שלום עם דיקטטורים

על קברה של שושלת יולי 1952 מותר לישראלים להזיל דמעות דיסקרטיות. אבל אין הם צריכים להתחרט שעשו שלום עם דיקטטורים. קודם כול, מפני שלא היו שותפים אחרים; ושנית, מפני שדיקטטורים הם שותפים לא-רעים. ארבעים שנה של שקט היו השג בעל ממדים תנ“כיים. תשאלו את גדעון בן יואש

שני המובארקים. הקריקטורה הזו הופיעה, למרבה העניין, בעתון סורי בתחילת ינואר השנה, כאשר נפתח משפט מובארק. השבוע העתון 'אלווטן', שבו הופיעה הקריקטורה, דחק את הידיעה על הרשעת מובארק לעמוד פנימי, ולא כלל בה צילום של הרודן המושפל נישא על אלונקה אל כלאו. אולי הוא חשש מפני האסוציאציות

דמעותיו של בנימין בן אליעזר לא הועילו לחוסני מובארק. אילו קצת תבונה ציבורית בקודקדו, שר הבטחון לשעבר היה שותק, או מסתפק בעצב מינורי למחרת הרשעתו. אהבת בנימין לחוסני כמובן לא היתה תלויה בדבר, אבל לישראלים היתה סיבה פוליטית ואסטרטגית לאחל לרודן הזקן חיים ארוכים.

ההיה זה רעיון טוב? לסמוך על דיקטטור, שכוחו נבע משריריה של מדינת משטרה מושחתת?

ההיה זה רעיון טוב לכרות ברית שלום עם קיסרות צבאית מעוטת לגיטימיות, ולהחזיר לה את חצי האי סיני? זה חצי האי שהפך בינתיים לקונפדרציה דה פאקטו של שבטים בדואיים עוינים ופנויים להובלה, לפרוזדור סודאני-אריתריאי לתל אביב, למנהרת-על איראנית לעזה, לקרש-קפיצה טבעי בשביל קבלני-משנה של אל קאעידה?

רעיון טוב?

כן, בהחלט. קודם כול, מפני שארצות חותמות הסכמי-שלום עם ממשלות קיימות, לא עם ממשלות רצויות. זה ההבדל בין הסכם שלום ובין הסכם כניעה, בין חוזה הדדי ובין תכתיב. שנית, מפני שארצות הקריבו הרבה יותר בשביל 38 שנות שקט (אם נתחיל את הספירה מ-1974). שלישית, מפני שדיקטטורים דווקא נוטים להיות שותפים אמינים.

אח ושכן

לפני שלושים שנה הסביר הרודן המרקסיסטי של מוזמביק את החלטתו לחתום הסכם לשכנות טובה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

”שני דברים אדם אינו יכול לבחור“, הוא הכריז, ”את אחיו ואת שכניו“.

השלום המשפיל עם האפרטהייד העניק כמה שנים של שקט למוזמביק. לישראל, השלום עם מצרים העניק את אחת מתקופות השקט הארוכות ביותר בתולדות ריבונויותיה.

אמנם מה הן ארבעים שנה בשביל עם המתהלך על אדמת הארץ ”זה 4,000 שנה“ (כפי שטוען, וחוזר וטוען, ראש הממשלה)? התשובה היא שארבעים שנה שקולות כמעט כנגד הנצח.

במרוצת ההיסטוריה, הסכמי שלום בין אומות לא נחתמו לעולם-ועד. לפעמים אפילו נטבעה עליהם חותמת של פקיעת המוצר. המתעד המיקראי של ספר שופטים היה מונה באריכות את גבורות דבורה הנביאה וגדעון בן יואש, והיה מסיים בסיפוק פרגמטי,

”ותשקוט הארץ ארבעים שנה“.

אין פירושו שארבעים שנה מוכרחות להיות התקרה. פירושו, לעומת זאת, שארבעים שנה הן השג היסטורי. רק הדורות הבאים יוכלו להעריך אם ישראל עשתה שימוש מועיל בארכה הנדיבה מאוד שניתנה לה.

פעם ישראל נהגה לטעון נגד שלום עם דיקטטורים. היא בוודאי האמינה בטענה, אבל זה היה גם תירוץ.

כדי לקדם את התירוץ אומצה תיאוריה אקדמית שולית למדי ש“דמוקרטיות אינן לוחמות זו בזו“.

ובכן, לא היו תקופות ארוכות מספיק של דמוקרטיות יריבות כדי שיהיה אפשר לחוות דעה רצינית. דמוקרטיות מלאות יש באירופה רק מאז מלחמת העולם השניה. הן אמנם לא יצאו למלחמה זו נגד זו, אבל גם הדיקטטורות לא יצאו.

כללית, היו תקופות הרבה יותר ארוכות של שלום בין דיקטטורות, או בין דיקטטורות לדמוקרטיות.

דמוקרטיות, אלא אם כן יש להן צביון אוטוריטרי, מתקשות להגיע לפשרות היסטוריות גדולות ממדים. לחלופין, אם הן מגיעות, הן אינם מאריכות ימים. זה אמור בדמוקרטיות בכלל, ונראה שבימים האלה זה אמור במיוחד בדמוקרטיות מזרח תיכוניות מתחילות.

שלום מקפיא עצמות

מה היה קורה אילו העז אהוד ברק לחתום על חוזה שלום עם חאפז אל אסד, ב-1999? או אילו חתם אהוד אולמרט על הסכם כזה עם בשאר אל אסד, שמונה שנים אחר כך?

סביר להניח שהסכם כזה היה סמוך מאוד עכשיו אל ראש רשימת הגינויים של מתנגדי השושלת הסורית, ממש כפי שהוא סמוך אל רשימת הגינויים של האיסלאמיסטים והנאצריסטים במצרים.

אבל סביר גם להניח שממשלה איסלאמיסטית בסוריה לא היתה מעיזה לקרוע אותו לגזרים, כפי שממשלה איסלאמיסטית לא תעז בקאהיר.

השלום הקר של ימי מובארק יהיה שלום מקפיא-עצמות תחת יורשיו. היחסים הדיפלומטיים יהיו כמעט בלתי נראים. ישראל תתבקש שלא לשלוח שגריר, כדי שהנשיא לא יצטרך לקבל את כתב האמנתו. אבל שלד דקיק של שלום יוסיף להתקיים. הארץ תוסיף לשקוט.

האם זה היה שווה את סיני? אני חושב שכן. האם זה היה שווה את הגולן? קצת פחות בטוח. אבל לא מפני שהחתום למטה היה דיקטטור אכזרי.

שלום עם דיקטטורים אינו משאת נפש, אבל שלום עם יורשים דמוקרטיים למהדרין הוא חלום באספמיא.

קברן השושלת

שושלת יולי 1952 הסתיימה רשמית ביום הרשעתו של חוסני מובארק. קשה להאמין שגנרל אחמד שפיק יצליח להציל אותה בסיבוב השני של הבחירות.

המלחמה בישראל היתה שזורה כחוט השני בתולדות השושלת: היא בקעה מחלצי התבוסה המצרית ב-1948. היא הגיעה אל שיא תהילתה לאחר מלחמת 1956. מלחמת 1967 היתה תחילת הסוף של הפאזה הפאן-ערביסטית התוקפנית שלה. מלחמת 1973 העבירה אותה אל המחנה המערבי ואל שיטה כלכלית שקפיטליזם ופיאודליזם שימשו בה בעירבוביה. השלום עם ישראל הפך את השושלת לאויבת האיסלאם.

מגיעים עכשיו אל קיצם יחסים ארוכים של שנאה ושל פחד, של בוז ושל חרטה, של התפעמות ושל התפכחות. שושלת יולי היתה חלק טבעי של הנוף. בנימין בן אליעזר אמנם חושב שמובארק היה ”טאייקון עולמי“ (איזו בחירה עלובה של מלים), אבל מובארק היה בראש ובראשונה הקברן. הוא חשב שהוא מציל את מצרים מידי איסלאמיזם וג‘יהאדיזם, אבל במקום זה הוא דחף את המעמד הבינוני אל כיכר תחריר, אל זרועות האיחוואן.

טעותם הגדולה ביותר של רוב הדיקטטורים היא שהם חוששים מפני יורשים, ולכן אינם מכינים את הירושה, או שהם מנסים להקים מלוכה מורשתית. כל כך הרבה היה נראה אחרת אילו מובארק היה יוצר מרחב פוליטי בשביל אופוזיציה חילונית אותנטית. נראה אם הדיקטטורים שלעתיד לבוא ילמדו את הלקח.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות בשמם המלא, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

14 Responses to “שלום עם דיקטטורים”

  1. גולדבלט משה הגיב:

    השלום עם מצרים היה מוטעה מארבע סיבות

    א. לאחר מלחמת יום הכיפורים מצרים הבינה שגם האופציה הצבאית המוגבלת מוצתה.

    ב. לאחר עריקת מצרים למחנה המערבי -במיוחד לפטרונות ארה”ב, תהליך שהתרחש ללא הסכם שלום, היא איבדה את אופציית המלחמה.

    ג. גם בעקבות שיקום ערי התעלה ופתיחתה של התעלה לשיט ירדה מאד האפשרות שמצרים תסתבך במלחמה נוספת.

    ד. ספק רב אם מצרים הייתה משתפת פעולה שוב עם סוריה לצורך מלחמה.

    להבנתי לאחר הסכם הביניים שהושג בתקופת ממשלת רבין הראשונה שוב לא הייתה אופציה מלחמתית אמתית למצרים ועל כן השלום לא שינה דבר.

    השלום הקר אף הוציא לחלק גדול מהציבור את ההתלהבות לשלום וכיום הוא הפנים את המסר שהסכם שלום אינו חסין ומאידך היעדרו [ראה המצב עם סוריה] אין משמעותו בהכרח מלחמה-כשזו ההכרה נוטים פחות לוותר על נכסים תמורת נייר.

    • מני זהבי הגיב:

      המצב עם סוריה? קודם כול, אילו היה לה הסכם שלום עם ישראל, וכתוצאה מכך יחסים קרובים פחות או יותר עם ארה”ב, ניתן היה למנוע את הטבח המתרחש שם כעת. בהינתן מנופי לחץ מתאימים, ארה”ב היתה כנראה משכנעת את המשטר הסורי שלא כדאי להיגרר למלחמת אזרחים, כפי שהיא שכנעה את המשטר המצרי.

      ישראלים רבים מביטים במתרחש בסוריה בחוסר עניין, אחרים בשמחה גלויה לאיד. אבל למעשה, גם מבחינה בטחונית נטו, המשך המלחמה בסוריה אינו טוב לישראל. מלחמה מביאה כאוס ומחזקת כוחות קיצוניים. אין זה מן הנמנע שבעוד כמה חודשים, ישתרר בדמשק וסביבתה תוהו ובוהו, שבמהלכו גורמים מסוימים יתחילו לתקוף את ישראל בטילים. ובניגוד למצב בעזה או לבנון, לישראל לא יהיה ממש ממי “לגבות מחיר” על התקפות כאלה, אלא אם כן הממשלה תחליט על פלישת צה”ל לסוריה (והיא לא).

      מול מצרים, לעומת זאת, טווח ההתפתחות האפשריות מצומצם יותר. אם ייכון בה משטר של האחים המוסלמים, ניתן לצפות לרטוריקה קיצונית נגד ישראל, אולי עצימת עין לנוכח פעילות ספוראדית של קבוצות טרור בסיני, אבל האפשרות של גלישה לעימות צבאי של ממש נראית קלושה.

  2. יוסי בן-אדרי הגיב:

    אחד הסממנים לדמוקרטיה ערבית תקינה ובריאה יהיה ביקורת חריפה מאוד ותמיכה בסנקציות על מדינת ישראל. לא סביר לצפות מדמוקרטיה ערבית ליברלית שהפלשתינים יהיו פחות יקרים ללבה מאשר ללבן של שבדיה ודרא”פ (לדוגמה). לא סביר שדמוקרטיה ערבית ליברלית תבין ללבם של הציונים ותאמץ את הנראטיב שלהם לגבי מלחמות 48′ וההצדקה להתיישב בשטחים שנכבשו ב-67′.

    • יואב קרני הגיב:

      אני נוטה להסכים איתך, שדעת קהל דמוקרטית ערבית תהיה בהכרח אנטי-ישראלית. הוא שטענתי למעלה. אבל “דמוקרטיה ערבית ליברלית”? אנא אמור לי איפה היא נמצאת, או, לחלופין, אולי תרצה להציע הגדרה חדשה של “ליברלית”.

      אגב, המתנגדים הקולניים ביותר של הסכם השלום עם ישראל במצרים בסוף שנות ה-70 לא היו האיסלאמיסטים ולא היו ההמונים הנבערים אלא האינטלקטואלים השמאליים. אלה היו אותם האינטלקטואלים שהצטרפו אל אורי אבנרי ואחרים בוועידות פירנצה בתחילת שנות ה-70, והעמידו פנים שהם מעוניינים בשיח עם ישראל. למחרת הסכם השלום הם נמנעו אפילו מלדבר עם ישראלים אינדיבידואליים, שלא ייצגו את ממשלתם. מבשרי חזיתי זאת.

      יעבור איזה פרק זמן, שנה-שנתיים, עשור-עשוריים, מאה-מאתיים, לפני שנראה “דמוקרטיה ליברלית” בעולם הערבי.

      אין לך מקום ליברלי פחות בימים האלה מהפגנה של מהפכנים מצריים בכיכר תחריר. הם רוצים לתלות, להשתיק, לגרש כל מי שדעותיהם אינן מתיישבות עם הדוקטרינה החדשה.

      תן להם שלטון, והם ייתנו לך דאנטון ורובספייר. ואחר כך, בהכרח, יבוא גם נפוליאון.

  3. ori hippo הגיב:

    נפלא, תענוג.

    האם יש איזה מקרים בהם דמוקרטיות יצאו למלחמה זו בזו?

    100-70 שנה של דמוקרטיה מודרנית זה פרק זמן לא מבוטל ביחוד בעולם מהיר ומשתנה.

    כל המלחמות בעולם המודרני היו בין דמוקרטיות לחונטות צבאיות (פולקלנד, 1982), או בין דיקטטורות או שלטונות צבאיים (מלחמת הכדורגל בין הונדורס לאל סלוודור).

    מלחמות על פי רוב נמנעות אם יש תקשורת בין הצדדים — וזו אבן-הפינה, שעליה מבוססות הדמוקרטיות.

    • יואב קרני הגיב:

      אורי, אני חולק עליך.

      קודם כול, נחוצים פרמטרים להגדרת דמוקרטיות.

      האם בריטניה כבר יכלה להיחשב לדמוקרטיה בסוף המאה ה-18? בתחילת המאה ה-19? באמצע המאה ה-19? (הייינו, לפני שהוענקה זכות בחירה כללית לגברים, אבל לאחר שממשלות נעשו תלויות ברוב פרלמנטרי, והרוב הזה נבחר בתהליך שהיו בו אלמנטים דמוקרטיים.)

      האם איזו ארץ אירופית או אמריקאית יכלה להיחשב לדמוקרטיה, לפני שהוענקה זכות בחירה כללית לנשים (בסביבות 1920 בדמוקרטיות האנגלו-סקסיות, רק לאחר מלחמת העולם השניה בצרפת)?

      דמוקרטיות, או ארצות עם תכנים דמוקרטיים, יצאו למלחמות אימפריאליות, עם אלמנטים גנוצידיים, במרוצת המאה ה-19 והמאה ה-20. האם הן היו חופשיות לעשות כן מפני שצפון הודו לא היתה דמוקרטיה פרלמנטרית ב-1857? או מפני שבסין הקיסרית לא היה חופש עיתונות בשנות ה-30 של המאה ה-19? או מפני שפראים באפריקה המשוונית לא עמדו במבחנים אנושיים פשוטים (למשל, הם לא היו לבנים כמו אלי ישי)?

      אני זוכר שהשר גדעון פת, בממשלת בגין הראשונה, ביקר בדרום אפריקה והכריז שהיא וישראל הן אחת מ-“30 הדמוקרטיות היחידות בעולם”. זה היה בשיאו של משטר האפרטהייד. ממשלת דרום אפריקה אמנם נבחרה בבחירות דמוקרטיות, שפחות מחמישית האוכלוסיה הורשתה להשתתף בהן. חמישית זה מעט, אבל כל כך הרבה יותר מאשר בדיקטטורות של אפריקה שמצפון, או בגוש הקומוניסטי, או בגוש החונטיסטי של דרום אמריקה.

      דמוקרטיות יצאו למלחמות התפשטות תוקפניות וברוטליות. דעת קהל נאורה, פרלמנטים, חופש עתונות, שדולות של צדקת כנסיות חסודות לא מנעו את המלחמות האלה, ולפעמים גם הצדיקו אותן לחלוטין. אפילו לאחר מלחמת העולם השניה, צרפת והולנד (!) יצאו למלחמות ברוטליות להגן על זכותן לשלוט בארצות בקצה השני של כדור הארץ (צרפת בהודו-סין, גם באלג’יריה הסמוכה; הולנד באינדונזיה).

      בריטניה הגדולה והדמוקרטית יצאה למלחמה באפריקה הדרומית, בסוף המאה ה-19, כדי להרוס רפובליקה של איכרים הולנדיים מפגרים, שממשלתה נבחרה בבחירות דמוקרטיות (על ידי האיכרים המפגרים, לא על ידי עובדיהם השחורים). במלחמה ההיא המציאו הבריטים את מחנות-הריכוז הראשונים.

      ב-1898 ארה”ב יצאה למלחמה תוקפנית נגד ספרד, בקובה ובפוארטו ריקו ליד הבית, בפיליפינים ובגואם הרחק הרחק מן הבית. היא העמידה פנים שהיא רוצה להעניק חרות לאוכלוסיות המקומיות — אבל אסרה מלחמה פראית על לוחמי חופש פיליפיניים, והקימה שם את מושבתה הראשונה.

      בערך באותו הזמן ארה”ב סיפחה את איי האוואי, שהיו מדינה עצמאית על פי החוק הבין לאומי, וארה”ב החזיקה בהן צירות דיפלומטית. זה היה שוד בלב ים, פיראטיות נפסדת, לא שונה הרבה מסיפוח קוריאה בידי יפאן, או סיפוח אלבניה בידי מוסוליני.

      (אינני מזכיר כאן את מלחמת ארה”ב נגד מקסיקו ב-1847, רק מפני שאי אפשר להקדים יותר מדיי את התחלת הדיון. הבה נסכים, או לא נסכים, שהנורמות באמצע המאה ה-19 היו אחרות בהחלט מאלה של סוף המאה, או של תחילת המאה ה-20.)

      הבריטים ניהלו מלחמת דיכוי קולוניאלית בקניה בשנות ה-50 של המאה ה-20. התנהגותה של בריטניה בארץ ישראל אינה צריכה תזכורות.

      צרפת הדמוקרטית פלשה לגרמניה הדמוקרטית (של ימי ויימאר) ב-1923, כבשה חלק ממנה כדי לכפות פרעון חובות, ושלטה שם באמצעות דיכוי צבאי. גרמניה לא השיבה מלחמה שערה, כי היתה חלשה מדיי. אבל זו היתה פעולת מלחמה לכל דבר, שלימים הקלה על היטלר לעלות לשלטון.

      ישראל פלשה ללבנון ב-1982, לכאורה כדי להרחיק את הארטילריה של אש”ף מעבר לטווח הפגיעה בגליל. היעד הושג במהירות, וישראל הוסיפה וכבשה את כל לבנון בואך ביירות.

      היא הטילה מצור על מערב ביירות שעל מנת להרעיב אותה, וניהלה יום אחר יום הפצצות חסרות-הבחנה על מערב ביירות, שהמוני אזרחים חפים מפשע נהרגו בהן. השיא האורגזמי של המלחמה ההיא הלוא הוא חקוק על מצבות צברה ושתילה.

      הנה כי כן, דמוקרטיה למופת, אם גם לא מושלמת, יצאה למלחמת התפשטות תוקפנית נגד מדינה קטנה וחלשה לאין שיעור. האם זה היה באמת רק כדי להעניש את לבנון על היעדר סדרים דמוקרטיים מניחים את הדעת?

      לא הזכרתי את הדיכוי הבריטי באירלנד לפני 1920. מה שקרה לאחר 1970 הוא עניין נפרד ומורכב.

      ראש ממשלה נבחר, סוציאל דמוקרט, מתרגם מעולה של שייקספיר, הורה על פלישת טורקיה לקפריסין, ב-1974. היו נסיבות מקילות. תמיד יש.

      מלחמת הדמים בין ארמניה לאזרבייג’ן, הגיעה אל שיאה ב-1992 וב-1993, כאשר בשתיהן היו ממשלות דמוקרטיות נבחרות (ומתנדנדות מאוד). ביקרתי אז בשתיהן, אני יכול להעיד על דרגת הטירוף, השנאה, הצביעות, הלהיטות לגרש ולהרוג. המלחמה ההיא הרגה הרבה אנשים — וגם הרגה את הדמוקרטיות המקומיות. הן לא חזרו וקמו עד עצם היום הזה.

      האוניברסליזציה של המוסדות הדמוקרטיים במערב אירופה לאחר מלחמת העולם השניה היתה תוצאה של אפיסת כוחות. לפני מלחמות העולם, דמוקרטיות היו לאומניות, צעקניות, דמגוגיות, מיליטריסטיות. דמם של כל האירופים הוקז במידה כזאת שהם איבדו את החשק לצאת למלחמות. זה לא היה קשור בדמוקרטיות של מוסדותיהם, אלא במידה חלקית בלבד.

      אבל באירופה לא היתה מלחמה בין 1945 ל-1990 מפני שהדיקטטורות לא התחילו אותה. 45 שנות שקט בתולדות אירופה עד הזמן ההוא היו השג ניכר. וההשג הושג על כידוניה של מלחמה קרה.

      הטענה ש”דמוקרטיות אינן לוחמות זו בזו” היא פומפוזית, ונועדה בייחוד לשרת את משמיעיה (אינני מתכוון חלילה אליך, אורי, אלא לפוליטיקאים המשתמשים בה). היא התחבבה על הימין הישראלי, הרבה בהשראת נתן שרנסקי, מפני שהיא הצדיקה הימנעות מקבלת סיכונים לטובת שלום. מר נתניהו אימץ את התיזה הזו מבלי להרהר בה. היא נשמעה טוב באנגלית.

      אגב, אורי, אתה קרוב אצל סין. מלחמותיה הנפשעות של יפאן נגד סין התחילו תחת ממשלות אזרחיות, דמוקרטיות ופרלמנטריות בטוקיו. לא, לסין לא היתה ממשלה כזאת, אבל זה לא הצדיק את כיבוש מנצ’וריה (1931) או את “אונס ננג’ינג” (1937).

      מיותר להגיד שחטאי הדיקטטורות כבדים הרבה יותר. אבל ענייננו כאן היה בדמוקרטיות.

  4. ינון שפריר הגיב:

    בעניין זה אני חייב להזכיר את “יומן השטן” של אמברוז בירס (פורסם ב 1906). שם מוגדר הערך “שלום” במלים האלה

    “ביחסים הבין-לאומים: תקופה של רמאות בין שתי תקופות לחימה”

    PEACE, n. In international affairs, a period of cheating between two periods of fighting.

  5. עדו סוקולובסקי הגיב:

    האם המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה לא הייתה מלחמה בין שתי דמוקרטיות?

    • יואב קרני הגיב:

      קצת קשה לחשוב את רוסיה לדמוקרטיה, עדו, אלא לכל היותר, אולי, במובן פורמלי.

      אשר לגרוזיה/גיאורגיה, היא דמוקרטיה פגומה מאוד, אבל בוודאי יש בה יותר תכנים דמוקרטיים מאשר ברוסיה. זה דווקא מעניין, מפני שהאחריות העיקרית למלחמה ההיא נופלת על נשיא גרוזיה, סאקאשווילי.

      הוא היה אכזבה מובהקת: צעיר, מלוטש, דובר אנגלית, בוגר אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. נבעה ממנו תקווה גדולה לפרק חדש בהיסטוריה של גרוזיה.

      בסופו של דבר הוא הפגין את כל החסרונות העמוקים של התרבות הפוליטית הגרוזינית: דמגוגיה, חוסר שליטה, חוסר אחריות, נרקיסיזם (היסטוריון אחד של גרוזיה קרא לזה פעם “חוסר אחריות אסתטית”).

      אבל, אם תרצה, הדמוקרטיה הרוסית של בוריס ילצין יצאה למלחמה רצחנית נגד המורדים בצ’צ’ניה, ב-1994, והשתמשה בכל האמצעים שדיקטטורה היתה משתמשת בהם. היא הרגה הרבה יותר בני אדם בעיר גרוזני ממה שבשאר אל אסד הספיק לפי שעה להרוג בכל ערי סוריה.

      המוסדות הדמוקרטיים והעתונות החופשית לא הספיקו כדי לעצור את רוסיה. אגב, מלחמת צ’צ’ניה התארכה מאוד, התנהלה בשלושה סיבובים לאורך שש שנים, והסתיימה בוולדימיר פוטין. מסמרים צ’צ’ניים נעוצים בארון הקבורה של הדמוקרטיה הרוסית.

      ממש כפי שמסמרים אלג’יריים היו קרובים להינעץ בארון הקבורה של הדמוקרטיה הצרפתית, בתחילת שנות ה-60.

      מארק טוויין כתב, בזמן מלחמת ארה”ב בספרד בסוף המאה ה-19, שהאמריקאים יצטרכו לבחור בין רפובליקה לאימפריה. הם לא יוכלו להחזיק בשתיהן. למרבה המזל הוא טעה, אבל אולי לא בהרבה.

  6. רני הגיב:

    דימוקרטיה מלחמות וכו’. כל העולם מעניין, אבל אנו חיים במזה”ת. העתיד יהיה רע משום שהעמים דוברי הערבית נכשלו כשלון מוחלט בנסיון לארגן לעצמם ממשל עצמי.

    חבל ש”הנכונים פוליטית” נמנעים מלהציג דברים לאשורם. (בהחלט לא מדובר בבעל הבית כאן, שהוא יחיד ומיוחד.)

    מה על העובדה שתחת שלטון מובארק לא נהרג אף מצרי אחד במלחמה. בהשג כזה לא יוכלו להתפאר ארה”ב, רוסיה, נאט”ו (השבוע נהרגו צרפתים באפגניסטן), הודו (מול סין), פקיסטן, אינדונזיה (באיים כטימור, על זה לא מדברים) ובוודאי ישראל.

    שבוע אחד של מלחמה מזיק יותר מהרבה שנים של שחיתות, ועל זה לא מדברים כלל.

    מות השושלת של 1952, הפוסט-אלבנית, היה חלק מדעיכת העולם הערבי בכללו.

    כרגע במזרח התיכון יש רק שלוש מדינות לא-ערביות (עם מיעוט ערבי מוסלמי תחת פיקוח הדוק), המסוגלות לצאת למלחמת תנופה: טורקיה, איראן וישראל, אם כי איני בטוח בעניין איראן.

    היכן מצרים וצבאה? היכן החזית המזרחית? זה אחרי שנים של עצמאות, שנבנתה לאחר גירוש האימפריאליסטים שתחתם דווקא שגשגו מצרים, עיראק, סוריה ולבנון ואחרות הון כלכלית והן תרבותית.

    חוסר היכולת של הערבים להתבונן במראה איומה זו ולמצוא פתרון אמת, חוץ מפטפוטי השווא של אדוארד סעיד ושל האיסלאמיסטים על עשרות סוגיהם, בהכרח יביא למצב של השפלה, כעס, זעם וזעף, אשר יוחצנו כך או אחרת (ראה גרמניה אחרי 1920).

    כיום אין איש ישר, פקוח עיניים, היכול לשיר את שיר האימפריאליזם המדכא, מנגינה ולחן אדוארד סעיד והאנשים היפים. ראה המצב הסביר יותר בשאר מדינות אסיה, הזכרת את הפיליפינים. אפריקה היא סיפור אומלל בפני עצמו.

    אחרי 1918 נכתבו ספרי הדרכה לעתיד, ע”י לנין-סטלין, היטלר, מאו, היפאנים, פרנקו, רוזוולט, פרון ואטאטורק, בין היתר, יש עוד. הספר שהאריך חיים יותר מכולם הוא זה של אטאטורק, אשר הוביל את טורקיה אל ההווה (ועכשיו הספר מושמד והולך, המעשה בחזרת טורקיה לאיסלאם). השווה איסטנבול 1950 – 2010 לקאהיר, לביירות, לבגדאד ולדמשק באותו טווח זמן.

    סיפור מצרים הוא חלק מסיפור גדול זה, וייתכן שניתן להבינו טוב יותר במסגרת גדולה זו. הבעייה היא ש”הנכונים פוליטית” מונעים ישראלים — שמאל, ימין ומרכז — מלשאול אם לא עלינו ב-25 השנים האחרונות על המסלול של ארצות ערב, ומה זה אומר על עתיד ישראל.

  7. ori hippo הגיב:

    בדיקטטורה, ההיגיון אומר שהשליט יהיה מעוניין לשמור על המצב הקיים, או להעצים את מעמדו. הוא ייצא למלחמה רק אם יש לו יתרון ניכר.

    בדמוקרטיות ההיגיון אומר שבעיקר תנאים כלכליים גרועים ידחפו את המדינה לפתוח במלחמה.

    בכנסיה, כוהן-הדת אומר שאין טעם להשתמש בהגיון כדי להבין מה צופן הגורל.

    כנראה, בהרבה מקרים מלחמה נובעת מחוסר יכולת להעריך נכונה איך היא תתפתח ותסתיים.

    אמריקה מעורבת במאה האחרונה בדי הרבה מלחמות קטנות “בהגנה על הדמוקרטיה”.

    בעוד שלכל אחת מן המעצמות האחרות יש בין 500 ל-1,200 מטוסי קרב, לארה”ב יש 18 אלף, יותר מלכל המעצמות יחד. יש שם צורך להצדיק את ההוצאה הכספית.

    לבודדים יש נטייה להגיב בצורה רגשית, אולי זה יכול לדחוף לפתיחת מלחמה בדיקטטורות, בעוד שהסכוי לצעד רגשי קטן יותר בדמוקרטיות שם מספר רב יותר של אנשים מחליטים.

    אני מניח שמאז שנתנו לנשים זכות בחירה, הסיכוי שדמוקרטיה תצא למלחמה קטן.

    סין מנהלת כבר 60 שנה שיחות לאיחוד עם טייוואן ליד שולחן הדיונים בלבד.

    אפיסת הכוחות שלאחר מלחמת העולם השניה אחראית לפרק זמן ארוך של שלום, וכפי שתרופות נגד דיכאון עובדות, המוח לומד שאפשר גם להיות מאושר, ואחרי זמן מסוים מעדיף את המצב החדש. קשה לדמיין את מדינות האיחוד האירופי נלחמות ביניהן כיום למרות שלפני מספר דורות זה היה חזון נפוץ.

    • יואב קרני הגיב:

      אינני בטוח שיש טעם להכליל. דיקטטורים צבאיים דווקא מתפתים לצאת למלחמות כאשר הם נדחקים אל הקיר מבית.

      ליאפולדו גאלטיירי של ארגנטינה הוציא אותה למלחמה הרת-האסון באיי פולקלנד, ב-1982, כאשר ניסה להרחיב את בסיס התמיכה של המשטר. המשטר כמובן נפל, גאלטיירי יושב בבית הסוהר עד אחרון ימיו.

      הרודנות הצבאית של יוון יצאה להרפתקה הנפסדת בקפריסין, 1974, שהביאה את פלישת טורקיה, ומוטטה בתוך ימים אחדים את הדיקטטורה. הדיקטטורים נמקים בכלא.

      סדאם חוסיין הוציא את עיראק למלחה באיראן, ב-1980, מפני שקיווה באמת לנצח במהירות, ורצה לחסל סכנה שיעית מיליטנטית באיבה. אבל ב-1990 הוא פלש לכוויית מפני שמצבו הפיננסי היה חמור, והכווייתים סירבו למחול את חובותיו.

      יש עוד דוגמאות, המאשרות את הכיוון הזה.

      אני בהחלט נוטה להסכים עם הניתוח שלך שתהליך קבלת ההחלטות בדמוקרטיה, המחייב שיתוף והסכמה רחבים, מקטין את הסיכוי למלחמה (אפילו כאשר היא מלחמת-מגן, אירופה בשנות ה-30).

      אני גם נוטה להסכים איתך שהשתתפות נשים מקטינה את הסיכוי למלחמה — אם כי למרגרט תאצ’ר לא היו שום היסוסים ב-1982, כאשר שלחה את הצי הבריטי אל מעמקי האוקיאנוס האטלנטי, לגרש את הארגנטינים מפולקלנד; לאינדירה גאנדי לא היו ספקות, כאשר יצאה למלחמה נגד פקיסטן במזרח בנגל, ב-1971, שמחלציה בקעה בנגלדש; ולגולדה מאיר לא היו ספקות כאשר קיבלה החלטות על פעולות צבאיות או בטחוניות (אינני כולל בזה את מלחמת יום הכיפורים, שנכפתה על ישראל).

      אני רק מסתייג מן ההנחה, שדמוקרטיות בתור שכאלה לא יילחמו זו בזו. עדיין לא ניתנה להן ההזדמנות. תקופות השקט הארוכות ביותר בזמן המודרני היו תוצאה של הסכמות בין דמוקרטיות לדיקטטורות, או של דיקטטרות עם דיקטטורות. תקופות השקט האלה גם נעזרו בהסדרים של בטחון קיבוצי: כאשר אויבות משכבר הימים נכללו באותה ברית צבאית פחתה עד מינימום הסכנה שהן ייצאו למלחמה זו נגד זו.

      במובן הזה, גם נאט”ו, גם ברית ורשה, מילאו תפקיד חיובי. נקל לשער את רומניה ואת הונגריה, את הונגריה ואת סלובקיה, את ליטא ואת פולין, את טורקיה ואת יוון יוצאות למלחמות מקומיות אפילו תחת ממשלות דמוקרטיות. זו גם הסיבה לכלול בהסדרים כאלה את סרביה ואת קרואטיה, את ארמניה ואת אזרבייג’ן, וכו’.

      אני מתקשה שלא להעיר על מה שכתבת כבדרך אגב, כי סין מנסה להשיג איחוד עם טייוואן “זה ששים שנה באמצעות משא-ומתן”. אורי ידידי המלומד, אתה יודע שזה לא נכון. בשנים האחרונות אמנם היתה פניה אל אפיקי הידברות, אבל סין נופפה בטילים ואיימה בפלישות — ועדיין מאיימת — כל אימת שטייוואן מרגיזה אותה.

      אכן, סין עדיין לא יצאה למלחמות תוקפניות (חוץ מן המלחמה המזעזעת שהיא אסרה על וייטנם, ב-1979, שעלתה בחיי רבבות וייטנמים והפכה אזורי גבול שלמים לששמה), אבל אני חושב שמעט מאוד דיירים בים סין הדרומי מרגישים שאין להם מה לדאוג.

      מה היה קורה אילו סין היתה דמוקרטית? אני חושב שהסיכוי למלחמה היה גדול אפילו יותר ממה שהוא עכשיו. אבל זה ניחוש בלבד, אולי רק לתפארת הפרדוקס.

  8. ori hippo הגיב:

    ההגדרה מהי דמוקרטיה משתנה עם הזמן. סין כיום דמוקרטית בערך כפי שהיתה אנגליה לפני קצת למעלה ממאה שנה.

    במאה-ושלושים השנה האחרונות, ובייחוד במחצית השניה שלהן חלו שינויים חברתיים מרחיקי לכת. לא קל לגזור גזירה שווה להתנהגות של דמוקרטיות בשליש הראשון של המאה הקודמת לתקופתנו.

    בהנחה שאנחנו עומדים על סף משבר כלכלי הדומה לזה של משבר 1929 במערב, אני מתקשה לראות את המשבר מסתיים במלחמה כללית. האופי של בני אדם בדמוקרטיות הפך להיות יותר סובלני. אבל אולי אני נאיבי.

    כל זמן שהיה כדאי להיות בגוש נאט”ו מטעמי ביטחון וכלכלה, נשארו שם. בל נשכח שהיה פרק זמן ארוך שהינו על סף מלחמת עולם שלישית, מצב שנבע מקיום שני גושים. רוב מדינות ברית ורשה לשעבר נחפזו להצטרף לנאט”ו, כנראה מהחשש למלחמות ביניהן, אולי הפצצת נאט”ו על סרביה הבהירה אפשרויות פחות טובות. אבל גם בעבר היו בריתות שלא עמדו במבחן. מה ההבדל?

    אם ארדואן ימשיך בכיון הפוליטי שלו, באיזה שלב טורקיה תפרוש מנאט”ו ותארגן ברית בעלת אינטרסים מקומיים?

    סין מבהירה לטייוואן, שהאופציה היחידה לאי ישיבה לשולחן הדיונים היא מלחמה. עדיין אני חושב שסין גילתה סובלנות לגבי טייוואן (וגם לגבי הונג קונג). לא נורות יריות בין ספינות קרב, והן מקיימות גבולות פתוחים ביניהן, ובסופו של דבר יתאחדו.

    אנקדוטה: בנמלי-התעופה של סין השילוט אומר: טרמינל לטיסות בין לאומיות, טייוואן והונג קונג — להזכיר שטייוואן והונג קונג
    אינן בין לאומיות.

    כדבריך, גם לי אין ספק שלו סין היתה דמוקרטיה, הסיכוי למלחמה היה גדול יותר. סינים מכל השכבות הכלכליות נוטים להיות דעתנים ולא מהססים לצאת להלחם על עקרונות וכבוד.

    • יואב קרני הגיב:

      אורי, סלחנותך כלפי סין מעוררת את הערצתי. סלחנות היא מידה טובה ביחסים בין בני אדם, וגם ביחסים בין לאומיים.

      אבל אולי קצת הרחקת לכת, כאשר השווית את מדינת המשטרה הסינית עם הדמוקרטיה הפרלמנטרית הבריטית של תחילת המאה ה-20.

      בריטניה כבר היתה אז ארץ פתוחה, רב מפלגתית, עם עתונות חופשית, עם חופש התארגנות וחופש ביטוי, עם איגודים מקצועיים, עם בחירות אמתיות לפרלמנט אמתי (ממשלות קמו ונפלו על פי רצון הציבור).

      כמובן, היא היתה פגומה, נשים לא הורשו להצביע (שם, ובשום מקום), לאצולת הקרקע עדיין היתה השפעה דיספרופורציונלית (אם כי דווקא בתחילת המאה היא נחלה את תבוסתה הפרלמנטרית ההיסטורית, ולא חזרה והתייצבה עוד על רגליה).

      סין? האם בסין יש איזשהו רמז של חרות פוליטית?

      אשר לטייוואן, “ישיבה לשולחן הדיונים” לא נועדה לשום דיון. היא נועדה לקבלת תכתיב: איחוד — או ש…

      או שמה? אני קורא עכשיו בעמודו הראשון של ה’וושינגטון פוסט’ על אמברגו הבננות שהטילה סין על הפיליפינים, בגלל נוכחותה של אניית מלחמה פיליפינית חלודה אחת במים, שסין חושבת לשלולית לאומית מקודשת.

      סין מאמצת הרגלים אגרסיביים יפאניים/פרוסיים, ואבוי לה ואבוי לשכנותיה. כאשר אני צריך לחשוב על שכונת מגורים גרועה יותר מן המזרח התיכון, אני חושב ללא קושי על ים סין הדרומי. פוליטית, כמובן; מי שמוכנים לקבל את השלום הסיני בוודאי, או לפחות אולי, ייהנו מן החיים.

Leave a Reply