מהנחתך, שמר ליברמן נהנה מפופולריות אישית גדולה מזו של ראש הממשלה. מר נתניהו אמנם נמאס כמעט על כל רואיו ושומעיו, כולל, כדבריך, הקנצלרית. הוא מוחזק כשקרן סדרתי, איש אינו בוטח בו.

      אבל מר ליברמן הוחרם בגלוי ברוב בירות המערב במשך שנים. הסלידה מפניו, מפני מדיניותו, מפני הרטוריקה שלו ומפני אישיותו היא שהפכה אותו לאקטיבי בעולם הדובר רוסית, או קצת רוסית.

      אני מתקשה להשתתף בהתפעלותך מן ״התפקיד הישראלי״ במשבר אוקראינה. ישראל יכולה לעמוד על ראשה ולעשות מעשי-שטוּת גם במשברים אחרים. אני מבטיח לך כי כל מעשה שטות יזכה בתשומת לב. לא תשומת לב היא העיקר, אלא כובד-הראש.

      אני קצת מתקשה להבחין בטובות-ההנאה הצומחות לישראל מהקרבת רצינותה. אני מסכים שהיא אינה צריכה לסגל לעצמה פרופיל גבוה בעניין אוקראינה, ואין טעם להתייצב נגד פוטין בגלוי. אבל אני הייתי מעדיף ניסוח רוזוולטי מתחילת מלחמת העולם השניה: ארה״ב תישאר נייטרלית במלחמה באירופה, אמר נשיא ארה״ב,

      ״אבל אינני יכול לבקש מהאמריקאים להישאר נייטרליים בלִבָּם״.

השאר תגובה