להרוג את המיתוסים, ולנוח

אם ”לעוות את ההיסטוריה הוא חלק מהוויית האומה“, ישראלים, פלסטינים וגם הודים עושים חיל בלאומיות. מה לעשות בסאיב עריקאת ובסבתא רחב? ומתי נשרוף את כל ספריה של וונדי משיקאגו?

המקור: צילום של AP על העמודהראשון של Arkansas Democrat Gazette, שלושים-ואחד ביולי 2013

המקור, לפני הדיבוב: צילום של AP, עמ׳ 1 ב Arkansas Democrat Gazette, שלושים-ואחד ביולי 2013

בסולם הייאוש הישראלי-פלסטיני, הרגע ההוא במינכן, בחודש שעבר, היה סמוך למדי אל התחתית. זו היתה הוועידה לבטחון אירופה-ושאר-העולם, וציפי לבני וסאיב עריקאת הוזמנו לחלוק את הבמה. השרה לבני הזכירה את ”יהודה ושומרון“, והמדינאי הפלסטיני קפץ כנשוך נחש. איזה יהודה ואיזה שומרון, הלוא הוא, עריקאת, צאצא של הכנענים, אשר יישבו את יריחו לפני 10,000 שנה, איזה 5,000 שנה לפני שיהושע שרף אותה.

אוי, אוי, אוי. לפנים זו היתה רטוריקה רגילה של דוברים פלסטיניים. נציג אש“ף באו“ם בשנות ה-80, לביב טרזי, היה חוזר עליה במעמדים פומביים, ומייאש את רוב שומעיו. בשביל מה זה טוב, מה זה שייך, את מי זה משרת.

שורה של כותבים ישראליים ויהודיים קפצו על הניאו-כנעניזם של עריקאת כמוצאי שלל רב. הם גייסו אסמכתאות היסטוריות, כדי להתווכח אתו. אגב כך הם קיצרו את אילן היוחסין שלו עד המאה ה-19, או המאה ה-20.

נפלא, עכשיו יש לנו הסחת דעת טובה, ואולי ממשלת ישראל תתבע מן הפלסטינים להודיע רשמית, שהם אינם צאצאי הכנענים, לפני שיוכרחו להכיר במדינת-הלאום. תודה, פרופ‘ עריקאת, חשבנו שהבטחת להתפטר, מה אתה בכלל עדיין עושה שם.

התנ“ך כלא-היסטוריה?

הפילוסוף/היסטוריון/פילולוג הצרפתי הגדול, ארנסט רֶנאן, כתב לפני 150 שנה ויותר,

”לעוות את ההיסטוריה הוא חלק מהוויית האומה“.

זאת אומרת, התהליך של עיצוב ההכרה הלאומית מצריך לא סתם סלקטיביות של זכרון, כי אם המצאה של ממש.

(את חיוויו של רנאן אימצו אחר כך היסטוריונים מכל הגוונים. אריק הובסבאום, המרקסיסט היהודי-אנגלי, כתב על ״המצאת המסורות״, והזכיר את היסודות הרעועים להפליא של התנועות הלאומיות בגרמניה ובאיטליה, באמצע המאה ה-19; בנדיקט אנדרסון נחל תהילת עולם בספרו על ׳הקהילות המדומות׳, שהעניק פרמרטרים חדשים לדיון בלאומיות.)

היו מקרים, שבהם הצורך הפוליטי להקדים את ההתחלה הלאומית הניב זיוף מכוּון של מסמכים היסטוריים, למשל בתנועה הלאומית הצ׳כית. בדרך כלל אידיאולוגים לאומיים לא הרחיקו לכת במידה כזאת. הם הסתפקו באימוץ של מיתוסים ככתבם וכלשונם, כמו היו אמת היסטורית מוכחת.

התוצאה המצערת של השימוש במיתוס היתה אסכולת-נגד, שניסתה לקעקע את המיתוסים מעיקרם: לכפור בבסיס ההיסטורי שלהם, לראות בהם בדיה מוחלטת, לייחס אותם לפעמים לקונספירציה.

ראינו את זה בדור האחרון בהתפתחות הארכיאולוגיה של ימי המקרא, כאשר אסכולה ”מינימליסטית“ (המזוהה עם שני מלומדים מאוניברסיטת קופנהאגן) הציעה לראות בתנ“ך מסמך ספרותי ודתי, שאין בו אפילו גרעין של אמת היסטורית. כולו נכתב בסוף התקופה הפרסית, או בתחילת התקופה ההלניסטית, והנרטיב ההיסטורי היה במקרה הטוב מטאפורה, ובמקרה הגרוע בדיה פוליטית, הקדמה בת 2,300 שנה לציונות.

המינימליסטים גורסים הפרדה מלאה בין חקר המקרא ובין חקר ההיסטוריה של, נו, איך נקרא לה, פלשתינה (הם שונאים אנכרוניזמים, אבל לא איכפת להם לכנות את הארץ בשם הזה הרבה, הרבה לפני שהרומאים העניקו לה אותו).

ההיסטוריה היהודית בארץ התחילה לדעתם בכינון הפרובינציה הפרסית הקטנטנה של יהוד, והעלילה המקראית נועדה למלא את יהוד בתוכן היסטורי, כדי להבטיח את עתידה. מה על השם ״ישראל״ במקורות הלא-תנ״כיים? ״אבסטרקטי״, באה התשובה המשכנעת. (פרופ׳ תומס תומפסון מאוניברסיטת קופנהאגן. הפרפרזה של השקפתו מובאת מאחד מספריו, Jerusalem in Ancient History and Tradition, 2004).

מינימליסט אחר, קית׳ וויטלאם, פרופ׳ ללימודי הדתות באוניברסיטת סטרלינג (Stirling) בסקוטלנד, הפך את השקפותיו ההיסטוריות לקרדום פוליטי לחפור בו. בעיניו, מחקר ההיסטוריה הישראלית הקדומה לא נועד אלא למחוק את ההיסטוריה של תושבי הארץ האותנטיים, הלוא הם הפלסטינים.

התלהמויותיו היו כה אבסורדיות, עד שפרופ׳ ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב, בעצמו ספקן תנ״כי מובהק, ראה צורך להעמיד אותו במקומו, בנימוס ובתוקף, בכתב עת אנגלי חשוב שבו רואיין וויטלאם.

פרופ׳ פינקלשטיין חתם את תגובתו במלים המעניינות הבאות:

״עניין גלוי וידוע הוא שחוקר פועל בסביבה רעיונית, פילוסופית ופוליטית נתונה. זה חל במידה שווה על כותבים אירופים, אמריקאים, ישראלים וערבים. אדוארד סעיד וקית׳ וויטלאם אינם יוצאים מן הכלל. הסביבה הסובייקטיבית מאיימת על האובייקטיביות של המחקר ועל איכותו. השאלה היא אם חוקר העוסק בעבר יכול לשחרר את עצמו ממטעני ההווה״.

אכן, מבחנו העליון של ההיסטוריון.

(רקע נוסף על המינימליסטים אפשר למצוא באתר הזה, יוסי גרפינקל, בלש היסטורי.)

kellerלפני שאנחנו מתפרצים בכעס כלפי המינימליסטים, ומאשימים אותם באנטישמיות (הם אמנם הואשמו, אף כי התנגדותם להיסטוריוּת של התנ״ך אינה רק אנטי-יהודית, אלא גם אנטי-נוצרית, ובמידה מסוימת גם אנטי-איסלאמית, מפני שהיא מכחישה את הבסיס ההיסטורי של כל הדתות המונותיאיסטיות), מוטב לזכור שבמשך עשרות שנים הארכיאולוגיה המקראית שירתה צרכים פוליטיים ודתיים.

מייסדיה, מיסיונרים פרוטסטנטיים מצפון אמריקה, חשבו את התנ“ך למדריך מדוקדק של ידיעת הארץ, וקראו אותו כפשוטו. יורשיהם הישראלים חטאו לפעמים במשאלת-לב, ולפעמים הניחו לצרכים פוליטיים ורעיוניים להכתיב את כיווני מחקרם ואת תוצאותיו.

(מבקר מתלהם במיוחד של מדיניות ישראל ״להמציא את ירושלים מחדש״ השווה את הארכיאולוגיה הישראלית עם זו העיראקית בימי סדאם חוסיין, שהטעימה את הקשר הישיר בין חמורבי ונבוכדנצר ובין רודן עיראק. קטעים מן הספר הזה אפשר לקרוא באתר הספרים של גוגל.)

לפני ארבעים שנה ויותר, הרבה מאוד מדפי ספרים בארץ התקשטו במהדורה העברית של ׳התנ״ך כהיסטוריה׳ (משמאל), ודרדקים חילוניים של בית רבן הוזמנו להסתמך עליו לצורך שיעורי הבית שלהם.

לא מעט ממצאים ארכיאולוגיים לגיטימיים יוחסו לתקופות לא-להם, לפעמים מתוך טעות כנה, ולפעמים בשם המיתוס המכונן (״ארמון דויד״ בירושלים, ״אורוות המלך שלמה״ במגידו; הכרונולוגיה של חצור הגלילית, או אפילו חרסי-ההתאבדות במצדה).

 מוסא, תן לנו מיתוס

לפני שלוש-עשרה שנה ומשהו, בימיה האחרונים של אוסלו, הופיעו שר החוץ המצרי, עמר מוסא, וממלא מקום שר החוץ של ישראל, שלמה בן עמי, ברשת הטלויזיה הציבורית של ארה“ב.

זו היתה התנצחות לא נעימה מעיקרה, תחרות על זכויות היסטוריות, דו-שיח של חירשים. במהלכה, פרופ‘ בן עמי, ההיסטוריון השנון, הפציר במוסא, בחצי קריצה, להרשות לישראלים לטפח את מיתוס ירושלים. ”לכם יש מיתוס בן 7,000 שנה — הניחו לנו מיתוס בן 3,000“ (אני מצטט מזכרוני), אמר פרופ‘ בן עמי.

מוסא, שלא הבין את האירוניה העצמית הקלה, סירב על המקום. מיתוס-שמיתוס.

(הווידיאו הניתן להלן כולל את רוב ההתנצחות, העגומה מאוד, האומרת מעט מאוד כבוד לפרופ׳ בן עמי, על הזכויות ההיסטוריות — אבל אינו כולל את בקשת המיתוס של בן עמי. הוא נערך והוצג ברשת לתועלת יחסי הציבור של מוסא, כאשר התמודד על הנשיאות במצרים ב-2012.)

ההיסטוריה העתיקה היא בעצם עניין חדש למדי. היא התחילה בצורה מסודרת רק בסוף המאה ה-18, והתרוממה למעלת ”דיסציפלינה מדעית“ רק בסוף המאה ה-19.

פרופ‘ שלמה זנד נהג כמו גילה את אמריקה, כאשר כתב על ”המצאת העם היהודי“. בעצם, כמעט כל האומות העתיקות המציאו את זהותן, או לפחות עשו בה שיפוצים ניכרים, במרוצת מאתיים השנה האחרונות. זה כולל את הצרפתים ואת הגרמנים, את האיטלקים ואת הרוסים.

ראש הממשלה אוהב להגיד שאבות-אבותיו התהלכו על פני הארץ ”לפני 4,000 שנה“, יחד עם הסינים ועם ההודים. מישהו נתן לו חרס קדום עם השם ”נתניהו“, שאביו אימץ לפני תשעים שנה ופחות, והוא מספר עליו בההתרגשות בכל מיני מאורעות פומביים, משל נתניהו מן החרס היה בן דוד של סבא-רבא, או משהו כזה. הוא חוזר על השטות המביכה הזו בכל הזדמנות. הוא כמעט מכריח את פרופ‘ עריקאת לפלוט טיפשויות משלו.

האינקוויזיציה ההודית

עכשיו ההודים, שותפינו בעתיקוּת-ימים, או לפחות חלק מהם, מתווכחים בהתרגשות על ספר היסטוריה, שמכירתו הופסקה בשבוע שעבר. המו“ל, בית-הוצאה בין-לאומי רב יוקרה, נכנע לתביעה משפטית של הימין הדתי ההינדואי.

הספר המדובר נקרא ”ההינדו: היסטוריה חלופית“, וכתבה אותו וונדי דוניגר, היסטוריונית (יהודיה לא-מאמינה) מאוניברסיטת שיקאגו. התיזה המרכזית היא שאין מקום לדבר על ”הינדואיזם“ בתור דת מאורגנת.

היא כבר כתבה כדברים האלה, אחרים כתבו. אפשר לטעון במידה של רצינות, שהבריטים הם שיצרו את התפיסה של הינדואיזם כאמצעי לפיענוח הודו ולשיפור השליטה בה (אני מוסר את הטענה בפישוט ובקיצור, החוטאים לעמקותה).

משום מה, אלמנטים בימין הדתי הלאומני החליטו לצאת למלחמה דווקא נגד הספר הזה. לאחר ארבע שנים של מאבק משפטי, הוצאת פנגווין רבת היוקרה נכנעה. היא תפסיק את הפצת הספר בהודו. ההחלטה עוררה כעס ניכר לפחות בין חלק מן המשכילים, כולל קריאות להחרים את פנגווין; והעניקה פרסום עצום לספר ולמחברת. הגדולים בעתוני המערב דיווחו על האינקוויזיציה ההודית. (אפשר לקרוא יותר ברשימה קודמת באתר הזה.)

מלחמת בעלי המיתוסים במפריכי המיתוסים יכולה להיות מעניינת ומועילה, תירוץ מצוין ללמידה ולהאזנה, כל זמן שהיא תוגבל לזירת הספרות והאקדמיה. כאשר היא נכנסת אל הפוליטיקה ואל בתי המשפט נובעת ממנה סכנה של ממש לחברה.

שולמית אלוני היקרה מאוד, שומרת הגחלת של חרויות הפרט, נהגה ללגלג על קדושתו של ”קבר רחב הזונה“. סאאב עריקאת בכלל אומר שרחב היתה סבתא של סבתא שלו. זו יכולה להיות תימה מצוינת למופע קאבארט, לא לעמודי חדשות והתפלפלות. המסך יורד, מותר לקוות.

הפלסטינים נגד ההיסטוריה

אין טעם לבקש מן הפלסטינים להישבע אמונים לחזון הציוני. אינני חושב שהם צריכים לתת הכשר למדינת-הלאום. את ההכשר צריך לבקש, וצריך לעגן בחוק הבין לאומי. אבל הוא צריך להינתן מידי עצרת האו“ם. תהיה הדעה על האו“ם אשר תהיה, החלטתו מנובמבר 1947 היא מקור הלגיטימיות המשפטית של מדינת היהודים.

אבל גם אם אין צורך באסמכתא פלסטינית לקשר בין היהודים ובין הארץ, הנה אי אפשר לקבל ערעור בוטה, פומבי, קולני, חוזר ונשנה על הקשר הזה.

אחת הסיכות שנעץ ערפאת בבלון אוסלו נגעה לזכויות ההיסטוריות. בקמפ דייוויד, קיץ 2000, אמר ערפאת:

לא היה מקדש בירושלים, הוא היה בשכם [רמז להר גריזים, שהיה מקום המקדש על פי המסורת השומרונית]. אין שם [בירושלים] שום זכר לזה“. זמן קצר לאחר התמוטטות השיחות בקמפ דייוויד אמר ערפאת לנשיא צרפת, ז‘אק שיראק: ”הריסות המקדש אינן קיימות! מחקרינו מוכיחים שההריסות הן בכלל מזמן היוונים והרומאים“.

כמה חודשים לפני קמפ דייוויד, במארס 2000, בחגיגות יום האדמה, הכריז ערפאת:

”אבות-אבותינו, הכנענים והיבוסים, בנו את הערים ונטעו עצים באדמתם; הם בנו את העיר הכבירה ביר סלים [ירושלים]“.

השר לענייני ירושלים בממשלת הרשות הפלסטינית, פייצל אל-חוסייני, הכריז בראיון ל‘ניו יורק טיימס‘, אוקטובר 1999:

”אני פלסטיני. אני מצאצאי היבוסים, אלה שהיו לפני דויד המלך. [ירושלים] היתה אחת הערים החשובות ביותר של היבוסים באיזור".
מראיינו של חוסייני, ג׳פרי גולדברג, מגיב בהשתאות. Uh? הוא שואל.
חוסייני משיב: ״כן, זה נכון. אנחנו צאצאי היבוסים“.
גולדברג מוסיף וכותב: ״החלטתי שלא להתקדם במורד הדרך הזו. סוף סוף, אי אפשר להתווכח עם יבוסי״.

המופתי של ירושלים בימי שלטונו של ערפאת, עכרימה סעיד צברי, פטפטן ארסי במיוחד, הכריז ב-2001:

אין הראיה הקטנה ביותר שמקדש יהודי היה קיים [על הר הבית] בעבר. בכל העיר אין אף אבן אחת המלמדת על היסטוריה יהודית“.

היסטוריון פלסטיני, מוחמד אדיב אלעאמרי (כתיב משוער, הלטיני הוא al-Aamiry), פרסם ב-1978 ספר על ירושלים בהוצאת לונגמן, בניו יורק, שבו קבע, כי

”הערבים יסדו את ירושלים; בכל תולדותיה הם מעולם לא עזבו אותה, הם הוסיפו להיות היסוד של אוכלוסייתה“.

וכי לא היבוסים יסדוה? בוודאי, הוא משיב בנימת נצחון. היבוסים היו קבוצה כנענית, ו״הכנענים יחד עם האמורים היגרו לכנען מחצי האי ערב״. איך הוא יודע? הוא מצטט בהרחבה ממקורות מפוקפקים. אין שום סימוכין לגירסה הזו. אבל מאחר שספרו מלא חרויות פואטיות, הוא מוסיף ונוטל אותן, כאשר הוא מייחס ערביות טהורה לעבדיחבה, מושל ירושלים תחת השלטון המצרי במאה ה-14 לפה“ס, 300 שנה לפני זמנו המשוער של דוד המלך. שמו של עבדיחבה מופיע במכתבי אל עמארנה, והחוקרים נוטים להסכים שהשם, אם לא האיש עצמו, היה חורי.

אלעאמרי הנ“ל כותב, כי ”כל השמות ההיסטוריים בירושלים הם ממוצא ערבי“, והלשון שדוברה בה בימי-קדם היתה ”ערבית כנענית“ (הציטוט הוא מספרו של יצחק רייטר, ’ירושלים ותפקידה בסולידריות האסלאמית‘. רייטר מביא שם דוגמאות נוספות לאינוס ההיסטוריה בידי מלומדים פלסטיניים ומוסלמים אחרים).

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דודי   ביום 22 בפברואר 2014 בשעה 21:54

    דוגמה טרייה יחסית ליחס החופשי של הפלסטינים כלפי האמת ההיסטורית היא קבר רחל. עד לפני כעשרים שנה היה מקובל גם אצלם שהמקום הוא קבר עתיק שקדוש ליהודים מימי קדם. בשנים האחרונות הוא הפך, בפרסומים רשמיים של הרש"פ ובאמירות של דובריה, לקברו של אחד ממלוויו של מוחמד נביא האסלאם. כל קשר של היהודים למקום הוא לטענתם כזב ציוני מודרני, שמטרתו נישול המוסלמים ממקום קדוש להם. (למען ההבהרה, אני לא חושב שרחל קבורה שם, אבל זו מסורת קדומה מאד ומתועדת היטב, גם במקורות ערביים).

    • יואב קרני   ביום 23 בפברואר 2014 בשעה 10:15

      היש לך מראי מקום, דודי?

      זה מעניין, אם כי כדבריך, אין שום יסוד להניח שרחל קבורה שם, או שיוסף קבור בשכם, או אפילו שאבותינו ואמותינו טמונות במערת המכפלה. מי שרוצים להאמין, שיאמינו. צדיק באמונתו יחיה. ובלבד שהצדיק לא יתחיל מלחמות בשם קדושתם של קברים.

      אם כדבריך פלסטינים מייחסים את קבר רחל ל״כזב ציוני מודרני״, הם טועים. הכזב עתיק מן הציונים.

  • orihippo   ביום 23 בפברואר 2014 בשעה 4:53

    בתרגום העברי של התנך כהסטוריה של ורנר קלר בחרה הוצאת הספרים שלא לפרסם את הפרק המדבר בישו והשאירו ברשימת הפרקים "חור". הספר יצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים וכנראה שהחליטו אז שהאופוריה לא הולכת בד בבד עם העובדות

    • יואב קרני   ביום 23 בפברואר 2014 בשעה 10:11

      מעניין. אם כי אני לא הייתי ממהר לייחס את ההשמטה לאופוריה. אני חושב שיש פה בעיה של הגדרה. התנ״ך מסתיים בהצהרת כורש, במאה הששית לפני הספירה. הברית החדשה מתחילה 500 שנה אחר כך. אין המשכיות ישירה. אנחנו התרגלנו להניח ש Bible הוא התרגום למושג ״תנ״ך״. לא נכון. Bible, או ביבליה, או ביבלוס, הוא אוסף כל כתבי הקודש היהודים והנוצרים. אין ״תנ״ך נוצרי״, יש לכל היותר ״ביבליה נוצרית״ ויש ״ביבליה יהודית״.

      התנ״ך כהיסטוריה מסתיים בהכרח בשיבת בבל. ישו אינו שייך אליו. כשלעצמי אני חושב שהברית החדשה צריכה להילמד בבתי ספר בישראל כמסמך דתי ותרבותי. אני חושב שהיהדות יכולה לאמץ במידה מסוימת את ישו, לפחות עד הסעודה האחרונה, מבלי לסמוך את ידיה על אלוהיותו, בדיוק כמקובל באסלאם (ישו כנביא זוטר). אבל לאחד את התנ״ך עם האוונגליון? זה יהיה מעשה משונה, חסר יסוד וחסר טעם. סוף סוף, אפילו ספרי המכבים אינם נכללים בו.

      • יובל פינטר   ביום 24 בפברואר 2014 בשעה 9:00

        דברי הימים ב' אמנם נחתם בהצהרת כורש, אולם עזרא ונחמיה מושכים את התנ"ך עוד כמה עשורים טובים קדימה, וגם מגילת אסתר מוצגת כמעט מאה שנה לאחר שיבת ציון.

        • יואב קרני   ביום 24 בפברואר 2014 בשעה 14:01

          אכן, יובל, תודה על התיקון.

          • דודי ה.   ביום 27 בפברואר 2014 בשעה 11:16

            ספר דניאל (שאיננו מוכר כל כך, כי רובו בארמית) מתייחס, בחזיונותיו, כנראה לימי היוונים. סבירות גבוהה שהוא התחבר עמוק בתוך ימי בית שני, בתקופה ההלניסטית ואולי יותר מאוחר.

            • יואב קרני   ביום 28 בפברואר 2014 בשעה 18:50

              אכן. על פי ה״מינימליסטים״, לא רק דניאל אלא רוב ספרי התנ״ך התחברו, או שוכתבו, בתקופה ההלניסטית.

  • דני פ   ביום 24 בפברואר 2014 בשעה 21:33

    ברור שהיהודים בישראל אינם צריכים להתייחס לברית החדשה כאל ספר קדוש, אבל להשמיט פרקים מספר מתורגם בשל תקינות פוליטית הוא אקט נפסד (זו אינה התקינות הפוליטית המקובלת שמטרתה לנסות למנוע אפליה, אלא תקינות פוליטית שמונעת ע"י מיאוס כלפי הנצרות).

    בסך הכל תביעות של עמים בהווה על העבר שלהם אינן נראה לי מגוחכות לחלוטין. רוב גדול של המצרים היושבים כיום במצרים הם צאצאי האנשים שישבו בשם כאשר הוקמו הפירמידות. ברור שטענות על זהויות שנשארות זהות לאורך מאות שנים הן שגויות, ולכן הטענות על ערביותה של פלסטין לפני העת העתיקה הן מגוחכות, אך אין סיבה טובה לחשוב שהפלסטינים אינם במידה רבה צאצאים של תושבי ארץ ישראל בעת העתיקה.

    אם הם באמת צאצאים של תושבי ארץ ישראל העתיקה, לא צריכה להיות מבחינת הפלסטינים בעייה לאמץ גם את תולדות עם ישראל, מה שמציב אתגר בכלל לא פשוט כלפי הציונות. אחרי נפילת בית שני לא היתה הגלייה של היהודים מארצם; תושבי הארץ שהיו לפני 2000 שנה ברובם יהודים לא היגרו לשום מקום, אך ברבות השנים הם התנצרו, ואחר כך התאסלמו. ברור שהיו הגירות של אוכלוסיות אחרות – לרוב בדואים – אבל לא בקנה מידה יוצא דופן. אם זה המצב, אז המעשה הציוני שכולל נישול צאצאיהם של, נניח, דוד המלך, הנביא עמוס ואפילו הלל הזקן, הופכת עוד יותר לבעייתית ועוד יותר לטראגית.

    • יואב קרני   ביום 25 בפברואר 2014 בשעה 5:09

      מסכים בהחלט, דני. הזכרתי למעלה את לביב טרזי, נציג אש״ף באו״ם. אני נזכר שאמרתי לו כדברים האלה ממש בפגישה פומבית בניו יורק לפני הרבה מאוד שנים.

      אבל מסר כזה מצד הפלסטינים היה מצריך מידה הרבה יותר גדולה של אירוניה עצמית ממה שנתונה בדרך כלל לאנשים השבויים בססמותיהם וּבשנאותיהם. ספקולציות על מוצאם הישראלי של חלק מערביי הארץ הופיעו עוד אצל יצחק בן צבי, הנשיא השני של ישראל, בשנות ה-30. אני משער שאפילו קודם.

      אשר לעניין הדמוגרפיה של חורבן הבית השני, אני חושב שברור למדי שהמאורעות בין שנת 67 לשנת 135, מן המרד הגדול עד מרד בר כוכבא, שיבשו את כלכלת הארץ במידה כזאת שמספר ניכר מתושביה עזבו אותה, גם אם לא היה אקט של הגליה מסיבית מצד הרומאים בדומה לגלות אשור או לגלות בבל. ברור למדי שאוכלוסיית הארץ התמעטה בתקופות של שקיעה כלכלית.

  • עמית ארז   ביום 24 בפברואר 2014 בשעה 23:13

    אני רוצה רק להזכיר שלא רק הפלסטינים מערערים

    "ערעור בוטה, פומבי, קולני, חוזר ונשנה על הקשר"…

    בלי להתחייב כאן מיהם בדיוק "אנחנו", אפשר לקבוע שחלקנו מתעקשים להגדיר את הפלסטינים כמהגרי עבודה חסרי זכויות (כאילו שרובנו איננו מהגרים, או בני מהגרים, או צאצאים של מהגרים טריים למדי).

    אחדים מנסים להראות באותות ובמופתים, שגם מבחינה מספרית ידנו היתה על העליונה (באולימפיאדת המתפקדים במאה התשע-עשרה).

    בעיניי, הגישות הללו מגוחכות, וכל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת על נימוקים, שלא יזיזו איש מעמדתו. אני אישית מוכן לוותר על הסבתא-רבתא-רבתא רחב לטובת עריקאת, אם זה מה שעושה לו את זה, ולדעתי אם ממילא מבינים ומקבלים שהארץ הזו תחולק בינינו לבין הפלסטינים אז לא צריך להיכנס לקטנות, וגם אין טעם לנסות לאלץ את הפלסטינים לתת לנו לייק…

    • יואב קרני   ביום 25 בפברואר 2014 בשעה 5:24

      כללית אני נוטה להסכים, עמית, שאין צורך לבזבז אנרגיה בוויכוחי זכויות. אבל אני חושב שמותר בהחלט ליהודים להטעים את ההיסטוריוּת של הקשר שלהם לארץ, ולטעון במלוא התוקף נגד רוויזיוניזם פלסטיני, אם משתמעת ממנו שלילת לגיטימיות.

      ברור למדי שהיתה הגירה ערבית מסיבית אל הארץ בשליש הראשון של המאה ה-20, והיא היתה קשורה בשיפור התנאים הכלכליים וּבצורך בידיים עובדות. במובן הזה, מספר ניכר של ערבים בארץ זה מקרוב באו, בין אם זה מן החורן ומן הגולן, ובין אם זה ממצרים ומסודאן. שמות המשפחה אל-מצרי ומצראווה לא חולקו לכנענים ביבוס או בחצור.

      יש גם טענה, שלא לי לאשר או להכחיש, שהמבנה השבטי של הערבים בשומרון ובהר חברון בשנות ה-30 של המאה ה-19, בימי השלטון המצרי קצר-הימים, היה רֶפליקה של מבנים שבטיים מחצי האי ערב (אני מסתמך על זכרוני).

      ד׳אהר אל עומר, נסיך הגליל במאה ה-17 (שכתבתי עליו בהערצה רבה במקום אחר באתר), היה בנו של מהגר בדואי מחצי האי ערב. הוא לא היה היחיד.

      לעומת זאת אין כלל ספק שבארץ היה מספר מבוטל של יהודים במאה ה-19. בתחילת המאה ה-19 אולי לא היו יותר מ-10,000 יהודים. גם כאשר התגבש רוב יהודי בירושלים, באמצע המאה ה-19, לא היו שם אלא 2,000 יהודים. הייתי שמח אילו הפנית אותנו אל בעלי הטענה הנלעגת שליהודים היה רוב בארץ במאה ה-19.

      כדבריך, מה לנו כי נתלונן על מהגרים מהיותנו מהגרים בעצמנו, בני מהגרים ונכדי מהגרים. לכל תושבי הארץ יש זכויות שוות לחלוטין לחיות בה, יהיו שורשיהם עמוקים או רדודים כאשר יהיו.

      • דודי ה.   ביום 27 בפברואר 2014 בשעה 11:22

        נראה שאין אדם בר-דעת שטוען שהיה רוב יהודי בארץ במאה ה-19. הרוב היה בירושלים בלבד, וגם זה – רק בסוף המאה.

        ההגירה המסיבית של ערבים מרחבי המזרח התיכון היתה החל בראשית-אמצע המאה ה-19, וקשורה בכיבוש המצרי, שיפור הדרכים ותנאי התברואה. בנוסף, העות׳מאנים יישבו בארץ קבוצות מרחבי האימפריה, שיהיו נאמנות להם, בגלל חשש מהאוכלוסיה המקומית היותר-מרדנית: כך הגיעו לארץ צ'רקסים, צ'צ'נים, בוסנים ומוגרבים.

        במאה העשרים, ההגירה התעצמה מסיבות כלכליות. מי שמכיר את הביטוי "עובד כמו חוראני" – מקור הביטוי הוא בהגירת המהגרים מהחוראן בשנות העשרים והשלושים.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: