ליברמן קורא על הורדוס (אולי)

אנחנו יודעים מה עוללו 17 שנה לאביגדור ליברמן, אבל היתכן שגם הועילו? לבדידות, לעצב ולכאב יש יתרונות מזככים. אולי הוא התפנה להרהר ביתרונות הספק — ולקרוא ביוגרפיות, למשל של אחרוני הריבונים היהודיים בארץ ישראל לפני החורבן

״כשאתה נוגע באבנים שלי, מר ליברמן, זכור שיש אנשים עם לב של אבן״.שר החוץ אצל הכותל המערבי של הורדוס הגדול

״כשאתה נוגע באבנים שלי, מר ליברמן, זכור שיש אנשים עם לב של אבן״. שר החוץ אצל הכותל המערבי של הורדוס


חופשי מעינוי הדין — ותהיה הדעה על התוצאה אשר תהיה, הדין התענה מאוד — אביגדור ליברמן מקבל הזדמנות חדשה. אין הוא זקוק להזדמנות כזאת ממני, או מן המיעוט הקטן של אנשים המחזיקים בדעותיי. אבל הוא זקוק לה בהחלט באיזור שאנחנו מכנים מפני הנוחיות ״המרכז״. זה המקום, שבו פוליטיקאים מגיחים ממרתפיהם הרעיוניים כדי לזכות במכובדות, כדי להעפיל אל הפיסגה.״מה למדת בשנות עינוי הדין, מר ליברמן גדול שלי״, היא לפיכך שאלה חשובה למדי.

אני מנחש ש-17 השנה המיתיות ההן גמלו אותו לפחות במקצת מיהירותו הקודמת. הן לימדו אותו בדידות ועצב, הן הנחילו לו פרספקטיבות קיומיות, הן הקנו לו את היכולת להרהר באופן פילוסופי.

אני מנחש שהוא חזר ועצם את עיניו, אפילו מבלי לשרוק מוצרט, וידע שהמערבולת עלולה להיות חזקה ממנו, והוא עלול לטבוע; ומאחר שהוא עלול, אולי יש דברים חשובים יותר מאשר לדרוס יריב פוליטי, או לנצח בוויכוח בכל מחיר. אולי אפילו עלה בדעתו שהוא מסוגל לטעות, שאין הוא צודק תמיד וללא תנאי.

אני מחפש את מר ליברמן המרוכך, המזוקק, המעודן דווקא מפני שחזרתי וכתבתי בגנותו במרוצת השנים, לפעמים בתוקף רב מדיי (הוא התלונן פעם במכתב למערכת על ״דברי הבלע״ שלי, ואתר הרשת של מפלגתו האשים אותי ב״אנטישמיות״). אולי אני עושה כן מפני שאני רחוק (״יושב על המרפסת״, בלשונו של קורא נרגז אחד), ובניגוד לאחי הבכור אינני נאלץ לצפות בפוליטיקה הישראלית על מרקע הטלויזיה יום אחר יום; ואולי מפני שקצת נמאס לשנוא בני-פלוגתא.

יוסי ביילין ניסה את זה בשעתו עם מר ליברמן, וגילה בין השאר את חיבתו למוצרט. אבל הוא עצמו עמד על עקרות התרגיל בהומניזציה של היריב, לאחר שהיריב התייצב בעצרת האו״ם בניו יורק, כשר החוץ, ושלח את העולם החיצון לעזאזל בלי רמז של מוסיקה קלאסית.

עשרים-ותשעה בספטמבר 2010

עשרים-ותשעה בספטמבר 2010

לחלוחית של עייפות

השאלה היא אפוא אם שנות המסה והנסיון של מר ליברמן הביאו אותו רק להרהורים טקטיים, או גם אסטרטגיים; לעצב מקומי — או לדרגה קצת יותר מעמיקה של פסימיות קיומית, המחייבת את בעליה לעצור, להתאפק, אפילו להתחרט מבלי להרגיש שהחרטה מפחיתה מכבודו.

מיותר להגיד שאין לי כל מושג. אולי שר החוץ ירצה לכתוב מסה מהורהרת, או מכתב ארוך, ולספר לנו על שעות הבדידות של הרץ למרחקים ארוכים. אבל מה אני אומר, זה לא יקרה, מפני שבמחנהו הפוליטי מונולוג כזה ייחשב למעשה של חולשה, ופטריוטים לאומיים אינם מורשים אפילו לרמוז על חולשה ועל ספק.

כטוב לבי בספקולציות חשבתי שדברי מר ליברמן במעמד ״חזרתו הביתה״ למשרד החוץ סיפקו רמז דק על מוטאציה כלשהי. הוא דיבר שם במתינות כמעט לא-ישראלית על היחסים עם ארה״ב, בטון של ענווה, עם לחלוחית של עייפות ועם גרגיר או שניים של חוכמת הנסיון. הם ״אבן-הפינה״ של מדיניות החוץ שלנו, הוא אמר על היחסים, שראש הממשלה מסכן בימים האלה. אסור לנו לפגוע בהם, גם כאשר יש חילוקי דעות בינינו. אכן, דברי אלוהים חיים.

הבנאי הטוב ביותר לפני אורי אריאל

נאום הורדוס לרגל הרחבת בית המקדש השני (על פי יוספוס פלאביוס. הנאום נישא כנראה בארמית, או אולי ביוונית):

…״אכן, אבותינו, בשובם מ[גלות] בבל, הקימו את בית המקדש הזה לאל עליון [אבל] מקדש שלמה היה גדול ממנו בהרבה; אל נא יפקוד איש חטא של הזנחה או של היעדר יראת שמיים על אבותינו, שהרי לא אשמתם היתה זו; הלוא כורש ודרייווש הם שקבעו את מידות הבניין. מפאת שיעבודם של אבותינו להם וליורשיהם, ואחריהם למאקדונים, ניטלה מהם החירות למלא אחר מידותיו הקבועות של הבית הרם הזה, וממילא לא יכלו להגביה אותו אל קומתו המקורית.

״אבל הואיל ואני עכשיו מושל עליכם, בחסדי האל, ושלום שרר תחתיי זה זמן רב, וזכיתי בעושר רב ובהכנסות גדולות; והואיל, וזה העיקר,הרומאים רוחשים לי ידידות והערכה — והם, הרומאים, אם תרשו לי להזכיר, הם שליטי העולם — אני אעשה ככל יכולתי לתקן את הפגום, שהיה תוצאה של נסיבות קיומנו, ותוצאת העבדות שבה היינו שרויים לפנים, ולפנות בהודיה ובאמונה שלמה אל אלוהינו, על שום שבירך אותי, והעניק לי את הממלכה הזו, ולפיכך שאלים את המקדש הזה כאשר יהיה לאל ידי״.

הואיל ואני עוקב אחר התבטאויותיו רק באופן אקראי, אני נאלץ לחזור ולהיתלות בקש, כמו למשל הערתו המבודחת על הורדוס. ״הוא היה הבנאי הטוב ביותר במדינת ישראל״, אמר מר ליברמן על אחרון מלכי יהודה, שמת בערך 1950 שנה לפני קום המדינה. ההסבר שנתן שר החוץ להשגי הורדוס: ״לא היתה אז רגולציה״.

אמנם חופש הפעולה של הורדוס לא היה קשור רק בהיעדר פיקוח פרלמנטרי או מינהלי, אבל אינני עומד להקניט את שר החוץ על תובנותיו ההיסטוריות. אדרבא, אני מתעניין מנין באה לו האסוציאציה ההרודיאנית. האם באה לו משיחה עם מסורב הוויזה מיכאל בן ארי, המלמד את תולדות הר הבית באוניברסיטת אריאל? או אולי מאורי אריאל, שר השיכון רב האנפין? הבה נניח שלא. הבה נקווה שמר ליברמן עשה בשנות ענותו מה שפוליטיקאים בצרה תמיד אהבו לעשות: לקרוא ביוגרפיות של פוליטיקאים אחרים בצרה.

ומה לך חומר רב השראה יותר מביוגרפיות של מנהיגי הריבונות היהודית האחרונה בארץ ישראל. כמה קשה להשיג ריבונות, כמה קל לאבד אותה.

הורדוס באמת היה בנאי מעולה. הוא בעצם האיש שהוריש לנו את הגעגועים אל בית המקדש. לפניו לא היתה סיבה אסתטית להתגעגע. פארו של מקדש הורדוס, אף כי היה קיים בקושי 80 שנה, מילא תפקיד מרכזי במטאפיזיקה של הזכרון היהודי מאז ואילך, לטוב ולרע. לא היה לנו כותל מערבי בלעדיו.

הרפורמות הניאו-הרודיאניות

כמובן, הורדוס היה עריץ שהרומאים קראו ״אוריינטלי״. הוא היה קרוב יותר לפרקטיקות של מלכי פרס מאשר לרפובליקה הרומאית של זמנו, או לאוגוסטוס מיטיבו (זה שאמר, כי בחצר הורדוס מוטב להיות חזיר מאשר בן המלך). אבל הוא עיצב דגם שלטוני, שהיה יכול להאריך את ישיבת ישראל על אדמתו, אילו הצליח להוריש אותו.

הורדוס הציל את יהודה, לפחות חלקית, מפני תוצאות הניוון האישי והפוליטי של מלכות החשמונאים. אלכסנדר ינאי הזהיר את שלומציון מלכתו ״לא מפני הצדוקים, ולא מפני הפרושים, אלא מפני הצבועים״. מה חבל שלא הזהיר אותה מפני יוצאי חלציו, אנטיגונוס והורקנוס השוטים. אל נכון, הורדוס היה מקדים להיפטר מהם, אילו היה אביהם.

ההיסטוריוגרפיה היהודית לא היטיבה אתו, מהרבה סיבות מובנות. אבל הריאליזם הפוליטי שלו דמה במידה מסוימת לגניוס הפוליטי של אחד מקודמי-קודמיו, אחאב בן עומרי, אולי הגדול בשליטי ישראל, שמחברי ספר מלכים שנאו בהתרגשות מיוחדת.

הקרא מר ליברמן את הביוגרפיות שלהם? מה מאוד מוטב לקוות שכן. מה מוטב לקוות שלמד מהם את ערך הריאליזם במדיניות החוץ, במקום את ערך ההתרסה הצורמנית והמתחסדת של רוב מלכי יהודה הקדמונים. המרכז הפוליטי אמנם אינו מתעניין במיוחד בהורדוס, אבל מי יודע, אולי מר ליברמן יצליח לחזור ולעניין אותו. אני מתנדב לכתוב את הערך האנציקלופדי על ״הרפורמות הניאו-הרודיאניות של אביגדור ליברמן, 2027-2017״. אחר כך, אולי, יבוא תורו של יצחק הרצוג.

(עד כאן הוא הטקסט המופיע בסוף השבוע הזה ב׳גלובס׳, ללא הציטוטים מנאום הורדוס בבית המקדש וללא הצילומים. כמובן ללא כל קשר אל הרשימה הזו, מר ליברמן יצא מגדרו ביומיים האחרונים להראות עד כמה לא השתנה. הופעתו במרכז סבן בוושינגטון הנחילה לנו שורה של פנינים, כמו

"אני לא רואה שום כיבוש. מי שמדבר על כיבוש לא מבין היסטוריה של האזור ואת העובדות".

על פי הדיווח באתר ׳וואלה׳

ליברמן תיקן את מארחיו בכנס, שהציגו אותו כמי ש"היגר" ממולדובה. "לא היגרתי. עליתי – מדובר בהבדל רציני כשמדובר בסוגיה הפלסטינית", אמר.

אכן, הבדל רציני. הרצינות מוסיפה לזלוג מכל נקבובית בגופו של מר ליברמן. הורדוס, נוח בשלום על משכבך. הרפורמות הניאו-הרודיאניות בוטלו.)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דודי ג.   ביום 7 בדצמבר 2013 בשעה 20:14

    אולי ההשראה הגיעה לו מההרודיון, המונומנט המרשים שבו כנראה נקבר הורדוס, המשקיף כמדומני על ביתו של ליברמן ביישוב נוקדים.

  • דני פ   ביום 7 בדצמבר 2013 בשעה 21:39

    "בחצר הורדוס מוטב להיות חזיר מאשר בן המלך"

    זו גם כנראה בדיחה על כך שיהודים לא אוכלים חזיר, לא?

    אגב, מי שהיה פטרונו הראשון של הורדוס ומינה אותו לקיסר היה מרקוס אנטוניוס, ולאחר שאוקטביאנוס-אוגוסטוס הביסו, החליף הורדוס פטרון. גם ליברמן היה רוצה להחליף פטרון…

  • אסף ברטוב   ביום 30 בדצמבר 2013 בשעה 18:26

    אגב, החידוד הזה של אוגוסטוס הוא גם משחק מלים ביוונית (שבה ככל הנראה נאמר) — חזיר הוא υς (הוּס) ואילו בן הוא υιος (הוּיוֹס).

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: