מה למדת בגן ארדואן היום, אח מוסלמי קטן שלי

הטקטיקן הפוליטי הערום ביותר של זמננו, טאייפ ארדואן, ניסה ללמד את האחים המוסלמים של מצרים איך לפצח את הכספת של הגנרלים: במתק-שפתיים ובהעמדות-פנים. ”לא, תודה“, הם ענו לו. עכשיו, ערב הסיבוב השני בבחירות לנשיאות, על סף פאניקה, הם מאמצים את נוסחת ארדואן. נראה אם זה מאוחר מדיי

"אנחנו משפחה אחת גדולה", הכריז טאייפ ארדואן במצרים שיכורת-תחריר, בספטמבר שעבר. הוא ניסה להיות מורה-הלכה לאיסלאמיסטים. הם דחו אותו בנימוס. עכשיו יש להם סיבה להתחרט. מצרים אוהבי-טאייפ נראים כאן על פני העמדו הראשון של עתון טורקיה, ארבעה-עשר בספטמבר 2011

יהירותו של טאייפ ארדואן אינה צריכה ראיות. האיש הזה משוכנע לחלוטין שאין לו תחליף. הוא נעשה ראש הממשלה ב-2003, ובדעתו להוסיף ולהיות שם ב-2023. שלטונו מצטיין עכשיו ברוב לוויות החן של ולדימיר פוטין. הוא אוטוקרט שבדרך. לא רק לישראלים יש סיבה להתבונן בו בחשד ובאי-נוחות.

אבל ארדואן הוא גם טקטיקן מזהיר. הוא למד את המפה הפוליטית של טורקיה לפני ולפנים, הוא תכנן ביסודיות מרשימה את עלייתו, את התבססותו, את הרחבת כוחו — ולבסוף את המהלומה הניצחת שהנחית על ראשם של מתנגדיו, גנרלים ואזרחים.

עורמתו, אם גם לא עמקותו, מעמידה אותו בשורה אחת עם גדולי הפוליטיקאים של הזמן המודרני. הוא עומד על נקלה במבחן החשוב ביותר של מנהיג: הוא מבין את מהותו של כוח פוליטי ואת אופן השימוש בו, מביסמרק עד רוזוולט, מבן גוריון עד דה גול (נחמה פורתא: לאחר שרשרת ארוכה ומזהירה של הצלחות, הם מעדו בסוף).

השאלה שהעסיקה את ארדואן במשך שנים היתה איך להעלות מפלגה איסלאמית לשלטון מבלי להתסיס יותר מדיי את מיצי העיכול של אלה היכולים להקדים ולעצור אותה.

”שגיאותיהם של חברינו האלג‘יריים“

השאלה הזו התחילה להישאל בטורקיה, באופן מעשי, לפני קצת יותר מ-20 שנה. באמצע 1991 שררה ציפיה דרוכה בין האיסלאמיסטים הטורקיים לתוצאות הבחירות באלג‘יריה. הן עמדו להיות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בעולם הערבי. מפלגה איסלאמיסטית ניצחה בקלות בסיבוב הראשון. לא היה סיבוב שני, מפני שהצבא התערב. האיסלאמיסטים דוכאו, פרצה מלחמת אזרחים איומה, וכל משטר אוטוקרטי במזרח התיכון ידע מה עליו לא לעשות.

הייתי בטורקיה בימי המשבר האלג‘ירי, וריאיינתי אז את סגן מנהיג המפלגה האיסלאמיסטית. היא נקראה באותו הזמן 'מפלגת הרווחה'. גילגולה הקודם פוזר ב-1980, לאחר הפיכה צבאית; גילגולה הנוכחי יפוזר ב-1998.

ביוני 1991, שאלת כשלונם של האיסלאמיסטים באלג‘יריה העכירה את רוחו של האיש, שווקט קאזאן (Sevket Kazan). ”זה עניין שעלינו ללמוד אותו“, הוא אמר בגילוי לב מפתיע, ”עלינו ללמוד מן השגיאות של חברינו האלג‘יריים“.

(הנה הרשימה המקורית, אשר התפרסמה בעמוד האדיטוריאלי של 'הארץ', עשרה ביוני 1991.)

דומה היה שמפלגתו של קאזאן אמנם הפיקה את הלקחים. ארבע שנים אחר כך היא הדהימה את טורקיה, כאשר הבחירות של 1995 הפכו אותה למפלגה הגדולה ביותר. לא היה לה רוב מוחלט, אבל מנהיגה הכריזמטי, נג‘מטין ארבאקאן, נעשה ראש הממשלה.

ארבאקאן היה איסלאמיסט גלוי, אשר רצה לכונן את המדינה הטורקית על יסודות דתיים. הוא התנגד לכניסת טורקיה לקהיליה האירופית (כפי שהיא נקראה אז), מפני שבעיניו אחדות אירופה היתה ”פרוייקט ציוני וקתולי“. מסעו הראשון לחו“ל היה לאיראן.

ארבאקאן היה איש מנומס ומסביר פנים. לשפמו הלבן לא היו שום משמעויות דתיות, והוא לבש חליפות מערביות אלגנטיות. אבל הוא היה קצת יותר מדיי בוטה לטעמה של האליטה החילונית. עצם נוכחותו שם היתה אקט בלתי פוסק של הקנטה, תזכורת שרוח אטאטורק לא יכלה לרוח מוחמד.

באותם הימים, האליטה החילונית החזיקה בכל מוסרות השלטון בטורקיה, מן הצבא עד מערכת המשפט. גנרלים ופרקליטי מדינה אילצו איפוא את ארבאקאן להתפטר ב-1997, השעו אותו מן החיים הפוליטיים, ואחר כך פיזרו את מפלגתו (היא חזרה והתארגנה תחת שם אחר, משחק רב-שנים בפוליטיקה הטורקית).

ההפיכה ההיא יצאה אל הפועל ללא טנקים ברחובות. הספיקה הודעה של המטה הכללי באתר הרשת שלו. ליצנים קראו לה "הפיכה פוסט-מודרנית". הציון הזה דבק בה עד עצם היום הזה. אגב, בימים האלה ממש, תלמידי ארבאקאן נוקמים בגנרלים על ההפיכה ההיא.

”כן, אנחנו מאמינים באלוהים“

בעקבות ההפיכה, אחד ממנהיגיה הצעירים והמבטיחים של המפלגה, ראש העיר הפופולרי של איסטנבול, הועמד לדין בעוון דיקלומו של שיר ג‘יהאדיסטי, ונשלח אחר כך לכלא (השיר לא היה ג'יהאדיסטי במיוחד, אם כי כלל כמה מטאפורות איסלאמיות עם רמז מיליטנטי). שמו היה טאייפ ארדואן.

במהלך ששת החודשים של מאסרו, ארדואן גמר אומר למצוא נתיב בטוח לשלטון, באמצעות מתק-שפתיים והחלפת תוויות. חובבי אסוציאציות היסטוריות לא-מדויקות מוזמנים להיזכר במנהיגים כריזמטיים, אשר נחבשו בכלא על מזימותיהם נגד הדמוקרטיה, וניצלו את תקופת מאסרם כדי לתוות אסטרטגיה רחבה של הטעיה (גרמניה, 1923; ונצואלה, 1993).

ארדואן פנה עורף לארבאקאן (שחסידיו נהגו בו כדרך שמוסלמים סופים נוהגים בשייח' שלהם), ויחד עם עבדאללה גול, הנשיא הנוכחי, הוא הקים ב-2001  מפלגה חדשה, שהציגה את עצמה כ“שמרנית ודמוקרטית“.

כן, אמרו המייסדים הצעירים והמודרניים, אנחנו מאמינים באלוהים, ורעיותינו מבכרות לכסות את ראשיהן, אז מה, זה לא חטא. הם השוו את עצמם עם המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות של אירופה, מודרניות, מתונות, מצייתות לכללי המשחק. הם אפילו הודיע חגיגית שהם "חילונים", והעניקו משמעות חדשה לתיבה הזו.

המחנה החילוני קרס בנסיבות שבין פארסה לטרגדיה. בבחירות של 2002, שתיים משלוש המפלגות החילוניות העיקריות לא עברו כלל את אחוז החסימה (10%, גבוה כנראה אפילו מזה שעליו דיברה 'קדימה', לפני שנודע לה כי היא תתקשה לעבור איזשהו אחוז). אבדן הקולות המסיבי של הלא-איסלאמיסטים הפך את 36% שמפלגת ארדואן קיבלה לרוב של שני שלישים בפרלמנט. ספק אם היה אי פעם זיוף גדול יותר של תוצאות הבחירות במדינה דמוקרטית, אם כי שיטת הבחירות הבריטית מתקרבת מאוד.

את תעמולת האיוולת של ארבאקאן נגד אירופה הם הפכו על ראשה. במקום להתנגד להצטרפות, ולהקל על אליטה החילונית לפקוד עליהם עוון של ריאקציה, הם נעשו מליצי היושר הקולניים ביותר שלה. השתוקקות החומר האיסלאמיסטי אל הצורה האירופית נעשתה לימים פוליסת ביטוח מפני הפיכה צבאית. איך אפשר להפיל, בשם החוקה החילונית, מפלגה המטיפה לאינטגרציה של טורקיה עם המערב?

מעט מעט, מפלגת ארדואן התחילה לבסס את כוחה. היא הוליכה שולל כל כך הרבה אנשים חכמים ומפוכחים, מבית ומחוץ. היא התכוננה ליום שבו תוכל להתחיל לנטרל את הגנרלים. איש מיריביו של ראש הממשלה החדש לא התקרב אל עורמת הטקטיקה שלו.1

ארדואן לא מיהר לשום מקום. הוא ידע שרוב מקרי בפרלמנט אינו מספיק לחולל מהפכה בן-לילה. הגנרלים נשארו, לפחות בעיני עצמם, מגיני חילוניותה של הרפובליקה, ונזפו בפומבי בראש הממשלה ובשריו. פרקליטי המדינה התחילו עד מהרה את התמרון הרגיל להוציא את המפלגה אל מחוץ לחוק. כאשר באה השעה לבחור נשיא חדש לרפובליקה (יותר מנשיא ישראלי, הרבה פחות מנשיא אמריקאי או צרפתי), הגנרלים הטילו וטו פומבי וקולני על עבדאללה גול, מועמדו של ארדואן. סיבה מרכזית אחת היתה התנגדותם לכיסוי ראשה של הגב' גול.

גנרלים בדימוס ממלאים את בתי הסוהר של טורקיה, והממשלה מפליאה את נקמתה בדורות של פוטשיסטים. היא טיפלה תחילה באלה החשודים שחשבו על הפיכה בשנים האחרונות; היא העמידה למשפט את מנהיגי ההפיכה של 1980, כולל נשיא לשעבר; היא חוקרת את מחוללי "ההפיכה הפוסט-מודרנית" של 1997; ועכשיו היא חושפת את זדונם של הופכי 1960. בשבוע שעבר נחשפו יומניו של הרמטכ"ל מלפני 52 שנה. כאן הם מצוטטים בעמוד הראשון של העתון האיסלאמיסטי החשוב Zaman (עשרים-ושבעה במאי 2012)

ארדואן עשה חיל. הוא ניצח בשלושה סיבובי בחירות רצופים. הפוליטיקאי האחרון שעשה כן נגד רצון הצבא סיים את הקריירה על הגרדום. אבל ארדואן עומד בשנה העשירית של שלטונו, איש אינו מאיים על מעמדו, ציפורניו שלופות ופגיעתו רעה. עשרות קצינים בכירים בדימוס ממלאים את בתי הכלא, התקשורת נזהרת מאוד (גם עתונאים בכלא), האופוזיציה הפרלמנטרית נלעגת (הוא טבע על מצחה את אות הקין האיום של ”אוהבי ישראל“).

בשבוע האחרון של מאי, בעיצומה של מערכה נגד הפלות מלאכותיות וניתוחים קיסריים (”קשר דמוגרפי נגד טורקיה“), ארדואן דחה האשמות שהוא מתערב בצדדים האינטימיים ביותר של חיי הטורקים. ”אני ראש הממשלה“, הוא אמר, ”מותר לי להתערב בכול“. לא נורא, נשארו רק אחת-עשרה שנה עד 2023.

אבל מעבר לענני השיכרון והיוהרה, ארדואן היה רשאי לחייך השבוע חיוך קטן של שביעות רצון, ולהגיד, לפחות בחדרי חדריו, ”אמרתי להם“.

”להם“ — לאחים המוסלמים של מצרים.

שורשיו האידיאולוגיים ומקורות ההשראה שלו קרובים מאוד לאלה של האחים. תעמולה איחוואנית מילאה את החלל המוסלמי בטורקיה במשך שנים. אבל בניגוד להם, הוא מבין את הצורך להיזהר בשימוש בכוח פוליטי, לפחות כל זמן שלא נוטרלו היריבים.

”מצרים אינה טורקיה“

זמן קצר לאחר נפילת חוסני מובארק, ארדואן שם את פעמיו אל קאהיר. זה היה זמן קצר לאחר שהחליט להיות אויב גלוי ומר של ישראל, וההמונים בכיכר תחריר נישקו את כפות רגליו, או לפחות את ידיו. כל מה שאמר זכה בתשואות ובהינהונים.

חוץ מדבר אחד: האיסלאמיסטים של מצרים דחו על הסף את עצתו שיכוננו מדינה חילונית, מבלי לוותר אל אמונתם הדתית. לא, תודה, הם ענו בתוקף. ”איננו זקוקים לעצותיו של ארדואן. מצרים אינה טורקיה“.

לא, מצרים אינה טורקיה, לרוע מזלה. אבל תכונות של כוח פוליטי צריכות לימוד השוואתי. בשבוע שעבר, כאשר שמעו את תוצאות הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, האחים המצריים הבינו עד כמה צדק ארדואן.

אילו שעו לו, הם היו לומדים להאט בסיבוב, למצוא שותפים, לשכך פחדים, להנמיך פרופיל. הוא ניסה להורות להם נוסחה של הערמה בטרם-שלטון. אבל הם, הואיל והתרגלו לחשוב כמו מיסדר חשאי, לא כמו מפלגה פוליטית, סירבו להאזין.

היה נדמה להם שהם אינם זקוקים לשותפים בשלטון. עכשיו הם מציעים ממשלת קואליציה, אם המצרים יואילו לבחור את מועמדם לנשיא. הם מוכנים למנות יריב פוליטי מוסלמי מתון לסגן נשיא, ויריב חילוני למהדרין מן השמאל הנאצריסטי — לראש הממשלה. עכשיו הם מבטיחים לא לכפות כללי לבוש על נשים. עכשיו הם מנסים לצנן את פחדי המיעוט הנוצרי הקופטי. עכשיו, לאחר שלשונות-אש לחכו כנסיות קופטיות.

יתכן שזה יספיק להם כדי לנצח. רוב המצרים אולי יתקשו לעכל גנרל מבית מובארק בנשיאות. אבל יש סיכוי — לא מרנין מעיקרו — שרוח ארדואן ועורמתו ירחפו על פני הנילוס. מי ראוי יותר למעמד הזה: הוא האיש שלימד איסלאמיסטים בכל מקום איך לפצח את הכספת.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 תגובות בנושא “מה למדת בגן ארדואן היום, אח מוסלמי קטן שלי”

  1. יפה. בסופו של דבר ארדואן לא הצליח להעביר כמעט אף חוק אחד של כפייה דתית – לא איסור על מכירת אלכוהול (הפאבים באיסתיקלאל משגשגים), החוק האוסר על ניאוף לא עבר בפרלמנט, לא הצליח להפטר לגמרי מהאיסור על החיג'אב ובטח שלא לכפות קוד לבוש אסלאמי כמו באיראן.

    דת, ככל שכופים אותה כך היא הופכת לפחות פופולרית, ככל שרודפים אותה — ליותר.

    1. נקודות מעניינות, אבל נדמה לי שאתה נוהג כאן גישה קצת קמעונאית, בשעה שארדואן הוא סיטונאי של פוליטיקה. הוא דוהר קדימה, גם אם הוא משאיר מובלעות וחלקות לא כבושות.

      אינני חושב שבתי-המרזח של איסתיקלאל (המרכז ההיסטורי של חיי איסטנבול) מייצגים את טורקיה. אני חושב שהמלחמה על האלכוהול היא אובססיה של ג'יהדיסטים ושל טליבאניסטים, והוא אינו אחד מהם.

      הרבה יותר חשוב לענייננו הוא נסיונו לחזור ולכתוב את החוקה, לחזק את שליטתו בבתי המשפט, ולאחרונה — המלחמה שאסר על הפלות מלאכותיות.

      מה מגמותיו לעתיד לבוא, אינני מתיימר לדעת. אני רק נוטל את החרות לעשותס פקולציות על מצב דעתו של מהפכן בהסוואה. ההסוואה תיעלם ותלך ככל שתגבר יהירותו. האם זה יהיה מאוחר מדיי בשביל חילוני טורקיה? שוב, קשה לדעת, אבל נדמה לי שהם צריכים לחשוש מפני התמעטות כוחם לבלום אותו.

  2. ארדואן עומד "בשורה אחת עם גדולי הפוליטיקאים של הזמן המודרני" ?

    נכון הוא הצליח בהפוך על הפוך לנצל את האידיאולוגיה התמימה האירופית שדוגלת בצימצום מקומו של הצבא כדי להשליט מפלגה דתית על טורקיה, אבל להעמיד אותו בשורה אחת עם ביסמרק שהפך אוסף של עשרות נסיכיות למעצמה ?

    בשביל לעמוד בשורה אחת איתו נחוץ קצת יותר מעורמה פוליטית כלפי פנים, נחוצה מדיניות חוץ ופנים נבונה, מדיניות החוץ של ארדואן היא הכול חוץ מכך.

    ארדואן הספיק להסתכסך עם ישראל, סוריה, צרפת, ארמניה, המצרים הראו לו בנימוס את הדרך החוצה, והאיראנים השתמשו בו לצורכיהם וזרקו אחר כך.

    החלום של צירוף לאירופה כבר לא קיים, נכון האירופים לפעמים מתנהגים בצורה הנוגדת את האינטרסים שלהם אך לאיש כבר אין אשליות על הדרך שארדואן מוביל את טורקיה.

    הכלכלה הטורקית יחסית משגשגת, אבל ההשגים מתבססים על היסודות שהניחה האידיאולוגיה של אתאטורק, מה יהיה בעוד עשר שנים? עוד מדינה מזרח תיכונית איסלאמית מפגרת ?

    1. אני חושב שאתה טועה, עופר, כאשר אתה מניח לאנטיפתיה העמוקה שלך לארדואן (שאני שותף לה) להשפיע על הערכת הצלחותיו.

      ההשוואה שעשיתי, וגם הסברתי, אינה עם ביסמרק המדינאי אלא עם ביסמרק הפוליטיקאי. הנח רגע אחד למדיניות-החוץ, אם כי גם שם אתה מרחיק קצת לכת כשאתה מטיל עליו את האחריות להסתכסכות עם סוריה, או קובע ש"איראן זרקה אותו". ארדואן הוא עכשיו בן-שיח הכרחי בכל פורום העוסק בעתיד המזרח התיכון, הים התיכון ומרכז אסיה. (השבועון הבריטי 'ניו סטייטסמן' דירג אותו במקום ה-11 בין 50 האנשים המשפיעים ביותר בעולם ב-2011).

      שקול-נא את הצלחתו המרשימה ביותר בענייני פנים: הוא ניטרל את הצבא, והוא העביר את מרכז הכוח של המדינה הטורקית לידי הקבינט האזרחי. לא היה כדבר הזה מאז ומעולם. הוא יצר גוש אלקטורלי גדול וחסין, ששום צירוף כוחות של האליטה הישנה לא יוכל לו.

      במובן הזה הוא עלה על ביסמרק, מפני שביסמרק פעל לשם האינטרסים של האליטה ובתמיכתה, ולא היה תלוי אלא במידה מוגבלת בתהליך האלקטורלי.

      אבל אם ההשוואה עם ביסמרק אינה נוחה לך, הנח לה. הבה נדבר על ארדואן בקונטקסט המיידי שלו, הקונטקסט הטורקי.

      לא היה ראש ממשלה נבחר חזק ממנו; הוא מתחרה עכשיו באטאטורק עצמו; לפי המדווח הוא תופר עכשיו משטר נשיאותי על מידותיו, ומתכוון להיבחר פעמיים, מה שיביא אותו אל אמצע שנות ה-20 של המאה. על פיו יישק דבר בארץ של 80 מיליון. זה השג היסטורי.

      אני חושב שטורקיה תתחרט יום אחד שהרשתה לשרלטן היהיר הזה לצבור את הכוח שצבר. אבל זה עניין נפרד.

      אני מוכרח לומר שהבאת את שתי גבותיי לכלל הזדקפות בטענה שהצלחתה הכלכלית של טורקיה מיוסדת על אטאטורק.

      אטאטורק היה אטאטיסט, בסגנון האירופי של שנות ה-30. רק בשנות ה-80 טורקיה התחילה רפורמות כלכליות. אתה יכול לייחס את מצבה הנוכחי לאיש שהנהיג את הרפורמות, שר האוצר/ראש הממשלה/הנשיא טורגוט אוזאל עליו השלום. אבל לא לאטאטורק.

      חוץ מזה, אנחנו מעניקים אשראי לפוליטיקאים על מצב כלכלי טוב בתקופת כהונתם. ארדואן קיבל את טורקיה במצב כלכלי חמור, תוצאת איוולתם של הפוליטיקאים החילוניים האחרונים בשלטון (ריב קולני בין ראש הממשלה החילוני האחרון ובין הנשיא החילוני האחרון מוטט את הלירה הטורקית והפיל את הבורסה, פשוט סיפור שלא-ייאמן).

      טורקיה היתה בשנים האחרונות אי של שגשוג באוקיאנוס סוער. יש פסימיות גוברת לגבי העתיד, ודירוג האשראי של טורקיה הורד במקצת (מה שהניב התפרצות גסת-רוח ומעוררת גיחוך של ארדואן), אבל פסימיות גוברת שוררת כיום בכל יבשת, בכל ארץ, בכל כלכלה.

  3. הניצחון האסלאמיסטי של ארדואן ודומיו (במצרים, בתוניסיה, במרוקו) הוא זמני בהחלט. שהרי כמחצית מן האוכלוסייה בטורקיה, ובמדינות ערב, היא מתחת לגיל 30.

    כלומר, מדובר באוכלוסייה שהתחנכה על המחשב האישי, האינטרנט, הטלפון הנייד, הטלוויזיה הרב-ערוצית. זו אוכלוסייה צעירה שנולדה אל תוך עולם מודרני, דינמי, גלובלי, מערבי, חומרני, מתירני, עולם של אוטוסטרדת מידע ורעיונות – בקיצור, כל מה שאיש דת שמרני מתעב.

    כמה זמן באמת יצליחו ארדואן וחבריו לאידיאולוגיה הדתית-שמרנית להסיג את גלגלי ההיסטוריה לאחור – להחזיר את החיים מן המאה עשרים ואחת למאות הששית, השביעית? הם יצליחו לזמן קצר, לא יותר מכך.

    הרוב הצעיר תאב החיים, הנמשך אל המודרנה הכה-מפתה לא יסכין, ברובו, לחזור לימי הביניים. סופו של ארדואן והאידיאולוגיה שלו ברור לחלוטין.

    1. הערה מעניינת, אם כי אינני בטוח שהאופטימיות שלך מוצדקת בכל המקרים.

      אינני חושב שהרוב הגדול של מצביעי שתי המפלגות האיסלאמיסטיות במצרים הם בוגרי האינטרנט. במידה שהם משתמשים בו, הם מבלים את רוב זמנם באתרים ג'יהאדיסטיים, שנעשו אפקטיביים במידה כזאת שארה"ב עברה להתקפה מסיבית על ספקי השירותים שלהם.

      ילדי תחריר אמנם התעצבו בצלם פייסבוק, אבל ראה-נא איזו תבוסה ניצחת הם נחלו בבחירות לפרלמנט ובבחירות לנשיאות.

      מורדי סוריה עושים שימוש תכוף באינטרנט. אבל זה שימושי פוליטי. אינני יודע באיזו מידה האינטרנט מצנן את התלהבותם לדוקטרינות איסלאמיסטיות מהפכניות. לא הייתי סומך על זה.

      טורקיה היא עניין אחר, מפני שהיא מתקדמת הרבה יותר כלכלית, ועברה תהליך של חילון מסיבי במאה ה-20. אם יש מקום שבו יתכן מרד אינטרנט נגד איסלאמיזם, טורקיה היא היא המקום.

      בינתיים לא ניתנו סיבות למרד כזה, הרבה בזכות עורמת ארדואן. אבל, מי יודע. טורקיה לא תוכל לחזור על הדיכוי הפראי של מורדי האינטרנט באיראן, ולא תוכל להטיל צנזורה דרקונית ומרושעת בנוסח סין.

  4. הנוער והילדים הטורקיים קיבלו גם הם לאחרונה "מתנה" מארדואן. חוק חינוך חובה צומצם משש שנות לימוד לארבע. צמצום שנות לימוד חובה אומר שילדים אחרי כיתה ד' אינם מחוייבים ללכת ללמוד בבתי ספר כלליים, כאלה שמחוייבים ללמד לימודים חילוניים בלבד, ללא תלבושת הכוללת סממני דת.

    השינוי בחוק לא רק משאיר אחוז יפה מהאוכלוסיה בבערות, אלא גם מעביר אחוז לא מבוטל מהאוכלוסיה לבתי ספר לדת, שנפתחים בכמויות גבוהות בשנים האחרונות בכל רחבי טורקיה.

    אכן צדק הכותב – הילדים והנוער של היום הם המבוגרים של העתיד, וגם ארדואן מבין את זה.

  5. כניתוח פוליטי ומנהלתי הציון 10. אבל אין לי ספק שארדואן הוא חלק מגל בעל מכנה משותף = איסלאם. לא נוכל להעריך נכונה את הגל ולהיערך לעתיד, ללא הבנה שורשית של אותם שורשים אסלאמיים.

    אין גם להתעלם מכך שהיריב הנוכחי של האסלאם הוא הפוסטמודרניזם והניו אייג', כך שמדובר ביריב חלש ומסורס.

    אולם אף שהגל מונע מראקציה למודרניזם יש לו גם מובנים תאולוגיים שמופנמים באידיאולוגיה ובתרבות האסלאמיים.

    לפי הבנתי, האסלאמיסטים תופסים את 'דין מוחמד בסייף' כהכרזה ש (1) יש אל לעולם, (2) כדאי, נכון וצריך להרגיש בנוכחות האל בעולם, (3) אי אפשר להרגיש אלוהות בעולם בלי 'דין'.

    זאת אומרת, לשיטה האסלמסטית נוחות וחופש סותרים את המהות האלוהית.

    כל מקום שבו טוב ונוח הוא סימן שהאל לא נמצא בו — ובלעדיו האדם אבוד.

    זה עומד ביסוד העובדהת שאין שום מקום ומדינה בשליטת האסלאם, אשר תושביהם שרויים בנעימות. זו גם הסיבה שמכל מדינות האסלאם לא יוצאים פטנטים או רעיונות לקידום הנוחות. הם אינם מפגרים. מורסי המצרי למד בארה"ב והיה מהנדסת אולי אפילו מצטיין?, אבל כל כולו מגוייס לפנטזיות לאומניות כוחניות. הוא מסוגלת מבלי להתבלבלת ללהג על הצורך "לתלות את מוברק" כמשאת נפש ועוד ועוד.

    אז נכון שהאסלאם הערבי והטורקי מקבלים דגשים שונים אבל המהות דלעיל היא אחת. קידמה שמביעה נוחות ואושר היא איום על נוכחות האל בעולם.

    ודווקא בגלל שמוביל המחנה הטורקי הוא אותו הדבר, אם גם בחליפה ערמומית ובעניבה, ודווקא בגלל שהפוסטמודרניזם מתנגד לכל שיפוט ערכי והוא חסר אמון בעצמו – לכן צפוי לנו גידול ניכר של שדה הקוצים האסלאמי. שכשתפרוץ האשת הלהבות יהיו עזות.

  6. גם לשיטתו, לא הבנתי מה יש לו נגד ניתוחים קיסריים, הם רק מועילים לדמוגרפיה (אלמלא ניתוח קיסרי, בני התינוק ואשתי ככל הנראה לא היו שורדים).

  7. תענוג לראות באינטרנט דיון עניני וחכם. וזה בניגוד לצורה הבהמית שדיונים מתנהלים בבלוגים אחרים. כל הכבוד לכל המשתתפים.

  8. יש כאן שתי שאלות שהייתי רוצה להעלות.

    מה הן, לדעתך יואב, מטרותיו הסופיות של ארדואן? כל הדברים שהזכרת (שליטה גוברת במערכת המשפט, למשל) הם אמצעים ולא מטרות. כדאי לפרק את החבילה שנקראת במחוזותינו "איסלאמיסט". מה זה אומר למעשה? האם ארדואן מעוניין להפוך את טורקיה לאפגניסטן או איראן, מדינה מפגרת המנותקת מהעולם? קשה לי מאד להאמין. לדעתי החזון שלו הוא מדינה מודרנית, עם גוון יותר דתי- אבל לא בהרבה.

    שנית, ארדואן מצליח להחזיק את כלכלתה של טורקיה מעל המים בתקופה קשה מאד באירופה, וזה הישג גדול שאסור, או לפחות לא כדאי להתעלם ממנו.

    בהערת אגב, אומר שגם לאחים המוסלמים במצרים (מדינה דתית יותר מטורקיה בכל מובן שהוא, גם בתקופת מובארק) אין לדעתי עניין להפוך את ארץ הנילוס לאפגניסטן שנייה. הנשיא מורסי, למשל, מעוניין מאוד בשיקום התיירות. כאשר מדברים על איסלאמיזציה של מצרים ומשווים אותה לאיראן, למשל, חשוב לזכור את העניין הכלכלי. לאיראן, מדינה עשירה מאד, היו משאבים לניסויים דתיים ויכולת לסבול בידוד בין-לאומי. למצרים, שתלויה כעת לחלוטין בסיוע חוץ, אין יכולת כזאת, ולפיכך טווח האיסלאמיזציה האפשרי הוא גם מוגבל.

השאר תגובה