לא אלמן, ולדימיר; או ״למות בשביל דונייצק?״ (או אפילו להפסיד כסף בשבילה?)

בעלי בריתו הטובים ביותר של פוטין הם עכשיו אנשי הנפט, הגאז והכימיקלים של אירופה. שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה אינה מעניינת אותם יותר ממה ששלמותה של פולין עניינה את הפייסנים, בקיץ 1939. מדען אוקראיני בקייב מספר על החרדה, על העצבנות, על האי-ודאות, על תחושת הבגידה ועל ”ההומור השחור“ בעיר הבירה. פוטין לא יעצור, הוא אומר, ”הוא יטרוף את אוקראינה“

מפגין, אולי כורה-פחם, מניף אגרוף במהלך הפגנה לטובת סיפוח רוסי בעיר דונייצק, במזרח אוקראינה. דונייצק וסביבתה הוכרזו ל״רפובליקה עממית״, עם צלילים סובייטיים ברורים. ברקע נראית כרזה, המכריזה ״אנחנו נָגֵן על מעמד העובדים של דוֹנבַּס״, איזור מכרות-הפחם הגדול של אוקראינה. (גזיר מן העמוד הראשון של העתון האוקראיני ׳סיבודניה׳, 8 באפריל 2014)

מפגין, אולי כורה-פחם, מניף אגרוף במהלך הפגנה לטובת סיפוח רוסי בעיר דונייצק, במזרח אוקראינה. דונייצק וסביבתה הוכרזו ל״רפובליקה עממית״, עם צלילים סובייטיים ברורים. ברקע נראית כרזה, המכריזה ״אנחנו נָגֵן על מעמד העובדים של דוֹנבַּס״, איזור מכרות-הפחם הגדול של אוקראינה. (גזיר מן העמוד הראשון של העתון האוקראיני ׳סיבודניה׳, 8 באפריל 2014)

באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה, הצורך בברית צבאית מערבית באירופה חזר והועמד בספק, ”עכשיו, משהסתיימה המלחמה הקרה“. לשם מה היא קיימת, שאלו המבקרים, לאחר שברית וארשה המאיימת התפזרה, הצבא הסובייטי נסוג הרחק מזרחה, ברית המועצות התפרקה לגורמיה וירדה מנכסיה, ושלום עז וחמים השתולל בחוצות.

תמרון צבאי של נאט“ו באותם הימים תואר בחיוך סלחני. כבכל תמרון, היה צריך לדַמוֹת בו את האויב. איזה אויב? לגלגו אז. ”אולי טנקים סֶרבּיים?“

זה היה, פחות או יותר, שיעור האיום על אירופה: רודן פרובינציאלי בארץ קטנה, העושֶׂה קצת רוח (והורג חפים מפשע). ב-1999 יעוטו עליו חילות האויר של נאט“ו, ויעזרו לארצו, וּלמשטרו, להתמוטט. הרוסים? הם ישבו הרחק משם, וחרקו שיניים.

השאלה הלעגנית ”אולי טנקים סרביים?“ אינה חוזרת ונשאלת עכשיו. ”האויב“ בתמרון הבא ידמה להפליא לאויב בתמרונים של שנות ה-50, ה-60, ה-70 וה-80.

האומנם זה היה הטנק הרוסי האחרון? אנדרטה לגיבורי הצבא הסובייטי שכבשו את בירת הרייך השלישי, 1945. האנדרטה כשלעצמה לא הטרידה איש, אבל התותח המזדקר מן הטנק התחיל להטריד, בייחוד לרגל המאורעות באוקראינה. ברלינאים מחתימים עכשיו על עצומה להזיז את הטנק, שלא על מנת לחזור ולראותו (על שער העתון הברליני Tages Zeitung, ששה-עשר באפריל 2014)

האומנם זה היה הטנק הרוסי האחרון? אנדרטה לגיבורי הצבא הסובייטי שכבשו את בירת הרייך השלישי, 1945. האנדרטה כשלעצמה לא הטרידה איש, אבל התותח המזדקר מן הטנק התחיל להטריד, בייחוד לרגל המאורעות באוקראינה. ברלינאים מחתימים עכשיו על עצומה להזיז את הטנק, שלא על מנת לחזור ולראותו (על שער העתון הברליני Tageszeitung, ששה-עשר באפריל 2014)

"מלחמה באירופה תלויה באויר״, מכרזיה הכותרת הדרמטית בטבלואיד הווינאי Kronen Zeitung, ששה-עשר באפריל 2014

"מלחמה באירופה תלויה באויר״, מכריזה הכותרת הדרמטית בטבלואיד הווינאי Kronen Zeitung, ששה-עשר באפריל 2014

”אחיזת העיניים הרוסית“

מחלקת המדינה בוושינגטון פרסמה השבוע מסמך, שהיה מסתווג על נְקַלָה בין מסמכי המלחמה הקרה. הוא נקרא אחיזת-העיניים הרוסית, הפרק הבא: עוד עשר טענות כוזבות על אוקראינה.

אחת לאחת, ממשלת ארה“ב מתארת במסמך הזה את הקשר שרוסיה קשרה נגד עצמאותה של אוקראינה ונגד שלמותה הטריטוריאלית.

  • היא מראה את הֶקף הפעילות של סוכנים רוסיים במזרח אוקראינה, אשר הדריכו מקומיים בארגון הפגנות, בכיבוש בנייני ממשלה, בתפיסת נשק ממחסני הממשלה; היא מתארת את גיוסם של ”מתנדבים רוסיים“ באמצעות האינטרנט לשם ”מערכה רוסית מנוהלת היטב של הסתה, של בדלנות, ושל ערעור המדינה האוקראינית“.
  • היא מזכירה, כי בניגוד לרושם שרוסיה מנסה לעורר, סקר דעת קהל מקומי הראה בסוף מארס ששני שלישים מתושבי מזרח אוקראינה דוחים ”איחוד“ עם רוסיה. ׳הרפובליקה העממית של דונייצק׳ [ההגיה הרוסית היא דַנְ-יֶצְק], אשר הוכרזה באיזור מכרות הפחם של מזרח אוקראינה בתחילת החודש, נהנית מ“תמיכה מבוטלת“.
  • מחלקת המדינה סותרת את טענת רוסיה, שהיא הסיגה חלק מכוחותיה מגבול אוקראינה. בין 35,000 ל-40,000 חיילים רוסיים מוסיפים להתפרס לאורך הגבול, בנוסף ל-25,000 חיילים המוּצבים בחצי-האי קרים, שרוסיה סיפחה בכוח בחודש שעבר.
  • היא דוחה את האשמות רוסיה, שסכנה מרחפת על רוסים אתניים באוקראינה. סקר של גוף אמריקאי, המסונף למפלגה הרפובליקאית בארה“ב, הראה בחמשה באפריל, כי 74% מדוברי הרוסית במזרח אוקראינה וּבִדרומה אינם מרגישים ”כל לחץ או איום בגלל לשונם“. באותו הזמן, הארגון לבטחון וּלשיתוף-פעולה באירופה (OSCE) הביע בימים האחרונים דאגה חמורה לגורל המיעוטים האתניים בקרים, בייחוד אוקראינים וטַטַרים (מוסלמים הדוברים לשון טורקית).
  • היא דוחה את הטענה הרוסית החוזרת, שאת ממשלת אוקראינה מנהיגים ”פשיסטים“. רוב עצום של צירי הפרלמנט האוקראיני תומכים בממשלה, וּבכלל זה נציגי מפלגתו של הנשיא הפרו-רוסי המודח יאנוקוביץ‘. הטענות על רדיפת מיעוטים באוקראינה בידי ”הפשיסטים“ מופרכות על ידי המיעוטים עצמם, כולל ראשי הקהילה היהודית.

ארבע שעות נסיעה מקייב

”מלים, מלים, מלים“, נאנח השבוע מדען אוקראיני בשיחת ׳סקאייפ׳ ארוכה לביתו בקייב. ”הם לא יעשו שום דבר, ופוטין יוסיף לטרוף את אוקראינה“.

בן השיח הוא יהודי, שנולד, גדל ושִגשג תחת המשטר הסובייטי. רוסית היא שפתו הראשונה. אבל הוא חושב את עצמו לפטריוט אוקראיני.

הוא מזהיר מפני הכשל הלוגי, המייחס תמיכה אוטומטית במאוויי רוסיה לכל דוברי הרוסית. מוסקבה כמובן מעודדת את הרושם הזה, ועתונים רוסיים מפרסמים מפות לשוניות של אוקראינה, שמהן משתמע כי כמעט כולה רוצה לחזור הביתה.

לאמתו של דבר, אומר המדען, רוב דוברי הרוסית באוקראינה הם אוקראינים לכל דבר, הרוצים לשמור את עצמאותה של ארצם ואת אחדותה.

הוא מדבר על מתח ניכר בקייב. ”הכול שקט, אבל העיניים נשואות אל הטלויזיה ואל האינטרנט. לחץ הדם עולה, יש יותר התקפי לב, איש אינו יודע מה קורה, או מה יקרה“.

היש חשש בין מכריו של המדען וּבני משפחתו, שבוקר אחד יתעוררו וִיגלו טנקים רוסיים ברחובות?

”אשתי מתלוננת שאני פיתחתי הומור שחור מדיי בזמן האחרון“, הוא מצטחק. ”דונייצק נמצאת 800 ק“מ מקייב“, הוא אומר על העיר העומדת במרכז התסיסה במזרח אוקראינה. ”אבל מצד צפון, הרוסים נמצאים רק ארבע שעות נסיעה מקייב. קשה לראות מה יוכל לעצור אותם, אם ירצו להתקדם. צבאנו בוודאי לא יוּּכל להם“.

הוא מוסיף, באנחה כבדה: ”אינני חושב שמר פוטין עומד לעצור. אני חושב שהרוסים יפלשו“.

041414ft_gergiev_london

עוד ערב וירטואוזי של ואלרי גרגייב השבוע בלונדון. הוא המנצח הראשי של הפילהרמונית הלונדונית זה שבע שנים בנוסף על לוח-הזמנים העמוס לעייפה שלו בפטרבורג. ביקורת ב׳פייננשל טיימס׳ (בצילום), חמשה-עשר באפריל, מטעימה את המחלוקת הפוליטית המלווה את הופעותיו של המוסיקאי המהולל. הוא הפך לִמליץ-יושר תכוף וקולני של הנשיא פוטין

בגידתו של ואלרי גֶרגִייֶב

מעניין לעמוד על תחושת הבגידה אצל אוקראינים דוברי-רוסית, דווקא מפני שאוזניהם כרויות לתרבות הרוסית, לספרות, לתיאטרון, למוסיקה.

המדען בקייב מדבר על הכאב הצורב שהוא וחבריו הרגישו, כאשר ”מאה מאות סופרים, שחקנים ואנשי תרבות מפורסמים חתמו על עצומה [בחודש שעבר] בזכות מעשיו של פוטין“ באוקראינה. בייחוד חרתה לו תמיכתו של ואלרי גֶרגִייֶב, אולי המנצח הרוסי המפורסם ביותר בעולם, ראש תיאטרון מארינסקי בפטרבורג, העומד להפוך למנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית במינכן בשנה הבאה (וויקיפדיה באנגלית).

גרגייב נעשה בשנים האחרונות מליץ יושר של פוטין בשורה של עניינים, אפילו בהצדקת אפלייתם של הומוסקסואלים (”סכנה לילדים“). יש לו נסיון ניכר במתן עידוד לבדלנים ולִמפרקי-מדינות. הוא קיבל אפילו עיטור כבוד רם מממשלתה של מדינה הנקראת ”דרום אוֹסֶטיה“, שרוסיה תלשה מגרוזיה/גיאורגיה ב-2008. רק רוסיה, ואוסף מקרי וזעיר של מדינות אחרות, מכירות ב“עצמאותה“.

ההתערבות של 2008 היתה תוצאה של שגיאה חמורה מאוד מצד נשיא גרוזיה בימים ההם. אבל העונש – כיווּץ הטריטוריה של ארצו – היה חמור, מפני שהיה בלתי-הפיך, וּמפני שיצר תקדים.

בקיץ ההוא, כמעט לפני שש שנים, רוסיה התחילה את הרוויזיה של גבולות 1991, שלא היו אלא הגבולות הפנימיים של ברית המועצות, והפכו בן-לילה לגבולות בין לאומיים. חלקם בוודאי היו שרירותיים ולא-צודקים, אבל זה בדרך כלל עניינם של גבולות: הם נמתחים על המפה, לא פעם על חשבון אוכלוסיה מקומית. אלא שגבולות מייצגים לגיטימיות ולגאליוּת; הם משקפים הסכמה קונסטרוקטיבית וּמאפשרים סדר, בייחוד כאשר כל הצדדים חתומים על אמנה הנותנת להם תוקף.

”רֶצח עם“, אמרו הרוסים

התגובה הבין לאומית הָרָפָה ל“עצמאות“ דרום-אוסטיה ואַבּחזְיַה היתה איתות ברור למדי לרוסיה, שהיא חופשית לנצל משברים לטובת שאיפותיה הטריטוריאליות. הגרוזינים, צריך להגיד, הגישו את עצמם על מגש של כסף. דרום אוסטיה אמנם היתה שייכת להם חוקית, אבל היה עליהם לדעת שנסיון לחזור וּלכונן שלטון ישיר בתחומיה יניב התערבות רוסית.

אולי הם הניחו שהחילופים הנומינליים של השלטון ברוסיה יָקֵלוּ עליהם. בקיץ 2008, פוטין עתה זה פרש מן הנשיאות, והסכים בטוּבו לכהן כראש ממשלה תחת יורשו, דמיטרי מדבדייב. כפי שהכול מיהרו ללמוד, השלטון נשאר בידי פוטין. מדבדייב לא היה אלא עושה דברו החלוש והלהוט.

הבוס הכריז, כי הגרוזינים מבצעים ”רצח עם“ בדרום-אוסטיה, ושלח את צבאו כדי להרוס את הגרוזינים.

מדבדייב, שלא לפגר אחר הבוס, חתם מייד על צו נשיאותי, המכיר בעצמאותן של  המדינות המתבדלות. אפילו דרום אפריקה של האפרטהייד לא העזה להכיר ב-1965 בממשלה המורדת של המיעוט הלבן ברודזיה (כיום זימבאבווה); והארמנים אינם מכירים רשמית בעצמאותה של מדינת-הכיס הארמנית בנגורנו-קַרַבַּך (השייכת חוקית לאזרבייג‘ן); כיוצא בזה, טורקיה לא הכירה רשמית במדינה הטורקית בקפריסין. הן לא היו מוכנות להפר בגלוי את החוק הבין לאומי. לרוסיה אין עכבות כאלה, גם כאשר פוטין מתלונן על ”שותפינו המערביים, הנזכרים פתאום בחוק הבין לאומי“.

אגב, מעניין שהרוסים מקפידים להוסיף וּלדבר על ”שותפינו“ כל אימת שהם מתארים את יחסיהם עם המערב. אולי זו ציניוּת, אולי זו עורמה דיפלומטית, אבל אולי זה גם ביטוי של חשש מפני התוצאות האסטרטגיות והפיננסיות של בידוד בין לאומי.

לא אלמן ולדימיר פוטין. ׳פייננשל טיימס׳ מודיע השבוע על התערבות תאגידים מרכזיים באירופה נגד עיצומים על רוסיה בעקבות סיפוח קרים וערעור היציבות באוקראינה. שבעה-עשר באפריל 2014

לא אלמן ולדימיר פוטין. ׳פייננשל טיימס׳ מודיע השבוע על התערבות תאגידים מרכזיים באירופה נגד עיצומים על רוסיה בעקבות סיפוח קרים וערעור היציבות באוקראינה. שבעה-עשר באפריל 2014. כותרת למעלה משמאל מַפנָה את הקוראים אל כתבה על תחיית סמלֶיהָ של ברית המועצות

פוטין מֵגֵן על חוקת אוקראינה

בינתיים, פוטין ומדבדייב חזרו והתחלפו. ראש הממשלה מדבדייב הכריז בשבוע שעבר (בעמוד הפייסבוק שלו), כי ”אוקראינה עומדת על סף מלחמת אזרחים“. זה היה לאחר לאחר ששני בני אדם נהרגו במזרח אוקראינה. פוטין המתין כמה ימים לפני שהשמיע הודעה דומה. הוא עשה כן בעקבות החלטתה המהוססת של הממשלה בקייב לשלוח את כוחות הבטחון שלה מזרחה להוציא את בנייני הממשלה מידי כובשיהם, ולִפרוק אותם מנשקם.

פוטין הכריז ברוב פאתוס, כי זה מהלך ”המנוגד לחוקת אוקראינה“. מה נוגעת ללב היא חרדתו לחוקתה של מדינה, שהוא מנסה לפרק. אבל היא מתיישבת יפה עם הסגנון הכללי הבוקע ממוסקבה, וּמוצא תמיכה רחבה בדעת הקהל הרוסית.

דיווחים ממוסקבה מדברים על אוירה לאומנית, שונאת זרים ושונאת אינטלקטואלים.

ה‘ניו יורק טיימס‘ תיאר השבוע כיצד כרזה אדומה ענקית הונפה סמוך ל‘דוֹם קְניגי‘, חנות הספרים הגדולה ביותר של מוסקבה, לרוחב שדרות אַרבַּט, ”הגַיִס החמישי. זרים יושבים בקרבנו“. ”הזרים“ הם כמובן כל מי שחושבים אחרת.

נמצאו במוסקבה כמה אלפי רוסים, שהרימו קול נגד מעשי ארצם באוקראינה. המדען האוקראיני בקייב אומר: ”אני מוכרח להודות שרוסיה התקדמה. ב-1968, כאשר ברית המועצות פלשה לצ‘כוסלובקיה, עשרה בני אדם הפגינו בכיכר האדומה. עשרה מתוך 300 מיליון [אוכלוסייתן של כל 15 הרפובליקות]. עכשיו הפגינו 5,000 מתוך 150 מיליון [מספר תושבי רוסיה]“.

ביום חמישי שמענו שכמה מן הגדולים בתאגידי אירופה פתחו במערכה נגד סנקציות על רוסיה: ענק הכימיקלים הגרמני BASF, חברת האנרגיה האיטלקית ENI, חברת האנרגיה הבריטית BP ואחרים (ראו-נא את הידיעה בפייננשל טיימס).

בקיץ 1939, לנוכח התביעות הטריטוריאליות של גרמניה בפולין, והאשמות גרמניה שהפולנים רודפים את המיעוט הגרמני, עתון בצרפת פרסם מאמר ידוע לשימצה, ”למוּת בשביל דאנציג?“ (שמה הגרמני של זו הידועה כיום כגדאנסק). עכשיו השאלה יכולה להתנסח קצת אחרת: ”להפסיד כסף בשביל דונייצק?“ חס ושלום.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

2 תגובות בנושא “לא אלמן, ולדימיר; או ״למות בשביל דונייצק?״ (או אפילו להפסיד כסף בשבילה?)”

  1. האמת – אוקראינה היא מדינה מדומה.

    אין אחידות אתנית, ולמעשה לכל אורך ההיסטוריה שלה, למעט מאז פירוקה של ברית המועצות, לא היתה מדינה עצמאית. התנהלותה מאז קיבלה את עצמאותה המחודשת מעלה בספק את יכולתה להיות כזאת.

    והעובדה העיקרית – קיימת חלוקה ברורה בנהיית האנשים לכאן או לכאן – מזרח או מערב.

    אינני חושב ש"חרדתו" של פוטין לחוקתה של אוקראינה שונה במהותה מחרדתו של המערב לשמירת ריבונותה.

    1. תודה, אהרון.

      אתה טוען בעצם שני דברים, אם ירדתי לסוף דעתך:

      (1) למדינה האוקראינית בתור שכזאת אין זכות קיום, או לפחות אין טעם של קיום;

      (2) מאחר שאין זכות, או טעם, מותר לשָכֵן ענקי לפרק אותה.

      בעיניי, אין כל קשר סיבתי בין (1) ל (2). גם אם נניח — ואני אינני מניח — שאוקראינה היא מדינה מלאכותית, החוק הבין לאומי מכיר בקיומה, היא חברה מן המניין באו״ם וּבארגון האירופי לשיתוף פעולה בטחוני (OSCE בראשי התיבות האנגליים). ממילא כל חברות האו״ם וחברות ה OSCE מחויבות להכרה בגבולותיה.

      רוסיה עצמה הכירה באוקראינה, כוננה יחסים דיפלומטיים מלאים אִתה, החליפה שגרירים — וחתמה על הסכמים, כולל הסכם ארוך-טווח מאוד לחכירת בסיס הצי בסבסטופול, קרים.

      היַציבות הבין לאומית מותנית בהכרה בגבולות, יהיו צודקים או לא-צודקים כאשר יהיו. זו אבן פינה של החוק הבין לאומי.

      זו הפעם השניה בתוך שש שנים שרוסיה מפרקת רפובליקה סובייטית לשעבר מֵחֵלֶק של נכסיה הטריטוריאליים. האם גרוזיה (״גיאורגיה״) היא מדינה מלאכותית? היא היתה קיימת, אם גם בגבולות שונים, עוד לפני 1200 שנה, לפני שקמה המדינה הרוסית הראשונה. בלי קשר לשאלת המלאכותיות, גרוזיה חברה מן המניין בקהילה הבין לאומית.

      רוסיה לא נענשה כלל על מעשיה בגרוזיה. עכשיו, במהירות מפתיעה, העולם החיצון נוטה להניח לה לספח את קרים וּבלבד שתניח למזרח אוקראינה.

      מי לידינו יתקע שהיא לא תחיל את הגיון התערבויותיה בגרוזיה וּבאוקראינה גם על רפובליקות אחרות, שגבולותיה אתן אינם משקפים היסטוריה או דמוגרפיה? למען האמת, מי לידינו יתקע שהיא לא תוסיף להתערב באוקראינה וּבגרוזיה שעל מנת לסיים את קיומן העצמאי, או להפוך אותן לוואסאליות נאמנות (כמו ארמניה, או טג׳יקיסטן)? וּמתי יקרה משהו מעין זה באזרבייג׳ן?

      אשר לשאלת המלאכותיות, זו תיבת פנדורה מסוכנת למדי. העולם זרוע מדינות שהאותנטיות שלהן עומדת בספק. פקידים קולוניאליים מתחו גבולות באפריקה וּבאסיה מן המאה ה-19 ואילך, שנועדו לשרת את צורכיהן של המעצמות הקולוניאליות, ונמצאו תוחמים את גבולותיהן של מדינות ריבוניות.

      מְצָא-נא לי ארץ אפריקאית אחת שאינה ״מלאכותית״, מניגריה הענקית ועד רואנדה הקטנטנה. אוסף של שבטים ושל קבוצות לשוניות נכרכו יחד במדינות שהומצאו באופן שרירותי וא-היסטורי.

      הצדק מחייב סירטוט מפת אפריקה מחדש. אבל זו תהיה הזמנה לתוהו-ובוהו ממין מלחמת שלושים השנה באירופה של המאה ה-17.

      כאשר המדינות העצמאיות הראשונות באפריקה הקימו את ׳הארגון לאחדות אפריקה׳, ב-1963, הן העמידו במרכזו את העיקרון של קדושת הגבולות, לא מפני שהיה משהו מקודש בשרירות-לבם של הקולוניאליסטים, אלא מפני שלא היתה בררה.

      כיוצא בזה, גבולות מלאכותיים נמתחו במזרח התיכון, והניבו מדינות מלאכותיות וא-היסטוריות: עיראק (לא היה דבר כזה לפני 1920), סוריה (במובן המודרני), לבנון, ירדן, סודאן, לוב, נסיכויות המפרץ. כה קל להראות את הקשר בין המלאכותיות וּבין בעיות שצצו במרוצת השנים: דיקטטורות אתניות, מלחמות אזרחים, מלחמות דת. צא וַחשוֹב מה יקרה אם הקריטריונים הרוסיים יחולו על המזרח התיכון. או-אז ייפתח השער אל הגיהינום.

      אתה כותב, שאוקראינה מעולם לא היתה מדינה עצמאית, ״למעט מאז פירוקה של ברית המועצות״.

      קודם כול, 22 שנה חלפו מאז הפירוק, וזו כברת זמן לא מבוטלת.

      שנית, אילו החלת את קריטריון ההיסטוריה הזה, היית צריך להפקיע את הלגיטימיות של חצי כדור הארץ. ישראל עצמה לא נהנתה מעצמאות מדינית אלא במשך מאה שנה תחת בית החשמונאים, לפני די הרבה זמן. הודו מעולם לא היתה מדינה מאוחדת. מי שמע על אינדונזיה לפני 1947. משש המדינות שירשו את יוגוסלביה, רק שתיים היו עצמאיות במרוצת ההיסטוריה (סרביה ומונטנגרו). האחרות לא ידעו אפילו שהן קיימות. כיוצא בזה, סלובקיה, אסטוניה ולטביה מעולם לא היו קיימות לפני שהתחילו להתקיים. היסטוריה קצרה, או היעדר היסטוריה, אינה יכולה להיות סיבה לפרק מדינות.

      מוּבלעת בדעתך על האותנטיות של אוקראינה ההנחה שמדינה טבעית צריכה להיות מיוסדת על אחידות אתנית, זאת אומרת מדינה רציונלית היא מדינת-לאום.

      זו הנחה שחדלה להיות מובנת מאליה. אתה אולי יודע ממעקב אחר רשימותיי שאני תומך עקיב במדינת-הלאום היהודית. אני דוחה את ההנחה שכל המדינות צריכות להיות מדינות-אזרחיהן. אבל באותה מידה אני גם דוחה את ההנחה ששום מדינה אינה צריכה להיות מדינת אזרחיה. אם רוב אזרחיה של אוקראינה רוצים שהיא תוסיף להתקיים, מי אנחנו שנפקפק בחיוניות של רצונם. (ואמנם, סקרי דעת קהל חוזרים וּמראים שיש רוב כזה.)

      אני אינני שולל את זכותם של מיעוטים לאומיים לחתור להגדרה עצמית, אם מספריהם גדולים, ואם הם הרוב בשטחי מחייתם — וּבלבד שהתהליך יהיה דמוקרטי וחופשי מאלימוּת.

      הקטלנים של ספרד עומדים להצביע במשאל-עם על עצמאות (שהממשלה במדריד כופרת בלגיטימיות שלו), הסקוטים יצביעו בשנה הבאה על עצמאות. אני מקווה שאלה גם אלה יחליטו לשמור אמונים לספרד ולבריטניה. אבל אם הם יחליטו לצאת, אני חושב שיש להרשות להם.

      ״משאל-העם״ בקרים, לעומת זאת, היה התקפה על החוק הבין לאומי, אקט מגוחך וחסר לגיטימיות. האלימות היזומה במזרח אוקראינה בוודאי משוללת תוקף חוקי.

      חרדת המערב לשלמות טריטוריאלית היא בראש ובראשונה חרדה לקיומו של החוק הבין לאומי. את חרדת פוטין לחוקת אוקראינה, לאחר שהרס את הדמוקרטיה הרוסית, והגביל עד מינימום כל אוטונומיה בתוך ארצו הענקית, מוטב לראות כמות שהיא: תירוץ לקריאת-תיגר נוספת על הסדר העולמי.

השאר תגובה