האמא האיטלקיה

כמה שהם דומים ולא-דומים, בעצם רק תירוץ לפרופיל כפול: ראש הממשלה המיועד של איטליה, בן 39; וראש הממשלה אולי-אולי-אולי של הודו, בן 43. לשניהם יש אמא איטלקיה. שניהם רוצים לשחרר את הסתימות בעורקי המערכת הפוליטית. לשניהם מזומנת בימים הבאים פגישה עם הגורל, עם סיכויי התרסקות ניכרים. האם רעיון טוב הוא לדלג על דור ביולוגי שלם כדי לפתור משברים מערכתיים?

׳איל מניפסטו׳, עתון קומוניסטי ברומא, מודיע על עליית רנצי בכותרת ראשית, באנגלית. למען האמת, רנצי אינו נושא חדשות טובות לשמאל הרדיקלי. הרפורמות שהוא רוצה נועדו, בין השאר, להגמיש את שוק העבודה

׳איל מניפסטו׳, עתון קומוניסטי ברומא, מודיע על עליית רנצי בכותרת ראשית, באנגלית. למען האמת, רנצי אינו נושא חדשות טובות לשמאל הרדיקלי. הרפורמות שהוא רוצה נועדו, בין השאר, להגמיש את שוק העבודה

ראש הממשלה כאפליקציה: עתון פיננסי במילאנו משווה את מתיאו רנצי עם WhatsApp. יפה מאוד, שווה הרבה כסף, אבל בוא נראה עכשיו לאיזו נבחרת הצטרפת (22 בפברואר 2014)

ראש הממשלה כאפליקציה: עתון פיננסי במילאנו משווה את מתיאו רנצי עם WhatsApp. יפה מאוד, שווה הרבה כסף, אבל בוא נראה עכשיו לאיזו נבחרת הצטרפת (22 בפברואר 2014)

ארבע שנים מפרידות ביניהן, ועוד איזה אוקיאנוס וחצי. כל דמיון מקרי בהחלט, חוץ מאשר קצת גנטיקה, קצת ביולוגיה. אחד היה מוותר בעונג על כל השוואה, מפני שאסוציאציות אירופיות הן לו לרועץ. שניהם מנסים לחלץ את ארצותיהם, את ממשלותיהם, את מפלגותיהם מבוץ עמוק מאוד. אחד יהיה עוד מעט ראש הממשלה. השני קורא את הסקרים, ולבו מתכווץ. הוא כנראה לא יהיה.

ההשוואה היא ממילא רק עניין של נוחיות. כל אחד מהם מצדיק השבוע התבוננות קצת יותר מעמיקה. המכנה הכמו-משותף מקל עליה. הסליחה עם פרפקציוניסטים ספקנים.

אמא של שניהם נולדה בצפון איטליה. אחד בא מפירנצה, השני (באמצעות אמו) בא מטורינו. אחד בן 39, השני בן 43. בשביל שניהם, כהונת ראש הממשלה תהיה המשרה המיניסטריאלית הראשונה מאז ומעולם. ההבדל הוא שאחד הגיע אליה בכוחות עצמו, מכוח הקסם הכמעט לא-מובן של אישיותו; ולשני היא מוצעת רק מתוקף שם -משפחתו.

היום, מחר או מחרתיים (אם נאמין להודעותיו שלו), מתיאו רנצי (Matteo Renzi) יושבע לראש ממשלת איטליה. בן 39, ראש עיריית פירנצה, מעולם לא נבחר אפילו לפרלמנט, רנצי הוא כוכב שביט בשמי הפוליטיקה של ארצו. הוא אולי מייצג פריצת דרך נועזת, ואולי רק תעתוע אופטי של רפורמה נועזת.

לעומתו, ראהול גאנדהי (=גאנדי, באיות השגוי המקובל), בן 43, יורש העצר של השושלת הפוליטית המפורסמת, מנהל עכשיו מערכת בחירות מתישה. ההצבעה תימתח לאורך ששה שבועות, ותתחיל כנראה בחודש מאי. לא קל להצעיד 800 מיליון מצביעים לקלפיות.

התחזית הכמעט כללית היא שמפלגתו תנחל את התבוסה האיומה ביותר בתולדותיה. תולדותיה ארוכות מאוד, היא מפלגת השלטון ההיסטורית של הודו; מפא“י שהאריכה חיים הרבה מעבר לתוחלת חייה של מפא“י. היא מחזיקה בשלטון זה עשר שנים רצופות, והחזיקה בו 56 מ-67 שנות עצמאותה של הודו. עכשיו נראה בעליל שהיא נמאסה על הרוב הגדול של ההודים.

”האדם החולה של אירופה“

הבדל חשוב: איטליה עומדת בסימן שקיעה — דמוגרפית, כלכלית, פוליטית — כמו רוב שכנותיה באירופה. הודו נמצאת ללא ספק במשבר, אבל זה משבר במעלה הדרך, לא במורד. היא לא עשתה חיל כסין, או כדרום קוריאה, אבל במרוצת עשרים השנה האחרונות כלכלתה גדלה בדילוגים. גם עכשיו, בזמן של האטה ושל דשדוש, היא רושמת כמעט חמישה אחוזי צמיחה בשנה. לא מספיק בשום פנים, כאשר היא זקוקה ל-12 מיליון מקומות עבודה בשנה רק כדי לספק את צורכיהם של המצטרפים החדשים. אבל ברור למדי שהודו אינה יכולה אלא לצמוח.

איטליה הוכרזה השבוע פעם נוספת ”האדם החולה של אירופה“ (הפעם, במאמר מערכת ב‘וושינגטון פוסט‘). הכלכלה השלישית בגודלה באיזור האירו התכווצה בשבעה אחוזים בחמש השנים שעברו, האבטלה בה עומדת על 12.7%, והחוב הלאומי שלה גדול ב-30% מן התוצר המקומי הגולמי שלה.

עליית מתיאו רנצי לגדולה מנוגדת כמעט לכל אינטואיציה. כאשר הגיעו מים עד נפש בפעם הקודמת, לפני שנתיים ויותר, ואירופה התחננה לפני איטליה להיפטר מסילביו ברלוסקוני, מפלגותיה עשו יד אחת כדי לאפשר לטכנוקרט בעל מוניטין להתייצב בראש הממשלה ולעשות סדר פיננסי. האיש, מאריו מונטי, היה ”נציב“ (שר) באיחוד האירופי במשך שנים, והתמחה בשוקי הכספים ובעידוד התחרות. הוא שימש נשיא של אוניברסיטה בעלת מוניטין. נדפו ממנו נסיון וסמכות. הוא היה ההיפך המבורך של פוליטיקאי איטלקי, אם כי בסופו של דבר לא עמד בפיתוי ונכנס לפוליטיקה (עם תוצאות קלושות).

רנצי הוא, אם תרצו, יאיר לפיד פלוס. הפלוס שייך לנסיון הפוליטי והניהולי שהוא קנה בזירה המקומית. כראש עיריית פירנצה הוא ניסה לטפטף קצת דמוקרטיה אתונאית ישירה, ערך ישיבות של מועצת העיר בגנים ציבוריים, במעמד אלפים מתושבי עירו.

הוא גם אסר מלחמה על קבוצות-אינטרסים רבות כוח, כמו איגודים מקצועיים.

זה לא עניין של מה בכך באיטליה, ועוד פחות מזה בצפון איטליה. פירנצה היתה לפנים עיר ”אדומה“, מעוז שמאלי מובהק. המפלגה הקומוניסטית נתנה את הטון בכל צפון-מרכז איטליה, והיתה קרובה לשלטון בזכות עצמה בשנות ה-70 של המאה שעברה. היא היתה הרוח החיה בייסוד המפלגה הדמוקרטית, בשנות ה-90. מנהיג הקומוניסטים היה ראש הממשלה הראשון מן המפלגה הזו, לפני עשרים שנה, אם כי לא האריך ימים.

רנצי התמודד פעמיים על הנהגת המפלגה (זכר לימים קדומים, המנהיג מחזיק בתואר ”מזכ“ל“, כפי שהיה נהוג בין קומוניסטים וסוציאליסטים). הוא נבחר נסיון השני, בסוף השנה שעברה. אפילו סילביו ברלוסקוני, שונא הקומוניסטים המושבע, לא יכול להסתיר את התפעלותו מכשרונותיו הפוליטיים של האיש הצעיר ממנו כמעט בארבעים שנה. העתונות האיטלקית העניקה לרנצי את התואר il Rottamatore, ראש צוות הריסה. האם המוסמך להריסה יוכל גם לבנות?

״משבר ממשלתי, אסון כלכלי״. כותרת בעתון האיטלקי ׳איל ג׳יורנאלה׳, השייך לסילביו ברלוסקוני

״משבר ממשלתי, אסון כלכלי״. כותרת בעתון האיטלקי ׳איל ג׳יורנאלה׳, השייך לסילביו ברלוסקוני

”משבר משילות“ נצחי

איטליה אינה נוהגת להעניק מנדטים ארוכי-ימים לראשי ממשלותיה. התבוננו-נא ברשימת וויקיפדיה מאז שנת 1861. מחוץ ליוצא אחד מן הכלל שהכול מעדיפים לשכוח, ראשי ממשלותיה אינם נוהגים לכהן יותר משלוש שנים לכל היותר, ומשהו בין שלושה חודשים לשנה וחצי ברוב הגדול של המקרים.

הסיבה החשובה ביותר היא הקושי להשביע את רצונם של שותפים קואליציוניים. ממשלת רנצי מועדת לפורענות במיוחד, מפני שהיא קואליציה של ימין ושמאל. אכן, גם לגרמניה יש קואליציה כזאת, אבל גרמניה אינה איטליה.

בישראלית מדוברת אפשר להגיד על איטליה שהיא סובלת ממשבר משילות נצחי, גם לאחר שניסתה לפתור אותו באמצעות חקיקה. למשל, החוק האיטלקי מזייף את תוצאות הבחירות לטובת המפלגה הגדולה ביותר. הוא מעניק לה רוב של מושבי הפרלמנט בלי קשר למספר הקולות, כל זמן שהיא קיבלה טיפה יותר מכל מפלגה יחידה אחרת. אבל החוק הזה מוגבל לבית התחתון של הפרלמנט. בבית העליון, שבלי הסכמתו אין תקציב, מפלגת השלטון צריכה שותפים.

חוקות מצוינות, הרגלים מגונים

משימתו הראשונה של רנצי, שאולי קרא את מצע ׳יש עתיד׳, היא להחליש את המפלגות הקטנות. אל נכון, הוא ינסה אז לערוך בחירות חדשות, ולצאת מהן מחוזק. אבל זה מעלה את השאלה הנצחית על הקשר בין תרבות פוליטית ובין מוסדות פוליטיים. האמריקאים מאמינים, שמוסדות טובים מניבים תרבות טובה, זאת אומרת אחריות בחיים הציבוריים, פתיחות, סובלנות ופרגמטיות. הם ניסו להנחיל את מוסדותיהם המעולים לשורה של ארצות בעולם המכונה ”שלישי“, והם נכוו פעם אחר פעם. הרגלים מגונים היו חזקים מחוקות מצוינות (הפיליפינים, מושבה אמריקאית לשעבר, היתה דוגמא קלאסית).

איטליה הנחילה לעולם את המושג mal governo, ”הממשלה הרעה“. בימיה הטובים, בשנות ה-60, כאשר נחשבה לסיפור הצלחה כלכלי, איטליה כמו הוכיחה שאפשר להצליח על אף הממשלה, לא בזכותה. אבל השנים הבאות הראו שאין תחליף לממשלה טובה. המערכת הפוליטית התרסקה בתחילת שנות ה-90. האיטלקים נוהגים להגיד שאז נולדה ׳הרפובליקה השניה׳ שלהם (הראשונה הוקמה ב-1946, לאחר ביטול המלוכה). אבל הרפובליקה השניה הניבה את ברלוסקוני, ואת המשך השקיעה.

היעמוד רנצי אצל ערישתה של הרפובליקה השלישית? רק פעם אחת ניתן לאיטליה ראש ממשלה צעיר כמותו, בדיוק כמותו. בניטו מוסוליני היה בן 39 כאשר עלה לשלטון, לפני 91 שנה. הוא אמנם העניק יציבות לאיטליה, אבל באיזה מחיר איום. יציבות דמוקרטית היא תכונה שאיטליה עדיין מחפשת.

ישחקו הנערים לפנינו: ראהול (מזוקן, באמצע) בחברת צעירי מפלגתו בעצרת ליד דלהי. מימינו, באפודה כהה, נראה צעיר מבטיח אחר, סאצ׳ין פאיילוט, צעיר חברי הממשלה (בן 36). הנעורים זולגים מהם, אבל נראה שהנעורים עומדים לפנות נגד מפלגתם. (גזיר מן העתון Hindustan Times, 23 בפברואר 20014)

ישחקו הנערים לפנינו: ראהול (מזוקן, באמצע) בחברת צעירי מפלגתו בעצרת ליד דלהי. מימינו, באפודה כהה, נראה צעיר מבטיח אחר, סאצ׳ין פאיילוט, צעיר חברי הממשלה (בן 36). הנעורים זולגים מהם, אבל נראה שהנעורים עומדים לפנות נגד מפלגתם. (גזיר מן העתון Hindustan Times, 23 בפברואר 20014)

רוצחי אבא יוצאים לחופשי

גם בהודו יש ”משבר משילות“, תוצאה של עייפות החומר, זאת אומרת שלטון ממושך ומשחית-מידות של מפלגה אחת; וגם של היחלשותן ההיסטורית של מפלגות ארציות.

בשנת 1984 קיבלה מפלגת הקונגרס, בהנהגת אביו של ראהול גאנדהי, 414 מ-533 המושבים ב“לוק סאבהא“, הבית התחתון של הפרלמנט. מאז לא ניתן רוב מוחלט לשום מפלגה, וכיום יש לקונגרס חצי המושבים שהיו אז. אם נאמין לסקר דעת קהל אחרון, מפלגת הגאנדהים עומדת לרדת אל מתחת למאה מושבים בפרלמנט הבא.  לפי שעה מקובל להניח שהכוח להמליך את ראש הממשלה הבא יינתן לשורה ארוכה של מפלגות אזוריות קטנות, המייצגות מדינה אחת, או קבוצה בתוך מדינה (יש בהודו 28 מדינות, והשבוע הוחלט על כינון המדינה ה-29).

שקיעת שושלת גאנדהי הוכרזה יותר מפעם אחת בעבר, ולא התממשה. אבל השבוע היוצא הניב סמל עצוב: בית המשפט העליון בדלהי ביטל את עונש המוות שהוטל על רוצחי ראג‘יב גאנדהי, אבא של ראהול, בעלה של סוניה ה“איטלקיה“. ראג‘יב, ראש הממשלה במשך חמש שנים, נרצח ב-1991 בידי טירוריסטים טאמיליים מסרי-לאנקה. תיכף לפסיקת בית המשפט העליון, ראש הממשלה של מדינת טאמיל-נאדו בדרום הודו, שבה כלואים הרוצחים, הורתה לשחרר אותם מן הכלא. ההודעה התקבלה בהתלהבות גדולה בין הטאמילים של הודו. אפילו מנהיגים טאמיליים בולטים של מפלגת הקונגרס, כמו שר האוצר החריף והמשכיל צ‘ידאמבאראם, לא העזו להתנגד לה.

ראהול יכול רק להיאנח. ”אם רוצחי ראש ממשלה מקבלים טיפול כזה“, הוא אמר-שאל, ”לאיזה צדק יכול לצפות האדם הפשוט?“

"ג׳איה מתחייבת לשחרר את רוצחי רג׳יב״. ג׳איה היא ג׳איאלאליטה (Jayalalithaa), ראש הממשלה של מדינת טאמיל-נאדו בדרום הודו. רג׳יב, שאת רוצחיו היא רוצה לשחרר, הוא רג׳יב גאנדהי, ראש הממשלה לשעבר, ארש נרצח במהלךל עצרת בחירות בטאמיל-נאדו, ב-1991. מחבלת מתאבדת פוצצה את עצמה לצדו. היא היתה שייכת לארגון טירור, שלחם לטובת עצמאות למיעוט הטמילי באי השכן סרי-לנקה. ה׳טלגרף׳ הוא עתון יומי המופיע בעיר קולקאטה (כלכתה). הגזיר הזה הוא מ-20 בפברואר 2014

"ג׳איה מתחייבת לשחרר את רוצחי רג׳יב״. ג׳איה היא ג׳איאלאליטה (Jayalalithaa), ראש הממשלה של מדינת טאמיל-נאדו בדרום הודו. רג׳יב, שאת רוצחיו היא רוצה לשחרר, הוא רג׳יב גאנדהי, ראש הממשלה לשעבר, ארש נרצח במהלך עצרת בחירות בטאמיל-נאדו, ב-1991. מחבלת מתאבדת פוצצה את עצמה לצדו. היא היתה שייכת לארגון טירור, שלחם לטובת עצמאות למיעוט הטמילי באי השכן סרי-לנקה. הצילום משמאל מראה את אלמנתו של רג׳יב, סוניה, את בנו ראהול ואת בתו פריאנקה במעמד הלווייתו. סוניה היא עכשיו נשיאת מפלגת השטון, וראהול מנהיג את מסע הבחירות שלה. ה׳טלגרף׳ מופיע בעיר קולקאטה (כלכתה). הגזיר הזה הוא מ-20 בפברואר 2014

”הגאנדהים המזויפים“

יום אחד קודם, מנהיג האופוזיציה הימנית-דתית, נארנדרה מודי, השתלח במשפחת גאנדהי בנאום פומבי. ”הם הגאנדהים המזויפים“, הוא אמר, ברמז למהטמה גאנדהי, אבי העצמאות, שלא היו לו קשרי משפחה אל השושלת. לתקוף יריבים בגלל שם משפחתם זה אולי לא כל כך יפה, אבל מערכת הבחירות בהודו לא כל כך יפה.

מנהיג של מפלגה אזורית קטנה תקף באותו היום את מפלגת הגאנדהים בארסיות מיוחדת. שמה הרשמי הוא ”מפלגת הקונגרס ההודית“. הוא כינה אותה ”מפלגת הקונגרס האיטלקית“. מודי עצמו הכריז פעם, בחן אופייני, שראהול גאנדהי ”כל כך מתאים להיות ראש ממשלה, עד שהוא יכול להיות ראש הממשלה של שתי ארצות, של הודו ושל איטליה“.

לא כל כך יפה, בהתחשב בזה שב-2016, בנם של מהגרים הודיים עומד להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיא ארה“ב (בוב ג‘ינדאל, מושל מדינת לואיזיאנה). אבל בהודו מתחולל עכשיו קרב של היאבקות חופשית, לא דו-קרב בין שני אבירים.

בנסיבות אחרות, לראהול היה סיכוי סביר יותר. הוא צעיר כמעט ב-25 שנה ממודי. הודו היא ארץ צעירה מאוד, 47% מתושביה הם בני 24 ומטה (באיטליה השיעור המקביל נופל מ-24%). פניו של ראהול, אוצר המלים שלו ונושאי-התעניינותו קרובים אל לבם של צעירים יותר מאלה של מודי.

אבל הצעירים, בייחוד במרכזים העירוניים, נוהים אחר מודי. המדיה החברתית מכילה ליגיונות של מעריצים, המדברים עליו במושגים מביכים, אפילו מדאיגים, של ”סופרמן“. מי שזוכרים את אוצר המושגים והאסוציאציות של הימין הטוטליטרי באירופה מסוף המאה ה-19 ואילך יוכלו להתנועע באי נוחות על מושביהם.

בשניהם, החצי-איטלקי מדלהי והאיטלקי המלא מפירנצה, אין צורך לקנא בימים האלה. לשניהם מזומנת פגישה עם הגורל. שניהם מועדים להתרסקות, מסיבות שונות בהחלט. אם יתרסקו, בני הדור שעליו הם דילגו יוכלו להניד בראשיהם בידענות, ולרמוז שאולי מוטב לחזור אל הקצב הטבעי של התקדמות ביולוגית, גם בפוליטיקה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דודי   ביום 25 בפברואר 2014 בשעה 11:01

    המינוי של מונטי נתפס כהודאה בכישלון השיטה, והיה בו כדי לעורר מחשבות עגומות אצל מי שמאמין בכנות בכוחה של הדמוקרטיה חרף קלקוליה. הטכנוקרט מן הבנק והפקולטה לכלכלה, שבא להושיע בעת משבר כלכלי, מעלה על הדעת את הדיקטטור הצבאי המוכר מן ההיסטוריה, שמקבל עליו סמכויות זמניות כדי להציל את המדינה מאיום צבאי. (ואח"כ מתקשה להיפרד מהן).

    האם השיטה באיטליה כ"כ מקולקלת ומעוותת, שאין להתייחס להתרסקותה כאל כישלון מנבא רעות של הדמוקרטיה בכלל?

    העובדה שמונטי מוחלף בפוליטיקאי מקצועי, נבחר ציבור של ממש, מעודדת בפני עצמה, בלי קשר לגילו של המחליף.

    • יואב קרני   ביום 25 בפברואר 2014 בשעה 11:17

      אכן. כמובן, לא מונטי הוא האיש שהוחלף בשבוע
      שעבר. מונטי פינה את מקומו לפוליטיקאי נבחר עוד לפני תשעה חודשים. הנבחר הוא שהוחלף בידי רנצי.

      אני מסכים אתך באופן כללי, שדמוקרטיה צריכה להתנהל באופן דמוקרטי, ואמנם העמדת טכנוקרט בראש ממשלה מעוררת אסוציאציה של הרגלי משטרים צבאיים מאמריקה הלטינית (או דרום מזרח אסיה, או מערב אירופה של תחילת המאה ה-20, עיין ערך פורטוגל).

      חוץ מזה שמונטי עלה לשלטון מכוח הסכמה מפלגתית רחבה, ולכל המפלגות היה ייצוג בממשלתו. הוא היה נחוץ שם בשעת משבר, מפני שלא היה די זמן לבחירות, והוא היה החלופה היחידה, ההכרחית לחלוטין, לברלוסקוני. זה גם מה שקרה ביוון.

      עכשיו נראה מה יהיה כוחו של רנצי לחולל רפורמות רדיקליות בתוך משוואה פוליטית שמעולם לא נועדה לאפשר מהלכים רדיקליים.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: