המפלגה הרפובליקאית מתגרשת מאמריקה

לימין האמריקאי לא היתה אלא אובססיה אחת בארבע השנים האחרונות: להיפטר מברק אובמה, ויהי מה. הכשלון של השבוע הוא יותר מעוד תבוסת בחירות אחת. הוא ביטוי של ניתוק יוצא דופן מן המציאות. שעות אחדות לפני שהכול הסתיים, מספר עצום של פעילים, של יועצים ושל פרשנים האמינו בנצחון גדול, ”ללא כל ספק“. הם חדלו להבין את אמריקה

אם הלילה בין שלישי לרביעי היה שייך לברק אובמה, הנה סיוטי הלילה היו שייכים לקארל רוב (Rove). ב-2004, ג‘ורג‘ דאבליו בוש ציין אותו לשבח בעצרת הנצחון שלו, לאחר שחזר ונבחר לנשיא. ”האדריכל“, קרא לו בוש. התקשורת קראה לו ”המוח“. הוא סלל את דרכו של בוש מבן-התפנוקים שוחר התענוגות אל כהונת המושל בטקסס ואחר כך אל הבית הלבן.

על ליל הביעותים של קרל רוב אפשר לקרוא בטורו המלגלג של פרנק ברוני, ב'ניו יורק טיימס', אחד-עשר בנובמבר. משם גם לקוח האיור

רוב הכריז בימים ההם שהוא מעצב ”רוב רפובליקאי חדש“, אשר יחזיק מעמד לפחות ארבעים שנה. הרוב של רוב התמוטט בין 2006 ל-2008.

רוב היה יכול להצטנע בפינת המובסים, כמו ידידו הנשיא לשעבר. אבל הוא חתר בכל כוחו לחזור אל מרכז הזירה. הוא הקים מה שהחוק האמריקאי קורא ”ועד פעולה“, כדי לגייס כספים לטובת מועמדים. הוא יצק אולי 350 מיליון דולר הן להבסת הנשיא והן לבחירת סנאטורים רפובליקאיים; הוא גיבש תכניות פעולה לגיוס מצביעים; הוא כתב מאמרים והופיע בטלויזיה.

במוצאי יום הבחירות הוא היה מפרשני רשת Fox. כמה דקות לאחר 11, הסטטיסטיקאים של Fox הצטרפו אל שאר הרשתות בהכרזה שברק אובמה ניצח במדינת אוהיו, והבטיח בזה את בחירתו החוזרת. זה היה הלם כבד לכל הנוכחים. זה היה הלם כבד לכל המוציאים-והמביאים במטה הבחירות של רומני. הם שכנעו את עצמתם ואת זולתם, שהטוען הרפובליקאי לנשיאות עומד לנצח.

”הנשיא חזר ונבחר“

רוב היה כמעט כעופר-איילים, הנלכד באורות הצולבים של מכונית דוהרת. לא יכול להיות, הוא אמר, וחזר ואמר, וציטט מאתר הרשת של ועדת הבחירות באוהיו, והציע להאט ולהיזהר, ודחק בסטטיסטיקאים לחזור בהם. בהשפעתו, המגישה המשותפת של השידור קמה מאצל שולחנה, וצעדה לחדרם של הסטטיסטיקאים, כאשר המצלמה מלווה אותה. היא ניסתה לפתוח את הדלת. הדלת לא נפתחה. היא התעקשה. סטטיסטיקאים מקצועיים, שלא היו רגילים באור הזרקורים, נאלצו להגן על המוניטין שלהם בשידור חי, מפני שמקצועיותם לא התיישבה עם משאלת-הלב של אנשי Fox.

הממונה על יחידת הסקרים של Fox יצא לבסוף מן החדר, הסב לצד רוב, וניסה להסביר לו מדוע הוא, רוב, טועה, ובעלי התחזית צודקים. הממונה הוא במקרה אחד הידענים הפוליטיים הגדולים באמריקה, מייקל בארון. הוא אמנם איש ימין, אבל הוא גם איש מקצוע.

לא עזר לרוב. Fox לא חזרה בה. המלים ”הנשיא חזר ונבחר“ הוסיפו לרצד על המירקע — ולרוחב עמוד הבית עלי-רשת.

מוצאי יום הבחירות, ששה בנובמבר, 11:32 בלילה. Fox מעצבנת את קארל רוב ואת אנשי רומני בהכרזת נצחונו של אובמה (צילום מסך של אתר הרשת של Fox)

זה היה מעמד של השפלה עצמית ושל ניתוק מן המציאות. אבל לא רוב בלבד נותק מן המציאות. לצדו עמדה גלריה מפתיעה של עסקנים פוליטיים, של יועצי בחירות מקצועיים, של שדרים ושל פרשני עתונות.

בהשפעת בטחונה העצמי של הגלריה כתבתי כאן ערב הבחירות על האפשרות ש“העם האמריקאי מבשל משהו הנעלם מעינינו“ (ציטוט של עתונאי אמריקאי, דווקא מן השמאל). הצעתי להתייחס במידה של ספקנות לסקרי דעת הקהל, שחזו נצחון לאובמה. התייחסתי ברצינות אל אינטואיציית הנצחון החריפה של פגי נונאן, בעלת טור בולטת מן הימין. אני מצטער שהתייחסתי ברצינות אל דעותיהם של אנשים שהרצינות היא מהם והלאה.

דיק יודע “איך לקרוא סקרים“

דיק מוריס בשידור Fox (צילום מסך)

שמות ימניים ידועים ומהוללים, וגם ידועים לשימצה, התנבאו שמיט רומני יגבר על ברק אובמה.

רומני עצמו הקרין כמעט אופוריה, ודיבר על ציפיות הנצחון שלו אפילו במעמדים פרטיים או חצי-פרטיים.

בעצרות הבחירות שלו, בימי המערכה האחרונים, הוא נתקל בקהל גדל והולך. אלפים הפכו לרבבות. את האויר מילאו הקריאות ”מיט, מיט“, ו“45, 45“ (הוא עמד להיות הנשיא ה-45, אילו נבחר).

האיש נמוך הפרופיל הזה, שבילה את רוב חייו בחדרים סגורים של מועצות מנהלים, התבשם והשתכר. "נוצר קשר רגשי ביניהם וביני", הוא אמר, כאשר אלף בני אדם הופיעו ספונטנית בנמל התעופה של פיטסברג, פנסילווניה, להריע לו. אפשר לסלוח לו.

מה שלא כן המקצוענים. להם קשה לסלוח. למשל, דיק מוריס. הוא מן היועצים הפוליטיים המפורסמים, והידועים לשימצה, ביותר באמריקה. הוא איש ימין, אם כי היה קרוב אל ביל קלינטון, לפני שהפך לשונא.

מוריס הופיע ב Fox ב-5 בנובמבר. הוא הודיע שם, ”ללא כל ספק“, כי לא זו בלבד שרומני ינצח, אלא הוא יטביע את אובמה. הוא הוקיע את המידגמים, לעג להנחות הסוקרים, והזכיר לשומעיו, שהוא, בניגוד לרוב האנשים המדברים על פוליטיקה, ”יודע איך לקרוא סקרים“.

דיק מוריס חוזה "מפולת הרים" של רומני, נצחון מסיבי על אובמה. רשת Fox אירחה את בעל התחזית בחמישה בנובמבר. הוא אפילו עודד את הרשת לחזור ולהזמין אותו למחרת הבחירות כדי לתבוע ממנו דין-וחשבון. הוא חזר חפוי ראש וצנוע  (צילום מסך של Fox)

למחרת הבחירות הוא הופיע חפוי ראש, והכה על חטא. הוא חזה מה שחזה, מפני שהניח כי הסקרים טעו לחלוטין ב“מודל ההצבעה“ שלהם. מלכתחילה, הוא הניח כי לא יתכן שיישנו שיעורי ההצבעה יוצאי הדופן של 2008, שנת נצחונו ההיסטורי של אובמה. יהיו פחות צעירים, פחות שחורים, פחות היספאנים, פחות נשים לבנות לא-נשואות. אבל, ראה זה פלא, היו יותר מכל קטגוריה, לא פחות.

האופטימיות הגרנדיוזית של מוריס התחלפה בפסימיות גרנדיוזית. מודל ההצבעה בבחירות בארה“ב השתנה לבלי שוב, הוא אמר. המפלגה הרפובליקאית לא תוכל עוד לנצח לעולם, אם לא תתסתגל למודל הזה. והיא תוכל להסתגל רק אם תחדל להתנגד למהגרים לטינו-אמריקאיים, ורק אם תחדל להבליט את התנגדותה להפלות מלאכותיות.

(מי שרוצים לשמוח לאידה של Fox מוזמנים לעשות כן בתכנית הסאטירה היומית של ג'ון סטיוארט ב Comedy Channel. אני מקווה שאין הגבלה על צפיה מחוץ לגבולות ארה"ב, איתכם הסליחה אם יש.)

”איבדתי את הקשר עם אמריקה“

קשה להבין וקשה להאמין. קשה להבין איך מפלגה פוליטית ממומנת היטב, שהתכוננה לבחירות האלה במשך שנים, היתה יכולה להיכשל בהבנת הדינמיקות; וקשה להאמין שכל כך הרבה אנשים משכילים וחריפים הצליחו לשכנע את עצמם במשהו כל כך מופרך. אנחנו מדברים כמובן בחוכמה שלאחר מעשה, וזו חוכמה קצת מסופקת.

כדאי מאוד לקרוא את רשמי ברייאן יורק מן השעות האחרונות של מסע הבחירות של רומני. יורק הוא כתב פוליטי ב‘וושינגטון אקזאמינר‘, מקביל של ’ישראל היום‘ (ימני מאוד, חינמי מאוד, עתיר ממון ממקום אחר מאוד). הוא מתאר את ביטויי ההלם האותנטיים לחלוטין של פעילים מן השורה, אשר נאספו בהיכל הוועידות בבוסטון כדי להשתתף במעמד הנצחון ההיסטורי של רומני.

”היינו כה משוכנעים שתושבי ארצנו ניחנים ביותר שכל ישר“, אמרה פעילה אחת מצפון קרוליינה. ”זו הפתעה גדולה. הרגשנו כל כל בטוחים“. אחרת, מבוסטון, אמרה: ”עליי להיות כנה, אני מרגישה שאיבדתי את הקשר עם זהותה הנוכחית של אמריקה“.

זה מזכיר לא מעט את ייאושם של הדמוקרטים לאחר נצחון בוש הבן ב-2004. הם הפסידו לנשיא לא-פופולרי מפני שהמעמד הבינוני והצווארון הכחול של המערב התיכון פנו נגדם, בייחוד בגלל שאלות של דת וחברה (הפלות, נישואים חד-מיניים). הרבה דמוקרטים חשבו שהם לא יוכלו עוד לדמוגרפיה הזו. אבל הם יכלו לה.

ההבדל החשוב הוא בשיעור הציפיות. ב-2004 לא שררה זחיחות דעת בין הדמוקרטים. הפעם, זחיחות דעת שרתה על מפלגה שלמה. היא הניחה למיעוט רדיקלי לכוון את בחירת מועמדיה; היא רוממה למדרגת עיקרון את הסירוב להתפשר; היא נהגה בנשיא ובאנשיו כדרך שנהגו לפני 200 שנה בטוענים לא-לגיטימיים לכתר.

ששה בנובמבר 2012

הטוויטרים של טראמפ

הרפובליקאים יחזרו לשלטון. השיטה הנשיאותית מקילה על חזרה כזאת. תמיד יימצא פוליטיקאי אטרקטיבי מספיק, כדי לגבור על פוליטיקאי לא-אטרקטיבי. יתר על כן, השבוע ביססו הרפובליקאים את שליטתם בבית הנבחרים, והם מושלים עכשיו ב-30 מ-50 המדינות של ארה“ב. אבל השתוקקותם להוציא את אובמה מן הבית הלבן היתה כל כך אובססיבית עד שאין להם בררה אלא לשקוע בדיכאון, ולעשות חשבון נפש.

האם הימין האמריקאי יחליט להיות קצת פחות ימני? או אולי להיפך, יותר ימני? האם הרפובליקאים בקונגרס יוסיפו לחשוב את עצמם למיליציה מהפכנית, המגינה על האזרח מפני הממשלה הזדונית, או יסכימו לשתף פעולה עם הממשלה? האם הם יאמצו, מיניה וביה, את הטוויטרים ההיסטריים של דונלד טראמפ על הצורך במהפכת-נגד (”אנחנו לא דמוקרטיה“, הוא כתב במוצאי יום הבחירות)?

מאחר שהבוחר האמריקאי השאיר הכול על מכונו, עתיד הרפובליקה תלוי בנכונותם של שכנים ותיקים להעמיד פנים שהם מוכנים לסבול זה את זה, ואפילו לסייד את הגדר המשותפת.

הסיכויים? סבירים. ממש כמו נצחון של רומני בבחירות של ששה בנובמבר.

נשים בפוליטיקה: רוב המצביעים, מיעוט גדל בקונגרס

המרכז לנשים ופוליטיקה באוניברסיטת ראטגרז (Rutgers), ניו ג‘רזי, מפרסם נתונים על הצלחותיהן של נשים בבחירות של השבוע.

השבוע נבחרו שליש מחברי הסנאט בוושינגטון. שליש מן השליש הם נשים: 11 ניצחו השבוע, והן יצטרפו אל תשע שלא עמדו לבחירה. הנשים הן רוב האוכלוסיה, קצת יותר מ-50%, כך שאין רבותא בחמישית ממושבי הסנאט. אבל צריך לזכור שרק לפני עשרים שנה היתה בסנאט אשה אחת ויחידה.

בין ה-11 יש חמש נשים חדשות, מהאוואי ועד מסצ‘וסטס. בזו האחרונה נבחרה פרופ‘ אליזבת וורן מאוניברסיטת הרוורד במה שהיה מירוץ הדרמטי ביותר של השנה. היא הביסה סנאטור רפובליקאי פופולרי מאוד, שהיה פעם דוגמן עירום במגזין הנשים ’קוסמופוליטן‘.

תקדים נרשם במדינת וויסקונסין. המנצחת שם היא תמי בולדווין, והיא תהיה הלסבית הגלויה הראשונה המכהנת בסנאט. היא הביסה מושל לשעבר, פופולרי ורב נסיון, שהוזכר בשעתו כמועמד אפשרי לנשיאות.

מספר שיא של נשים יכהנו גם בבית הנבחרים: 77, מתוך 435. השבוע נבחרו 18 נשים חדשות, התוספת הגדולה ביותר בסיבוב בחירות אחד זה עשרים שנה.

כל הנשים החדשות בסנאט הן דמוקרטיות. כמעט כל הנשים החדשות בבית הנבחרים הן דמוקרטיות. זו תוצאה טעבית בשביל מפלגה, התלויה ביתרונה רב השנים בין נשים. ברק אובמה חב את נשיאותו למה שקוראים ”פער המיגדרים“. על פי סקרי היוצאים מן הקלפיות, הנשים היו 53% מן המצביעים. 55% מהן הצביעו לטובת אובמה, 44% הצביעו לטובת רומני. אצל הגברים היחס היה הפוך.

עוד בענייני סטטיסטיקה: 19% מן המצביעים היו בני 29-18, ו-60% מהם הצביעו לטובת הדמוקרטים. 10% מן המצביעים היו היספאנים, ו-71% מהם הצביעו לטובת הדמוקרטים. זה בעצם פרופיל נצחונו של אובמה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 תגובות בנושא “המפלגה הרפובליקאית מתגרשת מאמריקה”

  1. ראיתי את הקטע עם קרל רוב רק בדיעבד, וזה נראה הזוי לחלוטין, אם כי לא מפתיע לגמרי. אני חושב שבסופו של דבר הוכח שהבוחרים האמריקאים הם רציונלים יותר, מפוכחים יותר, ולא התרשמו מנבואות-הזעם הרפובליקאיות על תוצאות בחירה חוזרת של אובמה.

    שיעורי ההצבעה גבוהים היו קשורים לדעתי במאבק הרפובליקאי כמעט בכל מדינה לנסות ולצמצם את הצבעת המיעוטים ותומכי הדמוקרטים באמצעות דרישה להצגת תעודות מזהות (ממשלת ארה"ב, או ממשלות המדינות, אינן מחייבות את אזרחיהן לשאת תעודת זהות). זו היתה חרב פיפיות. לא רק שבתי המשפט ניטרלו את הנסיון הזה, אלא שהוא עודד יותר דמוקרטים להצביע, כולל רבים באמצעות הדואר, מבעוד מועד.

  2. תודה, כרגיל, על ניתוח מרתק!

    אבל… מה עם הצוק הפיסקאלי? האם ה"דיכאון" ותחושת ההחמצה של הרפובליקאים יכול לגרום להם ולנסות "להתנקם" באובמה ובכוח לא לשתף פעולה?

    ישנן כמה קריאות די נואשות של רפובליקאים (כמו טראמפ), שמשדרות ממש מצוקה ונכונות לחצות קווים שלא נחצו בעבר.

    האם אמריקה מודעת ועוסקת בזה? האם למפלגה הרפובליקאית יש מעצורים במקומם?!

    תודה מראש,
    ליאור

    1. אני חושב שאצל הרפובליקאים מתרוצצות מגמות סותרות. אגף ריאלי ינסה להגיע לפשרה כלשהי, אם כי הריאליות אצל הרפובליקאים עברה בעצמה הרחק ימינה. האגף המתון ההיסטורי של המפלגה, זה שרגליו עמדו בצפון החוף המזרחי, נמחה כמעט לחלוטין. אפילו המלה "מתון" נחשבת לציון גנאי (ניוט גינגריץ' חזר והטיח אותה במיט רומני בזמן הבחירות המקדימות, ורומני התגונן בהכרזה שהוא "שמרני אנוש", severely conservative). האגף הזה ינסה להסכים עם הנשיא על דרך "להגדיל את ההכנסות" מבלי להטיל מסים חדשים, אולי באמצעות ביטול הקלות מס לעשירים.

      אבל, לרוע המזל, מוקד הכוח היחיד של הרפובליקאים כיום הוא בית הנבחרים, והגוף הזה ידוע מאז ומעולם כרדיקלי — ימינה, או שמאלה. שם, משקלה של תנועת מסיבת התה גדול במיוחד. נבחרי מסיבת התה הגיעו לוושינגטון מלכתחילה בהתחייבות לסכל תהליכים, לא ליזום אותם או לאפשר אותם. הרדיקלים של בית הנבחרים יכולים איפוא לטרוף את הקלפים.

      במפלגה מובסת יכול לקרות לפחות אחד משניים: (1) חשבון נפש שעל מנת להיפתח ולהסתגל למציאות, כפי שקרה אצל הדמוקרטים תחת קלינטון, כפי שקרה באופן מעניין ביותר במפלגת העבודה הבריטית בשנות ה-90; (2) התקפדות ורדיקליזציה, מפני שניצולי התבוסה הם עוד יותר קיצונים מקרבנותיה. זה קרה בלייבור הבריטי בשנות ה-80, והאריך את שלטון מרגרט תאצ'ר ויורשיה בעשר שנים.

      אני נוטה להניח שדונלד טראמפ אינו עתידה של המפלגה הרפובליקאית. מוקיונותו וגסות-רוחו ידחו כל מפלגה הרוצה לנצח. אבל מי יודע, הכול יתכן.

  3. אני חושבת שההצבעה המוגברת בקרב המגזרים המוזכרים היא הגיונית לחלוטין.

    כאשר כל המועמדים נראים אותו דבר, כולם גברים לבנים, אשר שום נושא הנוגע לנשים ולמיעוטים אינו עומד בראש מעייניהם, נשים ומיעוטים מרגישים שאין משמעות להצבעתם. ברגע שיש תחושה שלבחירה יש משמעות (מחוק לילי לדבטר על שוויון שכר לנשים, דרך ה Dream Act לטובת ילדיהם של מהגרים לא-חוקיים, וכלה בביטוח הבריאות) תחושת החוללות הפוליטית גבוהה יותר ולפיכך – הגיוני שיצביעו יותר.

    (והשווה לעניין זה את מידת הצבעתם של ערבים בישראל בבחירות השונות).

  4. אני חייב להודות שאני טרם הצלחתי להבין את היקף ההכאה על חטא של המפלגה הרפובליקאית. עד כמה שהבנתי את תוצאות הבחירות (ויתכן מאוד שאני טועה), אובמה לא נחל נצחון מוחץ, אלא ניצח יותר כמו בנקודות.

    הפסד, כן. כואב, כן. אבל נראה לי שהרפובליקאים צריכים להיות מתוסכלים מזה שהיה חסר להם "גרוש ללירה", ובמקום זה אני קורא אמרות כמו "איבדנו את אמריקה".

    תוכל אולי לחדד את ההסברים לתחושות של הרפובליקאים על בסיס הבנתך?

    1. יוסי, זה בדיוק לב העניין: אף על פי שההפרש היה קטן יחסית (יתרונו של אובמה במניין הקולות הכללי היה טיפה יותר משלושה מיליון), הבחירות האלה נחשבות לקו פרשת המים. הערכה חוזרת בחודשים האחרונים, אשר התחזקה בעקבות הבחירות, היתה שהרפובליקאים לא יוכלו עוד לנצח על יסוד הדמוגרפיה המסורתית שלהם.

      ציטטתי ברשימה קודמת יועץ בחירות רפובליקאי, שהציג את המשוואה במלוא חדותה: ב-1984 וב-1988, הרפובליקאים קיבלו 60% מקולות הלבנים. בשתי השנים ההן הם נחלו נצחונות עצומים: רונלד רייגן ניצח ב-49 מ-50 המדינות (525 אלקטורים מתוך 538), ג'ורג' בוש האב ניצח ב-40 מדינות (426 אלקטורים). השנה, מיט רומני קיבל 60% מקולות הלבנים, אבל ניצח רק ב-24 מדינות (206 אלקטורים).

      לשון אחר, הרפובליקאים יצטרכו להרחיב במידה ניכרת את בסיס התמיכה שלהם כדי לחזור ולנצח. הם השלו את עצמם בחודשים האחרונים. הם הניחו את חולשתו של היריב. הם לא האמינו שמיעוטים וצעירים (בני 18 עד 29) ירצו להצביע בשיעורים גבוהים. הם השתמטו מפני השינוי המשחים את פניה של אמריקה. בבחירות של 1980, 90% מן המצביעים היו לבנים. בבחירות האלה, שיעורם ירד עד סמוך ל-70%. השיעור הזה יוסיף ויקטן.

      נוסף על זה רווחה בימין ההנחה, שהבחירות האלה הן הסיכוי האחרון למנוע כינון "מדינת רווחה אירופית" על אדמת אמריקה. הצורך לסכל את רפורמות הבריאות של אובמה נעשה ציר התגייסותו של הימין בשלוש השנים האחרונות, וגם הנחיל נצחון גדול לימין בבחירות לקונגרס לפני שנתיים. הרפורמות האלה חדלו להיות בנות-סיכול. בהדרגה הן נכנסות לתוקפן, והופכות לעובדת-קבע. בעיני הימין הן משנות את יחסי הכוחות גם במשוואת השלטון (פדרלי לעומת מדינתי) וגם במשוואה הכלכלית ("צמצום הבחירה" והגדלת התערבותה של הממשלה בפעילות הכלכלית).

      הוסף לזה עניין חשוב ביותר בעיני הימין: הרכבו של בית המשפט העליון. אין כמעט ספק שבארבע השנים הבאות יתפנו לפחות שני מושבים (מתוך תשעה) בבית המשפט. יכולתו של נשיא דמוקרטי ליברלי למנות שופטים חדשים מסכלת את תקוותו של הימין להטות את בית המשפט הרחק הרחק ימינה, הן בעניינים חברתיים-אישיים (הפלות מלאכותית, נישואים חד-מיניים), הן בעניינים חברתים-כלכליים (למשל אפליה מתקנת לטובת מיעוטים), הן בעניינים כלכליים מובהקים.

      שלושת האחוזים המפרידים בין רומני לאובמה, כדבריך, אינם "מפולת הרים", אבל בניגוד להפרשים קטנים בעבר הם מבטאים את התחלתה של תמורה בלתי-הפיכה. אין זאת אומרת שהרפובליקאים לא ינצחו בבחירות הבאות. אני הייתי מהמר שהם ינצחו, מפני שאמריקאים אינם נוטים להשאיר מפלגה אחת בבית הלבן יותר משמונה שנים (יש יוצאים מן הכלל, כמובן). אבל בפוליטיקה האמריקאית מצטייר עכשיו רוב חדש, המזכיר במידה מסוימת את הרוב הדמוקרטי שכונן רוזוולט בשנות ה-30. הרוב ההוא נהנה מהגמוניה פוליטית, גם כאשר לא ישב בבית הלבן, במשך 45 השנה הבאות. אחריו בא רוב רפובליקאי חדש, שיצא מחלצי רונלד רייגן, והוא משל בכיפה כמעט 40 שנה. המסך עלה, כנראה, על עידן חדש.

  5. תיקון קל: לא כל הסנטוריות החדשות הן דמוקרטיות, בדיוק נבחרה סנטורית רפובליקנית חדשה מנברסקה. אבל כן, יש הרבה יותר סנטוריות דמוקרטיות, בייחוד שעכשיו פרשו שתי סנטוריות רפובליקניות מטקסס ומיין.

    הבנתי שכולם צוחקים עכשיו על קרל רוב, וזה באמת סבבה, אבל הפשלה האמיתית שלו לו היתה פרשנות לא נכונה על מירוץ צמוד בזמן אמת, הפשלה האמיתית שלו היתה שהיה שנים ארוכות יד ימינו של האדם שהרפובליקנים השתדלו להחביא, שהביא את מפלגתו ואת ארצו לשפל מדרגה, ג'ורג' וו בוש.

  6. אני חושב שמגיעה מלה טובה לנייט סילבר …

    כל מי שעקב אחרי הבלוג שלו באתר הניו יורק טיימס לא הופתע מהתוצאות. בזמן שהמומנטום התקשורתי היה לחלוטין לצידו של רומני מיד לאחר העימות הראשון ובשבועות שאחריו, היה זה סילבר שכתב על "חומת האש" האיתנה של אובמה באותן מדינות מפתח שבאופן יציב ועקיב שמרו על נטייה לצבע הכחול.

    ממש סמוך לבחירות, כאשר העניק 90% סיכויי הצלחה לאובמה, סילבר הסביר שתחזיתו דומה לסיכוייה של קבוצת פוטבול לנצח כאשר היא ביתרון של שער שדה (3 נק'), ועל השעון נותרו כ- 3 דקות לשחק (אם אינני טועה בציטוט). כלומר, תמיד יש סיכוי שהקבוצה היריבה תנצח, אבל קבוצות המחזיקות ביתרון כזה בשלב כזה של המשחק מנצחות ב-90% של המקרים.

    1. מגיעה בהחלט, בייחוד לנוכח ההתקפות הגסות של הימין על סילבר, שנעו מן הענייני עד הגופני. ראה למשל את ההתקפה הפרועה הזו ואת התנצלות התוקף לאחר הבחירות.

      אבל אני חושב שצריך להבין את מקור הביקורת העניינית (בניגוד לפתולוגית) על סילבר. היתה אי הסכמה עם המתודולוגיה של הסקרים. סוף סוף סילבר לא בנה מודל עצמאי על סמך תנועתם של גרמי השמים או גלי הים. הוא הסתמך על סקרים, ושיקלל אותם, והוסיף מלח ופלפל. אם הסקרים שגויים, ממילא גם המודל שגוי.

      הביקורת על הסקרים היתה שהם נותנים ייצוג יתר למצביעים המזוהים כדמוקרטים. לביקורת היה על מה שתסמוך. הציפיה הרציונלית היתה שפחות דמוקרטים יגיעו אל הקלפי, מפני שבדרך כלל פחות דמוקרטים מגיעים אל הקלפי. בפועל, מספר שיא של מצביעים דמוקרטיים הגיעו אל הקלפי, מכל פלחי האוכלוסיה. לא היה כדבר הזה.

      סילבר התייחס מלכתחילה בביטול אל הטענה, שהסקרים צריכים להעניק ייצוג לכל אחת מן המפלגות על פי משקלן באוכלוסיה (בהתאם לסקרי היציאה בבחירות הקודמות). רק סקר בולט אחד, זה של ראסמוסן, החיל את כלל הייצוג ההולם. אחרים קבעו את מדגמיהם באקראי, בלי שים לב ליתרון הכמעט קבוע של משתתפים דמוקרטיים. הם צדקו. סילבר צדק.

      אשר להסבר שלוש הדקות, סילבר בא מעולם הספורט, אינני בטוח שיש להסבר הזה תוקף סטטיסטי. בפוליטיקה, בדרך כלל המצביעים המהססים נוטים נגד הנשיא המכהן ב"שלוש הדקות האחרונות". הפעם, הפלא ופלא, הם נטו לטובתו.

      אני מעז להגיד שלאובמה היה מזל, לסילבר היה מזל, וגם לנו, מיעוט של ישראלים החושבים שאובמה אינו אסון לאומי או בין לאומי, היה מזל.

      אגב, אולי תתעניין בהרהור הזה על סילבר, שהופיע באתר הרשת של Forbes.

השאר תגובה