האופציה הגרעינית (הלא-פלוטונית)

כאשר שר התפוצות קורא לתפוצות להתקומם נגד ממשלותיהן, וכאשר הימין מנסה רצח-אופי של ג׳ון קרי, ראש הממשלה צריך להסביר מדוע הוא חושב שכלו כל הקצים, ואין מנוס מפני עימות חזיתי עם ארה״ב. לחלופין, הוא צריך להניח לחרסינה היקרה ביותר בארון

נתניהו במדבר, נזכר בבן גוריון. בן גוריון היה חוזר ומזכיר לעצמו ולזולתו עד כמה ישראל תלויה בבעלי בריתה. העמוד הראשון של ׳מעריב׳, שלושה-עשר בנובמבר 2013

נתניהו במדבר, נזכר בבן גוריון. בן גוריון היה חוזר ומזכיר לעצמו ולזולתו עד כמה ישראל תלויה בבעלי בריתה. העמוד הראשון של ׳מעריב׳, אחד-עשר בנובמבר 2013

(נכתב בישראל)

בשבוע שבו נפגשו, שלא בטובתם, יום השנה השבעים-וחמישה ל׳ליל הבדולח׳ ויום השנה הראשון ל׳עמוד ענן׳, התייצבה ישראל בצומת דרכים גורלי. אפשר שיהיה עליה להחליט אם היא רוצה לממש משהו שאמריקאים היו קוראים ״האופציה הגרעינית״.

לא, לא גרעינית במובן הפלוטוני המועשר. ״גרעיני״ הוא תואר, שאמריקאים מוסיפים מפעם לפעם למהלכים פוליטיים, הכרוכים בעימות שאין ממנו חזרה, משהו הטורף מעיקרו את הקלפים. בסנאט של ארה״ב, הכינוי ״אופציה גרעינית״ ניתן לנסיון של מנהיג הרוב להתעלם מנורמות רבות-שנים של התנהגות פרלמנטרית, ולאכוף את רצונו.

האופציה הגרעינית הלא-פלוטונית של ישראל ראויה לאותה עמימות, שניתנה לאופציה הפלוטונית. לשון אחר, היא צריכה לרחף אי שם בחלל האויר, היא צריכה להיות רק רמז דק על פוטנציאל כמוס, שיתממש רק לאחר שיכלו כל הקצים.

עצם הידיעה על הפוטנציאל תמנע את הצורך במימושו משני טעמים מנוגדים: היעד של השימוש באופציה יצטרך להביא אותה בחשבון, כדי שלא להינזק; ומפעיל האופציה יצטרך להביא בחשבון את התוצאות הלא-הפיכות של השימוש בה, את הסבירות של מיצויה (אפשר להשתמש בה רק פעם אחת), ואת הסכנה שינבעו ממנה תוצאות לא-רצויות, אולי הרות-אסון.

כלל הברזל

האופציה הלא-פלוטונית של ישראל היא לצאת לעימות גלוי עם ממשל אמריקאי מתוך הסתמכות על ידידיה בקונגרס ועל אהדת אלמנטים חשובים של דעת הקהל בארה״ב (לא רק יהודים, אלא גם המוני נוצרים אוונגליסטים).

כלל ברזל בדיפלומטיה הישראלית היה כמעט מאז ומעולם, שאין נקלעים למצב כזה. הרמז חזק מכל מימוש. ארוחות הערב השנתיות של אייפא״ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, הן מעמד ההיפקדות של צירי קונגרס וסנאטורים, המודיעים באמצעות נוכחותם שהם יעמדו לצד ישראל בצר לה. רשימת הנוכחות הזו נקראת בדחילו ורחימו בבית הלבן, יהיה הנשיא אשר יהיה.

הנה שתי דוגמאות בולטות של רמז על ״האופציה הגרעינית״: התנגדות ישראל למכירת מטוסי מעקב וביון אייוואקס לערב הסעודית, 1981 (חוכמה שלאחר מעשה מראה עד כמה מיותר היה החשש מפני חיזוק כוח ההתגוננות של הסעודים מפני איראן); והעימות עם בוש האב, 1992-1990, על ועידת מדריד (מי זוכר?) ועל ההתנחלויות. האייוואקס נמכרו, אם כי כסף יהודי העניש אחר כך בחומרה רבה סנאטורים שהצביעו לטובת העיסקה; והריב עם אבא בוש הוריד את ממשלת יצחק שמיר ביגון שאולה (האמריקאים סירבו להעניק ערובות להלוואות לשיכונם של עולי ברית המועצות, והלא-משוכנים העלו את יצחק רבין לשלטון).

״שמאלני פאבלובי אופייני״

ממשלת ישראל עולה עכשיו על נתיב האופציה הגרעינית הלא-פלוטונית. הצהרותיו הפומביות של ראש הממשלה בגנות ההסכם המתבשל עם איראן; ומכתבו של נפתלי בנט, ביושבו כשר לענייני תפוצות, אל התפוצות הם אקטים של יציאה מן הדעת. ממה נפשך, אני חושב שהצדק עם ראש הממשלה. מאיראן נובעת סכנה קיומית מיידית וממשית. איראן אמנם עומדת עכשיו בעיצומה של מערכת הטעיה והונאה. היא גמרה אומר להיות גרעינית. ומאחר שהיא גמרה אומר, ומאחר שקואליציה רב-לאומית לא תאסור עליה מלחמה, היא גם תהיה גרעינית.

את חרדותיה ישראל צריכה להביע. אבל הדבר האחרון בהחלט שעליה לעשות — אחרון, בחזקת פלשתים עליך, שמשון — הוא לסכן את יחסיה עם ארה״ב. זו אמנם תהיה מתנת נתניהו לרוחאני ולחמיינאי. כאשר מזכיר המדינה של ארה״ב מכריז ״איננו עיוורים, ואינני חושב שאנחנו שוטים״, הוא עושה כן בתגובה ישירה למר נתניהו, ולקראת שימוע בקונגרס, שבו עומדים ידידי ישראל לצאת להתקפה כללית נגד הממשל.

(האינטלקטואלים הפטריוטיים של אוניברסיטת בר אילן כבר הודיעו, באנגלית, כי ג׳ון קרי הוא ״שמאלן פאבלובי אופייני״, זאת אומרת מישהו הפועל מכוח רפלקס של פיקת הברך באיבתו לישראל ולמפעל הציוני, וקוראים לו ״להישאר בבית״. אינטלקטואלים, אמרתי, אוי.)

״נציגיו של אינטרס זר״

מכתבו של נפתלי בנט אל התפוצות הוא מעשה מזעזע של קלות דעת. לפי דיווח עתונאי, מר בנט דחק בראשי הקהילות היהודיות בכל העולם, כולל ארה״ב, ללחוץ על ממשלותיהן להימנע מהסכם עם איראן. שוו בנפשכם, שר ישראלי מסתמך במשתמע על נאמנותם של יהודים לישראל, כדי לעשות בהם שימוש, המעמיד בספק את נאמנותם לארצות שבתוכן הם יושבים.

זה אינו אקט שאפשר לעשות כבדרך אגב. זו אופציה גרעינית (לא-פלוטונית).

ידידות אמת ושכרון-כוח

נשיא אמריקאי מעולם לא התייצב בוועידת אייפא“ק כדי לבקש ממנה תעודת-יושר פוליטית. זה קרה השבוע. כשיש כל כך הרבה כוח והשפעה, מוטב להשתמש בהם בזהירות
(עשרה במארס 2012, באתר הזה) 

לפני ששים שנה ויותר התייצבה משלחת יהודית אצל הנשיא דוואייט אייזנהאור, שעתה זה הושבע, כדי להפציר בו שיכונן יחסי ידידות עם ישראל. ידיד קרוב של הנשיא סיפר לימים בשמו, כי אייזנהאור פנה אל חברי המשלחת,

״ותהה אם הם מבקרים אצלו כאמריקאים, או כנציגיו של אינטרס זר״.

זו היתה הפעם האחרונה שיהודים שמעו משפט כזה מפי נשיא אמריקאי. הרבה מים זרמו מאז בפוטומאק, גם בירדן. ישראל חדלה להיות פילגש אמריקאית, היא כוננה יחסי ברית עם ארה״ב, ונשק אמריקאי (שאייזנהאור סירב למכור עד שלהי נשיאותו) מילא את אסמי ישראל. משלחות יהודיות אינן זוחלות עוד על ברכיהן. לשתדלנות היהודית צמחו שרירים, היא גלויה, היא שיטתית, היא גאה — והיא לגיטימית בהחלט, גם אם אפשר לתהות מפעם לפעם אם היא תמיד מועילה לישראל.

צעדי פיל

לא לגיטימי, לעומת זאת, הוא הנסיון של ארץ זרה, ידידותית כאשר תהיה, להשתמש בשרירים האלה במפורש, נגד ממשלתה הנבחרת של הארץ שבתוכה יושבים היהודים. אמנם בחברה דמוקרטית אין לממשלה מונופול על הגדרת אינטרסים לאומיים. מותר לחלוק עליה. גם ליהודי אמריקה מותר להתווכח עם ממשלתם על הגדרת האינטרסים. מוטב להם, לעומת זאת, שלא לעשות כן בשם ארץ זרה.

עכשיו, שמר ליברמן חוזר וחובש את הצילינדר, אפשר לצפות שייעלמו אחרוני הניואנסים בדיפלומטיה הישראלית (אם כי אני מודה שהפתיעו לטובה הערותיו הנבונות במעמד חזרתו ״הביתה״ על הצורך להגן על היחסים עם ארה״ב מפני מחלוקות פומביות מדיי. מי יודע, אולי גלותו הפוליטית הקצרה הוסיפה לו ענווה וספקנות). היא תהיה ברוטלית, יהירה, לא אלגנטית. היא תעשה צעדי פיל בחנות חרסינה.

אם ראש הממשלה הגיע למסקנה, שהוא מוכרח להשתמש באופציה הגרעינית הלא-פלוטונית, הוא חייב הסבר מפורט לאזרחי ארצו. אם ג׳ון קרי מתייצב לפני הקונגרס, כדי להסביר, גם מר נתניהו צריך להתייצב בכנסת, או בנאום טלויזיה, ולהודיע, בעברית, מפני מה כלו כל הקצים. כי רק אם הם כלו, מותר לו להוציא את החרסינה של יחסי ישראל-ארה״ב מן הארון, ולהשליך אותה על הרצפה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 תגובות בנושא “האופציה הגרעינית (הלא-פלוטונית)”

  1. מסכים בהחלט.

    המחאה והחששות צריכים להיאמר במישרים ובחדרי חדרים. הפומביות מביאה בהכרח לתגובת נגד נוקשה, במיוחד אם המבוקר הוא זה שבעמדת הכוח.

    מעורבות כוחנית ולא חכמה של השדולה היהודית עלולה אף היא לפגוע בכוחה ואף לעורר תגובות אנטישמיות.

  2. "לא לגיטימי, לעומת זאת, הוא הנסיון של ארץ זרה, ידידותית כאשר תהיה, להשתמש בשרירים האלה במפורש, נגד ממשלתה הנבחרת של הארץ שבתוכה יושבים היהודים."

    מסכים לכל מילה.

    שמח שחזרת לעדכן,יואב.

    מאחל לך שבוע שכולו טוב!

  3. לא יודע עד כמה ציורי התכוונת להיות, אבל "פלוטוני מועשר" הוא צירוף חסר פשר, לפחות בהקשר הפצצה-גרעיניתי. יש מסלול אורניום מועשר, ויש מסלול פלוטוגני, והשניים לא יוועדו.

  4. שלום,

    במערכת הדינמית של המזה"ת, כאשר מתחוללות תופעות בין לאומיות ללא תקדים גם בהתנהגות הנשיא האמריקאי וכלל השלטון האמריקאי, קשה לבקר את נתניהו.

    עובדה, איראן חיסלה למעשה את עיראק. לאחר מלחמת איראן-עיראק החליט מי שהחליט באיראן לסרס את עיראק לדורות. מישהו משקיע בהרס יסודי של החברה העיראקית, ומצליח להפליא. עכשיו איראן משתלטת על סוריה ועל לבנון. משהו מעין זה קרה בפעם האחרונה לפני כאלף שלוש מאות שנה, בכיבוש הפרסי של ארץ ישראל. מתבססת שליטה שיעית מן המפרץ הפרסי והים הכספי עד לים התיכון.

    באותה עת, האוילים בעילית השלטת בארה"ב משליכים את מצרים לזרועות רוסיה. זה מצטרף לשליטה הרוסית בנמל טרטוס. ספק אם יש לרוסיה היכולת להאכיל שמונים מיליון מצרים, ואולי יותר, אבל טוב מהתרגיל הזה לא ייצא.

    אשר לטורקיה, אם נותרו בה קציני-צבא חושבים, לאחר שארדוואן טיהר את המטכ"ל הטורקי, הם בוודאי אינם חוגגים לנוכח מצב העניינים הזה. איני יודע את טווח הטילים האיראניים, אבל כרגע טורקיה בוודאי בטווח, ונמלי היציאה של צינורות הדלק והגז שעוברים בטורקייה מכוסים היטב בטילים האלה.

    מה שנראה מן העובדות — רק מן העובדות, בלי להאמין לשטויות שמוכרת ארה"ב, למשל על שמירת ההסגר על איראן — הוא שנוצרת והולכת איזו ברית משונה בין ארה"ב לאיראן, שבה ארה"ב מאשרת את השליטה האיראנית בעיראק, בסוריה ובלבנון. מה מקבלת ארה"ב בתמורה?

    מי שמחייכים למקרא המלים האלה, ושולחים אותי להיבדק אצל רופא לתיאוריות קונספיטיביות, מוזמנים לצאת מן הקופסה, ולהתבונן בעובדות. מערכת היחסים בין ארה"ב לסוריה של אסד בחמש השנים האחרונות יכולה לשמש בסיס להרבה תיאוריות קונספירטיביות. אני בטוח שכך נראה הדבר בסעודיה, בכוויית, בבחריין. אובמה וחצרו העלו לרמות קוסמיות את רמת החרדה, התהייה, הבלבול וחוסר האמון במזה"ת. בוודאי גם במקומות רחוקים. מי יודע מה אומרים ביפאן, כאשר ארה"ב דופקת גם את היהודים, גם את הסעודים. מי מאמינים עוד להבטחות ארה"ב? איך ניתן להגן על יפאן מול הנשק הגרעיני של סין ושל צפון קוריאה? ועל פולין מול רוסיה?

    הדיבורים על נימוס דיפלומטי, על זהירות, על נאמנות ועוד צדדים של התנהגות נורמטיבית אינם מתיישבים עם מה שמתרחש במזה"ת. ראה גם את הפיאסקו המוחלט של אובמה וביטוח הבריאות שלו. זוכרים את טיולי אובמה במדינות האיסלאם? האיש הולך ונכשל, הולך ונופל. השטויות שכותב פרידמן על "האינטרסים של ארה"ב במזה"ת". מה הם? נפט סעודי? כסף סעודי? שווקים? מאזן כוחות? אהדה לדמוקרטיות? מאבק בדיקטטורות? תן דוגמה לאינטרסים, ותגיד איך מעשי אובמה וחצרו מקדמים אותם. זה טוקבק, לא מאמר.

    ניתן עוד לכתוב הרבה אבל כאן אסיים. נקווה שנתניהו יצליח. אני מעולם לא הצבעתי בעדו, גם לא אצביע. אני חושב שההתנחלויות הן מעשה של למינגים, ופינוי חבל עזה היה אחד המעשים הציוניים הדגולים. אבל הנסיון של נתניהו למזער את הכח האיראני הוא מבורך.

    1. אין בינינו אי-הסכמה על מסקנתך. חזרתי והבעתי כאן את דעתי שאת ״איראן יש לעצור״, שהסכנה הנובעת ממגמת ההתפשטות שלה היא קיומית, שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח הסבירות של הגמוניה איראנית בסוריה.

      איננו מסכימים, לעומת זאת, על ניתוח מדיניותה של ארה״ב במזרח התיכון תחת אובמה. למשל, לא היתה לו כל בררה אלא להפסיק את הסיוע הצבאי למצרים, מפני שהחוק האמריקאי מחייב הפסקה כזאת אם הצבא המסתייע תופס את השלטון בכוח.

      אשר ל״אינטרס האמריקאי״ במזרח התיכון, אני חושב שהוא כרוך קודם כול באי רצונם של רוב האמריקאים לצאת למלחמה שלישית בתוך 12 שנה. אין לנשיא ארה״ב המנדט, והקונגרס לא ירשה לו, לצאת למלחמה כזאת. אין לו בררה אלא לנסות ולהוציא טיפת מתוק מהרבה עז.

      ישראל מוכרחה להביא בחשבון את המציאות האמריקאית הזו, שאינה לרצון לנו, או ליפאנים, או לדרום קוריאנים, או לסעודים. אולי צריך לקוות שיפאן אמנם תתחמש מכף רגל ועד ראש (יש בה כיום הרבה יותר רצון פוליטי לחזור לליגה הבין לאומית), ויום אחד היא תתפוס את מקומה של אמריקה כמגינת האינטרס המערבי כאן. לא הייתי עוצר את נשימתי בהמתנה ליום כזה.

      1. נהדר שחזרת יואב! חסרת כאן.

        ולעניינו: אינני היסטוריון ולא למדתי מדעי המדינה. אולם נראה לי שארה"ב עוברת עוד מחזור של התבדלות, כמו זו שהיתה בין שתי מלחמות העולם. האם לדעתך תידרש מלחמת עולם חדשה, כדי שייצאו מהתבדלות זו? ואם כן, מי יהיו הצדדים הלוחמים ואילו בריתות ייווצרו?

        1. תודה, מאיר.

          הבה נקווה שלא תהיה נחוצה מלחמת-עולם. אולי יהיה נחוץ נשיא בעל שיעור קומה ויכולת שכנוע. אולי תהיה נחוצה שליטה של מפלגה אחת גם בנשיאות גם בשני בתי הקונגרס. אולי יהיה נחוץ הלם כבד, שיחדש את העניין האמריקאי בשאר העולם. אני אינני רואה תרחיש כזה, אבל גם אינני חושב שהאימפולס הבדלני חמור במידה שהיה בין שתי מלחמות העולם, או בשנים הראשונות של כל אחת ממלחמות העולם. אמריקה אינה יכולה עוד לפרוש מן העולם.

          השאלה תהיה שאלה של מידה. אין לאמריקאים עוד תיאבון למלחמות ארוכות, ללא תאריכי סיום. הם יצטרכו להסתמך יותר על בריתות מקומיות. בעלות ברית פוטנציאליות נגד סין למשל הן הודו, יפאן, וייטנאם, הפיליפינים. בהדרגה, יפאן ודרום קוריאה יצטרכו להשגיח על צפון קוריאה. אולי הודו תמלא מקצת מן החלל באפגניסטן, אם כי הסיכוי כנראה קלוש. אתיופיה וקניה כבר קיבלו עליהן הרבה ממלאכת הבלימה של האיסלאמיסטים בסומליה, אם כי התוצאות מעורבות.

          את עבודת אמריקה במזרח התיכון יהיה הרבה יותר קשה להחכיר. טורקיה מאוזנת יותר היתה יכולה לעזור; מצרים בשלום עם עצמה היתה יכולה; כמובן ערב הסעודית. אבל לא עכשיו, לא בנסיבות הקיימות. ישראל כמובן אינה יכולה להיות השוטר של המזרח התיכון מאין לה החשק, הכלים, העתודות הדמוגרפיות והעורף הטריטוריאלי.

  5. תודה על העריכה ועל התגובה.

    החוקים האמריקאים נוגעים גם לסעודיה, בחריין, אוקראינה ועוד אוטוקרטיות ודימוקרטיות עקומות וכו׳. לעניות דעתי ניתן היה להתיחס למצרים כפי שמתייחסים לבחריין. בכל מקרה הטיפול האמריקאי במצרים נעשה בגסות, שלעומתה ליברמן הוא אבא אבן או שרת. היכן הבנת אובמה את העולם הערבי-מוסלמי? והרי בסוף ארה"ב תשלם למצרים גם את החשבון הרוסי אולי בדרך עקומה, בעיסקה סיבובית, אבל תשלם.

    האינטרס האמריקאי והעייפות מהעולם קשים, בוטים ומאוד אמיתיים ויש לקבלם כעובדת חיים. האם התנהגות ארה"ב מול איראן נגזרת רק מעובדות אלו, או גם מכך שהתפקיד הציבורי של אובמה לפני הגעתו לוושינגטון היה של עובד סוציאלי בשיקאגו, ושאי שם בעברו יש איזה חזון משיחי, שהוא, הקצת-מוסלמי הראשון בבית הלבן, יעשה שלום בין ארה"ב והאיסלאם? אם כבר הזכרנו את שיקאגו, היתכן שהגירתו של רהם עמנואל מוושינגטון לשיקאגו נובעת גם מהכרותו עם מעלותיו של אובמה אבל גם עם חסרונותיו?

    לפי מה שהולך באפריקה, בפיליפינים ובחופי דרום מזרח אסיה ואזורי השרטונות הרדודים יחד, אולי, כם סימני נפט וגז שם, סין תגיע למזה"ת והקרוב הרבה לפני יפאן. הצורך של סין במקורות אנרגיה פוסיליים נקיים (פחות או יותר) ולא רק פחם מקומי, שהופך ערים רבות בסין לקריקטורה של אירופה הפחמית, יביא את סין למפרץ. מי שקונה נושאת מטוסים וצוללות להודו ייתכן שחושב על כך.

    לפני סיום, הסיפור על אמריקה שפונה לאוקינוס השקט במקום לאירופה והמזה"ת מעלה חיוך מר. מי שלא יודע להסתדר בתערובת חכמה של מלים ועוצמה צבאית מול איראן ינחל כשלון חרוץ מול סין. רק זיכרון קוריוזי: במלחמת העולם הראשונה, הצי היפאני כבר פעל בים התיכון, אבל זה היה מזמן. עכשיו טורקיה עושה דברים צבאיים משונים עם סין: ביקורי חיל-אויר, רכישת ציוד לחימה ועוד. לא פשוט להיות ראש ממשלה בישראל ( בעצם גם בלבנון, סוריה, מצרים ועירק וכו׳).

    שוב תודה על הבלוג ועל כתיבתך בו.

    1. שוב, החוק האמריקאי נוגע ספציפית להפיכות צבאיות. אכן, אבסורד, כאשר חטאי דיקטטורה ואוטוקרטיה אינם נפקדים על משטרים צבאיים דה-פאקטו, או על משטרים כמו-אזרחיים, התלויים במשטרה חשאית לעצם שיורם. אבל זה החוק.

      אובמה דווקא ניסה לעקוף את החוק, כאשר ממשלו נמנע בהקפדה מלתאר את השתלטות הצבא על מצרים כהפיכה צבאית. אגב, ההימנעות הזו זכתה לקיתונות של ביקורת מימין, במיוחד מצד הסנאטור ג׳ון מקיין, שתבע אמברגו מיידי. בסופו של דבר, הדיכוי הצבאי הגיע לממדים כאלה, שלא היתה בררה אלא להחיל את החוק. בעיה במדינת-חוק, הלוא כן.

      אינני יודע אם לאובמה היה חזון משיחי מהיותו ״קצת מוסלמי״. אולי, איננו יכולים לבחון את לבו. ברור, לעומת זאת, שהוא היה מבקר שיטתי של מדיניות החוץ האמריקאית שנים הרבה לפני בואו לוושינגטון. זכור-נא שביקורתו על מלחמת עיראק עמדה ביסוד הפופולריות שלו בשמאל של מפלגתו. הוא השמיע אותה בשעה שהיה חבר בסנאט של מדינת אילינוי (זו,אגב, היתה כהונתו הציבורית לפני בואו לוושינגטון, לא עובד סוציאלי. זכור גם שהוא היה פרופ׳ למשפטים לפני שהיה ״עובד סוציאלי״).

      מומי מדיניות החוץ של אובמה מדברים בעדם. הוא גילה חובבנות וקלות-דעת הן ביחס למזרח התיכון, הן ביחס ליחסים עם רוסיה (בשני המקומות, על חשבון בעלי ברית ותיקים ולרעת היחסים איתם). בתקשורת האמריקאית צוטטו זה לא כבר אנשי-סגל אנונימיים בבית הלבן על התנשאותו של אובמה, על סירובו להאזין לעצות, ועל השיעמום הגלוי שלו בישיבות סגל. סגנון הניהול שלו רחוק מאוד מלהרשים, תבונתו הפוליטית לא עמדה בשורה של מבחנים.

      אבל הוא קיבל שורה של החלטות היסטוריות, שעמדו לאמריקה בשעת צרה: הסיוע לתעשיית הרכב הכושלת, התמריצים למשק האמריקאי בשעה שעמד על סף חזרה אל השפל של שנות ה-30, ההחלטה קיבל תיכף להשבעתו על שימוש נרחב במזל״טים נגד טירור.

      אשר ליפאן וסין, כמובן סין תגיע ראשונה למזרח התיכון. אני השתעשעתי רק בתרחיש-תעתועים על הצלת המזרח התיכון מידי סין ולטובת הדמוקרטיה המערבית. אני מרחם על בני הדור הבא, או זה שיבוא אחריו. אין זה מן הנמנע שהם יחיו בעולם של מעצמת-על יחידה, ששמה לא יהיה ארה״ב.

  6. בהתחשב באופציות, חדירה של סין למזרח התיכון היא הרע במיעוטו. אני מתקשה להאמין שסין תיתן לאיראן או לסוריה לשטות בה. עדיפה רוסיה? עדיפה איראן? או הדמוקרטיה "המערבית" של טורקיה? וגם ליפן יש היסטוריה של פוליטיקה רגשנית ואלימה. פשוט לא היה לה צבא בדור האחרון, כשהיה לה היא לא היתה צמחונית.

    בתור אחד שחי בצל המעצמה הסינית בהונג קונג בינתיים טוב יותר מאשר בתקופת הבריטים. הקוץ העיקרי הוא שהמטבע צמוד לדולר האמריקאי.

  7. אכן יופי של בלוג, תודה על התיקונים בעובדות. וביחס לדורות הבאים: בשיחת שדה תעופה אמרה לי גברת זקנה ממני — ואני בכלל לא צעיר — את אותם הדברים. אשר למעצמת העל היחידה ששמה לא יהיה ארה"ב, אמרה על ארה"ב:

    pity, at least they were merciful

    תודה, אנא הוסף וכתוב

    רני

השאר תגובה