חיבת ציון

הוויכוח השלישי והאחרון בדרך לנשיאות ארה“ב הניב נצחון ברור לאובמה, על פי הסקרים. אבל האם ויכוח על ענייני חוץ באמת משנה, בארץ שרק ארבעה אחוזים ממצביעיה, או פחות, חושבים ענייני חוץ לחשובים? התוצאה הבולטת ביותר: הסכמה לבבית על אהבה צרופה לישראל, שכמותה לא נראתה אי פעם אפילו בימי בחירות

עתון בקולורדו, אחת המדינות המתנדנדות האחרונות במירוץ לנשיאות, מדווח על “זיקוקי דינור” בוויכוח הטלויזיה השלישי ואחרון בין הנשיא אובמה ובין מיט רומני. אל תאמינו לחיוכים ולחיבוקים. כל הסימנים מעידים, שהם לא כל כך סובלים זה את זה

לפני שנשאל מי ניצח בוויכוח השלישי, והאם זה בכלל משנה, הנה חידה גיאוגרפית:

רק שתי ערים זרות הוזכרו בוויכוח בן תשעים הדקות על מדיניות החוץ בין שני הטוענים העיקריים לנשיאות. ניקבו-נא בשמן.

ביי‘גינג? טהראן? לונדון? מקסיקו סיטי? פאריס? מוסקבה? תל אביב? קאהיר? דמשק? ניו דלהי? טוקיו?

לא. אף אחת מהן לא הוזכרה. למען האמת שום עיר בירה זרה לא הוזכרה. אפילו לא עיר זרה גדולה אחת.

לכבוד הגיאוגרפי זכו הרצליה ושדרות.

וזה לא היה מקרה. שום ארץ זרה לא התקרבה אל מרכזיותה של ישראל בוויכוח האחרון בין ברק אובמה ובין מיט רומני. לא היה כוויכוח הזה בכל תולדות הוויכוחים הנשיאותיים. השניים השואפים אל מעמד ”מנהיג העולם החופשי“ בארבע השנים הבאות התחרו ביניהם בשיעורי ידידותם, נאמנותם וסנטימנטליותם כלפי ישראל.

השאלה המעניינת ביותר של הערב היתה אם ארה“ב תבוא אוטומטית להגנת ישראל, אם איראן תתקוף אותה. אבל גם בלי שאלות ישירות, משקיף מן החלל החיצון היה רשאי להסיק שישראל היא מעצמת-על.

פרשן בכיר במגזין ’טיים‘, ג‘ו קליין , כתב ביומן הרשת שלו, כי הנשיא אובמה גילה פיקחות מיוחדת,

מפני ש“הוא תיאר את ישראל שלוש פעמים כבעלת הברית הגדולה ביותר שלנו באיזור, עוד לפני שלרומני היתה ההזדמנות להזכיר אותה אפילו פעם אחת“.

וכך, התחרות בשאלה מי מן השניים יהיה המפקד העליון ההולם ביותר של צבאות אמריקה הפכה לשאלה מי ירעיף יותר ידידות על ראשה של ישראל, ומי יישבע יותר אמונים להגנתה.

אובמה לא בא אל שלדון

כמובן, אין זו הפעם הראשונה שטוענים לנשיאות מתחרים באהבת ישראל. אבל תחרויות קודמות היו מוגבלות בדרך כלל לטורנירים מקומיים, לא למשחקי הגמר. כאשר מועמדים בבחירות המקדימות של המפלגות היו מגיעים אל מדינה עתירת יהודים (יחסית, מפני שהיהודים הם רק שני אחוזים של האוכלוסיה הכללית), הם היו מתקרבים להשתטות.

ב-1984 היה ויכוח פומבי בין שני היריבים העיקריים במפלגה הדמוקרטית במדינת ניו יורק בשאלה מי היה הראשון שהציע להעביר את שגרירות ארה“ב בישראל לירושלים. דוק: לא האם צריך להעביר — הם הסכימו לחלוטין שצריך — אלא מי הראשון שהוציא את המלים ההן מפיו. ב-1992 ניסה המושל הצעיר ביל קלינטון לגייס תמיכה יהודית בפלורידה באמצעות הספד נרגש, בבית כנסת, למנחם בגין, שעתה זה הלך לעולמו.

אבל קרב מגע כזה על ישראל בשלב הגמר, בוויכוח השלישי ו“המכריע“, שבועיים בדיוק לפני יום ההצבעה?

אגב, שדרות הוזכרה כאשר הנשיא התגונן מפני האשמותיו של רומני, שהוא לא טרח לבקר בישראל במרוצת מסעו למזרח התיכון, בתחילת 2009.

אובמה, בתשובה מהירה ורהוטה שהוא בוודאי הכין מראש, הזכיר את מסעו ל‘יד ושם‘ (בעברית צחה) ולשדרות מוכת-הטילים. זה מה שהוא, אובמה, עשה בישראל כאשר היה מועמד לנשיאות; בניגוד לרומני, הוא לא נסע לשם כדי להשתתף בנשפי התרמה עם מולטימיליונרים, הוא אמר, ברמז לא כל כך דק לארוחת הערב של רומני עם שלדון אדלסון במלון המלך דויד. ברצליה זכתה להזכרה, כאשר רומני ציטט את נאומו במרכז הבין-תחומי ב-2007, כאשר התחיל את נסיונו הראשון להגיע אל הנשיאות.

סקר סי.בי.אס בעקבות הוויכוח השלישי: 53% נגד 23% לטובת אובמה בין המצביעים “שעדיין לא החליטו”

71% נותנים אמון ביכולתו של אובמה לטפל במשבר בין לאומי, עליה מרשימה של 13% לעומת הנתונים לפני הוויכוח. גם רומני עלה טיפה, רק טיפה, אבל הוא עומד הרחק מאחור, 49%

יתרון מוחץ לאובמה בין המהססים בשאלה מי מן השניים ייטיב לטפל בטירור ובבטחון לאומי: 64% מול 36%

שבע המתנדנדות

האם הוויכוח השלישי והאחרון אמנם היה ”מכריע“? קצת קשה להאמין.

שני הסקרים הראשונים הראו נצחון של אובמה. מרשים במיוחד היה ההפרש בסקר של סי.בי.אס, 53% לעומת 26%. ההפרש אצל סי.אן.אן היה קטן מזה, 48% לעומת 40%. הסקר של סי.בי.אס, למרבה העניין, הוגבל רק למצביעים שעדיין לא החליטו, על פי עדותם. אם הפרש הנצחון יתורגם לשינוי של דפוסי הצבעה, הוויכוח הזה אמנם יוכל להכריע.

אבל סקרים לפני הוויכוח (גאלופ, רויטרס) הראו, ששיעור מבוטל של אמריקאים מייחסים חשיבות מרכזית לנושאי חוץ. כל כך קטן הוא השיעור, עד שהסיפרה ”אפס“ נופלת בגבולותיה של טעות הדגימה (בין שניים לארבעה אחוזים). ממילא, לא ברור איזו משמעות יש לנצחון בוויכוח.

סקר חדש של אן.בי.סי ושל ‘וול סטריט ג‘רנל’ לפני הוויכוח הראה כי מספר המדינות המתנדנדות פוחת והולך: לא עוד 12, כמו בסקר הקודם, אלא רק שבע. בין השבע האלה נמצאות אוהיו, וויסקונסין, אייווה, קולורדו, ניו המפשר — מדינות שבהן העניין המסורתי בעולם החיצון קטן אפילו מזה של שאר אמריקה. שם, ענייני כלכלה ופנים יכריעו את הכף.

היה ניכר בשני הטוענים לנשיאות, שהם יודעים את מצב העניינים הזה. אף על פי שהוויכוח השלישי נועד להיות מוקדש לעולם החיצון, אולי רבע ממנו עסק בענייני פנים, במיוחד כלכלה וקצת חינוך. אובמה היה הראשון שהזכיר את ענייני הפנים, כאשר דיבר על הצורך שלא לעסוק עוד ב“בניית ארצות“ (nation-building) מעבר לים, אלא לבנות את אמריקה.

אלה ענייני החוץ, טמבל?

רומני היה מגיע לשם גם בלי עזרת הנשיא, מפני שכלכלה (”אני יודע איך ליצור מקומות עבודה“) היא הסיבה המשכנעת ביותר להצביע בעדו. הסקרים הראו עוד לפני הוויכוח, שבענייני חוץ יש לנשיא יתרון מכריע עליו. הסקר הנ“ל של סי.בי.אס הראה, שהיתרון הזה אפילו גדל בעקבות הוויכוח. ל-71% מן המצביעים המהססים יש אמון ביכולתו של הנשיא לנהל משבר בין לאומי; רק 49% חולקים את הכבוד הזה לרומני.

אבל רומני מקווה שאנחנו עומדים בצומת דרכים דומה לזה של 1992, כאשר מושל ממדינה דרומית קטנה, ללא נסיון בין לאומי, הביס נשיא עתיר נסיון דיפלומטי ורב השגים גלובליים. רק שנה וחצי קודם הוביל הנשיא ההוא את ארה“ב לנצחון מפואר, חסכוני ומעוט-אבדות במלחמת עיראק הראשונה. הסיבה שביל קלינטון הצליח להדיח את ג‘ורג‘ בוש האב היתה, כמובן, ”הכלכלה, טמבל“. זו היתה מערכת הבחירות שבה נולד מטבע-הלשון המפורסם הזה.

הרושם של הימים האחרונים הוא שהזמן פועל לטובת רומני. פלורידה מתקרבת להישמט מטור אובמה, ורומני מצמצם את הפער גם באוהיו, שתי המדינות המתנדנדות החשובות ביותר לצד וירג‘יניה וקולורדו. היש לו די זמן כדי לסגור את הפער?

נצחון בוויכוח הבוקר היה מקל עליו, אבל גם בהיעדר נצחון אפשר לומר שהנשיאות בהחלט נמצאת בהשג ידו. בעיני חלק מן הפרשנים הוא אפילו לא היה צריך לחתור לנצחון בוויכוח. חשוב מנצחון היה הרושם של התאפקות ושל מתינות, מפני שהוא צריך לשנות את דעתם של קומץ מהססים מן המרכז, לא של קומץ קנאים מן הימין. לתכלית הזו הוא היה צריך רק להיות על הבמה, לצד אובמה, ולהיראות ”יותר נשיאותי“ ממנו.

אלה כמובן רק ניחושים, מלומדים יותר או מלומדים פחות. סקרי הימים הבאים עשויים להפריך אותם. אם השוויון הסטטיסטי יימשך, יגדל הסיכוי שאת הכף יכריעו החדשות הכלכליות של ימי מערכת הבחירות האחרונים, בייחוד נתוני התעסוקה, שיתפרסמו ארבעה ימים לפני ההצבעה. קריטית לחלוטין תהיה יכולת הארגון של כל אחת מן המפלגות בשטח. אבל שלושת הוויכוחים של עונת הבחירות הזו ייזכרו כדרמטיים ביותר מאז ומעולם. איש לא יעז עוד לפקפק בחשיבותם.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

 

15 Responses to “חיבת ציון”

  1. יובל הגיב:

    תמוהה היתה בעיני מניעתו של רומני, לאחר אזכור שדרות, מלציין את העובדה שרקטות עדיין מומטרות עליה. מצד שני, ייתכן שאינו מודע לכך בעצמו…

  2. גיל הגיב:

    העימות הזה היה משעמם מאוד. חלק מזה קשור לעובדה שהשאלות כל כך צפויות ובנאליות. למה לא לשאול שאלות עם קצת יותר תעוזה ויתר ספציפיות. אלו היו הרמות להנחתה והאמת היא שלא היו ביניהם שום הבדלים מהותיים בתשובות. בסגנון לעומת זאת, אובאמה היה אגרסיבי ותקף את רומני על השינויים התכופים בעמדות שלו. רומני שוב מעד ונשמע מאוד אנכרוניסטי בדיבור על ספינות ואובאמה הזכיר לו שיש לארה”ב כמה נושאות מטוסים (קצת הזכיר לי את בגין מדבר על מכונות ירייה במלחמת לבנון, אם כי זה היה פחות בולט אתמול).

    אובאמה אכן ניצח אבל כמו שאמרת, הניצחון הזה לא מתקרב לניצחון של רומני בעימות הראשון. עם זאת, מאז העימות של ביידן, יש עלייה מתונה אבל קבועה בתמיכה באובאמה שמבטלת ביטול זוחל את המכה שקיבל בעימות הראשון וזה כנראה יספיק לניצחון. אגב, פלורידה לא ממש חשובה לאובאמה. המדינה הקריטית ביותר היא כמעט כרגיל אוהיו ושם יש לו יתרון קבוע שדווקא גדל בימים האחרונים על פי הסקרים. אני בספק אם הנתונים הכלכליים באמת ישנו משהו. צריך לזכור שחלק ניכר מהמצביעים הצביע או יצביע לפני נובמבר 6 כך שזה לא יהיה רלוונטי עבורם.

    • יואב קרני הגיב:

      לא בטוח, גיל, שאנחנו חיים באותו יקום עצמו. השאלה היא רק איך אנחנו מצליחים להתכתב.

      העימות היה דרמטי במידה בלתי רגילה. ספק אם היה דוגמתו אי פעם. אבל על טעם ועל ריח.

      אינני יודע מנין אתה שואל את נתוני עלייתו של אובמה באוהיו. הסקרים שאני רואה אומרים ההיפך בהחלט: ההפרש מצטמצם והולך. אינדקס הסקרים של realclearpolitics מראה עכשיו (יום שלישי בלילה, שעון ארה”ב) הפרש של 1.9% בלבד, פחות מחצי ההפרש של תחילת החודש. הסקר האופטימי ביותר לאובמה, בסי.בי.אס, מעניק לו יתרון של חמישה אחוזים לעומת עשרה אחוזים בסוף החודש שעבר. יתכן שחמשת האחוזים האלה יספיקו, במובן הזה שגם אם תימשך מגמת הצמצום לא נשאר די זמן לרומני למחוק את ההפרש. אבל שני סקרים אחרים מראים שוויון מלא, ושני סקרים נוספים מראים שוויון-למעשה. בכל קנה-מידה ידוע לי, זו ירידה קריטית.

      האינדקס הנ”ל מראה גם יתרון קטנטן לרומני בפלורידה (ניית סילבר, בעל הטור על סטטיסטיקת בחירות באתר הרשת של ה’ניו יורק טיימס’, אפילו הציג את השאלה המפתיעה אם לא מוטב לאובמה לסיים את מסע הבחירות שלו בפלורידה, ולהקדיש את המשאבים למדינות שיש לו בהן סיכוי גדול יותר ); ומראה שוויון בווירג’יניה ובקולורדו.

      אני חושב שלאובמה יש סיבות טובות מאוד לדאגה, והדאגה הזו היא במידה רבה מעשה-ידיו להתפאר. אגב, היום, שלישי, הוא נשא נאום מבריק באוהיו. אילו רק היה מדבר כך בוויכוח הראשון, פני הדברים היו שונים עכשיו.

      • גיל הגיב:

        אני מסכים שעל טעם וריח וכו’, אבל נדמה לי שהאפקטים של העימותים קטנים ככל שהם מתקדמים. לעימות הראשון יש אפקט גדול יותר כי זו הפעם הראשונה שהמועמדים הולכים ראש בראש, אבל אחר כך זה כבר פחות חדשני. נכון שהעימות השני היה יוצא דופן, אבל בשורה התחתונה הוא לא שינה הרבה. העימות השלישי היה ביום שני מול משחק בייסבול מכריע ומאנדי נייט פוטבול והרייטינג שלו היה קטן.

        לגבי הסקרים, זו תורה שלמה שצריך להזהר מלהסתמך בה על סקר בודד זה או אחר. הניתוח הכי טוב של סקרי דעת הקהל נעשה על ידי נייט סילבר באתר fivethirtyeight. הוא למשל נתן דוגמא לסקר של גאלופ שהראה יתרון של רומני ב5-6 נקודות וצוטט בהרחבה בתקשורת, אלא מאי? היו שישה סקרים אחרים שהראו אחרת שצוטטו ביחד פחות מהסקר של גאלופ לבדו. היסטורית, כשסקר מסוים הולך כנגד אחרים הוא לרוב טועה. סילבר גם לוקח בחשבון מדדים כמו כלכלה או דמוגרפיה שהיסטורית משפיעים על ההצבעות הללו ולכן נותן תחזיות מדויקות יותר. בפעם הקודמת הוא חזה נכונה 49 מ-50 המדינות ויהיה מעניין אם תחזיתו תהיה מדויקת כל כך גם הפעם.

        לגבי אוהיו, הסקר של surveyusa מראה על יתרון של אובאמה. הסקר של רוזמן מראה שיוויון אבל הוא ידוע בנטייתו לרפובליקנים. התחושה היא שכלי התקשורת מנסים לצייר את התתמודדות כשיוויונית כדי ליצור יותר דרמה.

        אני לא אומר שהנשיאות בכיסו של אובמה אבל יש לו יתרון קבוע כבר הרבה זמן במדינות המפתח, ומכיוון שיש מעט מאוד מתלבטים אני מתקשה לראות איך רומני יתגבר עליו.

        אכן, פלורידה תלך לרומני כמעט בוודאות וסילבר צודק, שעקרונית אין לאובמה מה להשקיע שם כי במדד המדינות שיקבעו את הבחירות פלורידה הרבה פחות חשובה ממה שהייתה בעבר.

        • יואב קרני הגיב:

          גיל, אני פשוט אינני מבין על מה אתה מדבר. אתה נשמע קצת כמו סחרירן (“ספינסטר”) דמוקרטי. חשבתי שאנחנו מנסים לנתח, לא לקדם ענייני מפלגות.

          “הסקר של רוזמן”? איזה רוזמן? מי זה רוזמן?

          ולשם מה אני נותן קישורים? הקישור שנתתי מראה שמונה סקרים, ורובם מבטאים צמצום נמשך של הפרשים.

          אני מציע לך להתייחס בספק הראוי גם לניחושיו המלומדים של ניית סילבר. בבחירות של 2000, רק סקר אחד (של ג’ון זוגבי) חזה את נצחונו של אל גור במניין הקולות הארצי. הסקרים האחרים חזו נצחון לבוש, מי בהפרש גדול ומי בהפרש קטן. הרוב אינו קובע. המתודולוגיה קובעת. חוץ מזה, אני לא עסקתי בסקר גאלופ (שדווקא הראה היום, שלישי, שיפור-מה במעמד אובמה). גם אינדקס הסקרים של realclearpolitics לא העניק משקל ניכר לגאלופ.

          אשר לאוהיו, בדוק-נא בעצמך את פירוט סקרי אוהיו. הם מראים פער מצטצמם והולך.

          אני קצת מתנועע באי נוחות כל אימת שאתה משמיע דעות פסקניות, ואני חייב להגיד שאתה חוזר ומשמיע דעות כאלה במשך חודשים רבים. מנין אתה יודע ש”פלורידה תלך לרומני כמעט בוודאות”? אינטואיציה? בתור מנחש סדרתי של תוצאות בחירות, שחזר וטעה במרוצת השנים, אני מייעץ לך זהירות. גם לעצמי, כמובן.

          • גיל הגיב:

            היי יואב, הכוונה לסקרים של רסמוסן (Rasmussen), שהם חברת סקרים עם נטייה לנפח סקרים לטובת הרפובליקאים, בדיוק כמו שיש חברות שמנפחות לטובת הדמוקרטים. אני מקבל את הסקרים שהבאת וגם אם יש צמצום מסוים, עדיין אובמה מוביל בהם באחוז או שניים שהם משמעותיים ביותר.

            הנקודה המרכזית שאני מנסה להעביר (וגם סילבר) היא שצריך להיזהר מאוד מהנטייה להתבסס על הסקר האחרון, וצריך להסתכל על מגמות כלליות של כל סקר, כמו גם על שיטות איסוף הנתונים, ולשלב אותם עם נתונים אחרים בתחזית. לא כל הסקרים שווים באיכותם. יש סקרים שלמשל מתבססים על נתונים שנאספו במשך שבוע או שבועיים, ולא באמת מייצגים מה קורה עכשיו. למשל, כדי לראות מה ההשפעה של העימות השלישי נצטרך לחכות עוד יום-יומיים. והסקר האחרון של טיים מגזין שפורסם היום מראה על חמישה הבדל לטובת אובמה בקרב אנשים שאמרו שיצביעו או כאלו שכבר הצביעו (שם יש לאובמה יתרון גדול).

            אני מודה שאכן אני די נחרץ, אולי בצורה מוגזמת, אבל הניסיון שלי מראה שהסקרים בסופו של דבר קרובים מאוד למציאות, ופשוט קשה לי לראות שינויים מהותיים כלשהם עד יום הבחירות.

            שנת 2000 באמת היתה חריגה בבחירות צמודות מאין כמותן. מה שאני רואה במשך חודשים לא מעטים הוא שהבחירות הנוכחיות לא כל כך צמודות, ויש יתרון קבוע בגודל משתנה לאובמה. הוא ספג מכה אחרי העימות הראשון, שהקטין בצורה משמעותית את הפער, אבל עדיין הפער בינו לרומני קיים.

            • יואב קרני הגיב:

              אנחנו ניאלץ להסכים שלא להסכים.

              אגב, לעניין הנטאי הרפובליקאי של Rasmussen. זה לא בדיוק נטאי, אלא ויכוח על מתודולוגיה. רוב הסקרים נערכים באופן רנדומאלי לחלוטין, בלי שים לב לשאלה כמה מן המטולפנים הם דמוקרטים או רפובליקאים על פי הרשמתם (תרגום מאמריקאית: כאשר אמריקאים נרשמים להצביע — והם חייבים להירשם, כי זכות ההצבעה אינה מוקנית אוטומטית — הם מתבקשים גם להירשם כ”רפובליקאים”, או “דמוקרטים”, או “בלתי תלויים”. הסיבה לחיטוט הזה קשורה בתהליך הבחירות המקדימות, שבו אנשים מצביעים בתוך כל אחת מן המפלגות, אם הם רוצים, על יסוד הרשמתם המוקדמת. יש כמה מדינות המרשות למצביעים לחצות את קווי הרישום, אבל נדמה לי שרובן אינן מרשות). רוב הסוקרים מניחים שאין חשיבות להתפלגות המדויקת של רשומים.

              ראסמוסן, לעומת זאת, מקפידים שהתפלגות משתתפיהם תתיישב עם ההנחות המקובלות על היחס בין דמוקרטים לרפובליקאים (בדרך על יסוד סקרי היציאה של הבחירות הקודמות, אם אינני טועה). אכן, ברוב הסקריעם האחרים יש יתרון לדמוקרטים רשומים, הגדול מיתרונם המשוער באוכלוסיה הכללית. סילבר מיודענו אינו מתייחס ברצינות אל התיימרות ראסמוסן ליתר דיוק. מאחר שאין לי הבה של ממש בתורת הסטטיסטיקה, גם אין לי דעה על המחלוקת הזו. כך או כך, גם אם ראסמוסן נוטים לרפובליקאים, התנודות אצלם מלמדות על מצב הרוח. הם הראו יתרון גדל לאובמה בתקופה שבין הוועידה הדמוקרטית ובין ויכוח הטלויזיה הראשון. הם הראו אחר כך יתרון לרומני, שהיה קטן במידה ניכרת מזה שהראה גאלופ.

              כך שלא הייתי מזדרז לבטל את ראסמוסן. צריך לעכל את סקריהם באופן ביקורתי, אבל אפשר להפיק תועלת מן הגראף. בעיקר, צריך לנשוך את השפתיים ולהימנע מלהניח למשאלת-לב להשפיע על הניתוח הענייני.

              אני תומך באובמה (ללא התלהבות, באמת ללא התלהבות), אבל אני פסימי.

          • סיון פ הגיב:

            בהמשך לשאלתי מהפעם הקודמת, נראה שיש הבדל מאוד משמעותי בין הנתונים הגולמיים שאתה מביא מ-realclearpolitics), ובין הדרך שבה הם מפורשים על ידי המודל של ניית סילבר ב-fivethirtyeight (שמהם, אני מניח, שואב גיל את הביטחון שלו).

            כך למשל סילבר מציג ממוצע סקרים של 48.1–45.2 לאובמה באוהיו (הוא כנראה סופר סקר או שניים יותר מ-realclearpolitics), מה שמראה מאבק צמוד. אבל את הסתברות נצחונו של אובמה באוהיו הוא מעמיד על 73%, וזה כבר לא ממש צמוד. מכיוון שהוא טוען להסתברות של כ-50% שאוהיו תכריע את הבחירות, נראה שזו אחת ההסיבות שהמודל שלו חוזה 71% סיכוי של ניצחון לאובמה בזירה הארצית.

            אני אישית נוטה להעריך מודלים יותר מאשר ממוצע פשוט ולכן, כמו גיל, מאמין שהמירוץ הרבה פחות צמוד ממה שאתה מציג. ימים יגידו.

            • יואב קרני הגיב:

              ניית סילבר עוסק בניחושים. ניחושים מלומדים, אבל ניחושים. הסקרים מעניקים לו בסיס, מעוררים בו אסוציאציות, משמנים את הגלגלים — אבל הוא כולל שם כל כך הרבה משתנים, ואינו כולל אחרים. אני מציע לך לעיין ברשימתו של מייקל בארון, איש ימין מובהק, אבל אחד הידעונים הגדולים של הפוליטיקה האמריקאית. הוא כתב השבוע על עריקת תושבי פרוורים אמידים אל רומני במדינות כמו פנסילווניה ואוהיו. לא רק את התובנה החשובה מאוד הזו אצל סילבר.

              הרקורד של סילבר רחוק מלהיות מושלם. הוא החמיץ למשל את תופעת דיק סאנטורום במקדימות של הרפובליקאים, וגם נאלץ להכות על חטא.

              אני חושב שאנחנו, צרכני הסקרים והמודלים, צריכים לעשות מה שסילבר עושה: לשקלל את כולם, לערבב, להוסיף אינטואיציות, לפתח רושם. הרושם הלא-החלטי שלי הוא שמסע הבחירות של אובמה נמצא במשבר קריטי, והוא עומד על סף תבוסה. אינך צריך אלא לבדוק את נטיית הסקרים האינדיבידואליים, כמו זה של AP, שעתה זה יצא (יום חמישי בבוקר, שעון ארה”ב).

              יש בינינו אגב הסכמה מלאה ולבבית בעניין “ימים יגידו”.

  3. כאשר נשאל הרי טרומן לאחר נצחונו ב-1948, שהפתי את הסוקרים, מה היו הסיבות לנצחונו, הוא ענה: “קיבלתי יותר קולות”. התמונה המפורסמת שלו עם העיתון שכותרתו העניקה ניצחון ליריבו זכורה לרבים. נורא מעניין לדעת מי ינצח, אבל נצטרך להמתין לתוצאות.

    חשוב לי הרבה יותר ללמוד על ארצות הברית, ומה באמת מעסיק את אנשיה, ועד כמה העימות אובמה-רומני הוא אכן עימות בין עמים שונים בתוך הארץ העצומה הזאת.

    כך למשל הייתי רוצה לדעת יותר על משמעות המושג “מדינות בטוחות”-האם הן בטוחות היום או שהן תמיד מצביעות למפלגה אחת?

    • יואב קרני הגיב:

      המדינות הבטוחות נוטות להיות בטוחות לאורך זמן. ניו יורק, קליפורניה, מסצ’וסטס למשל הצביעו בפעם האחרונה בעד מועמד רפובליקאי ב-1984, בשנה שבה 49 מ-50 המדינות תמכו בבחירתו החוזרת של רונלד רייגן. לעומת זאת הפעם האחרונה שבה מדינות הדרום הצביעו כאשה אחת בעד מועמד דמוקרטי היתה ב-1976 (ג’ימי קרטר). וירג’יניה וצפון קרוליינה יצאו מן המחנה הדרומי המגובש ב-2008, ותמכו באובמה. הן מוסיפות להתנדנד, תוצאה של שינויים דמוגרפיים (הגירה מסיבית מחלקים אחרים של ארה”ב, היספאנים וגם מהגרים מערב לים).

  4. מיכל ר. הגיב:

    יואב,
    שאלה שסוטה קצת מהעניין- האם החיזור אחר המדינות המתנדנדות מתבצע גם במהלך כהונת הנשיא, כלומר יש לו ביטוי במדיניות פנים (עד כמה שאפשר במבנה הפדרלי) מצד הנשיא ומצד המפלגות?

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה מעניינת, שאין לי עליה תשובה ברורה. אפשר לראות, שהנשיא ביקר באוהיו כנראה יותר מאשר בכל מדינה אחרת בזמן כהונתו, עוד לפני תחילת מסע הבחירות. האם הוא היטה אוזן לצורכי אוהיו יותר מאשר, נניח, לצורכי אלבמה? אולי, אבל אוהיו יוצאת נשכרת לא פחות מן העובדה שיושב ראש בית הנבחרים (בשיטה האמריקאית, בניגוד לשיטה הישראלית, היושב ראש הוא המנהל הכול-יכול של בית הנבחרים) בא מאוהיו, והוא רפובליקן. הקונגרס הוא זה היכול להקצות משאבים.

      האם הנשיא חשב על אוהיו (ועל מישיגן, כמובן), כאשר הציל את תעשיית הרכב, בתחילת כהונתו? זאת אומרת, האם חשב עליה פוליטית, והביא בחשבון את התועלת שתצמח לסיכויי בחירתו מהצלת תעשיה שהוא אמר השבוע, כי אחד שכל שמונה עובדי באוהיו תלוי בה? על זה אין לי תשובה עובדתית. אפשר רק לנחש.

      אבל, זו אכן שאלה מעניינת ביותר, הראויה לכתבת תחקיר ב’ניו יורק טיימס’, או לעבודת דוקטורט.

  5. ori hippo הגיב:

    אתר הרשת של לוס אנג’לס טיימס מאפשר בנוחות לנסות את כל הצירופים האלקטורלים במדינות מתנדנדות.

    בעזרת מידע מאתר Real Clear Politics, או על פי כל חישוב אחר, אינני רואה כרגע דרך של רומני לזכות.

    אף על פי כן, המודל של Ken Bickers and Michael Berry שלא טעה מאז 1980 חוזה ניצחון לרומני ביחס 320:218, שנשמע לי בערך שווה לסיכוי חייזרים לנחות בשבועיים הקרובים.

    לגבי ניית סילבר, שעל פי רוב נוטה לדמוקרטים: ב 2008 היו בסך הכל חמש מדינות מתנדנדות, שהפער בהן בסקרים היה קטן מטעות הדגימה, ולנחש ארבע מתוך חמש מרשים פחות מ-49 מתוך 50.

    אשר לתחזיות בעבר: קודם ל 2008 שיטות ההערכות והחישובים היו הרבה יותר פשוטות, ולא כללו הרבה משתנים שניתן להכניס לחישוב. שילוב הטכנולוגיה עם התקשורת התפתח מזא בהרבה, ולכן לא הייתי נותן משקל רב להצלחות בעבר של סוקרים ולחושים הפנימיים שלהם כערובה לדיוק בבחירות האלו.

  6. ישראל הגיב:

    אורי, המודל שאתה מזכיר לא טעה מאז 1980, כי לא היה קיים ב-1980. המודל נבנה באופן רטרואקטיבי על פי נתונים כלכליים והתאמתם לתוצאות מאז 1980. יש הבדל גדול בין לחזות את העתיד ובין לחזות את העבר.

    סילבר כתב על המודל הזה, וטען שההסתמכות הבלעדית על נתונים כלכליים לא נכונה.

    לגבי הטוענים שסילבר מוטה, ראשית, אני בספק אם הוא היה מעמיד את שמו הטוב לרשות אובמה, במיוחד עכשיו כשהוא מנסה למכור את ספרו. שנית, מספיק לקרוא את דבריו כדי לראות שהם דברי טעם. ההסברים וההיגיון בדבריו מוסיפים רובד איכותני לעומת קריאה עיוורת של נתונים בסגנון של סופרי-מעות.

    כמו כן, את תוצאות הבחירות ב-2010 הוא חזה יפה אף כי לא היטיבו עם המפלגה הדמוקרטית.

Leave a Reply for יואב קרני