מי יעצור את פוטין

זמן של זכרונות היסטוריים: 70 שנה בדיוק לגירוש עמי הקווקאז בידי סטאלין, שואה מקבילה שנשכחה מלב. פוטין אינו מתחרט. לא על הצ‘צ‘נים, לא על הצ‘רקסים, לא על הגרוזינים. הוא הבטיח עוד לפני 14 שנה שינסה להחזיר את רוסיה אל גדולתה. הוא מממש את ההבטחה. האם שווה המחיר של נסיון לעצור אותו? לא כל פייסן הוא צ‘מברלין, לא כל דיקטטור הוא היטלר. אבל לפעמים יש הרגשה שבאמת כבר היו דברים מעולם

״המצית״, על שער ׳דר שפיגל׳, עשרה במארס. מתככים בברכיו אובמה, מרקל, קמרון (מה פתאום קמרון?). הקנצלרית מניפה דגל לבן קטן

״המצית״, על שער ׳דר שפיגל׳, עשרה במארס. מתחככים בברכיו אובמה, מרקל, קמרון (מה פתאום קמרון?). הקנצלרית מניפה דגל לבן קטן. ״מי יעצור את פוטין״?

הרחק ממחוזות הזכרון הרוסי, או העולמי, השבועות האחרונים ציינו את יום השנה השבעים לגירושים ההמוניים של שלושה עמים מוסלמיים מן הקווקאז אל מדבריות הקרח של מרכז אסיה ושל סיביר. זה היה אקט של גנוציד (=ג‘נוסייד), ומקובל להניח שרבע המגורשים, אולי יותר, נספו.

שואתם של עמי הקווקאז מעולם לא הוכרה. איש לא עמד למשפט נירנברג על הנסיון לחסלם. בסוף ימי ברית המועצות, ובזמן הקצר של הדמוקרטיה הרוסית, נעשה נסיון לעורר רגשי אשמה היסטוריים בין הרוסים, אבל הוא לא עלה יפה. רגשי אשמה מועילים לזיכוך הנפש, מפחיתים את שיעורי הצדקנות, ויפים לכל עם. הם יפים שבעתיים לעם, שממשלתו, הנבחרת או הלא-נבחרת, שירתה את האינטרסים הלאומיים שלו באמצעות השמדת עם.

שלושת העמים שגורשו בסוף פברואר ובתחילת מארס 1944 היו הצ‘צ‘נים והאינגושים של צפון-מזרח הקווקאז והבלקרים של מרכז הקווקאז. עוד עם אחד גורש כמה חודשים קודם, הקרצ‘אים של צפון-מערב הקווקאז. עם מוסלמי נוסף של איזור הקווקאז, הטורקים המסחטים, גורשו באותו הזמן מגרוזיה. במאי 1944 גורשו הטטרים של חצי-האי קרים. בין המגורשים היו גם הקלמיקים, עם בודהיסטי בדרום רוסיה.

סטלין העניש אותם קולקטיבית על שיתוף פעולה עם צבא הכיבוש הגרמני במרוצת כמה חודשים של מלחמת העולם השניה. היה משהו באשמה, אבל רק משהו. לא-מעט יחידים אמנם שיתפו פעולה. הצ‘צ‘נים והאינגושים לא  נפלו אפילו תחת כיבוש גרמני. אלפי צפון-קווקאזים לחמו בשורות הצבא הסובייטי נגד הגרמנים, לא פעם בגבורה מיוחדת.

ימי השנה לגירושים צוינו כבדרך אגב, ועוררו לכל היותר משיכת כתפיים.

רוסיה של בוריס ילצין דווקא האצילה מעמד של ”קרבנות דיכוי“ על ניצולי הגירוש, מה שהעניק להם את הזכות לנסיעה חינם באוטובוס.

ילצין עצמו התנצל בפומבי. אבל בשנה החמשים לגירוש, 1994, רוסיה יצאה למלחמה נגד הצ‘צ‘נים. הערכות מעמידות את מספר הרוגיה של המלחמה ההיא על 60,000 (אולי חציים רוסים, שנהרגו בהפצצות הרוסיות הכבדות על גרוזני, בסוף 1994 ובתחילת 1995. ללמדכם כמה חרדה רוסיה לגורל אחיה ואחיותיה, שבשם שלומם פלשה לקרים, ועוד תפלוש למקומות אחרים.)

"23 בפברואר 1944", אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ'צ'נים האינגושים.  צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

“23 בפברואר 1944”, אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ’צ’נים האינגושים. צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

עם קטנטן מעבר להרי החושך

הצ‘צ‘נים עשו מה שעושים עכשיו הרוסים של חצי-האי קרים: הם השתמשו בזכותם להגדרה עצמית.

הם רצו לפרוש מן הפדרציה הרוסית, ולכונן מדינה עצמאית. סוף סוף הם סופחו לרוסיה, בעל כורחם, רק באמצע המאה ה-19, וחזרו והתנגדו לסיפוח הזה. הם אפילו גברו על רוסיה בסיבוב הראשון של המלחמה, בזכות הצירוף של עורמה וגבורה, לצד שחיתות ורפיון בצד הרוסי.

בספטמבר 1996, הרוסים הכירו דה-פאקטו בעצמאות צ‘צ‘ניה. אף אחד מן העמים המורדים בתולדות רוסיה לא נחל הצלחה כזאת: לא הקוזאקים, לא הפולנים, לא האוקראינים, לא הגרוזינים ולא שבטי מרכז אסיה, או העמים הילידים של סיביר.

למרבה הטרגדיה, לצ‘צ‘נים לא היה מושג מה לעשות בעצמאותם.

רדיקלים אסלאמיים, שתפסו טרמפ על מאבקה הלאומי של צ‘צ‘ניה, ניסו להפוך אותה לאחת המעבדות הראשונות של הג‘יהאדיזם העולמי. עצמאותו של עם קטנטן מעבר להרי החושך לא עניינה אותם אף כמלוא הנימה, אלא במידה שיכלה להועיל לאסלאמיזציה של כל הקווקאז ולהחלשת רוסיה.

התוצאה היתה התפוררות המדינה הצ‘צ‘נית. היא הפכה ליצואנית נטו של אלימות ושל טירור, של חטיפות ושל מעשי רצח. נסיון של ממשלתה לשים קץ לנוכחות הג‘יהאדיסטים היה מאוחר מדיי וחלקי מדיי.

 המתכון הצ‘צ‘ני של פוטין

צ‘צ‘ניה החלישה את הדמוקרטיה הרוסית, ובסופו של דבר סיפקה את המסמרים לארונה. היא חזרה והמחישה את משבר המשילות ברוסיה.

התבוסה בצ‘צ‘ניה השפילה את רוסיה עד עפר, וחשפה את קלונו של הממסד הפוליטי והצבאי. היא חיזקה את המגמות הלאומניות, שונאות הזרים, הגזעניות והאנטי-מערביות.

הנשיא ילצין החליף את ראשי הממשלה שלו כמו גרביים לעת קיץ. לבסוף, בקיץ 1999, נפלה בחירתו על  קצין-ביון אלמוני, שזה מקרוב הצטרף לממשלתו כשר לענייני בטחון-פנים.

ראש הממשלה החדש החליט מייד לצאת למלחמה שניה נגד הצ‘צ‘נים. שמו היה ולדימיר פוטין. בן-לילה הוא המריא אל פסגת הפופולריות. שלושה חודשים אחר כך הוא ירש את בוריס ילצין החולה. ששה חודשים אחר כך הוא נחל נצחון מוחץ בבחירות לנשיאות. מאז, שמו מתחרז עם רוסיה.

פוטין מעולם לא גילה עודף של ייסורי מצפון, לא בעניין הצ‘צ‘נים, לא בעניין קווקאזים אחרים, וכנראה לא באיזשהו עניין אחר (למרבה הסקרנות, הוא דווקא התנצל בפני ההונגרים על הדיכוי הסובייטי של 1956, והשמיע התנצלות רפה ומסויגת על פראג 1968).

את התמוטטותה של ברית המועצות הוא חזר ותיאר כ“אסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20“, תיאור כה אבסורדי עד שאין אפילו טעם להתווכח אתו.

כאשר נשאל, זמן קצר לאחר שהושבע לנשיא, מה דעתו על הקומוניזם, הוא השיב ביובש לאקוני, ”חלום יפה, אבל לא מעשי“. נשיא רוסי אחר היה יכול גם להשיב, ”אסון גדול, חרפה מוסרית, בכיה לדורות“. ילצין אמר כדברים האלה ממש. לא פוטין. אף כי היה צעיר מילצין ב-20 שנה, הוא שמר אמונים לשיטה שמחלציה יצא.

"קורא  התיגר: פוטין נגד הדמוקרטיה, נגד המערב ונגד הכול״. על שער איקונומיסט לא השבוע, לא בשבוע שעבר, לא בחודש שעבר. דצמבר 2004. האם השער הזה יהיה תקף גם בעוד עשר שנים?

“קורא התיגר: פוטין נגד הדמוקרטיה, נגד המערב ונגד כל דיכפין״. על שער איקונומיסט לא השבוע, לא בשבוע שעבר, לא בחודש שעבר. דצמבר 2004. האם השער הזה יהיה תקף גם בעוד עשר שנים?

שבעים, מאה-חמשים, קרים

מה רב סמליות הוא חורף 2014, שבמהלכו מלאו שבעים שנה לגירושים; ובמהלכו התקיימה אולימפיאדת החורף בדיוק באותו האיזור בחוף הים השחור, שבו הושלם לפני 150 שנה (1864) גירוש הצ‘רקסים לקיסרות העות‘מנית; ובמהלכו השתמש פוטין בתירוץ שקוף, כדי לחזור ולכבוש את חצי האי קרים.

איזה זמן עתיר יובלות, עתיר ערגות, עתיר זכרונות של תוקפנות ושל כיבוש, עתיר רחמים עצמיים (כמה שהרוסים נרדפים, כמה שהם מסכנים, כמה שהעולם אינו צודק), עתיר ציניות, עתיר תרועות-נצחון וקריאות תיגר.

קצת קשה שלא לחזור ולהתפלא על הנסיבות. ארץ רבת-תרבות כרוסיה, עשירה בחוכמה, שהעניקה לעולם כמה מגדולי סופריו ומשורריו, מלחיניו וצייריו, המליכה על עצמה איש כל כך בינוני, כל כך צר אופקים, כל כך כוחני וחסר שאר-רוח. האומנם בידי האיש הזה מופקד גורלה?

השבועון הגרמני ׳שפיגל׳ מרח אותו בשבוע שעבר על עמוד השער שלו (ראו-נא בראש הרשימה הזו), עם הכותרת “המצית: מי יעצור את פוטין“. למרבה העניין, פוטין מצויר שם בדמות ענק, כאשר מנהיגי המערב — אובמה, מרקל מגרמניה, קמרון מבריטניה — כחגבים יִדמוּ.

”ראיתי את אויביי, הם תולעים“

צריך לחזור ולהתאפק, כשמתעורר החשק להשתמש באסוציאציות של שנות ה-30, בכל עניין שהוא. אבל כמה שהמצב הזה דומה לשנות ה-30, כאשר היטלר, התגלמות של בינוניות זעיר-בורגנית, הגיע לשלטון-יחיד, זירה אימה והצית דליקות. מולו התייצבו ננסים פוליטיים, מוגי לב וחסרי חוט שדרה, שניסו לעצור אותו בחלקת לשון ובכפיפות קומה. ”ראיתי את אויביי“, אמר היטלר לאנשי-סודו לאחר מינכן 1938, ”הם תולעים“.

האיפיון הזה היה לו לרועץ שנה אחת אחר כך, כאשר שכנע את עצמו ש“התולעים“ לא יעזו להכריז עליו מלחמה. הם הכריזו, ללא חשק, כמי שכפאם שד, רק מפני שהוא חזר ודחק אותם אל הקיר. תשעה חודשים אחר כך הוא עמד בפאריס, ושכשך את רגליו במימיה של תעלת לאמאנש. אשר אפשר להגיד על מלחמת העולם השניה, שהיתה מורכבת משתי מלחמות: ב״מלחמת התולעים״ היטלר ניצח ללא קושי;  הוא הפסיד, בסופו של דבר, במלחמתו על הענקים.

סוף שנות ה-30 עמדו בסימן הנסיון הבלתי-פוסק לנחש את היטלר, ממש כפי שאנחנו מנסים עכשיו לנחש את פוטין. לאחר אולימפיאדת ברלין של 1936 הוא נכנס אל שגרה של מנוחה ארוכה, כמעט נסיגה מן החיים, שהיתה מגיעה אל קצה בתנופה פתאומית של עשיה דרמטית. העולם דידה ממאניה אחת של היטלר אל המאניה הבאה.

פוטין אינו היטלר, בוודאי לא היטלר של ברברוסה ושל אושוויץ. אבל מוטב לזכור שהיה היטלר גם לפני הפלישה הרצחנית אל ברית המועצות, ולפני השמדת העם היהודי. זה היה היטלר המהמר הזהיר, שהתקדם באמצעות זיהוי חולשות, והכריז לאחר כל תביעה טריטוריאלית שהתמלאה, כי היא היתה ”התביעה האחרונה“.

”המדינות המלאכותיות“

עד שהתחיל את מלחמת העולם השניה, הרבה מאוד אנשים במערב, אולי רובם, היו מוכנים לקבל את הגיון דרישותיו. סוף סוף, מה פחות הגיוני מרצונה של גרמניה לחזור ולצרף אליה שטחים מיושבים בגרמנים, שנקרעו ממנה מתוקף תאונה היסטורית ואי-צדק מדיני?

"למות בשביל דנציג?״, שאל מאמר מאת מרסל דיאה, מן הדוברים הבולטים של הימין הפרו-פשיסטי בצרפת, לימים ממשתפי הפעולה הידועים ביותר לשמצה עם הנאצים. המאמר התפרסם במאי 1939

“למות בשביל דנציג?״, שאל מאמר מאת מרסל דיאה, מן הדוברים הבולטים של הימין הפרו-פשיסטי בצרפת, לימים ממשתפי הפעולה הידועים ביותר לשמצה עם הנאצים. המאמר התפרסם במאי 1939

הגרמנים דיברו בבוז על ”מדינות ורסאי“, שנתחמו על המפה בוועידת השלום  ב-1919. הן היו מלאכותיות, אמרו הגרמנים. והן אמנם היו מלאכותיות, ובוודאי לא התיישבו עם העיקרון החדש, הכמו-מקודש, של הגדרה עצמית לכל העמים.אוסטריה רוצה להיות גרמנית? שאלו דמוקרטים מערביים ב-1938, ומשכו בכתפיהם. מדוע שלא תרצה? הלוא היא גרמנית לכל דבר. אם האוסטרים אינם רוצים להתקיים בנפרד, מדוע צריך להכריח אותם?

הגרמנים של צ‘כוסלובקיה (”מדינה מלאכותית“, הסכימו המערביים) רוצים הביתה, אז מה? מה מכבודם של הצ‘כים ייגרע, אם יניחו לשלושה מיליון גרמנים להתאחד עם גרמניה?

ואם דנציג הגרמנית רוצה להיות גרמנית, מדוע לא? הכותרת הבלתי נשכחת של עתון צרפתי חשוב שאלה באביב 1939, ”למות בשביל דנציג?“ צ‘מברלין, פטרונן הגדול של כל המטריות השחורות, תירץ את בגידתו בצ‘כוסלובקיה בקיץ 1938 בזה ש“מדוע עלינו להילחם בשביל ארצות רחוקות, שעליהן איננו יודעים ולא כלום?“

לא תמיד הוגן לשפוט בחוכמה שלאחר מעשה. ב-1938, עשרים שנה בדיוק לאחר זוועת מלחמת העולם הראשונה, אירופים היו רשאים לשאול את עצמם אם הם רוצים לחזור ולהיקטל בהמוניהם. ואמנם הרעיון של מלחמה לטובת הצ‘כים אי-שם במרכז אירופה נראה משונה, מופשט, אולי פואטי. אילו יכלה להימנע מלחמת עולם, מדוע לא לנסות ולמנוע אותה?

עקרונות מקודשים

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים שהעיצומים ההססניים על איטליה הפשיסטית ב-1935, בגלל תוקפנותה הגסה כלפי חבש/אתיופיה, רק דחפו אותה אל זרועות היטלר. איש לא יצא נשכר, והן קירבו את מלחמת העולם השניה.

בעולם מורכב, מוטב שלא להפוך עקרונות מקודשים לסימני-דרך. פרגמטיוּת ומעשׂיוּת נחוצות מפעם לפעם, אפילו כאשר הן מנוגדות לצדק הטבעי. השאלה כמובן איך מגדירים ”מפעם לפעם“, ואיך נדע מה מחייב עמידה על עקרונות ומה לא.

(ישראלים יודעים ולא יודעים. הם יודעים למשל מה דעתם על אדישות העולם החיצון לנוכח הרפתקנותה הנפסדת של איראן. ”כולה רק ארבעים טילים“, העירו כמה כתבי-חוץ ציניים בירושלים למשמע הידיעה על תפיסת אניית הנשק האיראנית. מה הפלא שראש הממשלה נושך את שפתיו, ואת שפתינו, ושואל איפה העקרונות המקודשים. התשובה היא: הם נמצאים באותו מקום שבו נמצאת שתיקתה של ישראל לנוכח מעשי פוטין באוקראינה. זאת אומרת, לא רק ישראל פועלת, או שותקת, על פי צרכיה; גם אחרים עושים כן.)

מתי יחליט המערב שהגיעה השעה להתייצב נגד נסיונות פוטין להשיב על כנה את ”רוסיה הגדולה“? הוא אגב הקדים להודיע את כוונותיו כמעט 14 שנה מראש, כאשר חתם על ”תפיסה חדשה למדיניות החוץ הרוסית“, ביוני 2000. הוא אמנם לא קרא לתפיסה הזו ”מאיה ב‏‎ּארבַּה“ (”מיין קאמפף“, בתרגום הכרחי לגרמנית), אבל כמו המחבר ההוא, לא היו אצלו הפתעות.

מה שהם היו רוצים לעשות למדינות הבלטיות, מה שהם אולי עוד יעשו. כותרת בעתון רוסי, אפריל 2007, מדברת על ״בית המטבחיים״ של אסטוניה, שה SS הכפולה בשמה הופכת כמובן לסמל האס.אס הנאצי. לאומנים אסטוניים מחו אז נגד אנדרטה סובייטית בעיר הבירה טאלין. הרוסים המקומיים יצאו להגנתה. אילמלא הקדימה אסטוניה והצטרפה לנאט״ו, מאורע כזה היה מעניק תירוץ לרוסיה של פוטין לבוא להגנת האחים והאחיות (גזיר מן העתון ׳מוסקובסקי קומסומולייץ׳)

מה שהם היו רוצים לעשות למדינות הבלטיות, מה שהם אולי עוד יעשו. כותרת בעתון רוסי, אפריל 2007, מדברת על ״טבח עד העצם״ בטאלין, בירת אסטוניה. ה SS הכפולה בשמה של אסטוניה הופכת כמובן לסמל האס.אס הנאצי. לאומנים אסטוניים מחו אז נגד אנדרטה סובייטית בעיר הבירה טאלין. הרוסים המקומיים יצאו להגנתה. אילמלא הקדימה אסטוניה והצטרפה לנאט״ו, מאורע כזה היה מעניק תירוץ לרוסיה של פוטין לבוא להגנת האחים והאחיות (גזיר מן העתון ׳מוסקובסקי קומסומולייץ׳)

”מדינה רוויזיוניסטית“

סיפוח חצי-האי קרים לרוסיה מתיישב עם הגיון ההגדרה העצמית של תושביו. סיפוח מזרח אוקראינה יתיישב עם עקרון ההגדרה העצמית. סיפוח חלק מקזחסטן יתיישב. פירוק אזרבייג‘ן יתיישב.

הגנה על זכויות המיעוטים הרוסיים הגדולים במדינות הבלטיות תתיישב עם הגיון הפלישה לקרים. אפשר לנחש ללא קושי מה היה קורה ללטביה ולאסטוניה, אולי לא לליטא, אילמלא הקדימו להצטרף לנאט“ו. צבא רוסי היה נושף בעורפן, ואיומי הקרמלין היו מתפוצצים באוזניהן.

בשמונה שנות נשיאותו הראשונות של פוטין (2008-2000), בלשונו של ההיסטוריון רוג‘ר קאנט (Kanet), “רוסיה הפכה למדינה רוויזיוניסטית“, במובן הזה

”שהיא מחויבת להיפוך השינויים הגיאו-פוליטיים הדרמטיים, שהתרחשו לאחר התמוטטותה של ברית המועצות“.

ב-2006 יצא פוטין בהתקפה רחבת-יריעה על ארה“ב בוועידה לבטחון אירופה במינכן. היסטוריון אחר, מארק באייסינג‘ר, סיכם את הרטוריקה של נשיא רוסיה במלים הבאות:

”שיורה של הקיסרות הסובייטית היה עדיף על פני כינונן של דמוקרטיות במזרח אירופה, או על עצמאותן של 15 הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר“.

האם זה אומר שבעשר השנים הבאות של נשיאויות פוטין (עד 2024, אם ירצה העם הרוסי), אנחנו נחזה בנסיון לחזור ולכונן את גבולותיה ההיסטוריים של הקיסרות הרוסית/סובייטית?

קצת קשה להאמין. זו משימה שתוכל לצאת אל הפועל רק בנסיבות של התמוטטות הסדר העולמי: מלחמת-עולם, או סדרה של מלחמות אזוריות. אבל ספק אם משימת פוטין אי פעם היתה לחזור ולכונן את הגבולות הגיאוגרפיים הישנים. הוא רצה מלכתחילה תחום השפעה, איזור בלבדי של הגמוניה רוסית, שבו ואסאלים לא-מזיקים יוכלו להניף דגלים לאומיים ולמנות שגרירים בהונדורס ובגיניאה, כל זמן שהם ירקדו לצלילי הבללייקה הרוסית.

אנחנו שם. איש אינו יכול עוד לטעות. רוסיה עומדת במתקפה כללית. היום קרים, מחר חרקוב, מחרתיים קייב. את רוסיה צריך לעצור, אבל למי יש חשק.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

16 Responses to “מי יעצור את פוטין”

  1. Ariel Hai Bar הגיב:

    תיאור מאלף, כמו תמיד !
    מעניין אותי מאוד, “איפה סין” בכל הסיפור/סיבוב הזה ..

    • יואב קרני הגיב:

      אה, סין.

      סין היא בכל סיפור, יותר ויותר, לטוב ולרע (בדרך כלל לרע). היה נדמה בהתחלה שהיא סומכת את ידיה על עמדת רוסיה. אחר כך שהיא שינתה קצת את טעמה, ודיברה על הצורך לכבד גבולות. היא נמנעה במפגיע מהצבעה במועצת הבטחון של האו״ם ביום שבת, שבה רוסיה היתה המתנגדת היחידה (ןהמכריעה) להחלטה בזכות שלמותם של גבולות אוקראינה.

      סין אינה עומדת לעשות יד אחת עם המערב נגד רוסיה. זה בוודאי לא יקרה. אבל היא גם נזהרת מלהצטייר כתומכת ברוסיה. זה טוב. זה אומר, שלקרמלין יש פחות כוח לטעון שכל קרע עם מערב אירופה יוכל למצוא פיצוי במזרח.

      כמובן, לסין אין כל ייסורי מצפון כאשר היא מנסה לאכוף את העדפותיה הטריטוריאליות בים סין הדרומי ובים סין המזרחי על שכנות קטנות וחלשות ממנה. אם היא תחליט לעבור לשלב אלים בתיחום גבולות, או אז אפשר שנראה התקרבות בינה ובין רוסיה.

  2. לאנה הגיב:

    כמו תמיד השכלתי. היה מעניין ומרחיב אופקים.

    רוסיה תאורטית יכולה להחזיר כמעט את כל המדינות שנותקו ממנה בתירוץ של “עזרה” לרוסים. ברוב המדינות של ברית המועצות לשעבר התיישבו רוסים במסגרת רוסיפיקציה מוצהרת של המפלגה הקומוניסטית דאז. היו לכך כמה סיבות: חלקן חיוביות (לפתח את האזור ואת העם כמו בקווקאז והמזרח) וכן שליטה של הנאמנים על מה שקורה שם.

    מתי אם כן זה נראה סביר להתערב לטובתם מצד המערב ומתי לא? במלים אחרות, מה ישבור את גב המערב? מי תהיה פולין שנייה? מה דעתך?

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, לאנה.

      אני נוטה להאמין שהמערב לא יתערב לטובת הקורבנות הבאים של פוטין, אלא אם כן הוא יעז להתערב במדינות הבלטיות. התערבות כזאת תחייב תגובה אוטומטית, מפני שלמזלן הטוב הבלטיות הקדימו מאוד לפקפק בכנות רצונה הטוב של רוסיה, ומיהרו להצטרף לנאט״ו (משום מה איננו שומעים בימים האלה את האינטלקטואלים ואת העתונאים המערביים שהטיפו נגד הרחבת נאט״ו).

      גם התערבות במולדובה עשויה לעורר תגובה, אבל תלוי עד היכן תרחיק ההתערבות. אם היא תסתפק בקריעה פורמלית של האזורים המיושבים ברוסים ובסלאבים ממולדובה, היא לא תניב גיוס כללי.

      מפת טראנסדניסטריה

      הרוסים של מולדובה חונים על הגדה המזרחית של נהר הדנייסטר (״טראנסדינסטריה״, המוסיפה לעורר צמרמורת אצל סטודנטים של השואה; שם רצחו הרומנים רבבות יהודים באכזריות מיוחדת ב-1941 וב-1942). יש להם מדינה דה-פאקטו זה עשרים שנה, שצבא רוסי מגן עליה (הרצועה הדקה הצבועה ורוד במפה שלמעלה, הלקוחה מוויקיפדיה). ממשלתה היתה רוצה ״עצמאות״, שהיא בעצם הסתפחות למרחב פוליטי וכלכלי ניאו-סובייטי.

      אבל קצת קשה להאמין, שרוסיה תעודד עצמאות מלאה בידיעת התוצאות: שאר מולדובה תמהר להצטרף לנאט״ו, אולי אפילו תתאחד עם רומניה. לאיחוד כזה יש בדיוק אותו ההגיון של איחוד קרים עם רוסיה, והוא נמנע עד כה בעיקר מפני שהרומנים של מולדובה העדיפו אפילו מראית-עין של שלמות טריטוריאלית על פני אחדות הרומנים.

      האזורים הרוסים/סלאבים בקזחסטן

      יש עוד רפובליקה סובייטית לשעבר שיש בה מיעוט רוסי/סלאבי ניכר, קזחסטן. היא קיבלה את רוב הסלאבים האלה במתנה מידי חרושצ׳וב לפני ששים שנה. נתתי מפה למעלה, שבה האזורים הרוסיים מסומנים בגוונים של אדום (אפשר לקרוא ערך עליהם בוויקיפדיה/אנגלית).

      קצת קשה להאמין שתהיה התערבות רוסית בקזחסטן בייחוד מפני שהיא שותפת אסטרטגית קרובה של רוסיה, וממלאת אחר רוב כללי ההתנהגות, שהרוסים מנסים לאכוף במרחב הסובייטי לשעבר (״חוץ-לארץ הקרוב״). השותפות הזו קשורה בשמו של נשיא קזחסטן, או בעצם המלך האבסולוטי שלה, נורסולטן נאזארבאייב. הוא לא יחיה לנצח, ונראה אם יורשיו יהיו חריפים כמותו.

      כללית, סביר למדי שהתערערות פנימית דרמטית בכל אחת מן המדינות המרכז-אסיאניות עשויה להניב התערבות רוסית. הסיבוך הקל הוא שסין נמצאת מן הצד השני, יש לה אינטרסים גוברים במדינות האלה, והיא, אין צריך לומר, חזקה ועקשנית מתמיד.

      שתי מועמדות נוספות להתערבויות, בנסיבות מסוימות, הן גרוזיה ואזרבייג׳ן.

      נדמה לי שאפשר להגיד כי חוץ מאוקראינה, הניתוק המכאיב ביותר של מושבה רוסית/סובייטית מארץ-האם היה זה של גרוזיה. היא היתה מונחת בחיקה של רוסיה מאז סוף המאה ה-18, עם חמימות הדדית (בדרך כלל, היו יוצאים לא נעימים מן הכלל).

      איזור באטומי

      רוסיה כבר הענישה את גרוזיה על פניית העורף שלה חזור והענש, מ-1991 ואילך. ב-2008 היא קרעה סופית את אבחזיה ואת דרום-אוסטיה מגוף גרוזיה, וקילפה מעליה כמעט חצי מנכסיה הטריטוריאליים. האם תנסה יותר? היא היתה רוצה לחזור ולזכות בנמל באטומי, שהיה מרכז חשוב של צי הים השחור; ובאיזור הסמוך, לאורך הגבול הטורקי (המפה שלעיל שאולה מאתר הרשת הזה).

      התערבות רוסית אגרסיבית במיוחד בגרוזיה כמעט קשה להעלות על הדעת. אבל היא תקפיץ את טורקיה על רגליה, וטורקיה אל נכון תתבע את מטריית נאט״ו. הטורקים שלטו בבאטומי במשך מאות שנים, עד 1877.

      הלזגינים של דגסטן ושל אזרבייג׳ן

      כיוצא בזה, הטורקים יגיבו בחומרה יתרה על התערבות רוסית באזרבייג׳ן, כי תבוא. אין להם קלף רוסי/סלאבי בקווקאז, אבל הם יכולים לטעון, שהם מגינים על זכויותיהם של מיעוטים אתניים אחרים, למשל הלֶזגינים של צפון אזרבייג׳ן. רוב מניינו של העם הקווקאזי הקטן הזה יושבים ברוסיה, ברפובליקה האוטונומית של דַגֶסטַן (המפה שלעיל שאולה מוויקיפדיה).

      ב-1993-1992 הרוסים כבר השתמשו במידה מסוימת בקלף הלזגיני כדי להחליש ממשלה עוינת באזרבייג׳ן. אבל הממשלה ההיא נפלה במהירות, ואת מקומה תפס שלטון משפחתי (עלייב). אבא היה גנרל בקג״ב, איש חריף מאוד, ניהל את אזרבייג׳ן ביד ברזל עד מותו, במשך עשר שנים. בנו, מבריק כנראה הרבה פחות, ירש אותו, ומחזיק בשלטון ללא מצרים מאז 2003. שניהם השכילו שלא להרגיז יותר מדיי אף אחד משכניהם, ולטפח ידידות עם טורקיה ועם המערב (ועם ישראל, למורת רוחה הגדולה של האחות השיעית הבכירה איראן).

      שאלה מסקרנת היא מה יקרה בבלארוס כאשר, יום רחוק אחד, סאשה לוקאשנקה ייקרא לישיבה של מעלה, או של מטה. רוסיה לא תוותר על בלארוס יהיה אשר יהיה. היא הגשר שלה אל מרכז אירופה. אילו הייתי צריך להסתכן, מוכרח להסתכן, אקדח נעוץ ברקתי, והייתי מחויב לנקוב בשמה של המדינה הסובייטית לשעבר שבה תתחיל מלחמה אירופית, הייתי אומר (ללא חשק, רק מפני שאני מוכרח), בלארוס. בין מינסק לפינסק. אבל אני אחזור בי מייד לאחר שהאקדח יוסג.

      מסקנה: אינני חושב שרוסיה מתכננת התערבויות מיידיות נוספות במרחב הסובייטי. משבר אוקראינה יגביר את תאבונה למעשי חתרנות לא גלויים, בכל מקום, אבל לא עד כדי מלחמה.

      המערב יעדיף דוקטרינת בלימה חדשה, מסוג זו שהנחתה אותו בימי המלחמה הקרה. בשעתה, מתנגדיה חשבו שכרוכה בה הפקרתם של קרבנות הסטאליניזם במזרח אירופה ובמרכזה. אף אמנם היתה כרוכה. אבל היא הביאה את העולם בסופו של דבר אל חוף מבטחים.

      אירונית מאוד, ומעציבה, תהיה מלחמה קרה חדשה. או אז נוכל לחשוב את 1991 לא להתחלה חדשה, אלא להפוגה-צורך-היערכות מחדש. אם תחזור ותהיה מלחמה קרה, מה מוטב שחילות החלוץ הרוסיים לא יעמדו בברלין וסמוך לווינה.

      חוץ מזה, רוסיה אינה ברית המועצות. היא לא תהפוך למעצמת על רק מכוח הטילים הבליסטיים שלה. היא עומדת בנסיגה דמוגרפית, ואין לה קלפים אטרקטיביים. יש לה לעומת זאת שכנה, ששמה סין. אולי יום אחד נתגעגע אל הימים הטובים שבהם חשבנו את פוטין לסכנה הגדולה ביותר לחרות המערב.

      • Ariel Hai Bar הגיב:

        סין ?

        סין כבר “יישבה” את רוב רובו של “המזרח הרחוק הרוסי” (“Параморе”, מחוזות חאברובסק, וולדיבוסטוק). הסינים הם הרוב, והכלכלה “האזורית” שם נשלטת ע”י הסינים, מאזן ההגירה ( הפנימי…) של רוסים תושביי האזור ממחוזות אלו אל תוך רוסיה פנימה ואל שאר העולם הוא עצום ונואש, ויתר עך כן, כועס וזועם ( בשקט .. בינתיים).

        ואשר לאופציית השותפות/שכנות טובה בין סין לרוסיה, הייתי לוקח את זה בערבון מוגבל, מוגבל מאוד…

        דוגמא:

        בשעה שפוטין פתח תמרונים אגרסיביים על גבול אוקראינה, הוא לא שכח את גבולו המשותף עם השכנה הסינית, ובמקביל פתח גם תמרונים גם שם, ובאותם הקפים ועוצמות, כאילו רוצה לומר משהו למישהו …

        כן, הרבה פרנויה (הדדית) יש בין סין ל”מדינת מוסקבה”…

        גם ארה”ב יודעת שסין היא היא “הסיפור הבא”, והמערב צופה רק בקדימון של העתיד הזה. זה כבר רואים כיצד סין מתנהגת “בשכונה שלה” .. מול יפן, טאיוואן, דרום קוריאה, וגם בגבול הודו העניינים “לא סגורים סופית”.

        איך אומרים ב”סלקומית”, העתיד כבר פה… והוא לא משהו .. 🙁

  3. קשה לי להבין את הנימה הביקורתית וההקשר לסטלין. מתי מעצמה גדולה מאפשרת ליריביה לשלוט בארצות הסמוכות לה. האם ארצות הברית לא התערבה וכנראה עדיין מתערבת בבוטות בדרום אמריקה? האם כל מה שקורה באוקראינה אינו פרי מאבק בניסיון לספח את אוקראינה לגוש אנטי רוסי?

    איני תומך ברוסיה אבל כל מנהיג אחראי היה מנסה לעשות מה שפוטין עושה וכאן מדובר במפורש בחצר האחורית שלו כך גם היה בתכנית פריסת טילים נגד טילים. ארצות הברית הייתה נוהגת באופן דומה ולה אין סטלין בעברה

    • יואב קרני הגיב:

      התשובה פשוטה מאוד: רוסיה חתמה על אמנה רב-לאומית להבטחת הגבולות הקיימים באירופה. האופציה להתערב אינה שמורה לה על פי החוק הבין לאומי. יהיה שיעור הציניות שלך אשר יהיה, החוק הבין לאומי מחייב את כל חברות האו״ם. אי אפשר לפלוש כדי לשנות גבולות, גם כאשר הגבולות משונים, שרירותיים ומזיקים. נקודה.

      • קצת באיחור אבל אני סבור שפרופ’ שלמה אבינרי עונה היטב לטיעון שלך הנוגע למשפט הבין-לאומי, שאני תמיד הייתי ספקן מאוד ביחס לתקפותו.

        אכן הדוגמא של קוסובו ממש רלוונטית. שם לא הייתה בעיה לארצות הברית לתמוך במהלך דומה לזה של תושבי קרים הרוסים מבחינה אתנית, היסטורית ותרבותית.

        • יואב קרני הגיב:

          פרופ׳ אבינרי, שאני מעריץ ומוקיר ויוצק מים על ידיו, אינו ״עונה היטב״ לשום טיעון משפטי. המשפט הבין לאומי אינו עניין לספקנות אישית.

          אין לי כוונה לחזור על תשובה ארוכה ומנומקת למדי שנתתי בעניין קוסובו. מפנה אותך להערת-תגובה קודמת שלי, למטה.

  4. אלכס ג. הגיב:

    איש לא יעצור את רוסיה כי גרמניה תלויה לחלוטין בגז הרוסי. מישהו מוכן להילחם על קרים או אוקראינה בכלל?

    * אם להיצמד לאנלוגיה שלך עם צ’כוסלובקיה, הרי האוקראינים מה-זה-לא-צ’כים. הם לוקיפ באותם ליקויים חברתיים כמו הרוסים (למשל, אלכוהוליזם, חוסר משמעת, פריון נמוך), חוץ מזה שהם אינם חולמים חלומות מטאפיזיים על ״דרכם המיוחדת״.

    * לעניות דעתי, פוטין לא יגיע לשפיכות דמים ולכיבוש המדינות הבלטיות (אף כי דווקא שם דוברי רוסית אמנם מוםלים לרעה). זאת מכיוון שאם פוטין פועל לפי דפוסים סובייטיים, האחרונים מאז ומעולם (בעצם מימי סטלין) התבססו על brinkmanship, קרי הליכה על הסף — אבל לא מלחמה ממש. אם כי נכון שכדי שזה ישאר כך צריכים יכולת בלימה שתהיה ברורה לפוטין (בין רוסים מתפשט הכינוי ״פּוּטלֶר״, משחק מלים על פוטין ועל היטלר).

    * התעמולה הרוסית פועלת בצורה מפחידה. אני נוכח לדעת משיחות פייסבוק עם קרובי משפחה במוסקבה ששטפו להם את המוח לגמרי, זה מפחיד. אחרי זה אפשר להתפלא על תעמולה איראנית או ערבית? שום דבר כבר לא מפתיע.

    * החשוב ביותר הוא שהרוסים לא מבינים win-win-game (כמו גם האיראנים וחלק מהערבים). אני מקבל יותר ויותר אינדיקציות, שפוטין באמת מאמין לתעמולה של עצמו: הוא באמת מאמין שכולם רוקמים מזימות נגד רוסיה, ושבאוקראינה משתוללים ׳בנדרובצי׳ (חסידי סטיפאן באנדרה, הלאומן האנטישמי/אנטי-סובייטי/אנטי-פולני של מלחמת העולם השניה), ונאצים, ומה לא.

    כך למשל במכונית השרד של פוטין יש רק ערוץ אחד — ר.ט.ר הממלכתי, שכמובן לא ישדר דבר שעלול לא למצוא חן בעיני הנשיא. זאת בניגוד ,נניח, לחומייני, שהקפיד להאזין גם לבי.בי.סי בפרסית. לגבי פוטין, השילוב של שני הנתונים — אי-אמונה באפשרות של הדדיות מועילה, ומנגד אמונה בתעמולה מתוצרת בית — הופכים אותו מסוכן עוד יותר. והמסקנה המעשית, הלא-תקינה-פוליטית, היא שעם טיפוסים כאלה אפשר לדבר אך ורק בשפת הכוח.

    מה חבל ומוזר שאותם אנשים שיכולים להבין זאת לגבי רוסיה מסרבים להגיע לאותה מסקנה הגיונית כאשר מדובר באיראן או, חלילה, בפלסטינים.

    אני אינני טוען שאנלוגיות היסטוריות הן דרך טובה להבנת ההווה, אבל לאיזו מדינה היסטורית רוסיה דומה יותר מכול? לביזנטיון, כולל החצר הביזנטית, הכנסייה הביזנטית ואפילו caesaropapism שהיה נהוג הן ברוסיה והן בביזנטיון. מה גם שמוסקבה רואה את עצמה כרומי השלישית וכיורשתה של קונסטנטינופול.

    עיתונאי צרפתי תוהה מדוע אירופה נוהגת איפה ואיפה ביחס לרוסיה. מדוע קוסובו כן — וקרים לא? הכוונה לא למלחמה נגד סרביה ב-1999, אלא להחלטתה של קוסובו להכריז עצמאות ב-2008. אין זה מקרה שיוון, רומניה ובולגריה לא הכירו בעצמאות קוסובו (גם רוסיה וישראל נמנעו, ולמרבה ההפתעה גם אוקראינה), בדיוק מחשש לתקדים מסוכן.

    אני באמת תוהה מה אפשר להשיב לרוסים בעניין זה ספציפית. לגבי כיבוש קרים זה ברור כי זו הפרה בוטה של הסכם חתום ומאושר על ידי רוסיה עצמה. אבל ברגע שהם מעלים את עניין משאל העם ומשתמשים בקוסובו כתקדים, זה כבר יותר מסובך.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין מאוד, אלכס, תודה — ואני מפנה את קוראי העמודים האלה לטור התקופתי של אלכס באתר הרשת ׳מידה׳. מועילות ומשכילות הן תובנותיו על המזרח התיכון, בייחוד בענייני איראן, שהיא תחום המומחיות העיקרי שלו, אבל גם על מצרים ועל אחרות.

      מעניינת ומעוררת מחשבות היא הטלויזיה החד-ערוצית במכונית השרד של פוטין. היית מניח, שמרגל לשעבר ינסה לגוון את מקורותיו. אבל אולי זה הסבר חלקי להתמוטטות ברית המועצות. אולי בני-דמותו והממונים עליו בשנות ה-70 וה-80 חדלו לגוון את מקורות המידע שלהם, והאמינו קצת יותר מדיי בתעמולתם שלהם.

      במובן הזה, אולי, הבה נקווה, פוטין הוא בן הדור החמישי של המהפכה הבולשביקית, שארית בלתי נמנעת של המשטר הישן. אולי הדור הבא באמת יתחיל מחדש, ללא הגזמה, ללא עודף רדיקליות, אבל באופן רציונלי. ואולי זו תקוות שווא.

      ההשוואה בין קוסובו לקרים היא בלתי-נמנעת, ואינה קלה להפרכה. קוסובו חדלה להיות חלק מסרביה (או מה שנשאר מיוגוסלביה) עוד ב-1999. השאלה מה ייעשה בה פורמלית ניסרה בחלל בשנים הבאות.

      ההחלטה להכיר בעצמאותה אמנם היתה אקט אמריקאי/אירופי חד-צדדי, שהלגיטימיות שלו היתה מסופקת. אבל מוטב לזכור, ואני בטוח שאתה זוכר, שהסרבים גירשו את כל האוכלוסיה האלבנית (הרוב) של קוסובו בסוף 1998. סכנת השמדה אמנם ריחפה על האלבנים. שום דבר מן המין הזה לא קרה בקרים.

      יתר על כן, האלבנים נאבקו שנים למען אוטונומיה בתוך סרביה. הסירוב להעניק להם אוטונומיה עמד במרכז מצעו של סלובודן מילושביץ׳, והיה הסיבה העיקרית לעלייתו בסוף שנות ה-80. קרים קיבלה אוטונומיה בתוך אוקראינה עוד לפני התמוטטות ברית המועצות, ונהנתה מהגנתו המסיבית של הצבא הרוסי בבסיסו בסבסטופול.

      אף על פי כן, אפשר בהחלט לטעון לטובת הגדרתם העצמית של מיעוטים לאומיים, אם הם הרוב באיזור קומפאקטי, מוגדר. יש בזה היגיון, ויש לזה גם בסיס מוסרי. האנגלים אינם מתכוונים להתנגד בכוח לפרישת סקוטלנד, אם משאל-עם בשנה הבאה יכריע לטובתה. קשה להאמין שקנדה היתה שולחת את צבאה כדי לכבוש את מונטריאול.

      אבל זו נוסחה בדוקה לתוהו-ובוהו. היא תניב התפרקות מיידית של ספרד. רוסיה תצא ניזקת ממנה אולי יותר מאחרות, עם האוטונומיות האתניות שלה (אף כי למרבה הנוחיות, כמעט בכל האוטונומיות יש יותר סלאבים מבני הלאום שעל שמו קרויה האוטונומיה).

      הפגיעה הרעה מכולן תהיה באפריקה. תיאורטית היא עלולה להתפרק למאות מדינות שבטיות, שילחמו זו בזו עד מוות.

      הטענה הכבדה ביותר נגד פרישת קרים היא אמנם החוק הבין לאומי. צודק או לא צודק, הולם או לא הולם, הוא מחייב לחלוטין. את רוסיה, את אוקראינה, אגב גם את ישראל.

      אני נמצא נעקץ במידת-מה מהערתך על הצורך להחיל אמות-מידה שוות על רוסיה, על איראן ועל הפלסטינים, זאת אומרת להבין את הצורך בלשון הכוח כלפי כל השלוש. אינני בטוח שאני היעד של העקיצה, אבל אני אמנם מפקפק באפקטיביות של לשון הכוח כלפי הפלסטינים.

      איראן, לעומת זאת, היא איום אסטרטגי מן המעלה הראשונה, וצריכה להיבלם. הגיונה של האסטרטגיה הישראלית בסוריה אינו נהיר לי. איראן וסוכניה משתלטים והולכים על סוריה, וישראל מוסיפה להאמין שקרב-הבלימה נגד איראן צריך להתנהל במרחק של 1,000 ק״מ מגבולותיה?

      אגב, אני אינני חושב שיש אופציה רצינית של שימוש בכוח נגד רוסיה, אף כי אני בהחלט מסכים שהתנהגותה מעוררת את הרושם שרק לשון הכוח מובנת לה.

  5. אלכס ג. הגיב:

    יואב, תודה על ההבהרה לגבי קוסובו. זו אכן היתה עקיצה, אבל לא כלפיך אלא בעיקר כלפי אמריקאים ואירופים ( דמיוניים יש לומר, שקוראים את הרשימה הזאת(:)

    אחדד יותר את טענתי : זה לא שאני קורא לשימוש בכוח, מה גם שהוא לא תמיד או לרוב אפשרי, ודאי כלפי רוסיה, ודאי על ישראל. אני פשוט טוען שכל החבורה הזאת מבינה רק את שפת הכוח וזה אומר, למשל, שהמסרים שהמערב, או אנחנו לצורך העניין, מעבירים להם חייבים להיות ברורים באופן כזה שלא יהיה מקום לשום כפלי-משמעות (לא קווים אדומים, אלא בכלל).

    במה הדברים אמורים?

    ג׳ון קרי מתייצב ומספר לעמיתו הרוסי סרגיי לברוב מה צריך להיות האינטרס הא-מ-י-ת-י של רוסיה. הוא עושה אותו דבר לישראל. זה סגנון פוגע בכל המקרים, ובפרט אצל הרוסים. אמריקה נתפסת כמתנשאת וצבועה, בחינת איש אינו יכול ללמד אותי מה האינטרסים האמיתיים שלי, רק אני יודע אותם (אלא אם כן אני נתפס כילד שצריך ללמד אותו מהו האינטרס האמיתי שלו, אבל אז זה מעצבן אף יותר). הרבה יותר נכון פשוט להכריז שכאן האינטרסים שלכם מפריעים לאינטרסים שלנו, והיזהרו לכם.

    לגבי הפלסטינים הייתי אומר שאין שום נכונות לוותר על זכות השיבה, ולהודיע פורמלית על סיום הסכסוך וסוף התביעות, ולא יעזרו שום פוילעשטיקים של עורכי-דין ישראלים ממולחים. אז צריך לחשוב איך לסיים את הכיבוש בלי שיתוף הפלסטינים, או משהו בסגנון.

    אבל מה שבאמת מכעיס, שלשמו כתבתי את העקיצה: אלה אנשים די נורמליים, שאין להם שום קושי להבין את תפיסתו של פוטין ואת הצורך לבלום אותו. אבל לעתים קרובות מדיי, אותם האנשים מסרבים להאמין שאיראן או אסד מתנהלים לפי אותם העקרונות. הם מייחסים השוואה כזאת לאוריינטליזם, או אני כבר לא יודע מה.

    דוגמא: אין בן אדם נורמלי, למעט כמה רוסים רפי-שכל ברוסיה גופא, המאמינים שהחיילים בחצי-האי קרים הם אנשי ״הגנה עצמית מקומית״, כפי שטוענת התעמולה הרוטינית, אלא צבא רוסיה (ממתי לכוחות הגנה עצמית יש נגמ״שים וטנקים?). הכול ברור, פשיטא.

    לעומת זאת, כאשר נתפסה הספינה על משלוח נשק, הפרשנים של בי.בי.סי בפרסית מיהרו להטיל פסק במהימנות המידע של ישראל, או לסייג ו״להסביר״ שממשלת רוחאני לא ידעה על הדבר הזה, כי הרי זה משמרות המהפכה.

    הם כמובן מתעלמים מכשל לוגי מדיני בסיסי. מאוד ייתכן שרוחאני עצמו לא ידע על כך דבר, מפקד ״כוח קודס״, קאסם סוליימאני לא מחויב לדווח לו, אפילו לא פורמלית. אבל אם כך, למה בעצם מנהלים שיחות עם ממשלה שלא יודעת מה קורה בתחומיה? ומה שווה ההסכם שהרי לעולם יימצאו גורמים עצמאים ולא-צייתנים (rogue elements), אשר ישבשו את הכול?

    • יואב קרני הגיב:

      הערתך על מה שמשתמע מן הנסיון לפטור את רוחאני מאחריות לספינת הנשק היא רבת כוח ורבת תוקף. ממה נפשך, אם כוח קודס רשאי לעשות ככל העולה על רוחו (או על רוח חמנייאי), מה הטעם בהעמדת הפנים שאפשר להגיע להסכם מחייב עם נשיא, שאין לו השפעה ואין לו ידיעה.

      זו טענה עניינית לחלוטין, לא רגשנית ולא מתלהמת, הצריכה להישמע בכל הזדמנות. לחלופין, צריך לעמוד על שיתוף כוח קודס במשא-ומתן, או לחדול מהעמדות פנים ולדבר במישרים רק עם המנהיג העליון.

  6. אלכס ג. הגיב:

    הנושאים שלהלן לכאורה מתחת לרדאר של הרשומה הזאת, אבל יש זיקה כלשהי.

    סוריה

    1) קשה שלא להסכים איתך מצד אחד, אולם מצד שני הבעיה נעוצה בכך שאפשר להציג דעה מנוגדת, ולמצוא עשר סיבות מוצדקות ביותר כדי לחזק את כל אחד משתי העמדות. אני מודע לציניותי, אבל אין מנוס מפניה כדי לשמור על יישוב דעת.

    2) ראשית כול, יש להיערך לכך שהטבח בסוריה יימשך עוד שנים ארוכות, והרי יש כבר נסיון שמונח בקרן זווית ונשכח: מלחמת האזרחים המזוויעה באלג׳יריה בשנות התשעים. אלא ששם לא היו שחקנים אזוריים, ולכן לאיש למעט צרפת לא היה בה עניין.

    לעת עתה לא נראה באופק משהו שישנה באופן דרסטי את מאזן הכוחות בסוריה לטובת אחד מן הצדדים. אז כוחות אסד כבשו את יברוד. הישג ללא ספק. אבל חייבים לזכור שאין די לכבוש, צריך גם להחזיק לאורך זמן וזה כבר מוטל בספק.

    יתכן מאוד שלאחר הצלחת קרים, הנוזל הצהוב יעלה לו לראש עוד יותר, פוטין ידאג להמשך אספקה סדירה לאסד, אבל כנראה גם הסעודים לא יישבו בצד. ודוק: מדהים עד כמה רוסיה אינה דואגת לתדמיתה בעולם הערבי. מעולם הוא לא היה כל כך ירוד.

    3) אני מנסה לחשוב מה הדבר המסוכן ביותר לישראל מעבר לעצם העובדה שהמשטר הפשיסטי בסוריה ישתייר בתמיכת רוסיה ואיראן? שאנשי אלקאעדה ושאר שוחרי שלום ירעישו את רמת הגולן במרגמות? לא נעים אבל זה לא איום אסטרטגי ויש לזה פתרונות. מה גם שמבחינה מסוימת יש יתרונות בשטח שהוא שטח הפקר: אפשר לרדוף מחבלים ולשלוח סיירות ללא שום חשש משפטי-דיפלומטי.

    בתנאים אלה אנוכי הקטון חושב שהדבר הנורא ביותר שיכול לקרות זו ההיגררות-ההישאבות שלנו ללחימה בתוך הביצה המדממת הזאת. כן, במתכונת מלחמת לבנון הראשונה.

    תמיד יהיו סיבות נעלות וטובות, “ימניות״ או ״שמאליות״. נישאב פנימה, ונמצא את עצמנו באמצע לחימה ללא יעדים מוגדרים, ללא אויב מוגדר וללא לוחות-זמנים ברורים, מתכון בטוח לאסון.

    המפחיד מכל הוא שזה עלול להתפתח מאיזושהי תקרית, ואנחנו יכולים להיגרר לשם מבלי שתיכננו והתכוננו באמת. בטוחני שאתה יודע את זה על סמך לבנון, ובתור יליד הארץ הרבה יותר טוב ממני. וכל זה כאשר אין לנו מודיעין איכותי. שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה, המוסד נשען על הערכותיהם של הנוצרים המארונים בלבד, וכך נמצאנו למעשה תלויים לחלוטין מודיעינית בנוצרים. מי יתקע שזה לא יהיה כך בסוריה?

    צרפת באפריקה

    4) בעוד אנחנו עוסקים במצולות דם ואש מסביבנו, במרכז אפריקה הצרפתים כבר שקעו בביצה כזאת. אני ממש לא מבין באפריקה ומסתמך על דיווחים צרפתיים בלבד, אבל אין סיבה להטיל ספק במהימנותם.

    הקשר לענייננו הוא פער עצום בין הצבא הצרפתי במאלי לבין הצבא הצרפתי בארץ אפריקאית אומללה, הרפובליקה המרכז אפריקאית. המבצע במאלי היה קלאסי, ניסוי כלים ותצוגת תכלית של הצבא הצרפתי, כולם מרוצים, מן הנשיא אולנד ועד תושבי במאקו. לעומת זאת במרכז אפריקה, מעשי טבח נמשכים, ואני מודה שאני מתקשה כבר להבין מי שוחט שם את מי. הצרפתים נבוכים, נוכחות צבאם לא ממש פותרת בעיות, והם עצמם מתחננים בפני אירופים לעזרה.

    עצוב לראות גנרל צרפתי מתלונן בראיון טלויזיה על בדידותה של צרפת במרכז אפריקה, ושאיש מן האירופים לא ממהר לסייע לצרפת. מה חשבת , mon general, שהבונדסוור יצטרף אליכם שם, או שמא הצבא הפולני או Highlanders של הוד מלכותה? נו, באמת.

    5) המבצע במאלי היה מלחמת-מצווה בעיני צרפת; וכל נשיא צרפתי, בין שמאלני בין ימני, היה מורה לצבא לפעול. מדוע? מכיוון שהייתה סכנה מוחשית שפעילי אלקאעדה ישתלטו על מכרות אורניום באיזור. המכרות האלה הם מעין עורק אנרגטי של צרפת: 95% מהחשמל בצרפת מופקים בתחנות כוח גרעינית, לכן גם התעמולה הירוקה מתקשה לתפוס בצרפת, בניגוד לגרמניה. בתנאים אלה, לאולנד כבר לא נותרה ברירה.

    6) הצבא הצרפתי הוא אולי לא הכי חכם, אבל בטוח קטן, ומוכן למשימות מוגדרות (mission tailored). הוא צבא קולוניאלי במהותו, הבנוי בדיוק לסוג הסכסוכים האלה באפריקה.

    המבצע במאלי הוגדר עם יעדים ברורים, הניתנים להשגה בהתחשב במאזן הכוחות, והוא יצא לדרך בשילוב של תקיפות מן האוויר ואש מתוך תנועה.

    לעומת זאת, השכנת שלום, או שמירה על הסדר, או מניעת טבח הדדי במרכז אפריקה, לא ניתנת להגדרה במונחים צבאיים ברורים ומובנים: מי אויב ומי ידיד? איך מבחינים ביניהם? מה הניצחון? מה לוח-הזמנים להשגת היעדים? איך משיגים מודיעין אנושי? אם מצליחים להגן על הנוצרים מפני מיליציות מוסלמיות, כיצד מונעים מן הנוצרים (חלוקה מופרכת, מפני שהכול הם בעצם אנימיסטים, אבל הבה נניח לצודך הדיון) לטבוח במוסלמים, שהחלו לברוח למדינות השכנות?

    לכן הדם נשפך ומבוכה מתפשטת על פניה של ממשלת צרפת…

    • מאיר הגיב:

      תודה אלכס!

      ובעניין סוריה, איזה משקל היית מייחס למאמרו של חוסיין איביש ב-Foreign-Affairs שכותרתו: “חסרי ארץ ומתים מרעב” (תרגום חפשי משהו, כמוכן קריאת מלוא המאמר מחייבת הרשמה אולי אפילו בתשלום).

      המאמר פותח בתיאור הטבח וההרעבה המכוּונת של תושבי מחנה הפליטים “ירמוךּ” בפאתי דמשק על ידי המשטר של אסד. בעיקרו, המאמר מטיף להנהגה הפלסטינית להקים מדינה פלסטינית לאלתר, כדי שתשמש מקום מִקלט לכל הפליטים הפלסטינים באשר הם. הוא מביא דוגמאות אחרות לסבל של תפוצות הפלסטינים גם במקומות אחרים. כדוגמה מקבילה הוא מתאר את הציונות והקמת מדינה יהודית בכל תנאי, כדי שתשמש מקלט לתפוצה היהודית.

      כדי לממש זאת הוא מציע קודם כול וספציפית לנטוש את הדרישה לזכות השיבה. זאת מפני שבניגוד לחילוקי דעות בציבור היהודי כמעט בכל הֶבּט אחר של הסכסוך, הרי שביחס לזכות השיבה הציבור היהודי כולו מאוחד מקיר לקיר בהתנגדות לכל ויתור. הוא טוען שמצוקת הפזורה הפלסטינית מצדיקה כמעט כל ויתור כואב.

  7. Micha Roded הגיב:

    מאמר מרתק. וגם המאמרים הקודמים שקראתי בשקיקה.

    “רגשי אשמה מועילים לזיכוך הנפש, מפחיתים את שיעורי הצדקנות, ויפים לכל עם.”

    אני מסכים בקשר לזיכוך הנפש, אבל הרושם שלי הוא שרגשי אשמה לא מפחיתים את שיעורי הצדקנות. לפעמים ההפך. יש לי גם תחושה שרגשי אשמה יפים במיוחד כאשר אין להם השלכות מעשיות.

Leave a Reply for יואב קרני