על תאנים ועל פיסטוק חלבי

מה היה אומר קאטו הזקן על איראן/קרתגו? ”יש להרוס“, הוא היה אומר. אבל אין זה מספיק לדבר על הרס. צריך גם לחייך, ולקרוץ. בעורמה תעשה לך דיפלומטיה

קאטו הזקן משליך תאנים טריות במליאת הסנאט ברומא, אי-שם באמצע המאה השניה לפני הספירה (או כך לפחות סיפר לנו פלוטארכוס), כדי להטעים את קירבת קרתגו לרומא. קרתגו אמנם נהרסה עד היסוד שלוש שנים לאחר מותו, ב-146 לפה״ס.

קאטו הזקן משליך תאנים טריות במליאת הסנאט ברומא, אי-שם באמצע המאה השניה לפני הספירה (או כך לפחות סיפר לנו פלוטארכוס), כדי להטעים את קירבת קרתגו לרומא. קרתגו אמנם נהרסה עד היסוד שלוש שנים לאחר מותו, ב-146 לפה״ס

קאטו הזקן יישר את הטוגה הצחורה שלו, כאשר הזדקף על רגליו הרועדות במליאת הסנאט. עמיתיו האזינו לו בנימוס, אבל גילגלו את עיניהם לשמע הפזמון המפורסם, Carthago delenda est, ”את קרתגו יש להרוס“.

קאטו הזקן אמנם היה זקן, אבל הוא ידע שהם מגלגלים עיניים מאחורי טוגתו הצחורה. הפעם היתה לו הפתעה בשבילם. הוא שלף קומץ תאנים מקפלי הטוגה.

”סנאטורים של הרפובליקה הרומאית“, קרא הזקן, ”התאנים האלה עדיין היו תלויות על עץ בקרתגו לפני שלושה ימים! אויבינו כה סמוכים אל בתינו, ואנחנו יושבים שאננים!“ (בעיבוד עברי קצת חופשי).

קרתגו חדלה בעצם לסכן את שלומה של רומא לאחר תבוסתה במלחמה הפונית הקודמת, והעלתה מס כבד לרומאים (תמיד קצת יותר ממה שחבה, תמיד בזמן). אבל חניבעל, קרובנו דובר העברית, עדיין משל בה, היא שגשגה קצת יותר מדיי, והזקן לא נתן אמון בכוונותיה. התאנים שלו עשו כנראה מה שלא עשה הפזמון החוזר (כבר אז, מבקרי מדיה מקומיים התנגדו לשימוש בקלישאות).

לא קשה מדיי לעורר את האסוציאציה. אילו היה מנחם בגין, והיה מבורך בידיעת לטינית, ראש הממשלה היה מכריז אל-נכון במליאת הכנסת, בסוף כל נאום, Irania delenda est, או לפחות Irania sistendum, ”את איראן יש לעצור“. גימיק התאנים לא יעבוד. הוא יכול לנסות אולי עם פיסטוק חלבי, אבל שערו בנפשכם מה היה קורה אילו חיטט בקפלי מקטורנו, ומוציא משם סרכזת. (לא, לא שם של מחלה מידבקת. זה התחליף העברי הסביר בהחלט ל“צנטריפוגה“.) ”עד הבוקר היא העשירה אוראניום במחילות הסודיות של איראן“, היה מודיע מר נתניהו.

זה בוודאי היה משנה מעיקרה את המשוואה המדינית. או לא.

להווריד את אדומיהן

המאמץ לבלום את איראן אינו עולה יפה. האייאטוללה חמיינאי חמד לצון לעולם כולו, כאשר הרשה לכוהן הדת החייכן רוחאני (בעצם ”רוהאני“) להיבחר לנשיא ברוב לא מתקבל על הדעת. הסירו-נא את כובעיכם לפני היריב החריף הזה. חמנייאי אולי אינו יודע שום לשון מערבית, אבל הוא עמד ללא קושי על חולשתה של הדמוקרטיה המערבית.

מר נתניהו אוהב לטעון שדמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה נגד דמוקרטיות אחרות (עובדה, ישראל מעולם לא פלשה ללוקסמבורג), אבל האמת היא שדמוקרטיות שונאות לצאת למלחמה נגד איזושהי ארץ, בייחוד נגד דיקטטורות, לפחות מאז 1918.

אמריקה ואירופה היו זקוקות לתירוץ סביר, כדי להווריד את קוויהן האדומים, ולהוריד כוננות. רפובליקת החיוכים האסלאמית היא עכשיו התירוץ. אתם ראיתם כבר איזה שיניים יפות יש לרוהאני? ואיך הוא גוזר את הזקן?

ראש הממשלה ידוע בכובד שמיעתו הדיפלומטית. הוא חזר ונכשל בה מנעוריו הפוליטיים, עוד כאשר היה שגריר באו“ם, ונהג לספר בדיחות כמעט-גזעניות על ערבים בעצרות יהודיות (שמעתם את הבדיחה על איך המלך פארוק הורה לשרוף את הים? אני שמעתי). אחר כך, בהיותו סגן שר החוץ, ארה“ב אסרה עליו את הכניסה אל בניין מחלקת המדינה, לאחר התקפה חסרת טקט מפיו על מדיניותה.

מדד הג‘ינס

מנאומיו החשובים כשלעצמם בעצרת האו“ם ייזכרו רק פצצת הקרטון החובבנית והשטות המשונה על היעדר החופש ללבוש מכנסי ג‘ינס באיראן. במקום למצוא מסילות אל לבם של צעירים איראניים הוא עורר מקהלה של לעג. כשלעצמו, עניין הג‘ינס לימד משהו לא בריא על מצב דעתו. ג‘ינס כמדד חופש? גם אנשים בני גילו/גילי צריכים לדעת שאין מודדים חופש בג‘ינס. חיפוש בגוגל היה מלמד את יועציו, שג‘ינס, ועוד הדוקים במיוחד, אפשר ללבוש אפילו בצפון קוריאה.

כשלונותיו הרטוריים של מר נתניהו אינם משנים את העובדה שמאיראן אמנם נשקף האיום האסטרטגי החמור ביותר לשלומה של ישראל. לא רק מחמת הגרעין, אלא לרגל מדיניות חוץ אגרסיבית, לרגל שאיפות התפשטות ולרגל להט מיסיונרי. הצורך לעצור את איראן היה צריך להביא את ישראל להרבה יותר מאשר שמחה לאידם של הסורים (”שיקיזו אלה את דמם של אלה, שידממו עד מוות“, בלשון-הזהב של הקונסול בדימוס אלון פנקס ב‘ניו יורק טיימס‘, 6 בספטמבר 2013). לישראל יש עניין מובהק אחד: למנוע נצחון איראני ויהי מה.

ראש הממשלה מאמין שארשת פנים חמורה, ואוצר מלים המרשים בעיקר אוהדים יהודיים מברוקלין ומלונג-איילנד, הם כלי ההתמודדות העיקריים במערכה על לבו של המערב. מה חבל שדמיונו כה מוגבל. בקרב יחסי הציבור הזה נחוצים לישראל יחסי-ציבור נגדיים. הערצה לצ‘רצ‘יל אינה מספיקה. מוטב גם ללמוד לקחים מאי-הצלחתו של צ‘רצ‘יל לשכנע את ארצו לפני אחד בספטמבר 1939. צ׳רצ׳יל אולי חשב על קאטו הזקן, אבל לא חשב על התאנים בקפלי הטוגה.

לא תקרה ולא שמשון

איראן מחייכת? יש לגמול לה בחיוכים, עוד יותר רחבים וצחורי שיניים. אדרבא, צריך להגיד, זרועותינו פתוחות. אנחנו מחבבים את מר רוהאני (אין צורך לשבש את שמו בכוונה בעצרת האו“ם, כפי שעשה נתניהו פעם אחר פעם). אנחנו רוצים להכיר אותו קצת יותר מקרוב. אולי הוא יסכים לבוא למליאת הכנסת בירושלים? אם ירצה, אפשר לסדר לו גם יד-ושם. אנחנו בעד השעיה של חלק מן הסנקציות. ישראל מודיעה בזה שהיא תשמח לרכוש פיסטוק חלבי מאיראן.

מה הבעיה לנסות ולשכנע את העולם שישראל, אפילו היא חושבת שהיא צודקת (אני חושב שהיא צודקת), אינה להוטה להפיל את הבניין על כל יושביו, ו“אופציית שמשון“ היא רק תיאוריה פסיכו-פואטית. מה טעם יש לחתות את הגחלים בשביל האייאטוללה, ולהקל על חייכניו להראות שרק תככי הציונים הלא-מחייכים מכשילים שלום עלי-אדמות?

ישראלים אהבו לצטט את ”במלחמה כמו במלחמה“. מצב-דעת כזה הניב את אסונות לבנון ועזה. זה הזמן לנסות ”בדיפלומטיה כמו בדיפלומטיה“. זה הזמן להדביק תוויות על כל פגוש,  We LOVE Rouhani. מי יודע, אולי הפיסטוקים ייתקעו בגרונו כאשר ישמע על זה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. כתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חיים   ביום 26 באוקטובר 2013 בשעה 19:03

    יואב, ברוך שובך לאינטרנט ובהצלחה בניו דלהי. העולם זקוק לבלוגרים חכמים, ואני מאוד סקרן לקרוא את מאמריך על הודו.

    יש לי ספקות רבים לגבי הצ'רצ'יליאניות של ראש הממשלה. התכונה היחידה המשותפת לשניהם היא היותם אמריקאים חלקית. צ'רצ'יל דרך אימו וראש הממשלה דרך ההיסטוריה האישית שלו המוכרת לכולם. מתוך התנהגותו ומעשיו אפשר להסיק שמודל החיקוי העיקרי של ראש הממשלה הוא רונלד רייגן. הרטוריקה שלו (ג'ינס ומוזיקה מערבית) היא רייגניסטית לחלוטין, בחירת אויב והשקעת משאבים עצומים בניסיון להכניע אותו בלא מלחמה דומה לפרויקט SDI המגלומני, שלא לדבר על המדיניות הכלכלית המגבירה את אי השוויון. כולם מועתקים מרייגן שנחשב כמי שזקף את קומתה של האומה האמריקאית בעוד שבמציאות רושש את הקופה הציבורית ורוקן את ארנקי האזרחים. אבל, בעוד שרייגן ידע לייצר התחממות ביחסים עם גורבצ'וב, ראש הממשלה טרם השכיל לעשות זאת.

  • צפריר כהן   ביום 27 באוקטובר 2013 בשעה 9:24

    ברוך השב!

    האם מעתה תגובות מתפרסמות אוטומטית? או שפרטיו (כולל כתובת הדואר) של המגיב הקודם הושארו במכוון?

    • יואב קרני   ביום 27 באוקטובר 2013 בשעה 9:31

      מצטער ביותר, טעות שלי, התקלה תוקנה. מודה לך שהסבת את תשומת לבי — ומתנצל לפני המגיב הקודם.

  • אורי   ביום 28 באוקטובר 2013 בשעה 4:22

    המרחק בין קרתגו לרומא כ 600 ק"מ, קשה להאמין שלפני 2300 שנה ניתן היה להעביר תאנה מרחק שכזה ב 3 ימים. סביר שקאטו כנתניהו אהב דרמות. האם קאטו חי את העבר או הדרישה שלו למכת מנע היתה מוצדקת ובאיזו עלות? כשאני קורא על הרס קרתגו אני תמהה אם לא ניתן היה לנהוג אחרת. גם לאחר שחניבעל גלה עדיין רדפו אותו הרומאים עד מוות כך שכנראה הסיבה היא נקמנות.
    אנחנו לא קוראים על הנושא מנקודת ההשקפה האירנית והתמונה שלנו חסרה פרטים.
    נראה לי שזהו חלק מאבק בין שתי צביליזציות, המוסלמית והמערבית.
    אולי עדיף להניח לאירן להגיע לאטום ולהכנס למאבקי כוח בתוך העולם המוסלמי מאשר להתערב ולתת לקיצוניים יותר להתחזק. הסכרנת כבר תסדר את הכוחות בעולם המוסלמי בסדר הראוי.
    כרגע נראה שאנחנו עומדים לקבל אמירויות סלאפיות בגבול הצפון ובעירק, ויתכן שגם במצרים.
    רוב המלחמות היו נמנעות אם היו משקיעים מאמץ בהתדברות.

    • יואב קרני   ביום 28 באוקטובר 2013 בשעה 9:29

      מסכים. השאלה היא אם פלוטארכוס ידע את זה. יתכן שהוא נטל חרות פואטית כאשר ייחס את התאנים לקאטו.

  • אורי   ביום 31 באוקטובר 2013 בשעה 8:23

    פלוטארכוס חי 200 שנה לאחר המסופר.

    מה שאני הבנתי מדבריו שהרקע של יחידים היה בעל משקל רב והשפעה בכיוון התרבות העולמית לנתיב מסויים. האם זה אפשרי גם כיום כשדעת הקהל העולמית משפיעה על החלטות? האם מנהיג בן ימינו יכול לבצע צעד שיסיט את העולם ממסלולו?

    בכל אופן לקרתגו היה עבר מוכח כמאיימת על העולם של אז, לאיראן אין. מה היה קורה לו מישהו בבית הלורדים האנגלי, לאחר מלחמת העולם הראשונה ,היה מחליט לסיים כל נאום בהכרזה שגרמניה מתחזקת מדיי ויש להורסה עד היסוד? או לאחר מלחמת העולם השניה?

    • יואב קרני   ביום 2 בנובמבר 2013 בשעה 11:15

      שאלה מעניינת, אורי. אפילו לא בבית הלורדים. מה היה קורה אילו וינסטון צ׳רצ׳יל התחיל להזהיר לא באמצע שנות ה-30, אלא באמצע שנות ה-20, כאשר הביון הבריטי ידע (אני מניח) על הפרות שיטתיות של הסכמי ורסאי באמצעות אימון חיילים גרמניים על אדמת ברית המועצות (היחסים האינטימיים בין צבא גרמניה הפוסט-קיסרית/פרה-נאצית ובין המשטר הסובייטי התחילו הרבה לפני ריבנטרופ-מולוטוב).

  • ygurvitz   ביום 31 באוקטובר 2013 בשעה 19:23

    שמחתי לראות שאתה כותב שוב בלוג. הקול שלך ייחודי וחשוב.

    רציתי רק לתקן מה שנראה לי כשגיאה קלה בטקסט על התאנים: חניבעל לא היה בחיים כשקאטו התחיל את מסע ההסתה שלו. הוא מת ב-183, נאלץ להתאבד בממלכה מזרחית כלשהי לאחר שמתנקשים רומאים רדפו אחריו. את קרתגו הוא עזב יותר מעשור קודם לכן – תחת לחץ רומאי על הקרתגנים.

    לא משפיע על הנקודה שלך בשום צורה, כמובן, סתם נוקדנות.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: