זהו זה, גם פלורידה: נצחון אובמה הושלם

עשרה בנובמבר 2012, אחת אחה"צ שעון וושינגטון, שמונה בערב שעון ישראל. לצפיה בצילום מוגדל הקישו-נא כאן. (המקור: צילום מסך, אתר הרשת של NBC)

מניין הקולות בפלורידה אמנם עדיין לא הסתיים, אבל הפרש הקולות גדל במידה כזאת שרשתות הטלויזיה הכריזו סוף סוף על המנצח: ברק אובמה. הפרש הקולות קטן מזה שהשיג אובמה ב-2008 (רבע מיליון), או מזה שהשיג ג'ורג' בוש הבן ב-2004 (380 אלף) — אבל מי שזוכרים את 571 הקולות שהפרידו בין בוש לגור ב-2000 יחשבו את 75,000 הקולות המפרידים עכשיו לנצחון עצום.

כך או כך, זה נצחון גדול. כמעט כל הסוקרים — גם אלה שהניחו את נצחון אובמה בבחירות הכלליות — חזו את תבוסתו בפלורידה. אבל גם פלורידה השתנתה. ההסבר הסביר ביותר הוא התרבותם של מצביעים היספאניים לא-קובאניים. הקובאנים ידועים בנטייתם למפלגה הרפובליקאית, אבל הם אינם נהנים עוד ממונופול פוליטי בדרום פלורידה.

בסך הכול, יש לנשיא אובמה יתרון בערך של 3.2 מיליון קולות, או שלושה אחוזים. לא הפרש ענקי, אבל סולידי בהחלט. נשיאים בדרך כלל אינם נבחרים ברוב עצום בארה"ב. אפילו פרנקלין רוזוולט הגדול קיבל רק 53% של הקולות ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השניה.

המתבוננים במפה יתרשמו מריבוי הכתמים האדומים, המציינים (אירונית) את המפלגה הרפובליקאית. הם משתרעים על חלק גדול יותר של היבשת מאשר הכחולים, הדמוקרטים. אבל זה עניין רגיל. ההינטרלאנד האמריקאי אמנם רפובליקאי, ובדרך כלל אוכלוסייתו דלילה הרבה יותר. לדמוקרטים יש בפעם הראשונה אחיזה יציבה במערב (קולורדו, נוואדה) והגמוניה כמעט מלאה באזורים התעשיתיים של המערב התיכון. אחיזתם בצפון המזרח טוטלית, ממש כמו אחיזתם של הרפובליקאים בדרום העמוק, מחוץ לפלורידה.

בחבר האלקטורים קיבל אובמה 332 מושבים. מעט מאוד אנשים האמינו שהוא יגיע אל המספר הזה. אלה תוצאות לא צפויות, מרשימות מאוד — אבל הן כשלעצמן אינן מעניקות מנדט ביצועי לאובמה. הוא מוסיף להיות תלוי במשוואת הכוח בקונגרס, שאינה מבשרת לו טובות. היא גם אינה מבטיחה אותו מפני גל-הנגד הרגיל של אמצע הקדנציה. המפלגה השלטת נוטה לאבד כוח, לפעמים הרבה כוח, בבחירות לקונגרס באמצע כהונתו השניה של הנשיא. אין סיבה להניח שזה לא יקרה גם הפעם. קרה אפילו לרונלד רייגן, ב-1986.

המניין הסופי של הקולות כנראה לא יושלם עוד ימים אחדים.

8 תגובות בנושא “זהו זה, גם פלורידה: נצחון אובמה הושלם”

  1. אנחנו עוסקים הרבה בדמוגרפיה, ומשום מה נוטים לשכוח שהדמוקרטים נצחו ב-1960, ב-1964, ב-1976, ב-1992, ב-1996 גם ללא ההסבר הדמוגרפי. הדמוקרטים תמיד היו בנויים על קבוצות מגוונות עוד מימי הקואליציה של רוזוולט. די בפילוג בין הקבוצות או במעבר של קבוצה אחת שהתבססה למחנה המנוגד (כפי שהדרום עבר בתהליך מתמשך להיות רפובליקני) על מנת שהתמונה תשתנה. אפשר גם לטעון שניצחון בהפרש שלושה אחוזים לנשיא מכהן אינו משהו שבבחירות הבאות לא ניתן להתגבר עליו עם מועמד אטרקטיבי יותר לרפובליקנים-אפילו יהיה שמרני.

    לא התיימרתי מעולם להבין סקרים ומגמות, אבל כבר בהתחלה חשבתי שיתרון של נשיא מכהן הוא בדרך כלל כזה שנדרשת ממש התמוטטות אמון על מנת לשנות זאת (קרטר ופורד), או מועמד שלישי מזיק במיוחד כמו רוס פרו.

    1. כנראה מבלי להתכוון, השבת במו פיך על כל השגותיך.

      מעבר הדרום אל המפלגה הרפובליקאית היה השינוי הדמוגרפי שעמד ביסוד נצחונותיה של המפלגה הזו מ-1968 ואילך. היא שלטה במשך 12 שנה בשני בתי הקונגרס, ורק לפני שנה ופחות שררה הדעה הכמעט כללית שהיא תחזור ותשתלט על הסנאט. צא וחשוב, מפלגה הזוכה ב-60% מקולות הלבנים אינה מסוגלת לנצח בבחירות. הזכרתי מה עוללה תבוסה בין הלבנים לדמוקרטים ב-1984 (הם ניצחו במדינה אחת בלבד) וב-1988 (הם ניצחו בעשר מדינות בלבד). הפעם הם זכו בנשיאות.

      אתה צודק בהחלט שנשיא מכהן מפסיד רק כאשר מתמוטט בו האמון. כל הסימנים הראו שהאמון אמנם מתמוטט. שיעורי האמריקאים שהעניקו ציונים שליליים למנהיגותו בשנתיים האחרונות בענייני כלכלה היו גבוהים ביותר. אבטלת המונים ואי-ודאות הקדירו את האופקים. שום נשיא מכהן לא הצליח לחזור ולהיבחר כאשר האבטלה עמדה על 8%. משברים כלכליים שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם של פורד, קרטר ובוש האב. מדוע זה לא קרה הפעם? תשובה מרכזית, אם גם לא יחידה, היא דמוגרפיה.

      היוכל רפובליקן לנצח בבחירות הבאות לנשיאות? כמובן. אני כבר כתבתי שאני מוכן להמר שרפובליקן אמנם ינצח. אבל בחירת נשיא אינה משנה את הנטיה הדמוגרפית. לדמוקרטים יש סיכוי לכונן עכשיו רוב, שיכוון את מהלך הפוליטיקה, מכוח שליטה בקונגרס או במדינות אינדיבידואליות.

    1. אכן, אורי, שקעתי כל כך בדיון בתהליך, עד שכמעט שכחתי שהתהליך נועד להשיג תוצאות.

      אני חושש שאת הרהוריי הבאים על אמריקה אכתוב מגולת הודו.

  2. אם מסתכלים על מפה ברמת מחוזות, הדומיננטיות האופטית של הרפובליקאים היא אפילו יותר גדולה.

    מדינות מרילנד, אילינוי ואורגון, שבהם המירוץ לא היה אפילו צמוד, קל וחומר מדינות כמו אוהיו, מישיגן ופנסילבניה, הן יותר אדומות מאשר כחולות.

    1. …מה שמזכיר לי את אחת הטענות המגוחכות ביותר של אנשי ג'ורג' בוש הבן לאחר הבחירות של 2000, שבהן הפסיד לאל גור במניין הקולות הכללי בהפra של חצי מיליון: "אנחנו ניצחנו ביותר מחוזות (counties)".

      תמיד התפלאתי שהדמוקרטים לא הגיבו במשהו מעין, "אכן, את העיקרון של אדם אחד, קול אחד צריך להחליף במחוז אחד, קול אחד".

      אגב, לפחות מדינה אחת הידועה לי, ששמה מאלטה, קבעה בחוק כי מפלגה פוליטית הזוכה ביותר קולות במניין הכללי מוכרזת למנצחת בבחירות, גם אם קיבלה פחות מושבים בפרלמנט.

      ציר קונגרס דמוקרטי בארה"ב יוזם חקיקה, שתעניק תוספת של 29 אלקטורים למועמד המנצח במניין הקולות הכללי, כדי למנוע את האפשרות של נצחון המיעוט.

      אני מניח שהפתרון הטוב ביותר הוא לבטל את חבר האלקטורים, אבל האמריקאים, המאוהבים בחוקתם בת האלמוות, כנראה לא ישקלו נוסחה כה רדיקלית. הגברים הלבנים של 1787 ידעו הכול, וידיעתם עומדת לנצח.

      1. יואב, אם אני לא טועה, כדי לשנות את שיטת הבחירות צריך להשיג רוב בכל אחת מהמדינות בנפרד, משהו שהוא לא מעשי במיוחד אלא אם תהיה הסכמה מקיר לקיר שזה מה שצריך לעשות.

        בכל מקרה, נראה שהרפובליקאים לא לומדים דבר. כרגע הדוברים "מאשימים" את סופת סאנדי בשינוי המומנטום, ומטילים את האחריות על השבחים שמושל ניו ג'רזי כריס כריסטי, רפובליקן, הרעיף על אובמה בזכות עזרתו למדינה בעבקות הסופה. הם גם כנראה לא מוכנים להעלאת המס על עשירים, כדי למנוע את "הנפילה הפיסקאלית מן הצוק", העומדת להתרחש בסוף השנה [מסים יעלו אוטומטית, גיליוטינה תרד על כל סעיפי ההוצאה בתקציב — והתוצאה החזויה תהיה מיתון כלכלי].

        מה שאותי מפתיע אגב, זו החזרה הכל כך מהירה לשגרה. הבחירות נראות כמשהו קצת רחוק, ומדברים עליהם מעט יחסית בחדשות. אולי זה קשור לעובדה שאובמה חזר ונבחר, ועולם כמנהגו נוהג; או להתפטרותו של ראש סוכנות הביון המרכזית גנרל דייוויד פטראוס.

השאר תגובה