דון בנימין ומלחמתו במטריות

פרצי רחמים עצמיים מאפיינים את הרטוריקה של ראש הממשלה בימים האלה: הוא עומד על משמר הנצח נגד האנשים הרעים מבחוץ ונגד האנשים החצופים מבפנים. את מקום המדינאות תפסה המראה בזמן הגילוח012714haaretz012714maariv012814yisraelhayom

נוויל צ׳מברליין, איש המטריה (המקור)

במופע האור-קולי ”חזון בנימין“, הגיבור תמיד עומד בפראג של 1938. מטרייתו של צ‘מברלין תמיד תוקפת אותו, בדרך כלל מאחור. קולו המתאנפף של בריטי מלוטש מן המעמד הגבוה חוזר ומצלצל באוזניו:

”מה נוראה, מה פורעת כל דמיון, מה מוטרפת מעיקרה היא המחשבה שאנחנו נחפור כאן שוחות, ונבדוק את מסיכות הגאז, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין אנשים שעליהם איננו יודעים ולא כלום“.

בשעה שהגיבור לוחם במטריות ובטחנות-הרוח, המקהלה ב'חזון בנימין' מרימה את קולה בזעקה קורעת-לב, ”פיי-ס-נות“, ”פיי-ס-נות“.

היוכל דון-בנימין למטריות? הישוררו הדורות הבאים את תהילותיו, או ינודו לגיבור הטראגי-קומי?

אי אפשר להתלונן על ראש ממשלת ישראל, שהוא שומע ללא הרף את משק כנפי ההיסטוריה. הוא ראוי לאמפתיה גם מצד יריבים פוליטיים. מה נוגעת ללב היתה תגובתו הנעלבת על כוחניותו המילולית של שר הכלכלה. הוא רצה שנפתלי בנט יתנצל על הפגיעה בכבודו; לא שבנט יתנצל על הפגיעה באינטרס הלאומי (שלראש הממשלה שמורה הסמכות להגדיר אותו). איך אפשר להגיד עליו דברים איומים כאלה. או כמו שהיתה אמו (הפיקטיבית) של ג‘רי סיינפלד אומרת, ”איך יתכן שמישהו אינו אוהב אותו?“

ראו-נא את ההבדל בינו ובין יצחק שמיר.

לשמיר היה עור של פיל שזור בעור של קרנף. יריביו בתוך מפלגתו חזרו וקשרו קשרים נגדו, העליבו אותו, סגרו לו את המיקרופון בישיבות מרכז הליכוד, שמו לו רגל בכל פינה. הוא מעולם לא ריחם על עצמו. הוא ניחן בדרגה מופלאה של חוזק פנימי. האיש הצעיר שירש אותו בהנהגת הליכוד, JFK של דורו, מצטיין בשיעורים מופלגים של רחמים עצמיים. זה אולי מאפיין בלתי נמנע של מה שהסוציולוגיה העממית האמריקאית קוראת ”תינוקות הבום הגדול“, ילידי השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה.

הרי טרומן, פטרונם של כל עבי-העור, האיש מעולם לא ריחם על עצמו, דחה פעם את תלונותיהם של יריביו על סגנונו המחוספס: ”אם אינכם יכולים לסבול את החום, צאו-נא מן המטבח“, או לפחות מן הקבינט.

קשה לדעת איפה בדיוק צריך לסווג את ההתנגשות בין ראש הממשלה לשר הכלכלה. אם היא שייכת לעולם האיגרוף, נראה שהיא נופלת תחת הקטגוריה של ”משקל נוצה“. הרחמים העצמיים של הראשון, קלות-הדעת הפנומנלית של השני הם מיצוי הוגן של סגנון הדיבור והמחשבה בפוליטיקה הישראלית.

 הברהמין מבוסטון: רגל בפה

שאלה קצת יותר מסובכת היא איפה מסתווגת ההתנגשות בין דון-בנימין ובין ג‘ון קרי.

קרי אמנם מעורר אי-נוחות ואי-נעימות. נודפת ממנו יהירותו של בן טובים, הסנוביות התרבותית והלשונית של מי שלשלטון ולהצלחה נולד. אכן, קרי העלה את הסעיף למשה יעלון. יעלון כמובן אינו מלוטש כמו הברהמין מבוסטון. הוא היה יכול להטביע את קרי באהבה, לצלוף בו באירוניה דקה. אבל זה מחייב אמנות של ניואנסים, ואנחנו, הישראלים, איננו טובים בפיענוח של רמזים דקים או ברמיזתם.

קרי צודק, וקרי טועה. הוא צודק, כאשר הוא מזהיר את ישראל מפני התוצאות ארוכות-הטווח של דבקותה בסטאטוס-קוו. הוא טועה, או בעצם מאחז עיניים, כאשר הוא אומר שהוא בכלל לא התכוון, שאיך-אפשר-להאשים-אותו, הלוא הוא מתנגד לכל חרם באשר הוא.

נו, באמת. במשוואה שלו, סרבנותה של ישראל תעורר חרם. מאחר שהוא מתלונן על הסרבנות, ממילא כל השומע יניח שהוא מצדיק חרם כזה, מהיותו תוצאה של הסרבנות. לא מניעיהם של המחרימים יעמדו על הפרק מכאן ואילך, אלא מניעיהם של המוחרמים.

רק שוטה או עיוור יכחיש שמזכיר המדינה של ארה“ב עודד חרם נגד ישראל, במשתמע אם לא במפורש. הוא העניק לגיטימיות לדה-לגיטימציה.

אם הוא לא התכוון לתוצאה הזו, כי אז יהיה קל להסביר לו, בצרפתית  (שהוא כנראה הדובר הרהוט ביותר שלה בכל המערכת הפוליטית האמריקאית), שהוא ”הכניס רגל לפה“ (אגב, לא בפעם הראשונה. ”רגל בפה“ ציינה את הקריירה שלו, והכשילה את יומרותיו הנשיאותיות ב-2004). אם הוא אמנם התכוון, הוא יהיה רשאי להיחשב לאחד משלושת מזכירי המדינה העוינים ביותר לישראל מאז ומעולם, לצד ג‘יימס בייקר של בוש האב ולצד פוסטר-דאלס של אייזנהאור.

התרסה גסה וקולנית

ישראל, לרוע המזל, אינה בוחרת נשיאים, ואינה ממנה את מזכירי המדינה שלהם. ישראל, לעומת זאת, תלויה לחמצנה בנשיאים ובמזכירי המדינה שלהם.

מר נתניהו ניחן מלכתחילה בפוטנציאל הרבה יותר גדול של הבנת הפוליטיקה האמריקאית מכל קודמיו. אבל נראה בעליל שהוא שייך טמפרמנטלית למיגזר של יהודי אמריקה, שהקיפו את עצמם בחומות של חשד עמוק ושל צדקנות; שוויתרו על החוכמה הטקטית, שמיעוט אתני ודתי צריך לסגל לעצמו בכל חברה; שהמירו את הזהירות בהתרסה גסה וקולנית.

ראינו את זה אצל מר נתניהו עוד כאשר היה סגן שר החוץ בממשלת שמיר, בסוף שנות ה-80. הוא עלה למזכיר המדינה בייקר על העצבים במידה כזאת, שהוא, בייקר, אסר על נתניהו את הכניסה אל בניין מחלקת המדינה.

מאז, מבלי ללמוד שום לקח, מר נתניהו הקדים להשניא את עצמו כמעט על כל בן שיח אמריקאי בכיר. ביל קלינטון ויועציו לא סבלו אותו מאז פגישתם הראשונה, ביולי 1996; ברק אובמה לא סבל אותו כנראה עוד לפני הפגישה הראשונה; סגן הנשיא ג‘ו באיידן נכווה מידיו במסעו הראשון לירושלים; עכשיו ג‘ון קרי מאדים מחימה כל אימת שנתניהו ושרי הקבינט שלהם פותחים את פיותיהם.

הקמטים והנרקיסיזם

אופיינית היא הרטוריקה של ראש הממשלה בזמן האחרון. בפרץ הרחמים העצמיים שלו למשמע התגרויותיו של נפתלי בנט הוא התלונן על ”התנהגותו החצופה“, והודיע (באמצעות האנונימים של לשכתו) כי

“איש לא ילמד את ראש הממשלה אהבת ארץ ישראל מהי“.

קולו רעד באותה התרגשות עצמה, כאשר הגיב על דברי קרי.

”שום לחץ לא יגרום לי לוותר על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל“.

in_the_name_of_god_ameryכאמור, דון-בנימין נגד המטריות ונגד טחנות הרוח. הוא וכל השאר. הוא והרעים מבחוץ, הוא וכפויי הטובה החצופים מבפנים. את מקום המדינאות החליפה המראה בזמן הגילוח. הוא מתייחד עם דיוקנו, הוא כותב את הערך האנציקלופדי של עצמו, הוא משוחח עם רוחות אבותיו.

אין בו שאר רוח, אין בו דמיון, אין בו העזה, אין בו ניואנסים, אין בו חן, אין בו הנינוחות והסלחנות של מושא-הערצתו הגדול צ‘רצ‘יל. אין לו רוחב היריעה ההיסטורי, אין לו התבונה האמוציונלית, אין לו היתרונות שהיו צריכים לצמוח מבית גידולו ומן הגיאוגרפיה של נעוריו.

לעת בלותו אין לו עדנה, ומיפי-הסבר של צעירותו נשארו רק הקמטים והנרקיסיזם המעייף והמאכזב. מה נותר לעשות חוץ מאשר להזכיר לו את שורת הסיום בקריאתו של ליאו איימרי  לנוויל צ‘מברליין במאי 1940 בפרלמנט הבריטי (בפרפרזה על אוליבר קרומוול, 300 שנה קודם):

”הארכת לשבת כאן יותר מכפי שיכולת להועיל. הסתלק-נא, אני אומר, ופטור אותנו מעונשך. בשם אלוהים, לך!“

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ori   ביום 7 בפברואר 2014 בשעה 15:59

    במכוון או בשגגה, התיעוב של קרי ואובמה הוא אישי כלפי האיש ולא כלפי המדינה, עדיף שכך.
    איך מסתדר קרי עם הצד השני? המוסלמי? זורקים עליו אורז?
    בכל מקרה נתניהו הכין לעצמו אליבי טוב כאשר ביקש מיהודי ארה"ב להצביע לרפובליקנים. הוא הבין שעוד 4 שנים עם אובמה זה כמו 40 שנה במדבר.
    בינתיים לפי הסקרים אין אהדה יתרה לאובמה ושלוחיו בשום מקום מבית ומחוץ.
    ביבי יהיה פה גם כשהאמריקאים יחשבו שקרי זה תבלין ואובמה זה שיהוק היסטורי.

  • עמיר   ביום 7 בפברואר 2014 בשעה 16:57

    כרגיל, מעולה. הקריירה של ביבי כרדיפה אחרי רוחות רפאים. האם זה מה שקורה כשפוליטיקאי הוא בנו של היסטוריון ? בכל מקרה יואב, העם מבקש כינוס המאמרים שלך לספר + געגוע עמוק לניתוחי העומק של הפוליטיקה האמריקאית…

  • רוני ה.   ביום 8 בפברואר 2014 בשעה 20:45

    רציתי להזכיר שגם אריק שרון השתמש באנלוגיה של 1938, כזכור מנאום צ'כוסלובקיה שנשא בשנת 2001, בזמן ממשל בוש. באותו הזמן שרון כנראה קיווה להשביע את הארי עם ההתנתקות מעזה, אבל נראה שעזה הספיקה רק לשתים עשרה שנה, והאריה שוב רעב.

  • אורן   ביום 9 בפברואר 2014 בשעה 18:30

    לאיזה שאר רוח, העזה, דמיון או חזון אתה מצפה? משהו כמו אלו של פרס הבלתי נלאה, שלמעשה לא עשה דבר מועיל בשלושים-ארבעים השנה האחרונות?

    נשמע-נא איזה חזון יצירתי אפשר להציע כאן במזרח התיכון המוטרף והתזזיתי.

    (בכוונה אני לא מתייחס להתקוטטות עם בנט)

  • בוריס   ביום 10 בפברואר 2014 בשעה 17:16

    התיאור של ביבי נראה לי נכון להכאיב. יש כאן טרגדיה של איש רב כישורים שכאילו איבד כל חכמה, יצירתיות, דמיון. האם זה רק בגלל צורכי הפנים שלו, יואב, או באמת יש לנו כל כך הרבה שנים ראש ממשלה כל כך אפור?

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: