ההיסטוריה התחילה טיפה קודם

אביגדור ליברמן מבטיח ”ראש ממשלה שידבר רוסית“. הנה החדשות: היו כבר ארבעה כאלה, וּשלושה נשיאים ואוסף של שרי קבינט. היתה אפילו תנועה ציונית לפני שהליכוד עלה לשלטון 

לוי אשכול, עומד, שני מימין. ידו מונחת על כתפו של סבי, נתן קרסניינסקי. הילד הקטן באמצע הוא אבי, אלימלך. ידו של אבא מונחת על כתפה של אמו סוניה. מימינה בנה יעקב (קרני) ובינה ויבן נתן עומד בנם צבי (קרני). מימין אשכול עומדת רעייתו אלישבע. מה חבל ששמותיהם של שני הגברים העומדים ושל האשה היושבת אינם ידועים לי. הצילום נעשה בקישינאו (קישינייב), רומניה, 1922, כאשר אשכול בא לקחת את משפחת סבי לארץ ישראל. הוא היה אז מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב

לוי אשכול, עומד, שני מימין. ידו מונחת על כתפו של סבי, נתן קרסניינסקי. הילד הקטן באמצע הוא אבי, אלימלך. ידו של אבא מונחת על כתפה של אמו סוניה. מימינה עומד בנה בכורה יעקב (קרני), וּבינה ובין נתן עומד בנם צבי (קרני). מימין אשכול עומדת רעייתו אלישבע. מה חבל ששמותיהם של שני הגברים העומדים ושל האשה היושבת אינם ידועים לי. הצילום נעשה בקישינאו (קישינייב), רומניה, 1922, כאשר אשכול בא לקחת את משפחת סבי לארץ ישראל. הוא היה אז מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב

”רק בישראל יכולים בני דמותם של יולי אדלשטיין ונתן שרנסקי להגיע למעלת כהונותיהם. רק בישראל יכול  מהגר רוסי צעיר להפוך בתוך עשרים שנה לשר החוץ. יום יבוא ויהיה לישראל שר בטחון דובר רוסית, נשיא דובר רוסית, ועוד מעט קט אולי יהיה לה ראש ממשלה דובר רוסית“. הוא התכוון כמובן לדני דנון.

זה מה שאביגדור ליברמן אמר לקהל יהודי-רוסי-אמריקאי בברוקלין, בשבוע שעבר (’הארץ‘, 7 באפריל).

טוב, לא בטוח ש“רק בישראל“. בחודש שעבר התמנה עולה חדש מברצלונה לראש ממשלת צרפת; ובארה“ב, נער יהודי שמשפחתו נמלטה מגרמניה הנאצית נעשה 30 שנה אחר כך יועץ הנשיא לבטחון לאומי; מהגר ארמני-אמריקאי צעיר נעשה שר החוץ הראשון של ארמניה העצמאית, ב-1991; ב-2006 נבחר מהגר שוודי ממוצא אסטוני לנשיא אסטוניה, רק 15 שנה לאחר שחזר לארץ אבותיו ואמותיו.

הרשימה אינה ארוכה. צריך להודות שזה היה הרבה יותר קל בימים שבהם אירופה היתה יבשת של מלכים, נסיכים ודוכסים. אז היה אפשר לעבור קבוצה בלי שום תקופת צינון. נסיכה זוטרה לחלוטין מגרמניה נשלחה ב-1744 להיות אשתו של יורש העצר הרוסי. היא נפטרה ממנו לאחר הכתרתו, וחבשה את כתרו. היא נודעה בשם יקתרינה הגדולה. כיוצא בזה, נסיכים גרמניים מלכו בבריטניה, בבולגריה, ברומניה, ועמדו למלוך אפילו על ליטא ועל פינלנד אילמלא התרחשו כמה תאונות היסטוריות.

טפיחת-השכם העצמית של מר ליברמן בברייטון-ביץ‘, ברוקלין, היתה תזכורת לזכרונו ההיסטורי הקצר של הימין הישראלי. דוברי המחנה הלאומי סוחטים כל טיפת היסטוריה, חלקית או בדויה, מן הארכיאולוגיה של ימי המקרא, כדי להוכיח את עתיקוּת העם בארצו. אבל הם אינם מצליחים לזכור את ההיסטוריה הציונית.

האמת היא שגם המחנה המתון אינו משתדל באופן מיוחד. כך הוחמצה לפני עשר שנים באופן טראגי לחלוטין ההזדמנות לציין את השנה המאה לעליה השניה, ברוב עם וּבאין-ספור חגיגות.

כמו יהושע ברטונוב, כמו חנה רובינא

אני הקטון נכדם של פליטים יהודים מן הקיסרות הרוסית. הם באו מלב אוקראינה, ונמלטו ב-1919 מפחד פורעים. אבי נולד בדרך מנוסתם. אף כי אבא לא דיבר רוסית, משום מה התגלגלה תמיד רי“ש לשונית מפיו. סבתא, כאשר נפרדה והלכה מן העולם, חדלה לדבר עברית (מקץ 57 שנה בארץ ישראל), וחזרה אל הרוסית של נעוריה.

כשהוריי גדלו בפלשתינה-א“י, הגיה רוסית כבדה בעברית, בייחוד בתיאטרון, נחשבה למקבילה המקומית של King's English. כאשר אתה תגדל, אתה תדבר כמו יהושע ברטונוב; וכאשר את תגדלי, את תישמעי כמו חנה רובינא.

היישוב העברי בארץ נולד בצלמם של עולי רוסיה. משכילי העליה השניה היו מדברים רוסית זה עם זה. אתם זוכרים מה אמר טרומפלדור ברוסית בשניות האחרונות של חייו. ז‘בוטינסקי התחיל את הקריירה שלו כמסאי וּמשורר יוצא מן הכלל בלשון הרוסית. הוא היה פּוֹליגלוֹט אמתי, בעל שליטה נדירה בכל הלשונות שדיבר וכתב. אבל ספק אם איזושהי לשון מלשונותיו השתוותה לרוסית (קיראו-נא כאן, בפורמט PDF, על יצירתו הרב-לשונית של ז׳בוטינסקי).

רוסית שוטפת, באמצע הלילה

הנה מעשה בבן-דודו של סבי, שאחדים חשבו לאחיו התאום. לילה אחד, כאשר היה בן 70 ויותר, העירו אותו, והוציאו אותו בפיג‘מה מן המיטה, כדי שידבר עם אורח לא-קרוא. ”שטוֹ סלוּצ‘ילאס, דמיטרי סירגייביץ‘“, שאל הבן דוד בפיג‘מה, וּמחה את קורי השינה מעיניו.

"הקראת ב'דבר' את מגילת הסיקריקים? פחד יתקפנו למשמע הדברים האלו. לאור אידאות כאלו מתחנך נוער וּמוסר את נפשו. הדבר מעציב מאוד״.

(מכתביו האינטימיים של לוי אשכול לרעייתו אלישבע, 1933. (קיראו עליהם בקישור הבא)

אומרים שהרוסית שלו היתה ללא דופי. מה הפלא, הוא גדל ברוסיה, ועלה ממנה ב-1914. 30 שנה אחר כך הוא ניהל את מחלקת  ההתיישבות של הסוכנות, 40 שנה אחר כך הוא היה שר האוצר, 50 שנה — ראש הממשלה ושר הבטחון. לוי שקולניק-אשכול הוא הסיבה שמשפחת אבי הגיעה לארץ ישראל. סבא דווקא חשב על ארגנטינה, שאליה היגרו אז הרבה פליטים יהודיים מאוקראינה.

דמיטרי צ‘וּבּאחין הוציא את אשכול מן המיטה, כדי להתלונן שישראל עומדת לתקוף את סוריה. איש מהם לא היה זקוק למתורגמן. ”בוא ניכנס למכונית, וניסע מייד צפונה“, הציע ראש הממשלה לשגריר ברית המועצות. אבל לצ‘ובאחין לא היה מנדט לחפש את האמת. הספירה לאחור התחילה, ושבועיים וּפחות אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים.

מי לא דיברו אז רוסית? שלושת הנשיאים הראשונים, ארבעת ראשי הממשלה הראשונים דיברו, וּשני שרי החוץ הראשונים, וּשני שרי האוצר הראשונים (הראשון, אליעזר קפלן, היה בוגר בית הספר הטכני הגבוה במוסקבה), וַחמשת שרי החינוך הראשונים.

את ישיבות הקבינט הראשון של בן גוריון היה אפשר לנהל ברוסית (עם תרגום סימולטני בשביל שני ייקים וּמרוקאי אחד).

ולפני שאנחנו מתפעלים מיולי אדלשטיין, מוּתר להיזכר בקודמיו דוברי הרוסית, יוסף שפרינצק (נולד במוסקבה), נחום ניר (ורשה, בקיסרות הרוסית) וקדיש לוּז (בוברויסק). ועם כל הכבוד לשר החוץ דובר הרוסית, גם הראשון (משה שרת) וגם השניה (גולדה מאיר) דיברו לא רע.

רוסיה זורמת בדמנו

כל זה אינו מיועד סתם להקנטה (אם כי גם להקנטה). זו תזכורת על מחיקת חצי מאה ציונית מן הזכרון הלאומי. כביכול, מדינת ישראל חזרה ונולדה בסוף שנות ה-70, ואת תולדותיה ואת השׂגיה, ואת פריצות הדרך שלה, ואת חלוציה צריך לִמנות רק משם.

קשה להחליט אם כל זה נעשה בכוונת מכַוון, או שצאצאי המייסדים פשוט ויתרו. אפשר להבין את ההשלמה. אלה המתלוננים (בצדק) על מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל מנהלים מסע דה-לגיטימציה נגד ההיסטוריה הציונית. ”שמאל“ הופך ל“סמול“(כמה שנון וּמעמיק), ואפילו אנשים שיש בהם ממש מצטרפים אופורטוניסטית אל מקהלה אנטי-אשכנזית מעוררת סלידה.

ֿבעולם סהרורי כזה, שבו העבר עצמו מועמד להצבעה, וחוזר וּמוּמצא לצרכים פוליטיים, מה סביר יותר בשביל שר החוץ לטעון לִזכוּת-ראשונים.

אדוני שר החוץ, רוסיה זורמת בדמה של ישראל, וחקוקה בצופן הגנטי של הפוליטיקה שלה, הרבה הרבה לפני שהעפלת מקישינייב/קישינאו, שבה נולד אבי ב-1920. התואיל בטובך להכיר בקיומם של קודמיך מטעמים של נימוס והגינוּת, ואולי אפילו לתועלת האמת?

אגב, העברית הקולחת של מר ליברמן מעוררת אצלי יותר הערכה מן הרוסית שלו. יום אחד, מי יודע, אולי נתמלא התרגשות אם בישראל יהיה ראש ממשלה שיישמע טוב בעברית, לא (רק) ברוסית, או באנגלית.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.   ביום 20 באפריל 2014 בשעה 13:10

    אינני בטוח שהזיכרון ההיסטורי של ליברמן קצר כל כך. אני משער שהוא מנסה להרחיק את עצמו מהיהודים שעלו מרוסיה לפני מאה שנה בקירוב, שרובם ככולם נעו על הטווח שבין סוציאליזם לקומוניזם, וכיום הקומוניזם הפך למלה מוקצית מחמת מיאוס – לא רק בין היהודים עולי רוסיה, אלא גם ברוסיה עצמה וברוב העולם.

    לגבי ההשכחה של יהדות רוסיה הוותיקה בארץ הסיבה לדעתי היא אחרת. בשנים האחרונות ניכרת בארץ עלייה הדרגתית של בני עדות המזרח לצמרת הישראלית והם מן הסתם מנסים לשמר את מורשתם שלהם.

    האליטה האשכנזית החליטה כנראה שמה שיבוא כנגד הזהות הישראלית-מזרחית החדשה הזו היא השואה. ובשם השואה מגמדים את הזהויות האשכנזיות הפרטיקולריות, וגם את העליות ובניין הארץ שקדמו לה.

    • יואב קרני   ביום 20 באפריל 2014 בשעה 23:09

      תודה, רוני.

      הפירוש שאתה נותן לזכרונו של מר ליברמן אינו משנה את העובדה שהוא מעוות את ההיסטוריה.

      הוא אינו צריך לקבל את האידיאולוגיה של המייסדים כדי להכיר בבכורתם. אמריקאים אינם נעשים חסידים של העַבדוּת, כאשר הם מעלים על נס את ג׳ורג׳ וושינגטון ואת תומס ג׳פרסון, בעלי העבדים.

      את הסוציאליזם של האבות המייסדים צריך להבין בהקשרו הראוי. הון פרטי ואינדיבידואליזם לא היו בונים את הארץ, ולא היו מייסדים את המדינה (הם לא בנו, הם לא ייסדו). הסוציאליזם הזה היה דמוקרטי ופטריוטי. הסוציאל-דמוקרטיה של הזמן ההוא היתה אנטי-קומוניסטית מובהקת. רק עצלוּת (לא חלילה שלך) מוציאה גזרה שווה בין המייסדים ובין טוטליטריות כלשהי.

      על תפקידם של המזרחיים בהשכחת העבר אינני יודע מספיק, אשמח לשמוע. אבל בכל מקרה אי אפשר לכרוך את מר ליברמן במזרחיים, הלוא כן.

      הערתך על השואה מעניינת מאוד. אשמח אם תרחיב ותסביר.

  • רוני ה.   ביום 21 באפריל 2014 בשעה 9:47

    אני מסכים לדבריך על הסוציאליזם של "האבות המייסדים". בשום מקרה לא נסיתי להצדיק את ליברמן, רק להבין את מניעיו.

    עניין השואה דורש מסה משל עצמו ואולי יותר מכן, ולא אני הוא האיש לזה.

    הנה הטענה בקווים כלליים: בשנים האחרונות חל שינוי במעמד השואה בארץ למעמד של מיתוס מכונן, המועבר בכוח בכל הערוצים הממלכתיים: בתי הספר, הצבא והתקשורת. לפי מיתוס זה, מדינת ישראל קמה כתוצאה מהתרחשות השואה (או למִצער, בלעדי השואה היא לא היתה קמה) וּמטרתה של המדינה היא מניעת שואה נוספת.

    המיתוס הזה החליף הסברים קודמים להקמת המדינה, כגון: לאומיות יהודית, נירמול הקיום היהודי, מניעת אנטישמיות, הקמת חברה צודקת, מימוש ההבטחה האלוהית בתנ"ך ועוד. כיום ממעטים ללמד הסברים אלה, או שהם נלמדים בכל זרם על פי השקפתו.

    למיתוס השואה, על אף שאינו מדויק מבחינה היסטורית (ושהוא מזיק לדעתי לאישיות של מי שנחשף אליו), יש יתרונות בכך שהוא יכול לכלול בתוכו קבוצות שהסתייגו מההסברים האחרים: החילונים, שהסתייגו מעניין הבחירה האלוהית; הדתיים, שהסתייגו מחילוניותן של העליות הראשונות; העולים מחבר המדינות, שחלקם גלל אינם יהודים (אבל חוק השבות המנוסח לפי חוקי נירנברג כולל אותם) ועוד.

    במיוחד, ההסבר של השואה מיועד לדעתי לתת תשובה לבני עדות המזרח, שחלקם לא עלו לארץ מטעמים ציוניים, וההגות הציונית של יהודי מזרח אירופה זרה להם.

    בשנים שקדמו לקבלת מיתוס השואה, המגמה החברתית הבולטת בארץ היתה העליה של בני עדות המזרח לקדמת הבמה בישראל. חלקם עשו זאת תוך הטחת האשמות קשות של הפלייה מצד האשכנזים. אני חושב שהעלאת מיתוס השואה באותה התקופה באה בין השאר כדי לענות על טענות אלה ולמנוע פיצול של העם לשבטים. יכול להיות שאין בנמצא מיתוס מאחד טוב יותר, אבל תוצאת הלוואי של קבלת המיתוס הזה מבחינה היסטורית היתה גימוד חלקם של "האבות המייסדים" כפי שקראת להם בהקמת המדינה: העליה מגרמניה ומפולין בשנות השלושים מתוארת כתופעת לוואי של השואה, העלייה הראשונה היתה בכלל דתית, והעליות השניה והשלישית (הסוציאליסטיות!) – נו, על זה כתבת למעלה.

    • אדי ג.   ביום 21 באפריל 2014 בשעה 17:54

      הזכרת השואה בעוצמתה מחד וּ״טריותה״ מאידך גיסא מאפשרת חדירה מעט יותר קלה לתודעתה של דעת הקהל העולמית, שהיא בדרך כלל חסרת ידע ועניין פוליטי. כל נסיון להזכיר את רצף הרדיפות, האשמות, ההפלייה, ההגלייה והנדודים במשך אלפי שנים ייפול על אזניים כבדות פי כמה.

      השואה אינה הסיבה להקמת מדינה יהודית, אלא היא עוד חוּליה, אם גם הכבדה מכולן, בשרשרת הזרזים של עצמאות טריטוריאלית מחודשת לעם היהודי, בתהליך שהחל בסוף המאה ה19 בעקבות רדיפות ופוגרומים, בעיקר באיזורים תחת השפעת דוברי רוסית.

      משם באו הציונים דוברי הרוסית, שיסדו בידיהם וברגליהם, ולא רק בפיהם, את המדינה המתחדשת, על רקע אביבי העמים למיניהם וכמובן בעזרת שיפור הטכנולוגייה של העברת אנרגיה, מידע, אנשים וציוד.

    • דודי ג.   ביום 22 באפריל 2014 בשעה 11:27

      רוני, אני מסכים לרוב דבריך מלבד הטענה שההגות הציונית היתה זרה לבני עדות המזרח. חוגים רבים של יהודי עדות המזרח קיבלו בהתלהבות את הציונות בשעתה, בדיוק כמו יהודי מזרח אירופה ופחות או יותר מאותן סיבות ומאותן נסיבות.

      אצל סלים פתאל (בספר הזכרונות "בסמטאות בגדאד") מוצאים טענה כזו. לדבריו הפעילוּת הציונית בעיראק היתה נחלת מעטים מפני שהמוסדות הציוניים עצמם נמנעו מלהקצות לה משאבים (למשל, בשנות השלושים המוסדות הציוניים אפשרו עליה רק למי שיכול היה לממן את הנסיעה בעצמו).

      הציבור הרחב היה ברובו מסורתי, בעל זהות יהודית חזקה מאד ועני יחסית. יחסיו עם הרוב המוסלמי, שהיו מההתחלה לא פשוטים, הלכו והחמירו במאה ה-20 במקביל להתעוררות הלאומית הערבית. המסורת, הזהות היהודית, והלחץ החיצוני הם בדיוק הכוחות שהניעו את הציונות במזרח אירופה.

  • דודי ג.   ביום 22 באפריל 2014 בשעה 13:25

    פוסט מעניין. הטעות היסודית של ליברמן היא אולי במינוח – הוא אומר "דובר רוסית" וחושב "יוצא ברית המועצות".

    בין דוברי הרוסית שהזכרת, שהיה להם חלק בהנהגת ישראל בעבר, לא היו כאלה שחיו פרק זמן משמעותי כאזרחים סובייטים.

  • בוריס   ביום 15 במאי 2014 בשעה 12:13

    שלום, יואב.
    הייתה בינינו בעבר הלא רחוק מחלוקת קלה בנושא חשוב מאוד: זכויות המדינה לשלול אזרחות מאזרחיה. זכור לי כי שללת נחרצות זכות כזו. נדמה לי, כתבתי אז כי בבריטניה למשל היו תקדימים לכך (כלפי טרוריסיטים או חשודים בנטיות כאלה) . הויכוח נולד בעקבות הצעת ליברמן "להעביר" מספר ערבים ישראלים למדינת פלסטין. והנה, מאמר בניו-יורק-טיימס מ-14.5.2014 מפרט בצורה מדהימה את החלטות המחוקק הבריטי בנדון. מסתבר שגם חשדות באי-לויאליות מספיקים שם לשלילת אזרחות. אני חייב להודות כי בריטניה תמיד הייתה עבורי המבצר והמופת לדמוקרטיה אירופאית. מה דעתך, יואב ?

    • יואב קרני   ביום 17 במאי 2014 בשעה 13:53

      איך אפשר להשוות? הצעת ההעברה של אוכלוסיה ערבית כרוכה בשלילה חד-צדדית של אזרחות ממאות אלפי בני אדם, שלא תלוי נגדם שום חשד, קל וחומר חשד של בגידה. אני מתקשה להבין על מה אתה מדבר, אלא אם כן לאומיותם של אנשים שקולה בעיניך כנגד בגידה.

  • בוריס   ביום 17 במאי 2014 בשעה 15:08

    יואב, לאומיות בשום פנים ואופן לא שקולה לבגידה, אני בעצמי דוגל בה. אבל אני סבור כי שנינו נגד צביעות והעמדת פנים אלא אמת צרופה אנו מחפשים. לכן כאשר איש או אפילו אוכלוסיה שלמה ברובה המוחץ מאמינים בלאומיות ערבית-פלסטינית, אני רק מבקש עקביות. הכל לגיטימי, רק אנא תעמדו מאחורי משאתם דוגלים בו. לומר את האמת, רמת השרותים כמו שרותי בריאות, ביטוח לאומי, דמי אבטלה, חוק הפיצויים וכן הלה, כנראה גוברים על השקפת העולם הערבית-פלסטינית. אתה תמיד יוצא מתוך הנחה ליברלית לגבי קודש זכויות הפרט. אני בעיקרון אתך, אבל השאלה היא מה אתה מעדיף כאשר אנשים נוהגים לפי אינטרס חומרי. זה כבר לא קודש הזהות הלאומית. האם תטען כי רצונם מחייב אותנו ולא משנה מה הסיבות?

    • יואב קרני   ביום 17 במאי 2014 בשעה 15:37

      אני מניח ש״צביעות והעמדת פנים״ הן תכונות שאתה מואיל לייחס לי, ו״אמת צרופה״ היא משהו שאתה מחפש.

      התשובה על שאלתך האחרונה, במידת הפשטות, הישירוּת והקיצור היא:

      ״כן״.

      אם אתה שואל אותי אם אני חושב שמדינת היהודים צריכה להתקיים, תשובתי הברורה היא כן. האם יש לה הזכות להילחם על קיומה? כן. היש לה הזכות לעשות כל דבר כדי להתקיים, כולל גנוציד (ג׳נוסייד)? לא.

      אני אודה לך, אם לתועלת הוויכוח התרבותי, לא תפנה אליי כאל חבר קולקטיב,

      ״רק אנא תעמדו מאחורי משאתם דוגלים בו״.

      בניגוד לאמונתך המשתמעת, אנשים ליברליים הם בייחוד אינדיבידואלים. הם אינם שייכים למסדרים חשאיים, אינם מקבלים פקודות, ואינם ״עומדים מאחורי״.

      ֿלפני שבאת לארץ, בני-פלוגתא היו שולחים אותי למוסקבה, לקבל פקודות מן הקרמלין. אבל אתה יודע, אבוי, שהקרמלין נגמר ״לנו״, ואין ״לנו״ עוד למי למכור את נשמותינו הבוגדניות.

  • בוריס   ביום 18 במאי 2014 בשעה 9:46

    אני המום, עד כמה נכשלתי להסביר את עצמי. יואב, כאשר אמרתי "שנינו נגד צביעות, את האמת אנו מחפשים", איך אתה מתרגם את זה בתור רמז כי צביעות לצדך והאמת לצידי? הרי אמרתי-שנינו! כאשר אני בבירור מדבר על אוכלוסיה ישראלית-ערבית וקורא לה לעמוד מאחורי הדגל שלה, איך אתה מקבל את זה בתור הזמנה אישית אליך? אתה עבורי בן שיח מאוד מעניין ותרבותי ואינני רואה בך חלק מקולקטיב כלשהו.לכן כל ההשתלחות שלך לגבי "אמונתי המשתמעת"-טעות ביסודה.
    אנחנו כבר ביררנו בעבר, יואב, כי זכות קיום לא זוכה אצלך למקום ראשון והסכמנו לא להסכים, זוהי מחלוקת לגיטימית בעיני. לגבי האירוניה שלך בהקשר לקרמלין, אני יכול רק להזדהות עם כאבך.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: