סטנלי פישר, מס‘ 2, איזה יופי, כמה חבל

לא רע בשביל הילד היהודי ממאזאבוקה. לאחר שירות לאומי בישראל הוא עומד להתיישב על הכורסה הכמעט-הכי-גבוהה בהיכל השיש של הפדרל ריזרב בוושינגטון. הנה כמה ניחושים של מה שמתרוצץ במוחו, על המזל הטוב ועל המזל הרע, על הזכיות ועל ההחמצות

ביום ה׳ בערב, שעון ישראל, הסב סטנלי פישר אצל שולחן העדים בוועדת הבנקאות של סנאט ארה“ב. זה עמד להיות שימוע קצר וענייני. האיש נשוא הפנים ועתיר הנסיון אינו מעורר אלא הערצה. האצבעות יורמו, ומינויו כנראה יאושר ללא קושי. הוא יהיה המשנה לנגיד הבנק המרכזי של ארה“ב, או, בתואר הרשמי, ”סגן יושב ראש הפדרל ריזרב“.

בגיל 70 יתחיל ד“ר פישר את השלב הבא בקריירה המרתקת שלו. הנער היהודי העני, שגדל במאזאבוקה,  במושבה הבריטית של צפון רודזיה (זמביה של ימינו), היה חסר מנוחה כמעט מאז ומעולם. חוסר המנוחה העמיד אותו סמוך מאוד לפיסגה בבנק העולמי, בקרן המטבע הבין לאומית ובסיטיגרופ, אבל כנראה מנע ממנו את הפיסגה עצמה.

נגידים כשחקני חיזוק

האומנם לנגידי בנקים צריכה להיות נאמנות טריטוריאלית, או שהם צריכים להתמנות על פי כישוריהם בלבד, כמו מנכ“לים ויושבי ראש של תאגידים מסחריים?

השאלה אינה תיאורטית מעיקרה, ואינה נוגעת רק לסטנלי פישר, שהיה אתמול ישראלי (עם אזרחות כפולה) ועכשיו הוא אמריקאי (עם אזרחות כפולה).

קחו למשל את מארק קרני (אין קשרי משפחה). הוא התמנה בפברואר 2008 לנגיד הבנק המרכזי של קנדה, רק שבעה חודשים לפני המפולת בארה“ב. קנדה עברה בשלום את המשבר, לא מעט בזכותו. ביולי 2013 הוא נעשה נגיד הבנק המרכזי של בריטניה (טכנית, של אנגליה). היו לו רק עשרים-וששה ימי צינון.

מולדתו של סטאן פישר, זמביה, גילתה את האופציה עוד ב-1990, כאשר מינתה בנקאי קנדי מקוובק, ז‘אק בוסייר (Bossiers), לנגיד הבנק המרכזי שלה. בוסייר באמת התנהג כשחקן-חיזוק בין לאומי. מייד לאחר זמביה הוא התחיל לייעץ לבנק המרכזי של ג‘מייקה, ושנה אחת אחר כך התמנה לנגיד הבנק הג‘מייקי.

לפני שנתיים, פורים 2012, חמד לו ג‘רוסלם פוסט לצון, ופירסם מתיחת-חג: סנטלי פישר פורש מבנק ישראל, כדי להתמנות לנגיד הבנק המרכזי של זמביה. לא קרה, אם כי מי יודע, החיים לפעמים מותחים יותר מכל מתיחה.

אם נגידים הם בני-חליפין, מדוע לא בעצם שרי אוצר? בדצמבר 2005 התפאר בנימין נתניהו, שעתה זה פרש מממשלת שרון, כי הוא קיבל הצעה להיות שר האוצר של איטליה. האיטלקים, הוא גילה, התקנאו בהצלחתה הכלכלית של ישראל בהנהגתו. היה לי אגב הכבוד להרחיב את הסיפור הזה, ולכלול בו שיאים עוצרי נשימה. הקורא מוזמן להשתעשע, או לכעוס.

הוא מצא אותה רק במקום אחד, בישראל, בדרגה של אומץ אישי ושל מסירות. היה משהו ממין ה Noblesse Oblige, ”האצילות מחייבת“, בהתאזרחותו ובהתגייסותו. בתרבות האנגלו-סאקסית, בייחוד באמריקה, אפשר לחזור ולפגוש את התופעה הזו: אנשים מצליחים עושים הפסקה בקריירה הפרטית, שובתים לזמן מה מעשיית כסף, ועושים משהו לטובת הציבור.

חוץ מזה שסטנלי פישר תמיד העדיף קריירה ציבורית, תמיד רצה לעמוד בעין הסערה. והוא חזר ועמד בה, ולפעמים מילא תפקיד מרכזי בשיכ‏‎ּוּכה. אבל לא תמיד עמדה לו סבלנותו, ולא תמיד האירו לו הנסיבות פנים. שנותיו בישראל היו כנראה זמן של נשיכת שפתיים בלתי פוסקת. גם כאשר הוא הציל את ישראל מהרגליה המגונים ביותר, ועזר להצילה מקטסטרופה, הוא חשב על הגבהים האולימפיים של וושינגטון.

אל נא תהיה עיננו צרה בו. חרדתו לישראל לא היתה אופורטוניסטית, ולא היתה העמדת פנים. היא עמדה תמיד סמוך מאוד לראש שמחתו. אבל ד“ר פישר לא נועד לדגי הרקק.

הוא היה מתמנכ“ל

ד“ר פישר היה קורבן על מזבח ההסכמה האבסורדית של אמצע המאה שעברה: נשיאות הבנק העולמי תהיה נחלת אמריקה, בעוד שמנכ“לות קרן המטבע הבין לאומית תינתן לאירופה. ההסכמה ההיא נועדה לנחם את אירופה הפצועה והשוקעת, שלארה“ב לא יהיה מונופול פיננסי. זו היתה מחווה ריקה. לארה“ב כמובן היה מונופול, והמנכ“ל האירופי (בדרך כלל צרפתי, אבל גם גרמני) הוזמן לשכון כבוד בפינה הצפון-מערבית של רחוב 19 על שדרות פנסילווניה בוושינגטון, מול בניין המשרדים של הבנק העולמי, ורק חמישה רחובות מן הבית הלבן. בהיעדר הסכמה כזאת, ד“ר פישר היה מתמנכ“ל כמעט ללא ספק עוד לפני שנים.

רצונה של אמריקה והעדפותיה היו חקוקים על מצחה של קרן המטבע. אבל האירופים, בייחוד הצרפתים, עמדו בכל התוקף על זכותם למנות קונטיננטלי לכהונה. במרוצת השנים, התמעט והלך משקלן של הדמוקרטיות המערביות במשטר הפיננסי הבין לאומי. השגות התחילו להישמע על החלוקה הארכאית של הכהונות.

בסוף שנות ה-60 יכלה ארה“ב למנות את בוב מקנאמארה, שר ההגנה הכושל של מלחמת וייטנם, לנשיא הבנק העולמי, מבלי שנשמע קול צפצוף (הוא אגב היה נשיא מצוין). אבל כאשר ג‘ורג‘ בוש הבן התעקש למנות את פול וולפוביץ לנשיא הבנק, ב-2005, בצל התפקיד הרה-האסון שוולפוביץ מילא במלחמת עיראק השניה, לא-אמריקאים יצאו מגדרם מכעס. אויבי וולפוביץ, בתוך הבנק ומחוצה לו, הצליחו להיפטר ממנו שנתיים לאחר מינויו (נשיא הבנק מתמנה לחמש שנים, עם סיכויי הארכה).

מה היה קורה אילו סטנלי פישר היה באמריקה, לא בירושלים, כאשר התפנתה נשיאות הבנק העולמי ב-2007? מה היה קורה, כאשר חזרה והתפנתה ב-2012? פישר היה יכול להיות מועמד טבעי בשתי הפעמים. גם ההיעדרות הגיאוגרפית, גם הזיהוי האינטימי עם ישראל, עמדו לו לרועץ.

”המועמד האפריקאי“

להיטותו להיות בגבהים השולטים של הכלכלה העולמית קיבלה אישור, כאשר טען, ב-2011, לירושתו של דומיניק סטראוס-קאהן בקרן המטבע הבין לאומית. הצרפתים לא היו מוכנים לוותר על זכותם הטבעית למנות את המנכ“ל הבא. אף על פי שלא היתה להם זכות כזאת, לאיש לא היה חשק מיוחד לריב אתם. בסופו של דבר, בחירתם, כריסטין לאגאר (Lagard), שרת האוצר בממשלת סארקוזי, היתה רבת השראה. גב‘ לאגאר נהנית מיוקרה ומהערכה, ואפילו מדובר בה עכשיו לכהונה של ”נשיאת אירופה“. אבל היא היתה עורכת דין, עם נסיון מוגבל מאוד בפיננסים בין לאומיים. ד“ר פישר היה משכמו ומעלה מכל העם.

להיטותו של נגיד הבנק המרכזי של ישראל לא להיות נגיד הבנק המרכזי של ישראל קיבלה צביון כמעט-קומי, כאשר ניסה להציג את עצמו כ“מועמד אפריקאי“ למנכ“לות קרן המטבע. נו, כן, הוא נולד בזמביה. מי יודע, אילו התנדב להיות נגיד הבנק המרכזי של זמביה במקום זה של ישראל, אולי אפריקה היתה אפילו תומכת בו. אבל גם כך, תורה של אפריקה להתייצב בפסגות השולטות עדיין לא הגיע. הוא יגיע, אולי עוד בימי חייהם של מקצתנו, אבל זה ייקח עוד דור או שניים.

ביקום פרללי, הכיתוב לתמונה הזו היה יכול בקלות להיות: יושב ראש הפדרל ריזרב, סטנלי פישר, מארח את הנגיד הישראלי בנימין שלום ברננקי בג׳קסון הול, ווייאומינג. ביקום הזה, ד״ר פישר היה האורח רב-החן. פייננשל טיימס, 2 ספטמבר 2012 (גזיר העתון כוּוַץ בתוכנת עריכה לצורך עימוד)

ביקום פרללי, הכיתוב לתמונה הזו היה יכול בקלות להיות: יושב ראש הפדרל ריזרב, סטנלי פישר, מארח את הנגיד הישראלי בנימין שלום ברננקי בג׳קסון הול, ווייאומינג. ביקום הנוכחי, ד״ר פישר היה האורח רב-החן מן הפרובינציה הרחוקה והאקזוטית. ׳פייננשל טיימס׳, 2 בספטמבר 2012 (גזיר העתון כוּוַץ בתוכנת עריכה לצורך עימוד)

במקום לפרוט שקלים

מכל החמצותיו של ד“ר פישר, שום החמצה לא תשווה לנגידות הבנק המרכזי של ארה“ב. זה הפרס הגדול של הפיננסים הבין לאומיים. לא קשה לנחש מה חלף במוחו, כאשר חברו הוותיק מספסל הפרופסורים, בן שלום ברננקי, התמנה לעמוד בראש הפדרל ריזרב בשנת 2006. הוא, ד“ר פישר, היה יכול להיות שם, ללא קושי, עם הרבה יותר נסיון, עם הרבה יותר הבנה של ההקשר הגלובלי (פישר היה אחד המנחים של ברננקי בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה (=מכון) הטכנולוגית של מסצ׳וסטס, MIT, בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה).

עינו בוודאי לא היתה צרה בברננקי, אבל כאשר הצטלם עם הנגיד האמריקאי, במרוצת הפיסגה הבנקאית המפורסמת של ג‘קסון הול בוואיומינג לפני שנה וחצי, והצילום נמרח על עמודיהם הראשונים של עתונים בכל העולם, אולי עלה בדעתו ששינוי קטן מאוד היה יכול לשלוח את ברננקי לירושלים ואותו, את סטאן פישר, היה יכול להפוך למארח בג‘קסון הול.

במקום לפרוט שקלים ולהתנצח עם חברי כנסת מלומדים-למחצה, הוא היה יכול לנהל את פעולת ההצלה של כלכלת העולם. מי יודע, אולי הוא היה אפילו מקדים ומונע את ההתמוטטות של 2008, אם מניעה כזאת היתה בכלל בידיו של בן-תמותה.

אבל אולי הוא לא היה רפובליקני מספיק בשביל ג‘ורג‘ בוש הבן. הוא אמנם שירת פעם מזכיר מדינה רפובליקני, ג‘ורג‘ שולץ (שולץ, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד, הפקיד אותו ואת הרברט סטיין על הצלתה של כלכלת ישראל ב-1985. סטיין, יהודי חם, היה לפנים יועצו הכלכלי הראשי של הנשיא ניקסון). יתכן אפוא, שבוש היה פוסח עליו ב-2006.

מה שלא כן ברק אובמה ב-2012, כאשר הגיע הזמן להחליף את ברננקי. אל חצי הגמר של גביע הפדרל ריזרב הגיעו בקיץ 2012 שניים: ג‘אנט יילן, כלכלנית יהודיה מקליפורניה, אשר שימשה יועצת בכירה בבית הלבן; ולארי סאמרס, הכלכלן היהודי המפורסם, לשעבר שר האוצר, לשעבר יועץ בכיר בבית הלבן, לשעבר נשיא אוניברסיטת הרווארד, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי. עם רקורד כזה, סאמרס היה המנצח הבטוח. חוץ מזה שהיו לו פה גדול ועיניים גדולות, והוא הקדים להימאס על רוב מכריו וגם על חלק ממוקיריו.

סאמרס היה כמעט אחיו התאום, או לפחות בן-דודו התאום של סטנלי פישר. היה קשה לד“ר פישר לצפות בעוד עמית אקדמי וחברתי העולה לגדוּלת הגדוּלות, אל מה שקוראים באנגלית מדוברת commanding heights — ולדעת שהוא חזר והחמיץ את השעה לרגל בחירות גיאוגרפיות ודרכוניות.

הרבה הרבה פחות, הרבה הרבה יותר

סאמרס נשר ברגע האחרון, וִיבֵלה את שארית חייו (שליט“א) בנשיכת שפתיים. ד“ר פישר התפטר בזמן מבנק ישראל. אולי הוא חשב כבר אז על האפשרות שיוצע לו מושב במועצת המנהלים של הפדרל ריזרב. חייו של איש ציבור שאפתן כוללים בהכרח שתדלנות בלתי פוסקת לטובת התפקיד הבא, והוא נרמז אל-נכון שיש לו סיכוי. אף על פי כן, הקפיצה החוזרת אל השירות הציבורי האמריקאי היא עוצרת-נשימה.

הוא היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, מס‘ 2 למעשה; הוא היה סמנכ“ל קרן המטבע הבין לאומית, מס‘ 2 למעשה וגם להלכה; הוא היה סגן היושב-ראש של סיטיגרופ, בימי זוהרה, מס‘ 2 לפחות מפני הכבוד. עכשיו הוא יהיה מס‘ 2 בפדרל ריזרב, כהונה שהיתה תמיד הרבה, הרבה פחות חשובה ממס‘ 1, אבל עומדת להיות הרבה, הרבה יותר חשובה כאשר נושא אותה סטנלי פישר. מס‘ 2, מה לעשות, הוא החוט השזור לאורך הקריירה המפוארת שלו.

 בגיל 70 רוב האנשים אינם מתחילים פרקים ארוכים חדשים. אבל ד“ר פישר אינו כאחד האנשים. הוא זוכר, כנראה טוב מרובנו, שדאנג שאופינג התחיל את הרפורמות הגדולות של סין בהיותו בן 74, ושינה בזה את פני העולם. קצת חבל שהוא לא יהיה הנשיא הבא של ישראל (או של זמביה), אבל איך אפשר שלא לשמוח בשמחתו. אזרח העולם הואיל להאציל מחוכמתו עלינו, ואנחנו נמצאנו נשכרים מאוד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • TLK   ביום 16 במרץ 2014 בשעה 13:25

    "אולי הוא היה אפילו מקדים ומונע את ההתמוטטות של 2008, אם מניעה כזאת היתה בכלל בידיו של בן-תמותה."

    בני-תמותה יצרו את הנסיבות להתמוטטות. בני-תמותה יכלו גם למנוע אותה. פישר הוא חלק מאותה חבורה. לזכותו יאמר , הוא הרבה יותר סימפטי . לפחות כלפי חוץ.
    ובכלל, התפיסה שדברים הם בלתי נמנעים לדעתי היא פטליסטית (הודו משפיעה, אין ספק). הרבה שטויות נמנעות (סוריה, לוב, נקווה גם אוקראינה) , העניין הוא שכאשר משהו נמנע שוכחים מהר, כאילו זה מובן מאליו. הקטסטרופות נשארות איתנו זמן רב.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: