שלושים השנה של נלסון מנדלה

כאשר הושלך לכלא היה מהפכן אלים, והאמין שחופש מצריך דם ואש. כאשר יצא מן הכלא היה מוכן לשכוח ולסלוח. האם 30 שנה מזככות את אלה ”עם דם על הידיים“, והופכות אותם לשותפים לשלום?

בפברואר 1960 התייצב ראש הממשלה השמרנית של בריטניה, הרולד מקמילן, במליאת הפרלמנט של דרום אפריקה בקייפטאון. הוא היה כונס הנכסים של האימפריה הבריטית. בימיו היא התחילה את נסיגתה המסחררת מאפריקה. דרום אפריקה היתה עדיין דומיניון בריטי, ומושל כללי ייצג בה את מלכת בריטניה.

הזמנים השתנו, הזכיר מקמילן לשומעיו. ”רוח של שינוי“ נושבת באפריקה, והיא אינה יכולה לפסוח לאורך ימים על תת היבשת הדרומית. הגיע הזמן להסתגל, לשון אחר להעניק זכויות מלאות לרוב השחור.

19600204mcmiln_saf_change_z

מתוך היכל-הפלא של אתר העתונות היהודית והעברית מבית הספרים הלאומי

רוב שומעיו לא היו מוכנים להאזין. הם היו אפריקנרים, חברי המפלגה הלאומית השלטת, צאצאיהם של איכרים הולנדיים, שהגיעו לשם 300 שנה קודם. לא היה להם לאן לחזור. יתר על כן, הם לא היו חייבים שום דבר לבריטניה. ששים שנה קודם, ממשלה שמרנית בריטית אסרה מלחמה על אבותיהם ועל אמותיהם, הרגה אלפים מהם, כלאה עשרות אלפים במחנות ריכוז (זו היתה הפעם הראשונה שהמושג הזה נכנס לשימוש), והרסה את הרפובליקה העצמאית שלהם.

נדרשה להם חצי מאה כדי להתאושש. 12 שנה קודם, מאי 1948, באייר תש“ח, מפלגתם ניצחה בבחירות, בקושי. היא גמרה אומר שלא לשמוט אותו עוד מידיה. דרום אפריקה תהיה ”לנצח שלנו“, אמר ראש הממשלה הראשון שלה. רוח שינוי? בבקשה, הם אמרו למקמילן, הנה לך שינוי. דרום אפריקה יצאה בטריקת דלת מחבר העמים הבריטי, והפכה לרפובליקה. המלה האפריקנרית ’אפרטהייד‘, ”הפרדה“, היתה לקללה האיומה ביותר בעגה הבין לאומית.

מהטמה? לא בגיל 44

שלושים שנה בדיוק נמרץ לאחר נאום מקמילן, רוח השינוי הגיעה סוף סוף אל כף התקווה הטובה. נשיא לבן התייצב באותו הפרלמנט עצמו, והודיע על תחילת סופו של האפרטהייד. אקט הפתיחה היה שחרורו של אסיר זקן, נלסון מנדלה, מקץ 29 שנות מחבוש. ארבע שנים אחר כך נבחר מנדלה לנשיא הראשון של דרום אפריקה הדמוקרטית.

בשבוע שעבר, לאחר שמת, נקשרו לו כתרים מופלגים. הודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, הכריזה חמישה ימי אבל לאומי. הכול הסכימו, שמנדלה היה בן-דמותו של המהטמה גאנדהי (=גאנדי, בשיבוש הישראלי המקובל).

במידה רבה הוא אמנם היה — לא בהיכנסו בכלא, בהיותו בן 44, אבל בצאתו, בהיותו בן 71. האיש שהתחיל את המאבק המזוין נגד המיעוט הלבן, ב-1961, יעץ לצעירים השחורים הששים אלי קרב להשליך את כלי הנשק שלהם ”אל הים“. הוא סלל את הדרך לשינוי לא-אלים, שאיש לא היה מסוגל להעלות בדעתו חמש שנים קודם. הוא יצא מגדרו להקל על האפריקנרים את המעבר מאומת האדונים למיעוט לא-כל-כך חשוב בארץ רב-גזעית.

הוא שימש בנשיאות רק חמש שנים, אבל עצם נוכחותו הפיזית והרוחנית הבטיחה מידה של יציבות ושל התאפקות. מי יודע מה יקרה לאחר הסתלקותו.

כותרת ראשית אופיינית בהודו ביום שלאחר מות מנדלה: ״המהטמה של זמננו חופשי לעולמים״. ההשוואה עם המהטמה היתה מכובדת, אבל לא מדויקת. לא מדויקת מאוד (גזיר מן העמוד הראשי של Times of India, שמונה בדצמבר 2013)

כותרת ראשית אופיינית בהודו ביום שלאחר מות מנדלה: ״המהטמה של זמננו חופשי לעולמים״. ההשוואה עם המהטמה היתה מכובדת, אבל לא מדויקת. לא מדויקת מאוד (גזיר מן העמוד הראשי של Times of India, שמונה בדצמבר 2013)

אילו נענו האפריקנרים להמרצתו של הרולד מקמילן, ואילו הניחו ל ANC להגיע לשלטון בדרום אפריקה 30 שנה קודם, הם היו מנקים את עצמם כמובן מן החטא הכבד של אפליה גזעית, של דיכוי פיזי ומנטאלי, של התעללות ושל השחתה. אבל לא הרי מנדלה של 1960 כמנדלה של 1990. די לקרוא את מצע ANC בימים ההם, כדי לדעת שבהנהגתו דרום אפריקה היתה הופכת למדינה סוציאליסטית, חד מפלגתית כושלת, כמו כל שכנותיה המיידיות מצפון, כמו חלק ניכר של שאר היבשת. הואיל ובדרום אפריקה היתה מפלגה קומוניסטית (לא-חוקית) חזקה מאוד, ורוב מנהיגי ה ANC היו חברים בה, אפשר שדרום אפריקה היתה נעשית קומוניסטית פרו-סובייטית.

מרוואן מנדלה בחלומותינו

שלושים השנה שבין 1960 ל-1990 היו איומות ונוראות. הנזק שנגרם להמוני השחורים (וה“צבעונים“ והאסיאנים) היה לא-הפיך. שחורי דרום אפריקה היו ראויים להגדרה עצמית בלי קשר לתוצאותיה. אבל אין מנוס מלהודות, ששלושים השנה ההן גם הביאו תועלת. בסופן יצא איש זקן מן הכלא, שלא רצה עוד להטביע את ארצו בדם, אפילו לא לטובת שחרורה.

הדגם של גאנדהי, בשלמותו, לא התאים כמעט לשום מקום זולת הודו (אולי מפני שכמעט בכל מקום אחר היו יורים בו, או חושפים אותו לפולוניום. לא, לא התכוונתי). למען האמת, לא לגמרי בטוח שהוא התאים אפילו להודו. לפעמים נדמה שההודים כמעט מתביישים בהיעדר מאבק מזוין ממשי נגד השלטון הבריטי, והם מעניקים מעמד של גיבור לאומי לאחד, שובהאש צ‘ונדרה בושו, יריב מר של גאנדהי, אשר התנדב לעזור להיטלר וליפאנים בזמן מלחמת העולם השניה.

ברוב מאבקי השחרור והעצמאות, מנדלה הוא כנראה דגם השראה וחיקוי ריאלי יותר, במובן הזה שרקורד של תמיכה באלימות, בצירוף ייסורים אישיים והקרבה, מעניק לגיטימיות מיוחדת לבעליו כאשר הוא פונה לאי-אלימות.

מה מפתה להניח, שיום אחד מרוואן ברגותי ייצא מן הכלא הישראלי, ואנחנו נתקשה להכיר אותו, גם מפני שצדעיו יאפירו, גם מפני שקומתו תשוח במקצת, ובעיקר מפני שהבדידות רבת השנים בכלא הישראלי תזכך את נפשו מן הברוטליות המרושעת וקלת-הדעת של בחרותו. היתכן שהוא יוכל להנחיל תכונות מנדליות לתנועת העצמאות הפלסטינית, לא רק כדי להיבחר לנשיא, או לקבל פרס נובל, אלא בייחוד כדי לשכך את חששות הקיום של רוב הישראלים מפני התוצאות של עצמאות לעמו?

על זה צריך כנראה לענות בשלילה, מפני שלא כל מאסר ממושך של איש אלים מניב אוטומטית את נלסון מנדלה.

מכונת היריה

בסופו של דבר מוטב לזכור, כי מנדלה היה יכול לוותר על המאבק המזוין מפני שכל דרישותיו התקבלו. הלבנים נכנעו כניעה מלאה. אילמלא נכנעו היו נשמעות בערי המושב של השחורים, וחוזרות ונשמעות, המלים מבשרות-הרע של המנון הזרוע הצבאית של ANC, ”הבו לי את מכונת היריה, אני רוצה להרוג את האיכר, להרוג את הבור“ (Boer, ”איכר“ בהולנדית, הוא הכינוי רב-השנים של האפריקנרים).

למען האמת לא מעט לבנים חוששים שהמלים האלה יחזרו ויישמעו עכשיו, בהיעדרו של איש-המעלה, אשר לא שחר נקם והיה מבורך ביכולת לחייך ולסלוח.

(בחלון יוטיוב שלהלן תוכלו לצפות בנשיא דרום אפריקה הנוכחי, ג׳ייקוב זומה, שר בפומבי, בלשון הזולו, את Umshini Wam, ״הבו לי את מכונת היריה״. הוא אמנם עשה כן מסיבות נוסטלגיות וסנטימנטליות — שווה ערך לוותיקי הלח״י שרים ׳חיילים אלמונים׳, או ותיקי האצ״ל שרים ׳שתי גדות לירדן׳ — אבל הג׳סטה הזו עדיין מעוררת חלחלה אצל הרבה דרום אפריקאים החוששים שהיא מבטאת יותר מסנטימנטליות. בין שחורים בדרום אפריקה נשמע בשנים האחרונות הפזמון ״כשמנדלה ימות, אנחנו נהרוג את הלבנים״, או משהו כזה. רקע על השיר הזה, והמלים בתרגום לאנגלית, אפשר למצוא במהדורה האנגלית של וויקיפדיה.)

[youtuber youtube=’http://www.youtube.com/watch?v=lof6XJ8b1SU’]

תיקון טעות: האסיר הפלסטיני שאולי-יהיה-מנדלה-אבל-כנראה-לא הוא מרוואן ברגותי, לא מוסטפא ברגותי, כפי שנכתב תחילה. תודה לרועי על התיקון.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

8 Responses to “שלושים השנה של נלסון מנדלה”

  1. רועי הגיב:

    הכוונה ודאי למרואן ברגותי?

    • יואב קרני הגיב:

      כמובן, תודה. מוסטפא הוא דודן רחוק מאוד, מיוזמי המערכה הבין לאומית לדה-לגיטימציה של ישראל. מתנצל על הטעות.

  2. יובל ו. הגיב:

    אני חושב שאסור לשכוח ש-“דם על הידיים” היה גם להרבה (ואולי לכל?) מהאנשים בצד שממול מנדלה. לא רק הוא היה צריך להניח את הנשק ולשכנע את תומכיו להניח למאבק המזוין, אלא גם הלבנים היו צריכים לנקות עצמם מהאלימות ומהנשק בכדי להגיע לשלום.

    ועוד נקודה – ה-ANC לא היה הגוף הפוליטי היחיד בקרב השחורים בשנות האפרטהייד. קיצוני לו (מבחינת האלימות בהתנגדות לאפרטהייד) היה ה-Pan Africansit Congress, שהחזיק באידיאולוגיה לאומנית. הם נהגו לשיר One Settler One Bullet. אם ב-1960 הלבנים היו מוותרים על האפרטהייד בהחלט יכול להיות שה-PAC היה עולה לשלטון, ולא ה-ANC.

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים בהחלט, יובל. האפרטהייד כשלעצמו היה ביטוי של אלימות פיזית, מנטלית ופוליטית. המאבק המזוין נגדו היה לגיטימי מעיקרו. בסופו של דבר המשטר הלבן הבין את זה, והיה מוכן לשחרר את אסיריו מבלי לעמוד על התחייבות מוקדמת לוותר על אלימות.

      בצדק ציינת שהיו קיצונים מן ה ANC, ובצדק ציטטת את המימרה ״כדור לכל מתנחל״. אינני חושב ש PAC היה מגיע לשלטון ב-1960, אבל סביר שהוא היה ניכר הרבה יותר ממה שהיה. זה היה מביא ממשלת ANC לכונן משטר חד-מפלגתי, ממש כפי שקרה (למעשה אם גם לא להלכה) בזימבאבווה בנסיבות לא בלתי-דומות לאחר העצמאות.

      ההנחה שהיה אפשר לנהל ״מאבק לא אלים״ נגד האפרטהייד היתה מופרכת. זו גם הסיבה שכתבתי, במקום אחר באתר הזה, על צביעותו של שמעון פרס, ב-1985, כאשר בהיותו ראש הממשלה הטיף לשחורי דרום אפריקה מאבק ״בנוסח גאנדהי וטולסטוי״.

  3. עומר לביב הגיב:

    מעניין מדוע הגיבור האמיתי, או לפחות אחד הגיבורים האמיתיים, של ביטול האפרטהייד, לא מקבל את המקום הראוי לו בזיכרון הציבורי. אם אינני טועה הוא אפילו לא מוזכר בשמו המפורש במאמר שלך. קצת ריספקט לדה קלרק!

    עומר לביב

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, דקלרק היה דמות מפתח. אני אכתוב עליו בחמימות מיוחדת כאשר תינתן הזדמנות, אולי לאחר מותו (שליט״א). גיבור? אינני בטוח. הגיבורים האפריקנרים ישבו בבתי כלא, או במעצר בית, או בגלות. משפחת דקלרק היתה מעמודי התווך של האפרטהייד. אני חושב שהוא לא ניהל תהליך מעבר בחוכמה הראויה. דרום אפריקה שנולדה מן התהליך הזה לא ייסדה די מכניזמים להבטחת זכויותיהם של מיעוטים.

      היסטוריון אפריקנרי ליברלי, מתנגד של האפרטהייד, הרמן חיליומיי, כתב על ההנהגה האפריקנרית בזמן המשא-ומתן עם השחורים שהיא היתה מעוניינת יותר ברהביליטציה אישית מאשר בהגנת שולחיה. בסופו של דבר היא נכנעה לכל אורך הדרך. אולי זה היה העונש על החטא הכבד של האפרטהייד — אבל אולי זו תהיה בכיה לדורות.

  4. אהרן הגיב:

    תודה כרגיל על רשימה מחכימה בנושאי מדיניות חוץ שלצערנו בקושי מסוקרים בישראל. בפרט שכאן אפשר להפיק לקחים משמעותיים למצבנו כאן במזרח התיכון. אז אם אפשר לבקש בנימוס מאמר על הגיבור השני, דקלרק, ובפרט מה שהערת כאן על כשלונותיו במו”מ – אז אני מבקש.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, אהרן. אכן, זה נושא מעניין להפליא, שנידון לעתים רחוקות, ונובעים ממנו כל מיני לקחים.

      אשתדל מאוד.

Leave a Reply for יואב קרני