מן הארכיון: לא ”הולכים עד הסוף“ (כי אי אפשר). במלאות שנה ל׳עמוד ענן׳

שר החוץ החדש-ישן אמנם ציטט פעם את קלינט איסטווד, והבטיח הכרעה — אבל האמת היא שמאז 1967 ישראל חדלה לנחול נצחונות מכריעים. מהלך ׳עמוד ענן׳ וסופו היו חזויים, כולל הטילים התועים שהרגו ילדים. כאשר צילומי ילדים מתים מתחילים לצאת לאור, גם נשיאים אמריקאיים סובלניים נוטים להגיד מספיק ודי. זה קרה, זה קורה, זה יקרה. אפשר לנשוך שפתיים, אבל אין מה לעשות

הרשימה הזו הופיעה בדפוס לפני שנה. הואיל ואז שררה דממת אלחוט באתר הזה, היא ניתנת רק עכשיו, באיחור היסטורי הולם

”הכול צפוי — והרשות נתונה“ הוא אחד הפרדוקסים המרתקים של חוכמת היהודים. מה הטעם להעמיד פנים ש“הרשות נתונה“ אם ”הכול צפוי“? מה תעלה ומה תוריד הרשות לעשות משהו נגד הציפיות, אם התוצאות קבועות וידועות מראש?

היום אין זו שאלה תיאולוגית או מוסרית, אלא שאלה פוליטית. אפשר להציג אותה לממשלת ישראל, או לפחות לחלק מחבריה. איש אינו יכול לטעון ברצינות, שמהלכי ”עמוד ענן“ היו מפתיעים.

כרגיל, הפעם היה מנוי וגמור עם ישראל ”לשים קץ“. כרגיל, ההתלכדות הטבעית הרימה את קרנם של המנהיגים, פוליטיים וצבאיים. כרגיל, הימים הבאים חשפו את המיגבלות הנתונות והצפויות. טילים תועים חיסלו שני דורות של שתי משפחות (הם תמיד תועים, הם תמיד מחסלים). צילומי הילדים המתים עקפו את דיפלומטיית-המנע של ישראל, ונחתו על כל פייסבוק ומתחת לכל טוויטר רענן.

כרגיל, ראש ממשלת טורקיה קילל. כרגיל, הדיפלומטיה האמריקאית לא ממש מיהרה, עד שלא היתה לה בררה, והיא  נכנסה להילוך גבוה. כרגיל, ישראל נקראה להתאפק. כרגיל, הפסקת האש לא שמה קץ לשום דבר מחוץ לאשליה הקבועה שאפשר לשים קץ. שר החוץ הבטיח ”ללכת עד הסוף“, ואפילו ציטט את קלינט איסטווד בלשון המקור (Go Ahead, Make My Day), כדי לתת משנה תוקף לדוקטרינה שלו. אבל הגותו הפוליטית של איסטווד לא עשתה חיל בזמן האחרון, לא באמריקה ולא במזרח התיכון.

ישראל נכשלה, אפילו כאשר הצליחה

אולי היה מוטב להודיע מראש, שזו תהיה פעולה מוגבלת עם מטרות מוגבלות. היה אפשר אפילו להסביר, שבהיעדר שליטה מלאה על הנסיבות, לא יתכן לקצור הצלחה מלאה. זה היה חוסך מבוכה, ושומט את הקרקע מתחת לתעמולת הנצחון הבלתי נמנעת של חמאס.

ישראלים אינם צריכים להיות מופתעים ממגבלותיה של המלחמה ומהשגיה החלקיים. למען האמת, מאז 1967 שום מהלך צבאי לא הניב תוצאות חד-משמעיות. אפילו ב-1973, בעיצומה של מלחמה כללית, ישראל לא הורשתה למצות את הצלחתה, לחנוק את הארמיה השלישית בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולמחות כל רושם ש׳מלחמת אוקטובר׳ הסתיימה בנצחון מצרי.

בלבנון ישראל נכשלה, אפילו כאשר הצליחה. ושלושת סיבובי עזה הנחילו לישראל שיעורים ניכרים של מפח-נפש. הפוליטיקאים יכלו לחסוך הרבה מן המפח, אילו הקדימו להודיע ש“תשתית הטירור“ לא תפורק, בכל אופן לא הפעם; ועזה לא תחזור אל ימי הביניים (אלי ישי), כשם שלבנון לא הוחזרה ”עשרים שנה אחורה“ (דן חלוץ), כשם שבופור לא מחתה ב-1982 את הטראומה של 1973 (מנחם בגין).

פצצה אחת בצ‘צ‘ניה

כל עיון אובייקטיבי במהלך המבצע הזה יאשר שישראל נזהרה מאוד. אילו החילה את שיטות חמאס, והיתה יורה טילים באויר, שייפלו-איפה-שייפלו, עזה אמנם היתה חוזרת לימי הביניים. פצצה רוסית אחת בצ‘צ‘ניה, ב-1994,  או פצצה אמריקאית אחת בסרביה, ב-1999, חיסלו יותר בני אדם ממה שחיסלו שמונת ימי ”עמוד ענן“. התכחשות לזהירות הזו היא ביטוי של התחסדות, או של ציניות, או של היסטריה, או של כל השלוש.

מאחר שישראל אינה מנסחת כמעט אף אחד מן הכללים הנוהגים ביחסים הבין לאומיים, היא משלמת מחיר לא הוגן. אבל המחיר הזה צפוי לחלוטין, ואפשר לדעת בדיוק מתי הוא יתחיל להיגבות, ומה יהיו תוצאותיו. צילומים של גוויות ילדים, הנישאות מן ההריסות, הן התחלת הדה-לגיטימציה של כל מהלך צבאי. ראינו את זה עוד בקיץ 1982, כאשר רונלד רייגן, ידיד מובהק של ישראל, הניח על שולחן הכתיבה שלו צילום של ילדה לבנונית, שאיבדה את רגלה בהפצצות חיל האויר על מערב ביירות (ההפצצות ההן באמת היו חסרות-אבחנה, כפי שדיווח כתב ה‘ניו יורק טיימס‘ ההמום מן השטח. עורכיו צינזרו את ”חסרות אבחנה“).

כאשר הילדים מתים, גם הנשיא האמריקאי הסובלני ביותר נוטה להתערב. אחת הסיבות החשובות לסובלנותו היחסית של ברק אובמה היא, שהוא עצמו נוקט שיטות דומות מאוד במלחמתו נגד הטירור. תיכף לכניסתו לבית הלבן, ממש תיכף, הוא אישר הרחבה דרמטית של מערכת החיסולים באמצעות מזל“טים — בהרי פקיסטן, בהרי תימן, אחר כך גם בסומליה, אולי בקרוב גם במדבר הסהרה. רשימת הקורבנות ה“אגביים“ של המערכה הזו אינה ”רשימה“, אלא היא מגילה. הוא אינו צריך, בדרך כלל, לעמוד במבחן הצילומים של סוכנויות הידיעות משטח בנוי, מפני שצלמים כאלה ממעטים להסתובב בנקיקים שבהרים.

אנה פרנק באקצנט הודי

רמז על הפוטנציאל המסוכן של צילומי הילדים ניתן השבוע [נובמבר 2012] בטבלואיד הודי, ששמו ’מייל טודיי‘ (מקור ההשראה שלו הוא ה‘דיילי מייל‘ של לונדון). תחת הכותרת ”מספר ההרוגים בעזה עלה ל-70 ויותר, ביניהם ילדים רבים“, מצויר יהודי בקאפוטה, מגבעת של מגן דויד על ראשו, ומפיו בוקעות המלים, ”תודה לאל, אנה פראנק אינה ביניהם“.

אכן, עוצר נשימה. מדוע זה קריקטוריסט הודי יתפתה לסטריאוטיפים של אנטישמיות אירופית גסה? אולי מפני שעמיתיו באירופה היו רוצים לעשות בדיוק אותו הדבר, אבל אינם מעיזים. בסיבובים קודמים, בעזה ובלבנון, נעשו השוואות עם גטו וארשה, גם באירופה. אבל היהודים כרוצחי ילדים מתחסדים? זו כנראה תרומה חדשה.

מעניין שהילדים המתים מיעטו להופיע על עמודים ראשונים של עתונים בארה“ב, באירופה ובאמריקה הלטינית (על פי הגלריה היומית חסרת התחליף של newseum.org). לעומת זאת, הם הופיעו למכביר על שערי עתונים בעולם הערבי ובארצות מוסלמיות. הודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, היא זירה חשובה מאוד בדיפלומטיית-המנע של ישראל. להרבה מאוד הודים יש הסתייגויות מן היחסים האסטרטגיים ההדוקים של ארצם עם ישראל. מתגוררים בה 160 מיליון מוסלמים. יש בה שמאל אנטי-מערבי חזק. גם אם האסוציאציה של אן פרנק מתבזבזת על הרוב המכריע של ההודים, זיהוי היהודי עם רוצח הילדים הוא קטלני.

התארכות ”עמוד ענן“, בייחוד אם היתה כרוכה בלוחמת קרקע, עמדה להוציא את הילדים המתים לאור בזירות תקשורת נוספות. גם אם אי אפשר לתלות את ההחלטה על סיום המבצע בגוויות הילדים, אפשר להניח שיש להן מקום בתהליך קבלת ההחלטות, בין ירושלים לוושינגטון, ובעוד כמה ערי בירה באמצע.

טילים באסקיים

מקור מובן של תסכול ישראלי הוא הקושי להניב אמפתיה אצל זרים. שר החוץ הצרפתי, לוראן פאביוס, במסיבת עתונאים ביפו, דחה כמעט בביטול שאלה שהוצגה לו מה היתה צרפת עושה אילו נורו לעומתה טילים מן האיזור הבאסקי של ספרד. הנשיא שמעון פרס ניסה את זה כמעט לפני ארבע שנים על טאייפ ארדואן הטורקי בוועידת דאבוס. ”מה הייתם עושים אילו ירו את הטילים האלה על איסטנבול?“, שאל פרס, ועורר מחווה דרמטית של רוגז אצל ארדואן ואצל אשתו החסודה. ״אתם יודעים טוב מאוד איך להרוג״, הכריז אז ארדואן, לפני שיצא בחורי אף לשוב הביתה, וגילה את הדיווידנדים שאנטי-ישראליות קיצונית משלמת בטורקיה. ההמשך הלוא הוא כתוב על דפי מרמרה הכחולה.

טילים באסקיים אינם נורים על צרפת, אולי בין השאר מפני שאין סכסוך היסטורי בין צרפת ובין הבאסקים, ואין 1.7 מיליון פליטים באסקיים, ומזל“טים צרפתיים אינם מרחפים תדירות בשמי בילבאו. אולי זו הסיבה.

כיוצא בזה, לא הרבה אנגלים התפעלו מן המישוואה ”מיליון ישראלים בקו האש = כל אוכלוסיית לונדון“, במספרים יחסיים. הפעלול הסטטיסטי הזה, לגיטימי כאשר יהיה עלול להיות חרב פיפיות. ממה נפשך, אם השלכות ססטיסטיות כאלה מותרות לישראל, הנה הן מותרות גם לפלסטינים. יחסית לגודל האוכלוסיה בעזה, 130 הרוגים פלסטיניים שווים 4,600 בריטים, או 23,000 אמריקאים, או 111,000 הודים.

כאשר הדיפלומטים החרוצים של משרד החוץ מסיבים אל שולחן התחבולות, אולי כדאי להם להתאמץ טיפה פחות. לפעמים פחות הוא יותר.

אופנוענים תליינים

אי אפשר להגיד שחמאס יצא ללא פגע מן המלחמה הקצרה הזו. עתונים בעולם פירסמו במידות שונות של הבלטה את צילום האופנוענים התליינים של עזה, גוררים ”משתפי פעולה“ על האספלט בדרך אל ההוצאה להורג. הצילום הופיע על עמוד השער של עתון אחד בברצלונה, עם הכותרת ”שלום נוסח פלסטין“.

התמונות האלה הן ביטוי של פרימת רקמות בחברה הפלסטינית, נסיגה אל צדק פרימיטיבי, דה-הומניזציה. הן מצדיקות עצב עמוק. אילו ניסו הפלסטינים להזיק לעצמם, הם היו מתקשים להמציא את הסצינה הזו. נראה  שהרבה אנשים יזכרו אותה הרבה זמן.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ישראל   ביום 14 בנובמבר 2013 בשעה 1:48

    יואב, תודה שחזרת! בזכותך ביקרתי באתר של גלובס. התגעגתי לדיונים המחכימים שהיו חסרים בגלובס.

    יש לי קושי להזדהות עם הפלסטינים משום שאני רואה איך שכבה נרדפת ומופלה נוטה להיות ליברלית פחות וגזענית יותר מן השכבה השלטת. הפלסטינים, על אף (ויש שיאמרו בגלל) סבלם, נכשלים באנטישמיות קלאסית, אכזריות, אפליית נשים, קיצוניות דתית, ועוד. נכון, ישנם חילונים וליברלים בקרב הפלסטינים, אך הם מיעוט.

    נדמה לי שהמקרה הפלסטיני הוא רק דוגמה, וזו תופעה רחבה שקיימת בחברות רבות, עניים ומסכנים שמרשים לעצמם להיות גזענים שמרנים.

  • דני פ   ביום 14 בנובמבר 2013 בשעה 22:58

    ב׳ארץ נהדרת׳ עסקו במאמצי ההסברה הישראלית עוד ב״עופרת יצוקה״:

    אני חושב שמפריזים בחשיבות ההסברה כגורם שמשפיע על מדיניות ישראל. לי באופן אישי ברור שישראל לא נרתעת מלהפעיל עוד כוח בגלל ש״מחזיקים אותנו״, אלא בגלל שהפעלת עוד כוח לא תעזור. בסך הכל גם ב׳עמוד ענן׳, גם ב׳עופרת יצוקה׳ וגם במלחמת לבנון השניה, מה שעצר את צה״ל לא היה לחץ של ממשלות זרות, אלא פחד מאבידות. בפועל, יעדי המלחמה של השנים האחרונות אינם חשובים מספיק כדי שחיילים שלנו ייהרגו בשבילם. ואם חלילה נכריע את האויב ונכבוש שטחים, מה אז?
    ֿֿ
    אתה מביא את מלחמת ששת הימים כדוגמא למלחמה, שבה ישראל השיגה ״הכרעה״ — ובאמת חבל מאוד שכך קרה: אין הרי באמת הכרעה, העולם הערבי עדין עומד על תלו, וממשיך את המצור על ישראל, ומאידך שליטה על מיליוני פלסטינים מעמידה בספק את מדינת הלאום.

  • פיני יפתח פרג'ון   ביום 14 בנובמבר 2013 בשעה 23:32

    שמח שחזרת לכתוב יואב,והטקסט ממש עדכני גם כיום.

    ״כאשר הדיפלומטים החרוצים של משרד החוץ מסיבים אל שולחן התחבולות, אולי כדאי להם להתאמץ טיפה פחות. לפעמים פחות הוא יותר."

    מסכים לכל מלה.

  • איציק   ביום 15 בנובמבר 2013 בשעה 8:00

    הכרזה מראש על הציפיות המוגבלות מן המהלך הצבאי, כשברקע תלוי לו המחיר הבלתי נסבל שהיא גובה מהאוכלוסייה – עלולה למוסס את התמיכה האזרחית (הגורפת, יש לציין) במהלך.

    איך תרום רוחם של הורים דואגים ומתוסכלים תחת מטחי טילים בשדרות וגלילותיה (בעצם גם אשדוד וגלילותיה), אם לא יקבלו תמורתם עזה כתושה?

    לשם כך נוצרה הרטוריקה המתלהמת.

    • יואב קרני   ביום 16 בנובמבר 2013 בשעה 12:40

      אתה כמובן צודק, אבל בסופו של דבר גם הרטוריקה גובה מחיר. ממשלות יודעות מנסיונן, או מנסיון קודמותיהן, שעד מהרה הן יועמדו במבחן הרטוריקה של עצמן — וייכשלו. אינטרס עצמי צריך להעניק להן סיבה להוריד טמפרטורה ולהנמיך צפיות. הן ממילא חייבות להתייחס בספקנות ניכרת להבטחותיהם הרמות של הגנרלים. בארץ, אם אינני טועה, הוקדשה תשומת לב מוגבלת לנאומו המתלהם של הרמטכ״ל בברלין, לרגל יום השנה ה-75 של ׳ליל הבדולח׳. מציע לעיין בטקסט האנגלי שלו. מה מאוד הייתי רוצה להאמין לכל מלה, מה מאוד אינני, ומה מאוד אני מקווה שהאזרחים הממונים עליו אינם מאמינים.

      • איציק   ביום 17 בנובמבר 2013 בשעה 0:12

        אכן, אך כאן אנו נפגשים בצדקתה של ברירת המחדל.

        ברירת המחדל היא להתלהם, שכן גב עורפי חסון הוא תנאי כמעט הכרחי בתקיפות מסוג שכזה.

        ומדוע זו ברירת מחדל? כי השיקול שמנחה את מקבלי ההחלטות הוא בערך: "מה יהיה אח"כ? כשנגיע להר נעבור אותו."

        אבל בסופו של יום, החיסרון העיקרי של הרטוריקה הזאת הוא תחושת ההחמצה והכישלון שבסיום הבינוני של המהלך.

        עם זאת, בטווח של חודשים, האוכלוסייה והעורף יודעים, בדרך כלל, להודות ולברך על הטובה של פירות התקיפה – השקט שלאחר המלחמה.

        לאיזה חלק בנאומו של הרמטכ"ל אינך מאמין? שישראל מסוגלת להגן על עצמה? אתה חושב שהיא אינה מסוגלת?

  • עופר צ.   ביום 3 בדצמבר 2013 בשעה 0:33

    ברוך שובך !

    לגמרי במקרה עברתי בסביבה וגיליתי שחידשת את הפעילות בבלוג, אולי כדאי שתיתן פרסום על כך גם בגלובס לטובת הקוראים שאינם משוטטים בשעת לילה מאוחרת ברשת…

    ולעניינה של הכתבה, ומכיוון שאתה הרמתה להנחתה, בפרספקטיבה של שנה (מפתיעה מאוד-ולא צפויה מראש לדעתי לפחות) של שקט, כיצד אתה מעריך את השילוב של לחץ אווירי מוגבל- עזה לא הפכה להמבורג, הליכה על הסף של מבצע קרקעי וקצת איומים הוליוודים ?

    • יואב קרני   ביום 6 בדצמבר 2013 בשעה 19:29

      תודה, עופר. דווקא הודעתי פעם אחת, אבל אולי מוטב לחזור ולהודיע.

      אשר לחוכמת הנסיון של השנה שעברה, אכן, הפסקת האש התארכה. אינני בטוח איזה מן המרכיבים במשוואה הוא המכריע בנסיון להסביר את ההצלחה היחסית הזו. אולי דווקא מרכיב שלא ציינת הוא המפתח: הפלת משטר האיחוואן בקאהיר. לחמאס לא היה מזל בשנה האחרונה, מסכנים קטנים. הם סמכו על תחיית האחים המוסלמים בכל המרחב, והתגרשו מאיראן ומאסד עוד לפני שמישהו רמז להם אפילו על הצעת נישואים. אכן, לפעמים מוטב להניח לגרמי השמיים להסתדר בעצמם מבלי לעזור להם.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: