”המלחמה הפטריוטית הגדולה“ הקטנה של ולדימיר פוטין

האם נשיא רוסיה השתגע? לא. השתגעו רק מי שקיוו כי רוסיה תיפטר מהרגלים אימפריאליים של 300 שנה. אויביו של פוטין הם צללים היסטוריים מתארכים מתחילת המאה ה-18 ומאמצע המאה ה-20. אבל נצחונות על הצללים ההם אינם מעמידים את רוסיה בעמדת פתיחה טובה למלחמה קרה חדשה

״איפה יעצור פוטין״, ספק-שואלת, ספק-נאנחת הכותרת הראשית בעתון הזה, ׳וייֶסטי׳, היוצא (בלשון הרוסית) בקייב, תשעה-עשר במארס. זה היה לאחר השלמת ההשתלטות הרוסית על חצי האי קרים, לאחר ששני אנשי צבא אוקראינים נורו שם למוות, ואגב איומים להמשיך את ההתפשטות הרוסית באוקראינה

״איפה יעצור פוטין״, ספק-שואלת, ספק-נאנחת הכותרת הראשית בעתון הזה, ׳וייֶסטי׳, היוצא (בלשון הרוסית) בקייב, תשעה-עשר במארס 2014. זה היה לאחר השלמת ההשתלטות הרוסית על חצי האי קרים, לאחר ששני אנשי צבא אוקראינים נורו שם למוות, ואגב איומים רוסיים להמשיך את ההתפשטות באוקראינה

רוסיה המסכנה. בימי זוהרה של האימפריה הסובייטית, כאשר רגליה עמדו במרכז אירופה, היא היתה יכולה לסגור את האוטוסטרדה למערב ברלין, וּלשבש כלאחר יד את קצב פעימות הלב של המערב. עכשיו היא יכולה רק לאיים שהיא תפרוק עול ותצרח בשעות המנוחה. סגן שר החוץ שלה אומר, שאם אמריקה והאיחוד האירופי יעמדו על דעתם להעניש את רוסיה, היא, רוסיה, תשנה את דעתה על איראן.

המערב יכול להיבהל, מפני שהמערב נוח מאוד להיבהל; אבל הוא גם יכול להציע לרוסיה לשקול את התוצאות של מעצמה איסלאמית רדיקלית גרעינית בגבולה הדרומי. רעיון מצוין, בהתחשב בזה שלרוסיה יש שש שכנות מוסלמיות מיידיות, שלא לדבר על מיעוטיה המוסלמיים הנרגנים בצפון הקווקאז. לשון אחר, המערב יכול לחשוף את הבלוף הרוסי.

יש כמובן למערב מה להפסיד, אם רוסיה תעדיף פוטיניזם על פני פרגמטיזם. רוסיה יכולה להחליט, שאינה רוצה עוד לשתף פעולה במלחמה בטירור. אבל היא תהיה אחד המפסידות העיקריות.

היא יכולה לנתק את כל אספקת הגאז לאירופה, או לשבש אותו, או לייקר אותו. אבל היא תחדל בזה להיות שותפת רצינית בסחר בין לאומי, וּממילא אין לה העמדה המונופוליסטית בשוק הגאז האירופי שהיתה לה לפני עשר שנים.

היא גם תצטרך להביא בחשבון עוד כמה תוצאות של התנהגותה, כמו הצטרפות של אוקראינה מכוּוצת לנאט“ו; אפילו של איחוד מולדובה עם רומניה. זה לא סביר כרגע, אבל אם פוטין ייענה להפצרות הרוסים במזרח מולדובה, ויספח גם אותם, לשאר מולדובה לא תהיה בררה. איחוד עם רומניה יקצר באופן דרמטי את דרכה של מולדובה לנאט“ו ולאיחוד האירופי.

התנהגות רוסיה גם תחליש את ההתנגדות לצירוף גרוזיה/גיאורגיה לנאט“ו. אפשר להעלות על הדעת מצב, שבו טורקיה תהיה השושבינה של מהלך כזה, כאשר המתח בים השחור עומד בסימן עליה, והסולטן ארדואן מרגיש מאוים מדרום ומצפון.

מה אמר בן גוריון?

מה שונה הוא הים השחור של 2014 מן הים השחור של 1984, למשל. לפני שלושים שנה הוא היה כמעט אגם רוסי. גרוזיה ואוקראינה היו רפובליקות סובייטיות, ורומניה ובולגריה היו חברות בִּברית וארשה. עכשיו, שתי האחרונות חברות בנאט“ו; אוקראינה המכוּוצת תיטה עוד יותר מערבה; גרוזיה איבדה רבע משטחה לרוסיה ב-2008, ואין כל סיכוי שהיא תצטרף מרצון אל תחום ההשפעה הסובייטי. בדרום הקווקאז, רק ארמניה הקטנה והפגיעה מוכנה להיות ואסאל רוסי.

אם לא השתבשה דעתה של רוסיה לחלוטין, היא יודעת שזו נקודת-התחלה רעה מאוד למלחמה קרה נגד המערב. הפגנות העונג הלאומני ב‘דוּמה‘, הפרלמנט הרוסי, השבוע, היו טובות לצורכי פנים. אבל הן רק הגבירו את שיעורי הבחילה מרוסיה בחו“ל. פוטין אמנם נוהג לעתים קרובות כמו האמין בכלל הבן גוריוני הישן, ”לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים ה[רוסים]“. אבל אפילו בן גוריון לא האמין בכלל.

לפוטין יש כמובן אחד-עשר אזורי זמן, טיפה יותר ממה שהיו לבן גוריון. אולם אחד-עשר האזורים האלה אינם מעניקים לו יציבות אוטומטית. לברית המועצות היו שלושה-עשר אזורים, ותראו מה קרה לה.

עניין רציונלי בהחלט הוא לצפות לרציונליוּת מצד נשיא רוסיה. חוץ מזה שרציונליות היא עניין יחסי. בברית המועצות היו שולחים מתנגדי משטר להסתכלות פסיכיאטרית. זו היתה הגדרה חלופית של שפיוּת. השיטה הסובייטית אמנם הניחה, כי התנגדות לקיומה היא משהו שבין פשע פוליטי לבין סטיה קלינית. אין זה כלל מן הנמנע, שפיענוח כוונותיו של פוטין מצריך הגדרה חלופית של רציונליות.

”בַּאנדֶרוֹבצי“ עליך, מוסקבה

רק סטיפאן באנדרה היה חסר להם. אנדרטא לזכרו בלביב (לבוב), במערב אוקראינה, מעוזם של הלאומנים

רק סטיפאן באנדרה היה חסר להם. אנדרטא לזכרו בלביב (לבוב), במערב אוקראינה, מעוזם של הלאומנים

רמז למצב הדעת הפוטיני אפשר למצוא באסוציאציות ההיסטוריות שלו. הוא חזר ודיבר בשבועות האחרונים על סטיפּאן בּאנדֶרַה (Bandera), אפילו הזכיר אותו בנאום הסיפוח של קרים השבוע. הוא מצא הצדקה לסיפוח בנוכחותם הניכרת של ה“באנדֶרוב‏‎צי“, תומכי באנדרה, במחאות הרחוב, שהפילו את הנשיא יאנוקוביץ‘ בחודש שעבר.

באנדרה, אגב, מת. זה כבר. הוא הורעל, בגאז ציאניד, בידי מתנקש של הק.ג.ב, משטרת הבטחון הסובייטית. זה קרה ברחוב במינכן, ב-1959. בית משפט גרמני הרשיע את המתנקש, וגזר עליו שמונה שנות מאסר.

(שיטות הרצח האלה התפתחו במרוצת השנים. ב-1978 חוסל דיסידנט בולגרי בלונדון באמצעות מטריה מורעלת. לפני שבע שנים חוסל עריק מן הק.ג.ב בלונדון באמצעות פולוניום, כימיקל רדיואקטיבי. ב-2004 נעשה נסיון להרעיל את מועמד האופוזיציה הפרו-מערבית לנשיאות אוקראינה.)

באנדרה היה אחד הנבלים הגדולים ביותר של העידן הסובייטי. הוא היה יליד מערב-אוקראינה, או גליציה, שהיתה חלק מפולין בין שתי מלחמות העולם. הוא שָׂנֵא את כל מי שחשב לאויבי אוקראינה: קומוניסטים רוסים, יהודים ופולנים. לימים, אנשיו ישחטו נציגים של כל שלוש הקטגוריות, בשיעורים דומים של אכזריות.

הוא עשה יד אחת עם הנאצים, והציע את שירותיו עוד לפני פלישת היטלר לברית המועצות, ב-1941. הוא רצה הרבה יותר ממה שהיטלר היה מוכן לתת: מדינה אוקראינית עצמאית.

בניגוד לגרמנים של מלחמת העולם הראשונה, אשר חיפשו משתפי פעולה, והיו מוכנים להעניק מראית-עין של עצמאות לאוקראינה, הנאצים לא היו מעוניינים בשום עזרה. הם הניחו שיוכלו לכבוש את החלקים האירופיים של ברית המועצות,  ולשעבד אותם. האוכלוסיה הסלאבית נועדה לשרת אותם — או להיות מגורשת מזרחה.

לאחר הפלישה, הגרמנים הסיקו שבאנדרה מסכן את יעדיהם. הוא נעצר, והוחזק זמן מה במחנה ריכוז, אם כי כאסיר פוליטי מיוחס, לא כתת-אדם המיועד לחיסול. אחר כך הוא הורשה לחיות בשקט בברלין.

ב-1944, כאשר הרייך השלישי נכנס לשלב הסופי של חייו, הנאצים ניסו לחזור וּלהשתמש בבאנדרה, כדי לעכב את התקדמות הסובייטים מערבה. בתקופה ההיא, ה׳באנדרובצי׳ רכשו את המוניטין המלווה אותם עד היום הזה: של קלגסים פשיסטיים. לא ברור אגב אם הם רצחו יותר יהודים, או יותר פולנים קתוליים. באנדרה סיים את המלחמה כפליט באיזור הכיבוש המערבי של גרמניה, אם כי אנשיו הוסיפו לנהל מלחמת גרילה נגד הסובייטים עוד כמה שנים.

בעיני לאומנים אוקראינים, באנדרה הוחזק מאז ומעולם כאחד הגיבורים הגדולים של תנועת העצמאות. סניגוריו ניסו ככל יכולתם לטהר אותו מן השרץ של בריתו עם היטלר. הם גם טוענים (למשל, בערך של באנדרה במהדורה האנגלית של וויקיפדיה), כי הוא לא היה אנטישמי בתור שכזה, אלא רק על פי הנסיבות. זאת אומרת, איבתו ליהודים לא היתה גזעית, או דתית, אלא נגעה לזָרוּתם, או לשיתוף הפעולה שלהם עם אויבים אחרים של אוקראינה. שנאת הקומוניסטים תפסה אצלו מקום הרבה יותר חשוב, טוענים חסידיו.

׳באנדרובצי׳ צועדים בתהלוכת לפידים מעוררת אסוציאציות בחוצות לביב (לבוב), לציין את יום הולדתו ה-105 של סטיפאן באנדרה (גזיר מן העתון הגרמני ׳זידוייטשה צייטונג׳, עשרים-ואחד בפברואר. הצילום עצמו הוא של סוכנות הידיעות הצרפתית AFP)

יאללה, באנדרה, יאללה! ה׳אולטראס׳ של קבוצת הכדורגל ׳קַרפַּטִי׳ לביב (לבוב) מניפים כרזה ענקית של באנדרה, עם המלים ״באנדרה גיבורנו״, במהלך משחק עם קבוצת ׳שאחטאר׳ של דונייצק. דונצייק היא עיר עם רוב רוסי במזרח אוקראינה; לביב היא הגדולה בערי המערב, מָעוּזם של לאומנים ושל רדיקלים ימניים. אנשי באנדרה התנדבו לעזור לצבא הגרמני ולאס.אס בתנועתו מזרחה, בקיץ 1941. על הקשר בין ימין רדיקלי באירופה ובין משחקי כדורגל נכתב די הרבה, גם בעברית. הנה קישור לסקירה ממצה באנגלית (צילום: וויקיפדיה)

יאללה, באנדרה, יאללה! ה׳אולטראס׳ של קבוצת הכדורגל ׳קַרפַּטִי׳ לביב (לבוב) מניפים כרזה ענקית של באנדרה, עם המלים ״באנדרה גיבורנו״, במהלך משחק עם קבוצת ׳שאחטאר׳ של דונייצק. דונייצק היא עיר עם רוב רוסי במזרח אוקראינה; לביב היא הגדולה בערי המערב, מָעוּזם של לאומנים ושל רדיקלים ימניים. אנשי באנדרה התנדבו לעזור לצבא הגרמני ולאס.אס בתנועתו מזרחה, בקיץ 1941. על הקשר בין ימין רדיקלי באירופה ובין משחקי כדורגל נכתב די הרבה, גם בעברית. הנה קישור לסקירה ממצה באנגלית (צילום: וויקיפדיה)

בול הדואר, שאוקראינה הנפיקה ב-2009 לציון יום השנה המאה להולדת באנדרה. היא אפילו האצילה עליו, לאחר המוות, את עיטור הכבוד העליון שלה -- ועוררה מורת רוח עצומה בקרב המיעוט הרוסי

בול הדואר, שאוקראינה הנפיקה ב-2009 לציון יום השנה המאה להולדת באנדרה. היא אפילו האצילה עליו, לאחר המוות, את עיטור הכבוד העליון שלה — ועוררה מורת רוח עצומה בקרב המיעוט הרוסי (המקור: המהדורה האוקראינית של וויקיפדיה)

הפוליטיקה של האנדרטאות

בימי שקיעתה של ברית המועצות התחיל באוקראינה נסיון לרומם את באנדרה. דיוקנאותיו הונפו בכיכרות המרכזיים של קייב, לתדהמתם של רוסים ולמגינת לבם. לאחר העצמאות, ב-2007 הוצבה  אנדרטה שלו במרכז לביב (לבוב), הגדולה בערי מערב אוקראינה. ב-2009 צוין יום הולדתו המאה בבול דואר. ב-2010, הנשיא דאז ויקטור יושצ‘נקו (ההגיה היא "יוּשֶנקַה״), זמן קצר לפני סיום כהונתו, העניק את עיטור הכבוד העליון, ”גיבור אוקראינה“, לבאנדרה באמצעות נכדו.

מאזפה נגד פטר הגדול
מתוך ׳פולטבה׳ לאלכסנדר פושקין, בתרגומו של יואל נץ


מ ר י ה
תְּשׁוּבָה רוֹצָה אֲנִי לִשְׁמֹעַ;
אַל תְּכַלֶּה מִלִּים לַשָּׁוְא.

מ ז פ ה
כְּדֵי שֶׁשּׁוּב תֵּדְעִי מַרְגּוֹעַ –
לָךְ אֲגַלֶּה הַכֹּל עַכְשָׁו.

רָקַמְתִּי עִם רֵעַי מַחְשֶׁבֶת,
וְהַפֵּרוֹת בְּשֵׁלִים עַכְשָׁו:
שָׁעָה שֶׁל מַעַשׂ מִתְקָרֶבֶת –
מוֹעֵד לְמַאֲבָק נִכְסָף.
כְּבוֹד אֻמָּתֵנוּ בֶּעָפָר; שָׁם,
כְּמוֹ בַּשִּׁפְחָה הַחֲרוּפָה,
רוֹדֶה בָּנוּ שִׁלְטוֹן שֶׁל וַרְשָׁה,
אוֹ מִתְעַמֵּר שִׁלְטוֹן מוֹסְקְבָה.
הִנֵּה אוּקְרַאיְנָה עֹל שׁוֹמֶטֶת,
וּבָא הַתּוֹר כְּבָלִים לִשְׁבֹּר:
אֲנִי מֵנִיף כְּנֶגֶד פֶּטֶר
אֶת נֵס הַמֶּרֶד וְהַדְּרוֹר.

המחווה הדווקאית ההיא נועדה לשפר את סיכוייו האלקטורליים של יושצ‘נקו. היא לא שיפרה. לעומת זאת, היא עוררה מורת רוח עצומה בין דוברי רוסית. משרד החוץ במוסקבה פרסם הודעת גינוי למעשה ה“מתועב“. למרבה העניין, ממשלת הרפובליקה האוטונומית של חצי-האי קרים עירערה בפני בית המשפט העליון בקייב. ב-2010 נבחר נשיא חדש, ויקטור יאנוקוביץ‘, והוא מיהר לשלול את העיטור.

בינואר השנה, בעיצומן של ההפגנות בקייב נגד יאנוקוביץ‘, אלפים צעדו ברחובות  לציין את יום הולדתו ה-105 של באנדרה. בשביל רוסיה וּבשביל תומכיה, המערכה בקייב נעשתה רֶפּליקה מוקטנת של מה שרוסים מוסיפים לקרוא ”המלחמה הפטריוטית הגדולה“, הלוא היא מלחמת העולם השניה.

(כתב-הגנה על רגישותו ההיסטורית של פוטין, ועל השפעתם של ניאו-פשיסטים באוקראינה, אפשר לקרוא ב ב׳לוס אנג׳לס טיימס׳, ׳האיום הפנימי באוקראינה׳, שלושה-עשר במארס 2014.)

זו לא היתה הפעם היחידה שבה היסטוריה, רחוקה אפילו יותר, השתרבבה אל העימות הרוסי-אוקראיני. לפני חמש שנים הודיעה אוקראינה שהיא תעמיד אנדרטה בעיר פּוֹלטַבַה, איזור של דוברי רוסית, לכבוד צ‘יף קוזאקי משלהי המאה ה-17, ששמו היה מַאזֶפַּה. האנדרטה נועדה לכבד את מאזפה על ”מאבקו לעצמאות אוקראינה מרוסיה“. בעיני הרוסים, מאזפה היה משוקץ מאז ומעולם, גירסה מוקדמת של באנדרה. הוא שיתף פעולה עם מלך שוודיה בנסיון להרוס את המדינה הרוסית, שעתה זה התחילה להתפשט לעבר אירופה.

משרד החוץ הרוסי גינה את האנדרטה של מאזפה. אפילו 300 שנה ויותר לא יכלו לצנן את הזעם הרוסי הקדוש. האנדרטה לא הוצבה, בסופו של דבר. ברחובות חצי האי קרים התנהלו התכתשויות רחוב, כאשר לאומנים אוקראינים הופיעו שם עם דיוקנאות של מאזפה (כתבתי על מאזפה ברשימה קודמת).

אחד משטרי הכסף הראשונים שהנפיקה אוקראינה לאחר עצמאותה נשא את דיוקנו של ההטמאן הקוזאקי האחרון, איוואן מאזֶפַּה, המורד במלכות מתחילת המאה ה-18. בהיסטוריוגרפיה הרוסית, צארית סובייטית, שמו נעשה מופת של בגידה במולדת. באוקראינה נעשה נסיון לרומם אותה למעלה (המפוקפקת מבחינה היסטורית) של לוחם עצמאות. השטר נושא-המאזפה שלח מסר לא-רצוי לרוסים של אוקראינה

אחד מִשִטרי הכסף הראשונים, שאוקראינה הנפיקה לאחר עצמאותה, נשא את דיוקנו של ההטמאן הקוזאקי האחרון, איוואן מאזֶפַּה, המורד במלכות מתחילת המאה ה-18. בהיסטוריוגרפיה הרוסית, צארית וסובייטית, שמו נעשה מופת של בגידה במולדת. באוקראינה נעשה נסיון לרומם אותו למעלה (המפוקפקת מבחינה היסטורית) של לוחם עצמאות. השטר נושא-המאזפה שלח מסר לא-רצוי לרוסים של אוקראינה

זמן ל“פוטינולוגים“, אבוי

מי אנחנו כי נלין על עמים המקדישים עודף תשומת לב לעבר רחוק, ומוכנים אפילו להילחם עליו. אבל בכל זאת, צ‘יף קוזאקי שבשרו היה לרימה? האם הוא קאזוּס בֶּלי?

נראה בעליל שהקדמנו מאוד לחוג את התמוטטותה של ברית המועצות. היא אמנם נפלה, שמה נמחק מן הקטלוג הדיפלומטי, דגליה הוסרו מן התרנים, והעגה האידיאולוגית המעייפת שלה מוגבלת למועדוני-חברים לניניסטיים עבשים. אבל לא נמחק כלל מצב הדעת הרוסי האימפריאלי, שֶיִחֵד אותה.

מצבי-דעת, אבוי, אינם נמחקים בִּן-לילה, לפעמים לא בִּן-דור. השאלה היא מה קורה במרוצתו של דור-המעבר. ראינו מה קרה לגרמניה, לאחר התמוטטות הקיסרות ב-1918. דור-המעבר לא היה ארוך מספיק ויציב מספיק כדי לאפשר לדור חדש, רציונלי ולא-אימפריאלי, לבוא אל העולם, להתבגר ולמשול.

תקופת המעבר ברוסיה, מן האימפריה אל פדרציה דמוקרטית, השתבשה כמעט תיכף לתחילתה. לליברלים ולדמוקרטים לא היה מושג מה לעשות בַּחֵרוּת הפתאומית. המשטר הישן נפל, אבל לא הובס. עקבותיו לא נמחו. הוא חזר וצץ בכל מיני אופנים, במהירות ניכרת.

צירוף בלתי מתקבל על הדעת של נסיבות הפך את ולדימיר פוטין לאביר המשטר הישן. בשבילו, 1709 היא אתמול אחר הצהריים, ו-1939 היא היום בבוקר. הנסיון לפענח את ברית המועצות הניב אסכולה של ”סובייטולוגים“, אשר שלטה ברמה, וּפירנסה את הלהיטות לקַלף משהו מסודות האימפריה הסובייטית. ”פוטינולוגיה“ תהיה הרבה פחות מעניינת, מפני שיש בה הרבה פחות ניואנסים. למרבה המזל, רוסיה גם הרבה פחות חשובה. אבל היזהרו לכם, הפוטינולוגים באים, הפוטינולוגים באים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם. (מה חבל שתגובות מעניינות, הראויות לפרסום, מתקבלות עם כתובת דואל בדויה. הן אינן מתפרסמות.)

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יואל נץ   ביום 22 במרץ 2014 בשעה 18:08

    יישר כוחך! הרשימות שלך מקיפות ומדויקות להפליא.

    חשבתי שאולי תמצא עניין בתרגום העברי של הפואמה "פולטבה" מאת אלכסנדר פושקין, שראתה אור לאחרונה בהוצאת "גוונים" בתרגומו של יואל נץ, שבה רוקם המשורר עלילה מרתקת סביב דמותו של מַאזֶפַּה.

    לצד "פולטבה" מצויים בספר תרגומיהן של הפואמות "השבוי הקווקזי", "פרש הנחושת" ו"גבריאלידה" מאת א. פושקין. ספר פואמות זה משלים מפעל תרגום שארך כשלוש שנים, והוא כולל גם את הרומן בחרוזים "יבגני אוניגין" ואת הפואמה הידועה "רוסלן ולודמילה".

    • יואב קרני   ביום 22 במרץ 2014 בשעה 18:43

      בעונג רב. כל תרגום קלאסי לעברית הוא חדשות טובות, תרגום של פושקין הוא חדשות נפלאות. אני אמנם חיפשתי נוסח עברי של ׳פולטבה׳, ומה מאוד אני שמח להפנות את אורחיי אל תרגומיך. (הנה קישור לרשימה על תרגומי יואל נץ.)

      אם תרצה לתת כאן כמה שורות מ׳פולטבה׳, אשמח מאוד להביא אותן במסגרת בגוף הרשימה.

  • אלכס ג.   ביום 22 במרץ 2014 בשעה 23:45

    על פוטינולוגיה:

    מובן שקשה לחשב את צעדיו הבאים של פוטין, אבל אפשר לפחות להבין את עולמו הרוחני.

    ראשית, כמה מלים על היותו בוגר ק.ג.ב, ועל אי יכולתו לגוון מקורות, בניגוד לתורת המודיעין. אם מה שכתוב בוויקפידיה האנגלית נכון (נראה שזה רציני בסך הכול), פוטין התחיל את דרכו בארגון כבלש זוטר בריגול הנגדי שעסק בענייני פנים, דיסידנטים וכו'. אותו דבר בערך הוא עשה במזרח גרמניה, ועבד בשיתוף פעולה עם שטאזי. הוא מעולם לא היה "רזידנט" – אמן הריגול הסובייטי במערב – שהרי יש הבדל תהומי בין עבודה במדינת חסות סובייטית לבין עבודה במערב גרמניה או בצרפת.

    הוא הוצב במזרח גרמניה בין 1990-1985, וחזה במו עיניו בהתמוטטות המשטר, שהוא, פוטין, הופקד על הגנתו. אין ספק שזה הטביע חותם על השקפתו.

    רמת המחיה במזרח גרמניה היתה גבוהה הרבה יותר מאשר בברית המועצות. יתכן מאוד שלמשטר כזה נכסף פוטין אצלו בבית: מעין משטר סובייטי, אבל ללא תורי-לחם, ועם רווחה כלכלית: הרי זה מה שהשניא את המשטר הסובייטי על המוני העם הרוסי.

    יש לציין שמודיעין חוץ היה מאז ומעולם נספח של המשטרה החשאית. זה המצב בכל המדינות הלא-דמוקרטיות. יתר על כן, המודיעין הסובייטי תמיד הצטיין ביכולת איסוף, אבל מעולם לא ביכולת פרשנות וניתוח.

    השירות המקביל בק.ג.ב ל״טיבת המחקר״ של אמ"ן היה מעין מקום גלות לקצינים בלתי מוצלחים, ומעולם לא היתה לו יוקרה של גאוות יחידה. וכל זה מדוע? מכיוון שהמודיעין בברית המועצות, כבשאר הדיקטטורות, לא נועד לספק מידע אמין ואובייקטייבי על היריב, אלא לאשר את קו המפלגה. לכן על מנתחי המידע היה תמיד לדעת מהי עמדת הפוליטביורו, הגוף המכוון של המפלגה, ולכתוב ניירות=עמדה בהתאם. היסטוריון המודיעין כריסטופר אנדרו מעמיק בסוגייה הזו.

    במודיעין הסובייטי (וכמובן שבאיראני, בשירותי ביון ערביים וכו') אין הבחנה ברורה בין איסוף למחקר, ואין מחקר-אויב במובן של נסיון להבין איך ומדוע "אנחנו" נתפסים כך או אחרת בעיני היריב, ואיך היריב יפרש פעולות כאלה או אחרות שלנו.

    לבוגר מערכת כזאת אין יכולת אנליטית, הנדרשת בדרך כלל, נניח, מאיש אמ"ן או MI-6 [הביון הבריטי]. בניגוד להצהרותיוף פוטין עסק בעבודה, המאפיינת יותר שוטרים עם ז'רגון פלילי כמו בסרטים סובייטיים, ולא אנשי מודיעין כמו, נניח, קים פילבי [הבוגד הבריטי המפורסם, שערק לבסוף למוסקבה]. אגב, כדאי לדעת שהק.ג.ב הפוסט-סטליני (דווקא הוא) לא חיסל במיוחד, ולא עינה דיסידינטים עינויים פיזיים. פוטין הוא גם כזה: סמכותני (=אותוריטרי), אבל בלי דם על הידיים.

    אשר להשקפת עולמו, פוטין מרבה לצטט את כתביו של איוון איליין, פילוסוף רוסי שולי, שהבולשביקים גירשו מרוסיה, ומת בניכר בשנות החמשים של המאה שעברה [ראו-נא בעניין הזה גם את טורו של דייוויד ברוּקס ב׳ניו יורק טיימס׳, ״פוטין אינו יכול לעצור״, ארבעה במארס 2014.]. לא זו בלבד שפוטין מצטט אותו, אלא במצוותו ספרי איליין מחולקים לעובדי-מדינה. אפשר אפוא להניח שזה אכן מורו ורבו.

    מה הם אם כן עיקרי משנתו של איליין?

    ברוסיה צריך לקום משטר מעין-פשיסטי, אבל בלי "הגזמות" של נאציזם, בולשביזם ו"דמוקרטיה פרלמנטרית שהיא מבוי יצירתי". הוא בפירוש התנגד לאנטישמיות ולרדיפות על רקע לאומי גזעי. אבל כחוט השני עוברת ביצירתו האמונה הבלתי מעורערת שהרוסים הם עם מדוכא, שהמערב שונא אותם וזומם לפרק את רוסיה, שהמערב מתעב את הנצרות הפרבוסלבית.

    במתאר הכללי, התפיסות האלה די תואמות את מה שפוטין מחולל: משטר סמכותני (=אותוריטרי), רך יחסית במונחים מזרח תיכוניים או סובייטיים, עם חופש כלכלי פחות-או-יותר, עם לאומנות רוסית גיאופוליטית — אבל לא אנטישמיות, ולא שובניזם רוסי מסורתי. (ניאו-נאצים רוסים מתעבים את פוטין: הרי על אף הרטוריקה שלו, הוא נמנע מביטויים גזענים, ודווקא בתקופת שלטונו מעולם לא היו כל כך הרבה מהגרים מן הקווקז ומן ה׳סטאנים׳ של מרכז אסיה במוסקבה.)

    ההשקפה הזאת עשויה להיראות כהעדר אידיאולוגיה של ממש, מה שרק מגביר את כוחו של פוטין: מצד אחד בוגרי הק.ג.ב שולטים במדינה, הורחבו הסמכויות של שירותי הביון למיניהם, אבל מצד שני יש הרגשה שמאחוריהם אין אידיאולוגיה קונקרטית. ממילא אין תחושת המחנק של ימי ברית המועצות.

  • אלכס ג.   ביום 22 במרץ 2014 בשעה 23:45

    רוסיה ואיראן:

    כאן המצב די ברור. רוסיה רואה באיראן בעלת ברית, ובוודאי שאינה חוששת מרדיקליותה. היחס הזה לאיראן, כמו גם יחסה של איראן לרוסיה, תואם לחלוטין את הדפוס הההיסטורי. נכון שרוסיה "מייעצת" לאיראן לנטוש את התכנית הגרעינית הצבאית שלה, אבל עושה זאת "בנחת".

    א) לרוסיה ארסנל גרעיני, המסוגל להחריב את העולם כולו, ובוודאי שאין לה צורך לחשוש מכמה פצצות הירושימה שאיראן תייצר (אם וכאשר). מה גם שאיראן זוכרת שרוסיה כבשה חלקים של איראן מפעם לפעם, עוד מימי גריבויידוב ועד סטלין, והיא יודעת כיצד להתנהל כדי שלא להכעיס את רוסיה.

    מעניין שגם יחסה של איראן כלפי רוסיה הוא דואלי. מצד אחד, רוסיה היא השכן הדובי הכובש והדורס; מצד שני, הכיבוש הסטליני היה ללא שפיכות דמים, ובאיראן מעולם לא היתה שנאה כלפי רוסיה כמו כלפי אנגליה או אמריקה.

    גם בימי חומייני, ועל אף איבתו הגלויה כלפי רוסיה, שתי הארצות התנהלו בזהירות. איראן חלשה, וגם פצצות העתיד וטיליו אינם מפחידים, בוודאי לא את רוסיה. הרי כל אחד מגדיר איום לפי מידותיו. הטילים האיראניים יכולים להגיע ללא שום בעיה להרצליה ולתל אביב – אבל לא למוסקבה או לפריס. ידוע גם שמנהיג איראן מעריץ את התרבות הרוסית ואת הספרות הרוסית בפרט.

    ב) איראן גם לא רדיקלית, חוץ מאשר כלפי ישראל וארצות הברית. (הרי זו הבעיה הנצחית בהגדרת מתינות או רדיקליוּת: בהשוואה למה וביחס למי?) רוסיה רואה באיראן השיעית בלם טבעי נגד טאלבאן באפגניסטן ונגד ג'יהאדיסטים סונים בכלל.

    כאן זו כבר פרנויה רוסית. הם חוששים מהשפעות ג'האדיות על האוכלוסיה המוסלמית ברוסיה וב"סטאנים" של מרכז אסיה. לכאורה החשש הגיוני, אבל רק לכאורה. רוב המוסלמים בתחומי רוסיה הם מוסלמים "בערך", אולי שותים פחות וודקה ולא אוכלים חזיר. לא באוזבקיסטן ששם "אסלאם אלסאם", אבל דווקא שם יש רודן ברוטלי, אסלאם קארימוב, מן הסחבקים הטובים של פוטין.

    אין לאיש יכולת מכנית לקומם אוכלוסיה זו נגד רוסיה, אלא אם כן מישהו מאמין שהסי.איי.אי ארגן את ה״אירו-מיידאן בקייב״. על כל פנים, איראן נראית לרוסים כחסם בפני הסונים. זאת בנוסף לתמיכתם המשותפת באסד ובהתמודדות עם החוצפה המערבית, מה שחמנייאי קורא "אסתכבאר ג'האני" (ההתנשאות העולמית). אפשר להגדיר בוודאות את היחסים האלה כ"כאן גרים בכיף וולדימיר ועלי".

    ג) ולסיום הערה קטנה: עקרונית, ההערכה הרוסית בדבר האיבה בין איראן לשאר העולם המוסלמי הסוני צודקת ונכונה. אין לאיראן בעלות ברית אמיתיות וחזקות, כמו גם לרוסיה בעצם (הרי "לרוסיה אין ידידים אלא הצבא והצי שלה"). המסקנות האופרטיביות לגבינו הין שתים:

    1) שאין שום שחר לחשש שתקיפה באיראן תגרום לאיזושהי אפוקליפסה כלל-מוסלמית. איפה? בפקיסטן ששם רוצחים שיעים כל שני וחמישי?

    2) נכון להיום, מדינת ישראל חייבת לעשות כל מה שביכולתה להימנע מהיגררות שלנו לעימות, אם הדבר יתפתח לסוג של עימות בין-גושי בין רוסיה למערב. אין לנו צורך באויבים חדשים.

  • לאנה   ביום 22 במרץ 2014 בשעה 23:54

    נהניתי כמו תמיד.

    השאלה היא אם אירופה וארצות הברית חכמות כמוך, ויבינו שאין להן מה לפחד מלהטיל סנקציות על רוסיה, או שהן יחזרו לעידן המלחמה הקרה בלי לשים לב שגם אז כמו עכשיו הכל רקוב, והפגנת הכוח היא אכן לצורכי פנים.

    הסובייטולוגים המערביים מעולם לא הצליחו לפענח את רוסיה כמו שצריך. אחת הסיבות היתה שהם החילו את תפיסותיהם המערביות על רוסיה, וזה פשוט לא עבד. כך הן נכשלו בחיזוי התמוטטותה. אגב, ברוסיה השינוי יכול לבוא רק מלמעלה (כמו בתקופת אלכסנדר השני) ובמקרה כזה אין מה לדבר על דמוקרטיה.

    שמחה לדעת שיש תרגומים חדשים של פושקין לעברית. כיוון שאני יכולה לקרוא את הטקסט במקור, נותר לי רק לקוות שזה תרגום מעולה. הייתי לפני יומיים בארכיון התיאטרון בבית אריאלה, וראיתי שם תרגומים ישנים של שלונסקי לפושקין, אשר גם הומחזו. אני לא חובבת גדולה של תרגומיו…

  • מיקי ל.   ביום 24 במרץ 2014 בשעה 18:38

    בלוג נהדר, ואפילו התגובות מעולות. תודה!

  • אלון סמולר   ביום 26 במרץ 2014 בשעה 16:59

    נהנה כמו תמיד מכתיבתך המלומדת והמלמדת רבות.
    לדעתי השמטת משתנה חשוב בכל הניתוח, והוא שקיעת המערב המתרחשת לעינינו.(ואין כאן המקום להרחיב)
    פוטין ניצל בחוכמה הזדמנות פוליטית שנקרתה בדרכו ולדעתי זו רק שאלה של זמן שינסה עוד מהלך.

  • דרור מ.   ביום 27 במרץ 2014 בשעה 10:54

    בקריאת בלוג זה והתגובות שלו אני משלים את ההשכלה החסרה לי!

    תודה!

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: