אסיה מגישה: שיעור בהיסטוריה אירופית מפחידה

ראש ממשלת יפאן שומע את פעמי 1914. נשיא הפיליפינים רואה את ענני 1938. שניהם חושבים שמעצמה תוקפנית יהירה ושוחרת התפשטות מאיימת עכשיו על שלום העולם. התנהגותה של החשודה מקילה על נביאי-הזעם. אבל האם סין באמת מאיימת, ומה היא מסוגלת לעשות?

״שליטי סין -- כהיטלר״, מצטט עתון במנילה את הנשיא בניגנו אקינו, ששה בפברואר 2014. Noy הוא כינוי החיבה של הנשיא. הוא השמיע את ההשוואה ההיסטורית בראיון ב׳ניו יורק טיימס׳, שהידהד בכל רחבי אסיה

״שליטי סין — כהיטלר״, מצטט עתון במנילה את הנשיא בניגנו אקינו, ששה בפברואר 2014. Noy הוא כינוי החיבה של הנשיא. הוא השמיע את ההשוואה ההיסטורית בראיון ב׳ניו יורק טיימס׳, שהידהד בכל רחבי אסיה

”1938“, אמר השבוע נשיא הפיליפינים. ”היטלר“, הוא הוסיף, ”צ‘כוסלובקיה“.

בשביל ישראלים, אירופים ואמריקאים, האסוציאציות האלה הן עניין שבשיגרה. מינכן משמשת לעתים קרובות בשיח הפוליטי. כולנו מלומדי הזהרות מפני ההיסטוריה העלולה לחזור. אבל במזרח אסיה יש לאסוציאציה כזאת פחות תוקף. הזיכרון ההיסטורי כולל יפאנים, אמריקאים, אנגלים והולנדים. היטלר לא בדיוק שייך.

הנשיא בניגנו אקינו העלה את הרוח הזו באוב לתועלת האוזניים המערביות. הוא השמיע אותה בראיון עם ה‘ניו יורק טיימס‘, ”בחדר המוסיקה מצופה העץ בארמונו“, כפי שהואיל הכתב האמריקאי לדווח.

אקינו, בן לשושלת פוליטית רבת כוח (אמא היתה נשיאה, אבא היה מנהיג האופוזיציה לפני שנרצח), סיפר למראיינו, שהוא נוהג להירגע לפני השינה באמצעות האזנה למוסיקת ג‘אז — וקריאת ספרות צבאית, בין השאר על מלחמת העולם השניה. באחרונה הוא קרא על מדיניות הפייסנות של סוף שנות ה-30, זו שהאכילה את התנין מבלי להשביע אותו.

והנמשל? דרישותיה הטריטוריאליות של סין, הדוחקות את הפיליפינים אל המים הרדודים של ים סין הדרומי. סין תובעת בעלות כמעט על כל המים הזורמים בינה ובין הפיליפינים, בינה ובין יפאן, בינה ובין וייטנאם.

”אם נסכים למשהו שאנחנו חושבים לשגוי“, התריס אקינו, ”איזו ערובה יש לנו שהרע לא יחזור ויישנה במרוצת הזמן? באיזו נקודה עלינו להגיד, ’מספיק ודי‘? בעצם, העולם הוא הצריך להגיד את זה — זכרו-נא את חבל הסודטים שנמסר, כדי לפייס את היטלר, ולמנוע את מלחמת העולם השניה“.

מיותר להגיד שההשוואה הזו הכעיסה את סין. אבל היא יכולה להאשים בעיקר את עצמה. היא כמעט יוצאת מגדרה להלך אימים על שכנות קטנות וחלשות ממנה. הפירוש האגרסיבי והקולני שהיא מעניקה לזכויותיה הלאומיות ולאינטרסים שלה מעורר הרבה אסוציאציות לא נעימות, מיפאן בצפון ועד אינדונזיה בדרום.

יי

ים סין הדרומי. האי הדרומי ביותר של הפיליפינים נראה באמצע, מימין. בורניאו, למטה, מתחלקת בין אינדונזיה, מלזיה וסולטנות ברונאיי. את המפה בגודל מלא אפשר למצוא כאן

 

הנשיא ”החובבן“, ראש הממשלה ”המחפיר“

ראש ממשלת יפאן, שינזו אבה, השווה את היחסים בין ארצו ובין סין ליחסים בין בריטניה לגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, בדיוק לפני מאה שנה. גם אבה כיוון את האסוציאציה לאוזני המערב, במהלך הוועידה הכלכלית בדאבוס. הוא הזכיר לשומעיו, שבין בריטניה לגרמניה היו קשרי מסחר ענפים, כאשר אסרו מלחמה זו על זו, ממש כמו הקשרים בין יפאן לסין כיום.

התעמולה הסינית הגיבה בחיספוס הצעקני הרגיל שלה על הצהרות אבה ואקינו. פרשנות בלשון האנגלית כינתה את אקינו ”פוליטיקאי חובבני ונבער מדעת“, והשוותה אותו עם אבה ”המחפיר“. כאשר הסינים כועסים, קצת קשה להבחין בין לשון הדיבור שלהם לעגת התעמולה הצפון קוריאנית. לפעמים נדמה שלסין יש פיצול אישיות: יש לה הציפיות של מעצמת-על, אבל יש לה דפוסי התנהגות של מדינה קטנה ופארנואידית, עם תסביכי נחיתות ועם טראומות היסטוריות.

מה מקור העניין שמנהיגים מזרח אסיאניים מגלים עכשיו בתולדות אירופה במאה ה-20? במלה אחת: פחד. בזמן האחרון סין נוהגת כמו אצה לה הדרך. עלייתה הכלכלית הפנומנלית ב-40 השנה האחרונות מחפשת תרגום משכנע ללשון צבאית ופוליטית. עניין טבעי הוא בשביל סין לרצות השפעה. העולם כולו צריך לרצות שהיא תשפיע. בגרות מניבה אחריות, וההיפך. עוצמה והשפעה אינן מוכרחות להדאיג את אלה הנשארים מאחור, הן יכולות גם לשמש פוליסת ביטוח מפני קיצוניות.

שמי ים סין המזרחי, שסין תובעת עליהם בעלות. (המקור: אתר CNN)

שמי ים סין המזרחי, שסין תובעת עליהם בעלות, מסומנים באדום. מרחב האויר היפאני מסומן בכחול (המקור: אתר CNN)

לחטוף טיל בשביל הפרינציפ

בנובמבר שעבר הודיעה סין, חד צדדית, על הרחבת התחום האוירי שלה. היא תובעת עכשיו ריבונות כמעט על כל המים הזורמים בינה ובין יפאן. ארה“ב מיהרה לשלוח שני מפציצים מדגם ב-52 אל האויר המסופח, מבלי לבקש את רשות המספחים. אבל הממשל בוושינגטון יעץ למטוסים אזרחיים להימנע מהפגנות, ולהודיע למגדלי הפיקוח הסיניים שהם מתקרבים. אכן, בשביל מה לחטוף טיל רק בשביל הפרינציפ.

היפאנים חרקו שיניים. הם לא יוותרו. למען האמת, המחווה הסינית עזרה לראש הממשלה אבה. מאז חזר אל השלטון, לפני שנה ויותר, הוא מעמיד את התחזקותה הצבאית של יפאן סמוך מאוד לראש סדר היום שלו. הוא רוצה להיפטר מן הסעיף הפציפיסטי בחוקת יפאן, זה שנכפה עליה הר כגיגית בידי האמריקאים לאחר מלחמת העולם השניה. הסעיף הזה אוסר על יפאן לצאת למלחמה, ומגביל את יכולתה הצבאית.

כאשר סין מצחצחת חרבות בגלוי, ותובעת ריבונות על שטחים פתוחים, או על שטחים שיפאן התרגלה לחשוב ליפאניים, היא מקילה על הנצים בטוקיו. היא גם חותה את הגחלים בשביל האמריקאים. הם זקוקים לשותפים בקו-הבלימה שהם מנסים לשרטט לאורך גבולותיה של סין.

הריבונות על סלעים קטנים בלב ים נוגעת במקצת ליוקרה הלאומית, ובעיקר לתכניות של קידוח נפט וגאז, בדומה לפחמנים שישראל שואבת מקרקע הים התיכון.

מירוץ חימוש מטורף וחסר תוחלת

אפשר להגיד במידה של סבירות, שמלחמה קרה חדשה מתנהלת במזרח אסיה. היא אינה דומה למלחמה הקרה בין הדמוקרטיות המערביות לברית המועצות ב-40 השנה שלאחר מלחמת העולם השניה. במלחמה ההיא לא היה מסחר, לא היו קשרים אנושיים, לא היתה תיירות, לא היו חילופים אקדמיים.

שינטארו אבה כנראה צודק. המלחמה הקרה הזו מתנהלת ברוח השנים הראשונות של המאה ה-20. אירופה של השנים ההן היתה פתוחה לרווחה. היה קל לחצות גבולות וקל יחסית לסחור. אבל במקביל התנהל מירוץ חימוש מטורף, חסר שחר וחסר תוחלת, אשר איים לרושש את המשתתפים בו.

אלה היו השנים האחרונות של עידן ציי המלחמה הגדולים. האחים ראייט עתה זה המריאו בפעם הראשונה, וכמעט איש לא העלה בדעתו שכמה מטוסים קטנים יהיו שווים יום אחד יותר מסיירת ענקית. ב-1906, הבריטים השיקו את אניית-המלחמה המשוכללת ביותר של כל הזמנים, שהם קראו לה ”דרדנוט“. שמה שימש בשנים הבאות דור שלם של אניות מלחמה. הכול רצו ”דרדנוטים“. אניה יחידה עלתה אז רבע מיליארד דולר (במושגים של ימינו).

הדרדנוט (Dreadnought): עשרה מיליון דולר ב-1906

הדרדנוט (Dreadnought): עשרה מיליון דולר ב-1906. למטה, F-35: מאתיים מיליון דולר ב-2013

זה מזכיר לא מעט את מירוץ החימוש האוירי המתנהל עכשיו. רק השבוע הכריז גנרל אמריקאי, כי חיל האויר של ארה“ב ”יתיישן“ אם לא יחליף עד אמצע העשור הבא את מטוסי הפ-15 והפ-16 שלו בפ-35; ופ-35 לא יועיל, אם לא יתלווה אליו הפ-22. זה האחרון עולה 150 מיליון דולר ליחידה. עלותו של הפ-35 מוערכת ב-120 עד 219 מיליון דולר ליחידה.

”אני עומד להילחם עד מוות להגן על הפ-35“, אמר הגנרל, מייקל הוסטיג‘, ראש פיקוד הקרב של חיל האויר האמריקאי, ”מפני שאני מאמין כי רק פ-35 במספרים מספיקים יאפשר לנו לעבור את העשור הבא בשלום“.

הוא לא היה צריך להסביר מה מדריך את מנוחתו: הפיתוח המואץ של מטוס-העתיד בסין. לסינים אין חוב לאומי של 16 טריליון דולר, אין גרעון תקציבי שנתי של טריליון ויותר, ואין קונגרס הקובע סדרי-עדיפויות ומקצץ הוצאות צבאיות.

הנטיה הטבעית היא להניח, שמירוץ חימוש כזה ירושש את ארה“ב לפני שירושש את סין. הוא יזכיר להרבה משקיפים את התפקיד שמירוץ חימוש בליסטי יקר להחריד מילא בהתמוטטותה של ברית המועצות, בשנות ה-80. אבל מירוץ חימוש מוטרף באויר ובחלל החיצון (”אנחנו נשגר טילים מן הירח“, התרברב גנרל סיני זה לא כבר) עלול לשמוט את הקרקע לא רק באמריקה.

”הזרוע המזוינת של המפלגה“

עד כמה אמתי הוא האיום הצבאי הסיני? על זה חלוקות הדעות. איאן איסטון, אנליסט לענייני סין בשורה של מרכזי מחקר אמריקאיים, כותב כי

”אף שבשנים האחרונות חזינו במאמץ תעמולה ענקי של סין, המיועד לשכנע את העולם ברצינות כוחה הצבאי, זרים נוטים לשכוח שלסין אין אפילו צבא מקצועי“. בניגוד לכל יריבותיה המקומיות והגלובליות, צבאה של סין הוא בעצם ”זרוע מזוינת של המפלגה הקומוניסטית“, ואת ההחלטות מקבלים ”קצינים פוליטיים“ (פוליטרוקים, במונח הרוסי הישן), לא אנשי מקצוע.

”30 עד 40 אחוז מן הקריירה של קצין, או 15 שעות מתוך שבוע עבודה של 40 שעות, מתבזבזים על שינון של תעמולת המפלגה, שירת שירים פטריוטיים והשתתפות בסמינרים על התיאוריה המרקסיסטית-לניניסטית“.

בענייני ציוד, איסטון מזכיר, כי סין היא ”היחידה בין חמש החברות הקבועות במועצת הבטחון של האו“ם“, שלא בנתה עד כה נושאת-מטוסים משלה, ולא הצליחה לפרוס את הצוללות נושאות הטילים הגרעיניים שלה. הנסיון היחיד לעשות כן, הוא כותב, נעשה ב-2003, והסתיים בטביעת צוללת על כל ספניה. טייס בחיל האויר הסיני מבלה רק עשר שעות בחודש באויר.

אבל היעדר המקצועיות אינה מפחיתה סכנות. במובן מסוים היא אפילו מגבירה אותן. נחיתותה הקובנציונלית מביאה את סין לפריסה רחבת-ממדים של נשק התקפי, שארה“ב וברית המועצות הסכימו עוד לפני 25 שנה להוציא משימוש בגלל הסכנה הנובעת משימוש פתאומי ולא מבוקר. אשר לסגל הפיקוד הבכיר, כותב איסטון, ”בהיעדר חוכמה מפוכחת הנובעת מנסיון קרב, צבא השחרור העממי (PLA) הוא כולו נצים, אין יונים“.

חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו, שמלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת. הניצוץ שהבעיר אותה, הרצח בסאראייבו, לא היה הסיבה. ארבע שנים לפני שפרצה, המודיעין של הצי הבריטי העריך בדיוק מפתיע מתי היא תתחיל: כאשר הגרמנים ישלימו את כריית התעלה, המחברת את הים הבלטי עם הים הצפוני. יודעי-דבר צפו אפוא במהלך התגלגלותו של הכדור מבלי שיכלו לנקוף אצבע. מעניין איזה פטליזם שרה עליהם. מעניין אם דיירי הדור הבא יציגו שאלה דומה על דיירי 2014.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יובל   ביום 7 בפברואר 2014 בשעה 16:51

    רק תיקון קטן – שכחת למנות את מאלזיה בין שוכנות בורניאו בכיתוב המפה.

  • יוני   ביום 7 בפברואר 2014 בשעה 16:57

    מעולה! תודה!

  • יובל   ביום 7 בפברואר 2014 בשעה 21:37

    אכן מאמר מחכים ומעורר מחשבות. השאלה היא האם באמת ניתן ללמוד מהעבר והאם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה. אמנם שגעון גדלות של מעצמות עולות עלול להוביל למלחמת עולם. להוסיף על זה גם עלבונות מהעבר ורצון לנקום. עם זאת, יש הבדל בין סין של היום לבין גרמניה של וילהלם ושל היטלר.

    מלבד הערות אלה יש לי שאלה. היכן ניתן לקרוא על התחזית הבריטית לפני מלחמת העולם הראשונה. זוהי נראית דוגמה לתחזית מוצלחת (או שמא נבואה שהגשימה את עצמה).

    • יואב קרני   ביום 8 בפברואר 2014 בשעה 4:00

      על התחזית הבריטית אפשר לקרוא, בין השאר, בספר Dreadnought מאת Robert K. Massie (אני בטוח שבהרבה מקומות נוספים). הנה קישור אמזון.

  • ori   ביום 8 בפברואר 2014 בשעה 4:51

    בינתיים לא נראה שסין נכנסת למרוץ חימוש, רוב ספינות הצי שהיא בונה והנשק המתקדם מתאים יותר לסכסוכים איזוריים ולא למלחמה גלובלית.
    הגנרל האמריקאי שמבקש חיל אויר מתקדם פשוט עושה לביתו, זאת אומרת דואג למשכורות של אנשי הצבא. לארה"ב יש כיום כ 18 אלף מטוסים מתקדמים וזה בערך פי 18 יותר מאשר חיל האויר הגדול ביותר לאחריה ברשימה.
    חלקים גדולים של העולם חוזרים לתרבות קודמת לזו שנכפתה ע"י המערב לאחר מלחמות העולם. המדינות המוסלמיות שהיו תחת האימפריה האותומנית "משתחררות" מהשפעות מלחמת העולם הראשונה ולמרבה הצער נוטות לחפש פתרונות בקוראן. אפשר לומר שזו כשלון של הציויליזציה המערבית.
    המאבק על האיים הקטנים מול חופי טאיוואן הוא בעיקר רמז לאמריקאים שהגיע הזמן שיתחילו להתיחס לסין בכבוד הראוי ויפסיקו להתערב בעניניה. האמריקאים יצרו את הבעיה כשהחזירו אותם ליפן לאחר שהחזיקו בהם לאחר מלחמת העולם השניה. טאיוואן היא הבעלים.
    כיום מלחמות הן מחוץ לחוק ונחשבות לפשע כלפי האנושות, זה כמובן לא מונע מאמריקה שיצרה את החוקים לבצע פעולות שיטור עולמיות. לכל היותר נראה עשן בלי אש. כמובן שאם האמריקאים ימשיכו לשלוח מפציצים מעל שטחים סינים בהתגרות מכוונת מי ישורנו.
    כשמנסים להבין את חילופי ההאשמות בין מדינות אסיניות צריך להכיר את התרבות המקומית ולא לשפוט בקני מידה מערביים.

    • יואב קרני   ביום 8 בפברואר 2014 בשעה 5:41

      בהחלט צריך. צריך גם להישמר מפני הסכנה של going native, כאשר הזר מפתח הזדהות קיצונית עם האנשים שבקירבם הוא יושב עד כדי אימוץ הז'ארגון, דפוסי המחשבה ודפוסי הדיבור שלהם.

  • D! בארץ הקודש   ביום 8 בפברואר 2014 בשעה 8:23

    וזה עוד מבלי שהכנסת את הודו לתוך הטור הנוכחי.
    מספיק לתור בקצרה את הרי הצפון ולראות את המאמצים הכבירים שצבא הודו משקיע ב"קירוב הגבולות" (סלילת כבישים, ומנהרות מטורפות הנחצבות במעמקי ההרים) כדי לעמוד על גודל הפחד מסין.

    • יואב קרני   ביום 8 בפברואר 2014 בשעה 10:06

      הערה מצוינת. על הודו ועל סין אכתוב בנפרד.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: