הורדוס הקטן באבו גוש

עניין אחד הוא לצקצק שפתיים לנוכח גניבת חצי האי קרים. עניין אחר הוא להרשות לקבלן-משנה מזעזע של פוטין לצבור נקודות בישראל

ירא-שמיים וירא-פוטין. רמזאן קדירוב, האיש הדואג לצורכיהם הרוחניים של תושבי אבו גוש, הומלך על צ׳צ׳ניה לאחר רצח אביו, ב-2004. מאז הוא המוציא לפועל של מדיניות דיכוי ורצח (גזיר מן העתון הרוסי ׳מוסקובסקי קומסומולייץ׳, עשרים-ותשעה בדצמבר 2006)

ירא-שמיים וירא-פוטין. רמזאן קדירוב, האיש הדואג לצורכיהם הרוחניים של תושבי אבו גוש, הומלך על צ׳צ׳ניה לאחר רצח אביו, ב-2004. מאז הוא המוציא לפועל של מדיניות דיכוי ורצח (גזיר מן העתון הרוסי ׳מוסקובסקי קומסומולייץ׳, עשרים-ותשעה בדצמבר 2006)

אני יודע שכל קורא וָטוב לנשק יהיה שרוי בהלם כבד אם אפתח בהזהרה: אני עומד להשתמש בקליש(א)ה, אשר הופיעה לפחות 72,350 פעם בכתובים, כפי שימהרו להבחין מבקרי מדיה חריפים במיוחד ודודניהם.

”לישראל“, אמר הנרי קיסינג‘ר, ”אין מדיניות חוץ, יש רק מדיניות פנים“.

הנה פרפרזה קלה: לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק אינטרסים בטחוניים. ישראל מתלוננת על שתיקה, או על אדישות, או על ציניות, רק כאשר השתיקה אינה שתיקתה, האדישות אינה אדישותה, הציניות אינה ציניותה.

זה אינו כתב קיטרוג, בכל אופן לא קיטרוג מלא. צורכי השיור של מדינה קטנה וּמוקפת אויבים קודמים בדרך כלל לַצורך להגיד את הדברים הנאותים בזמן הנאות. לישראל אין כל סיבה לרכוש אויבים חדשים רק לצורך היושר האינטלקטואלי.

מה לנו דוגמא טובה יותר מתגובת ישראל על שילוּח הרסן של רוסיה. היא גנבה החודש חצי-אי אסטרטגי בים השחור באותו האופן שסדאם חוסיין גנב את כוויית.

ממה נפשך, אם סדאם לא היה נחפז להכריז שכוויית היא ”החבל התשעה-עשר“ של עיראק, וּלספח אותה; אילו היה מסתפק בהפלת ממשלתה, וּבהבטחת צייתנותה תחת דגל כווייתי; אילו היה משלם מס שפתיים לריבונותה ולחוק הבין לאומי, אולי לא היתה נאספת נגדו קואליציה ענקית ב-1991, וּמתחילה את התהליך של הריסת שלטונו.

האוּמנם רוסיה היתה מוכרחה לגנוב את חצי האי קרים באור יום, וּלספח אותו במהירות כזאת, במחווה דווקאית של רצון רע ושל התרסה? האומנם היתה מוכרחה לדחוק את הדמוקרטיות המערביות אל הקיר, ולא להשאיר להן בררה אלא לנסות וּלהעניש אותה? האומנם היה עליה למהר וּלבזבז את הרצון הטוב של משחקי סוצ‘י, שאיש כבר אינו זוכר רק חודש אחד לאחר סיומם? מדוע רוסיה מוכרחה להיות מעצבנת ורעה, גסת רוח וצורמנית? סליחה, סדאם, שהענשנו אותך על כמעט-לא-דבר. אילו רק חכית עד 2014, היית עכשיו אדון לגורלך ואדון לגורלו של המפרץ.

בין הצייד לבין קורבנו

ישראל, המאשימה את הדמוקרטיות המערביות באיפָה-ואיפָה, בציניות וּבחוסר רגישות, העדיפה כמו-נייטרליות מתחסדת לנוכח גניבת קרים. קִראו-נא את הודעת משרד החוץ (באנגלית, לרגל השבתת המשרד ואתרו). היא נוטפת דאגה כנה לשלום העולם, חוץ מזה שאין היא מבחינה בין הצייד וּבין קורבנו. נורא ואיום כשאחרים עושים לך את זה, מובן בהחלט כשאתה עושה את זה לאחרים.

אגב, לא בפעם הראשונה. ישראל הסבּה את עיניה בנימוס, ואטמה את אוזניה, כאשר אמרו לה שיַחסיה הצבאיים עם דרום אפריקה מאריכים את תוחלת החיים של האפרטהייד. ישראל הוסיפה למכור נשק לרודנים צבאיים ברוטליים באמריקה הלטינית. ישראל עזרה ליצור את אידי אמין, וסייעה למובוטו של זאיר/קונגו להישאר בשלטון. גורל הכורדים לא הזיז לישראל, כאשר היו לה יחסים אסטרטגיים עם טורקיה, ואל נכון לא יזיז אם הסולטן ארדואן יואיל לסלוח לנו את חטאי מרמרה הכחולה.

אין קושי להסכים שלישראל אין צורך להרגיז את רוסיה, בוודאי לא כאשר זו האחרונה נמצאת במצב רוח רע ותובעני, ונוהגת כמו היתה מחוסנת מפני כל ענישה. היא קרובה מדיי. לישראל כמובן אין השפעה על רוסיה, אבל יש לה לפחות יחסי דיבור תקינים אִתה. זה משהו שישראל חסרה מאוד במשך ארבעים השנה הראשונות של קיומה, וזה משהו שאין היא צריכה לאבד, או לסַכּן.

כאשר אמריקה נחלשת, וכאשר המערב נמצא בנסיגה, צריך להיזהר. יתר על כן, כאשר ישראל כובשת, מתנחלת וּמספחת, מי היא שתטיף מוסר. היא החילה חד-צדדית את חוקיה על מזרח ירושלים ועל הגולן, אף כי בניגוד לרוסיה לא יכלה לטעון שהיא מגינה על זכויותיו של רוב מבני עמה הנתון למשיסה.

אבל רמזאן קדירוב? באבו גוש? מה לכל הרוחות עושה שם המוקיון המפלצתי הזה, אידי אמין של הקווקז?

סטלין היה נוהג להשפיל את חברי ההנהגה הסובייטית, כאשר היה מצווה עליהם לרקוד לפניו. על קדירוב ״היַפיוּף״ אין צורך לצוות. המוקיון המרושע מגרוזני מוכן תמיד לשעשע את אורחיו (צילום של טא״ס, גזיר מן העתון האוקראיני ׳סיבודניה׳, עשרים-ושניים בפברואר 2007)

סטלין היה נוהג להשפיל את חברי ההנהגה הסובייטית, כאשר היה מצווה עליהם לרקוד לפניו. על קדירוב ״היַפיוּף״ אין צורך לצוות. המוקיון המרושע מגרוזני מוכן תמיד לשעשע את אורחיו (צילום של טא״ס, גזיר מן העתון האוקראיני ׳סיבודניה׳, עשרים-ושניים בפברואר 2007)

פוטין משח אותו בגיל 29

נשיא הרפובליקה האוטונומית של צ‘צ‘ניה, הורדוס-זוטא בשירותו של אוגוסטוס-פוטין, ביקר בשבוע שעבר בישראל, כדי לחנוך מסגד צ‘צ‘ני באבו גוש. אלוהים ירחם.

האיש הזה, אשר הופקד על דיכוי צ‘צ‘ניה והטמעתה החוזרת ברוסיה, הוא שליט יחיד מאז 2009. אז הסתיים רשמית השלטון הצבאי הרוסי, כמעט עשר שנים לאחר הסיבוב השני של מלחמה, שאומדן הרוגיה נע בין 60,000 ל-100,000. קדירוב ירש את אביו, שנרצח ב-2004. פוטין עצמו משח את הבן, שהיה אז רק בן 29.

זה התיישב בהחלט עם הדימוי הקווקזי אצל רוב הרוסים: חֶברה אלימה ללא תקנה, שהנאמנות היחידה בה היא לקלאן (=חמולה), והיא מעוצבת כמו סיציליה של תחילת המאה ה-20 (כפי שהסביר כל ״אתנולוג״ רוסי מתחיל בחצי המאה האחרונה).

הילד המרושע של אבא לא איכזב את נשיא רוסיה. המיליציה הפרטית שלו החניקה כל גילוי של התנגדות, כל רמז, כל צל של רמז. פוטין המטיר על גרוזני ההרוסה את הפטרו-דולרים שלו, והיא הפכה לחלון-ראווה מצמרר של צרכנות פרועה ושל שחיתות, לצד העמדות פנים חסודות. המסגד של גרוזני הוא כיום ”הגדול באירופה“, חמדוליללה.

כותרת ראשית ב׳ניו יורק טיימס׳ מתארת את ״תחיית צ׳צ׳ניה, תחת יד ברזל״, ומציגה זה בצד זה צילום של גרוזני ההרוסה, בימי המלחמה נגד רוסיה, ושדרה מרכזית בגרוזני המשקומת. ״עושה-דברה של רוסיה״, אומרת כותרת המשנה ברמז לרמזאן קדירוב, ״הוא המיילד מהלך-האימים״ של תחיית עיר הבירה גרוזני. אגב, הפרלמנט של קדירוב החליט לקורא את גרוזני על שם אבא קדירוב, אשר נרצח ב-2004. בוניה המוקריים היו הרוסים, כמעט לפני 200 שנה. הם קראו לה ״גרוזנאיה״, ״האיומה״, אולי על שם איוואן האיום, ואולי סתם, כדי להפחיד את הילידים

כותרת ראשית ב׳ניו יורק טיימס׳ (שלושים בספטמבר 2007) מתארת את ״תחיית צ׳צ׳ניה, תחת יד ברזל״, וּמציגה זה בצד זה צילום של גרוזני ההרוסה, בימי המלחמה נגד רוסיה, וּשׂדרה מרכזית בגרוזני המשוקמת. ״עושה-דברה של רוסיה״, אומרת כותרת המשנה ברמז לרמזאן קדירוב, ״הוא המיילד מהלך-האימים״ של תחיית עיר הבירה גרוזני. אגב, הפרלמנט של רמזאן החליט לקרוא את גרוזני על שם אבא קדירוב, אשר נרצח ב-2004. בוניה המקוריים היו הרוסים, כמעט לפני 200 שנה. הם קראו לה ״גרוזנאיה״, ״האיומה״, אולי על שם איוואן האיום, ואולי סתם, כדי להפחיד את הילידים

כאשר חלק מן הצ‘צ‘נים יצאו למלחמת העצמאות שלהם נגד רוסיה, ב-1991, לא התנשא אפילו צריח מסגד אחד בגרוזני. במשך עשרות שנים, המשטר הסובייטי עשה כמיטב יכולתו למחוק את תודעת הצ‘צ‘נים ואת זכרונם. לתכלית הזו הוא גם הגלה אותם, עד האחרון שבהם, אל ערבות מרכז אסיה, בעיצומה של מלחמת העולם השניה.

2014 היא השנה השבעים לגירוש הצ׳צ׳נים (ודודניהם האינגוּשים); היא השנה העשרים למלחמת-החורמה של רוסיה נגד צ׳צ׳ניה (נפתחה בדצמבר 1994); היא השנה העשירית לרצח אבא קדירוב. מה לך מקום ראוי לציון כל היובלות האלה יותר מאבו גוש, זו המתהדרת במיתוס הנבוב של מוצאה הצ׳צ׳ני (ראו מסגרת למטה).

צ‘צ‘ניה היתה הגשר

צ‘צ‘ניה היתה הגשר שוולדימיר פוטין חצה מאלמוניוּת גמורה אל תהילה לאומית. כראש הממשלה האחרון של הנשיא ילצין, ב-1999, הוא יזם את הסיבוב השני של המלחמה בצ‘צ‘ניה. בראשון, רוסיה הפסידה. הוא קנה בזה את עולמו בעיני הגנרלים הרוסיים המושפלים. הנצחון על הצ‘צ‘נים הושג במחיר מזעזע. בשלב מסוים, מיליון צ‘צ‘נים הוברחו מגבולות הרפובליקה הקטנה שלהם, כדי שצבא רוסיה יוכל לירות בכל מטרה נעה.

הצ‘צ‘נים אינם ראויים לאידיאליזציה. כיוצא בזה, הרוסים אינם ראויים לדמוניזציה. אבל מה שהם עוללו לשאיפות העצמאות של עם קווקזי קטן ותועה-דרך בוודאי אינו מצדיק הערצה מצד דמוקרטים מערביים ליברליים, זאת אומרת אלה המעוניינים לא רק בהשגת המטרה אלא גם בבחירת האמצעים.

ישראל אינה יכולה להתייצב בחזית ההגנה על שלמותה של אוקראינה, ניחא. אבל ישראל אינה מוכרחה להרשות למוציא לפועל של פוטין להסתובב בתחומיה, ולצבור נקודות של יחסי ציבור.

איזה צ׳צ׳נים ואיזה אינגושים

העמים הקטנים של הקווקאז מפורסמים בזכרונם הקולקטיבי. הם העבירו פואמות ארוכות מדור לדור בעל-פה. הם לימדו את עצמם לדעת את אילני היוחסין שלהם לפחות שבעה דורות אחורה, כדי למנוע נישואי-קרובים.

המסגד שחנך קדירוב באבו גוש. צילום של AP על העמוד הראשון של ׳הארץ׳, עשרים-וארבעה במארס 2014

המסגד שחנך קדירוב באבו גוש. צילום של AP על העמוד הראשון של ׳הארץ׳, 24 במארס 2014

תהילה וכבוד לדיירי אבו גוש. אבל איך בדיוק הם יודעים שאבות-אבותיהם באו מצ׳צ׳ניה ב-1517, ״עם צבא הסולטן סאלים״?

׳הארץ׳ מביא מפי יהודה זיו, גיאוגרף המתמחה בשמות מקומות, את הקביעה שאבו גוש הוא ״השחתת השם אינגוּש״.

אינגוש? רגע אחד, אז הם אינגושים או צ׳צ׳נים? אמנם יש קִרבת-דם בין שני העמים האלה, אבל הם חושבים את עצמם לבעלי זהות נפרדת, ויש להם אפילו שתי רפובליקות נפרדות. אז מה עושה קדירוב באבו גוש, שנשיא אינגוּשֶטיַה יבוא לשם.

אבל מאיפה הם יודעים שהם אינגושים? המושגים ״אינגוש״ ו״צ׳צ׳ן״, בהוראה של שייכות אתנית, הומצאו בידי מדענים רוסיים, או בעצם גרמנים-רוסים, בתחילת המאה ה-19, כאשר משלחת של האקדמיה למדעים בסאנקט פטרבורג יצאה לקווקז למַפּוֹת אותו לתועלת הצבא הרוסי. זה היה בשלבּים הראשונים של כיבוש הקווקז. המערכה על הקווקז הגיעה אל קצה רק ב-1864.

אמנם היה כפר ששמו אינגוּש-אַאוּל, והיה כפר ששמו צֶ׳צֶ׳ן-אַאוּל, אבל יושביו, במידה שנתנו שמות קולקטיביים, קראו לעצמם ׳וואיינאך׳, או ׳נוֹחצ׳י׳ (׳ילדי נוח׳, בהאמינם שהם צאצאי האיש שהעניק השראה לראסל קרו).

יש אצלנו בשכונה, מעבר לנהר, צאצאי צ׳צ׳נים, אשר היגרו מארץ אבותיהם בסוף המאה ה-19, והתיישבו בירדן ובסוריה של היום. היה מיעוט צ׳צ׳ני ניכר בגולן לפני 1967, שישראל גירשה עד האחרון, והפקיעה את אדמותיהם לצורך הקמת יישובים פורחים.

היה לי העונג לפגוש את צאצאיהם, ולכתוב עליהם בהרחבה בספרי על הקווקז, שלמרבה הצער לא תורגם לעברית. הם יודעים מאיפה באו, והם מוסיפים לדבר צ׳צ׳נית (בעיראק יש גם אינגושים). אבל צריך קצת יותר מזכרון עמום, כדי להפוך את אבו גוש לכפר קווקזי. וצריך ציניות ניכרת, כדי להרשות למוקיון מגרוזני להשתמש בזכרון העמום הזה, כדי לקדם את ענייניו האישיים ואת ענייני הבוס שלו, ולדימיר פוטין.

קדירוב על הרשת

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “הורדוס הקטן באבו גוש”

  1. בוריס הגיב:

    שלום, יואב-

    שתי הערות למאמרך:

    1. מאחורי החיוך החביב של קאדירוב מסתתר רוצח שפל, מפלצת מזעזעת, לא סתם ״קבלן משנה״. יש לך , יואב, הרבה יותר מכשולי מוסר והיסוסים להרוג יתוש מאשר לבהמה הזאת לרצוח אדם.

    2. אתה כותב שלישראל יש “יחסי דיבור תקינים” עם רוסיה. מאין זה צץ, יואב? מה פתאום אם לביבי יש משהו דחוף להגיד לפוטין, הוא פשוט קופץ לשוחח עמו? האם אתה יודע, יואב, שנגישוּת למנהיג הן בתקופה הצארית, הן בתקופה הסובייטית והן בתקופה הפוסט-סובייטית, היא הנכס העליון ברוסיה. וכאשר ביבי קופץ לו לשוחח עם פוטין, לעולם אין שום פרסום על מהות השיחות. כי מה שידוע לכולם, לא שווה דבר, על פי ההגדרה. אבל כל העניין כרוך באינטימיות מסוימת, לא פחות מזה. ומאין האינטימיות? יואב, אני הולך לנחש ניחוש פרוע, ניחוש שאין לו כל ביסוס בכתובים. אתה רושם לא מעט דברים לחובתו של שר החוץ שלנו. אולי תשקול לרשום משהו לזכותו ?

    שכחתי לציין משהו חשוב: קדירוב בא לטקס פתיחת המסגד שתרם לבנייתו. אם היינו מכריזים עליו פרסונה נון גראטה, היית רואה , יואב, כותרות בכל העיתונים החשובים, כי ישראל מונעת פתיחת מסגד בשטחים הכבושים. אולי בכל זאת למדנו משהו .

    בכבוד רב

    בוריס בר

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט מוכן להעניק אשראי לשר החוץ, אם ״האינטימיות״ ביחסים עם רוסיה נזקפת לזכותו. אינני בטוח שאני יודע מה שׂכָרָה של האינטימיות הזו, אבל היא בוודאי עדיפה על פני ניכּוּר.

      אשר לקדירוב, מניעת ביקורו היתה יכולה לספק לישראל הזדמנות להפגין איזושהי אי-נעימות כלפי רוסיה. אי אפשר להתעמת עם פוטין בשאלות הרות-גורל, אבל אפשר לעשות כן בשאלות שוליות. יתר על כן, לא היה צריך אפילו להגיע לכלל איסור על כניסתו. היה אפשר להניא את זקני אבו גוש מהזמנתו. עניין אחד הוא אם הפטריארך של מוסקבה רוצה זכויות על מגרש הרוסים בירושלים, ועניין אחר בתכלית הוא אם מושל של פרובינציה רוסית קטנה רוצה להקים מסגדים.

      מאחר שקדירוב נהנה ממידה קטנטנה של אהדה בין לאומית — חוץ מידידותו האישית המרשימה עם השוטה ז׳ראר דפארדייה — אני סמוך וּבטוח שאיש לא היה מתלונן על ביטול אשרת הכניסה שלו. אגב, חוץ מחמאס וּמאיראן, לפי דעתי איש אינו חושב את אבו גוש לשטח כבוש.

      תודה על הערותיך, בוריס.

  2. בוריס הגיב:

    שכרה של האינטימיות עם הרוסים פשוט וברור: אם אתה שומר על האינטרסים המובהקים שלך, הם תמיד יבינו אותך, גם אם לא יאשרו את זה רשמית. אבל אם אתה דורך להם על היבלות מתוך עיקרון נעלה כלשהו בלבד’ הם ישנאו אותך ולא יסלחו ולא ישכחו.

    אתה צודק לחלוטין, שאין למדינת ישראל המעמד למלא תפקיד של נמר נגד הדוב הרוסי, ולנסות ללמד אותו הגינות מה היא.

    אז מה החוכמה לאמץ תפקיד צִרעה, העוקצת את ישבן הדוב. הרי הדוב לא ישנה את התנהגותו, הצִרעה תהפוך לגורם מעצבן, אולי אפילו ללא זכות קיום. קדירוב הוא הנציג הרשמי של פוטין בצ’צ’ניה, אתה בועט בו — כאילו נגחת בפוטין.

    בוריס

  3. ישראל ש. הגיב:

    מאמר נוקב ומעניין, שום דבר דומה לא התפרסם בעיתונות “הרגילה”.

    למעשה הסברת בראשית דבריך מדוע ישראל התקשתה למנוע את המהלך מלכתחילה, מה גם שקדירוב מוצג על ידי הרוסים כלוחם נועז בקיצוניות האסלאמית, יעד שישראל שותפה לו.

    נכון שהוא עצמו אינו בעל משקל רב, אך למנוע ממנו להשקיע ביעד נעלה לכאורה של בניית מסגד הייתה נתפסת על ידי הרוסים כמהלך עוין כלפיהם.

    אפשר גם לשאול מדוע וכיצד ישראל תומכת (וכנראה מפעילה שתדלנות משמעותית) למען השלטון מצרי החדש, שטבח ביריביו ועתה גזר מוות על למעלה מ-500 איש. מי כמוך יודע שמוסר ופוליטיקה אינם ידידי נפש, ולא רק אצלנו. ראה נא ענייני סוריה.

    ושאלה היסטורית: אם לא ממוצא צ’צ’ני — מה למיטב ידיעתך מוצא אנשי אבו-גוש?(זכורני במעורפל ש”זקני הכפר” ציינו באוזניי לפני שנים שאכן מוצאם משם.)

    ישראל ש.

    • יואב קרני הגיב:

      שאלות מצוינות, ישראל. אינני יכול לטעון לעקיבוּת בתשובות עליהן.

      שיורו של המשטר הצבאי במצרים חיוני לחלוטין לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל. כשזה מגיע לשכנות מיידיות, אין מנוס מלהכיר במציאוּת.

      לפני שלושים שנה לא יכלה אפריקה להאמין למראה עיניה, כאשר הנשיא האולטרה-רדיקלי של מוזמביק, מרקסיסט-לניניסט, חתם הסכם לשכנות טובה עם דרום אפריקה של האפרטהייד.

      איך הוא יכול? תהו אז רבים.

      תשובתו נחקקה בזכרוני: ״שני דברים שאי אפשר לבחור — אח ושכן״.

      גנרל א-סיסי, אני חושש, עוד יטבע יום אחד בדם שהוא שופך. הוא יוּבל לפני שופטים כפי שהובל מובארק, כפי שהובלו עריצים באמריקה הלטינית. אבל כל זמן שהוא שם, אין לנו מנוס מלאחל לו ימים טובים וארוכים.

      אין כל סיבה, לעומת זאת, לאחל ימים כאלה לרמזאן קדירוב. אם צ׳צ׳ניה אינה מעניינה של ישראל, אין כל סיבה שאיש הדמים הזה יציב את כף רגלו על אדמת הארץ.

      אשר לצ׳צ׳ניוּת של אבו גוש: שמע, אינני יודע יותר ממה שכתבתי. אינני יכול להכחיש את השורשים הצ׳צ׳ניים. אני יכול רק להעמיד אותם בספק, ולקווֹת שידענים גדולים ממני ירחיבו את הדיבור, או יעמידוני על טעותי.

      קיבלתי תגובה אחת, כנראה מבן אבו גוש, אבל הוא נמנע מלהגיב על בקשה סטנדרטית שאני שולח למשתתפים חדשים לאמת את זהותו. אינני יכול אפוא לפרסם את תגובתו.

      נקודה אחת שהוא העלה היתה שצאצאי ה״צ׳צ׳נים״ המקוריים עזבו את אבו גוש לפני 200 שנה. אם זה נכון, זה מערפל עוד יותר את טענת הצ׳צ׳ניוּת, (א) מפני שקשה להאמין בגירסה הזו בלי הוכחות של ממש; ו (ב) מפני שאם אין עוד ״צ׳צ׳נים״ אז מה הצורך בעליית קדירוב לרגל?

      אם תצליח להיזכר מי מזקני הכפר דיבר באוזניך על המוצא הצ׳צ׳ני, אולי נוכל לבקש מהם ראיות, אם יש ראיות. עד אז נראה לי שהסיפור הזה לוּט בערפל מיתי, ומישהו שלף אותו מן המגירה לצרכים פוליטיים. זה רק ניחוש, לא ידיעה.

  4. אלכס ג. הגיב:

    יואב, שוב תודה על המאמר מרחיב הדעת.

    נכון, כמו כל יוצא רוסיה גם אני יודע שקדירוב הוא בהמה גסה ומושחתת, אבל גם אני נאלץ להסכים עם בוריס, מתוך התנגשות גמורה בין עולמי העֶרכּי היהודי לבין raison d’état מובהק. חייבים לשאוף לצמצם למינימום התנגשויות כאלה, אבל יש שהן בלתי נמנעות.

    אני גם מאשר את הקביעה של בוריס, הפעם באמת מתוך ידע ולא מתוך הערכות ספקולטיביות: הרוסים יקבלו אותך בשקט אם הם מבינים שאתה מתנגד להם במשהו בגלל אינטרסים גיאו-אסטרטגיים מובהקים (כמו למשל, הם מעולם לא התרעמו על פגיעת חיל-האויר של ישראל בשיירות נשק לסוריה ולחזבאללה, שהיו עמוסות בכל טוב הארץ מרוסיה, מפגזים ועד טילים). אבל אבוי לנו אם הרוסים באמת יראו בדבר פעוט כזה [ביקור קדירוב] התנהגות צרעתית להכעיס.

    נתחיל בזה שאי אפשר להבחין בין קדירוב לפוטין, הרי הכול מתואם ומאושר על ידי פוטין, וּשלוּחוֹ כשולחו. כך שאי אפשר לראות את זה רק כפגיעה בקדירוב ולא בפוטין.

    שנית, אני משער לעצמי שרוב עמך ישראל לא שמע מעולם על קדירוב, ועצם העלאת הסוגייה תגרום לפרסומו.

    דווקא מפני שרוסיה היא סמכותנית (=אוטוריטרית), היחסים עם השליט חשובים מאוד. הרי יש גם יהודים ברוסיה, ולפוטין אין ספור אמצעים למרר לנו את החיים (בתור מדינה, וּבתור עם בתפוצות) אם ירצה בכך. מה גם שהרוסים כעם נוטרים ונוקמים, אלא שבפוטין התכונות האלה מועצמות מאוד.

    זאת ועוד: ככל שבאוקראינה תשתרר ותלך אנרכיה כך יקשה יותר למערב וגם לנו להבין מי שם טוב ומי שם רע.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, אלכס, ותודה, בוריס. נאמנה עליי עדותכם.

      אבל אני מתקשה לקבל את הגיונו של אלכס בעניין הזה. אתה אומר בעצם, אלכס, שפוטין ינהג ביהודי רוסיה כמו היה בני ערובה, וייקום בהם על כל פגיעה קטנטנה ביוקרתו או בסדר היום שלו.

      כלפי זה אני יכול להשיב בקלות רבה מדיי, שאת ההיגיון הזה היה אפשר גם להחיל על המשטר הסובייטי, כאשר היהודים אמנם היו בני ערובה. סוף סוף, ישראל יכלה להחליש את קשריה עם המערב, לגלות הבנה לאינטרסים סובייטיים, לרסן את יהודי אמריקה במסעם נגד הסובייטים, לדבר על לבם של בעלי בריתה בקונגרס שלא לחוקק את תיקון ג׳קסון-ואניק המפורסם, אשר שלל מברית המועצות הקלות סחר חשובות.

      אם אינני טועה, גם בוריס, גם אלכס היו דוחים היגיון כזה לפני שלושים שנה.

      אני לא הצעתי שישראל תעמוד בראש מסע רב-יבשתי נגד קדירוב. אני רק הבעתי את דעתי שהיא היתה צריכה לשלול ממנו את הבמה בתיאטרון אבו גוש. היה אפשר להסדיר את זה בשקט: בלי אשרת כניסה, בלי הזמנה מזקני אבו גוש.

      אני מודה שהייתי נכון הרבה יותר לקבל תגובה שהיתה מזכירה לי, או רומזת לי, על שירותים מיוחדים שהעניק קדירוב לענייננו, או לעניינם של יהודים. אולי הוא פתח שער, אולי הוא העניק מקלט, אולי הוא איפשר בריחה. כבר היו דברים מעולם, ואני נתקלתי בהם במרוצת מסעותיי לקווקז.

      אבל אם הסיבה היחידה שקדירוב הורשה לעשות לביתו ולשמו בישראל היא הצורך שלא לעקוץ את ישבנו של פוטין, אני מעז להגיד שזו אינה סיבה מספקת.

      אני חושב ששלומה וגאוותה של ארץ, כל ארץ, יוצאים נשכרים אם היא מראה מפעם לפעם שלא כל מהלך צריך להימדד בתועלת מיידית. יתר על כן, אפילו חישובים של תועלת אינם מצדיקים התעלסות באוהבים עם קדירוב, כשם שחישובים כאלה לא הצדיקו את הסובלנות שישראל נהגה בראשי מדינות-דמה שחורות בדרום אפריקה, אשר הציפו את ישראל בתחילת שנות ה-80.

      הברית עם האפרטהייד הסבה לישראל נזק ארוך-טווח עצום ממדים. צריך להביא בחשבון את האפשרות שברית עם פוטין נגד עמי הקווקז תניב נזק ארוך טווח. אני אמנם כופר בצ׳צ׳ניוּת של אבו גוש (ומזמין ידענים גדולים ממני לתקן אותי ללא היסוס) — אבל אי אפשר לכפור בנוכחותם של אלפי צ׳רקסים בארץ, החושבים שרוסיה היתה האסון הגדול ביותר של עמיהם.

  5. אלכס ג. הגיב:

    יואב, אני נוטה להסכים עם הנימוק שלך, אבל כאן זה יותר עניין של מידה: לפעמים צריך לעקוץ אבל לפעמים צריך ללקק.

    לגבי מה שהיה לפני שלושים שנה: אכן זו הטעות הגדולה ביותר של המשטר הסובייטי: לרדוף ציונות ויהדות. אין לפוטין סנגורים טובים יותר מיהודים מסוימים, לאוו דווקא רוסים.

    אבל בוא נגיד, אני חושד, מתוך הכרות עם המערכות שלנו, שפשוט לא התעמקו בנושא, שבטוחני שאיש בארץ מלבדך לא מתעניין בזה במיוחד.

  6. בוריס הגיב:

    כולנו חסידי עקרונות נשגבים וכולנו שבויי התועלתנות. לפעמים להיות “כדאייניק” פשוט מטופש, לפעמים זה מציל חיים.

    היכן להתוות קו מפריד, זה כבר שייך לאומנות המדינאי. כולנו מודעים לנזק תדמיתי כבד בשל ידידות עם האפרטהייד, אבל אולי אנו לא כל כך מודעים לתמורות שנבעו מכך לפיתוח נשק שמעולם לא אישרנו את קיומו ברשותנו.

    • יואב קרני הגיב:

      אני חושב, בוריס, שאנחנו מוּדעים גם מוּדעים. אני על כל פנים מוּדע.

      האם מותר לכרות ברית עם השטן? האם כל האמצעים מקדשים את המטרה?

      התשובות אינן עניין למדינאי בלבד. הן עניין לבעלי מצפוּן, שאת קולם צריך לשמוע מפעם לפעם. פוליטיקה קיומית אמנם אינה עניין להתחסדות, ולא הכול יכול להישקל במאזניים אֶתִיוֹת. אבל ויתור מלא על טענות של מוסר שקוּל כנגד ויתור על משפט ועל צדק. לא חוכמה לגדל ילדים בלי ייסורי מצפון.

  7. בוריס הגיב:

    אני מסכים עם כל מלה. משטן יש להתרחק. מותר ללחוץ לפוטין יד אם אתה מקפיד לרחוץ ידיים אחר כך.

    ובדרום אפריקה כיום קיימת אפלייה בוטה של לבנים. איזה עולם …

Leave a Reply for אלכס ג.